ביקורתה של גילי טייכהולץ על הסרט, "הצייד: מלחמת החורף", סרט ההמשך ל"שלגייה והצייד"
לא באתי עם הרבה ציפיות לסרט "הצייד: מלחמת החורף", אחרי האכזבה שנחלתי בסרט הראשון, "שלגיה והצייד", אבל אני מודה ומתוודה – הופתעתי, ולטובה.
הסרט הזה הוא אמנם סרט המשך, אבל אינו מתמקד בשלגיה. למעשה, שלגיה בכלל לא מופיעה בו. בסרט הזה, הגיבור הוא הצייד. העלילה מתחילה בדמות מוכרת – רוונה, המכשפה המרשעת מהסרט הראשון ואמה החורגת של שלגיה, שהובסה בקרב האחרון מול בתה בסרט הקודם. אנחנו חוזרים אתה אחורה בזמן, כדי להכיר אותה ואת אחותה, פרייה, שמלווה אותה לכל מקום. איפה אחיה ההו-כה-קרוב מהסרט הקודם? לא ידוע. לא מוזכר במילה. מוזר.
רוצה לבנות טירת קרח?
אנחנו למדים על מערכת היחסים בין האחיות – רוונה החזקה, מול פרייה החלשה והעדינה, נטולת הכוחות. הסיפור מגלה מה מקור כוחה של פרייה, בעקבות, איך לא, אהבה נכזבת. קצת ברוטלית, אבל אהבה נכזבת. בעקבות שברון ליבה, פרייה הופכת לשילוב על של אלסה ואנה (לשבור את הקרח) – ליבה קפא בקרבה אז השיער שלה הלבין ונהיו לה כוחות קרח שלא מהעולם הזה. פרייה עוזבת את הממלכה של אחותה והולכת ומקימה לעצמה טירה משלה בהרים הרחוקים – עשויה מקרח, כמובן, מלווה בשמלה מהממת שלא אופתע אם הכינה אותה בעצמה עם כוחות האלסה שלה.
במקביל, מתקיים סיפור נוסף – סיפורם של אריק (הצייד) ושרה, שניים מהילדים שפרייה לקחה כדי לאמן עבור הצבא הפרטי שלה. זהו קו עלילה קלישאתי להפליא, על שני אנשים שנאסר עליהם לאהוב זה את זו, והם כמובן אוהבים זה את זו בכל זאת.. ואז, שעה אחרי הנשיקה הראשונה שלהם הם מתארסים (???) ושעה אחרי זה הם נתפסים בידי פרייה, שמפרידה ביניהם לנצח. כל העסק קלישאתי ומהיר מדי, מהרגע שהם מתאהבים ועד פרידתם. לא נתנו לזה מספיק זמן להתבסס, בעיקר לאור העובדה שלאחר מכן הצייד בוכה סרט שלם על אשתו המושלמת ועל כמה שהוא אהב אותה וכמה שהוא מתגעגע אליה.
ועכשיו לסיפור האמיתי
ואז, אחרי כל זה, אנחנו קופצים לסיפור האמיתי. והו, כמה שהוא היה נהדר. לא כי העלילה הייתה טובה במיוחד. לא בגלל הרצון שלנו לראות את האהבה מנצחת. לא ולא. הוא היה נהדר משתי סיבות: האחת היא שכוחות האהבה לא היו כוח-על שמנצח הכול, והשנייה היא כי הדמויות היו מדהימות.
יש בסרט הזה אוסף גדול של דמויות עגולות ונהדרות, ולכל אחת מהם הומור משלה, אופי משלה, וחשיבות שונה לעלילה. הסרט היה מצחיק, והיה מרגש, ובעצם לראשונה בחיי, ראיתי פרנצ'ייז שבו הסרט השני מתעלה ברמה שכזו על הראשון.
אחד הדברים המופלאים ביותר בסרט הזה, זו המקוריות. לא רק הדמויות מקוריות וחדשניות, גם הגזעים – הגמדים, למרות הדמיון הפיזי לגמדים רגילים, היו עם אופי שונה ונהדר. פיות שלמרות שנצצו בצבעים יפים, הם בסופו של דבר אנשים קטנים וכפופים עם ראש גדול וקירח, אבל אין מה לעשות, המנצחים היו הגובלינים – יצורים יפהפיים ומרתקים, שלא מזכירים בכלל את מה שאני בטוחה שעולה לכם לראש כשאתם שומעים את המילה גובלין, והכי מגניב – הם דליקים! גובלינים בוערים!
דבר מצוין נוסף שאני יכולה לציין לזכות "מלחמת החורף", הוא הזרימה בו. פרייה, כמו שהראו בהתחלה, היא דמות רעה חלשה. היא לא התחילה חזקה, ומלבד כוחות אלסה משוגעים, היא נשארה חלשה בפנים. והפתרון לזה – מואה! הייתי מנשקת את הבמאי, באמת!
החיסרון הגדול של הסרט, לעומת זאת, הן סצנות האקשן. רצוי שסצנות אקשן תהיינה מהירות, אבל יש גבול גם לזה. אי אפשר היה לראות שום דבר ממה שקורה. ברוב הסצנות של המכות, אי אפשר היה לראות אפילו מי נגד מי, ובקרב הראשון, בנוסף למהירות המוגזמת, הכול היה חשוך כל כך, שזה כבר היה מוגזם. רוב הזמן אי אפשר היה להבין איפה הצייד בכל הבלגן הזה.
לסיכום
לסיכום, "הצייד: מלחמת החורף" הפתיע מאוד לטובה, והחלק הנפלא באמת לגביו – לא חייבים לראות את הסרט הראשון כדי ליהנות ממנו! עזבו אתכם מלראות את "שלגיה והצייד", לכו לראות את זה! תיהנו מהרפתקה ומגיבורים מעניינים באמת, עם אפקטים מיוחדים יפהפיים, עם גמדים חמושים בבדיחות גסות, ובעיקר בעיקר, אם אתם אוהבים סופים שמחים, עם שבב קטן עצוב בתוכם. אבל באמת די קטן.
