קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים הבטיח לצופים הרבה, והוא נתן הרבה יותר ממה שהובטח – ביקורתה של גילי טייכהולץ
בכל פעם מחדש אני תוהה אם מארוול מסוגלים להמשיך להפתיע את הצופים שלהם, ועכשיו אני יכולה לומר, ללא היסוס, שכן – הם יכולים, ובגדול.
קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים היה מדהים. פשוט מדהים! הדמויות האהובות והמוכרות, האפקטים היפהפיים, ההומור השנון, רמת הצילום – הכול היה רמה אחת מעל מה שהיה עד עכשיו.
הקדמה עם טעם של עוד
ההקדמה דיברה על באקי, שהכרנו ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" כחברו הוותיק של סטיב, עוד מימיו בצבא, לפני שהוא הוקפא. באקי, כמסתבר, הוקפא גם הוא באותה תקופה וקם מחדש בתור חייל החורף. בהקדמה של הסרט הזה ראינו קצת את התהליך שהוא עבר, את השעבוד ואיך שולטים בו וגורמים לו לבצע פקודות. ראינו דברים שהוא נאלץ לעשות תחת פקודות, וקיבלנו התחלה מרתקת שמחברת אותנו מיד לסרט הקודם ומעוררת טעם של עוד לחובבי הסרט הקודם.
כמובן, שגם בסרט הזה לבאקי יש תפקיד חשוב. מלבד השימוש בו שוב והשליטה בו כחייל החורף, הוא הגורם המפלג בין הנוקמים בסרט החדש.
קפטן אמריקה נגד איירון מן
היו לי הרבה חששות מהנושא של הקרב בתוך הנוקמים. בתור קבוצה מלוכדת למדי ובעלת מטרות משותפות, לא לגמרי האמנתי שתהיה סיבה לשלח אותם אחד נגד השני. אבל הופתעתי בשני מישורים – אחד, שהם הצליחו לעשות את זה אמין, ושתיים, שהם לא באמת עשו את זה. מבלבל, אבל לכו לראות ותבינו.
כמעט בכל הסרט, לא היה שם באמת סכסוך. סטיב התעקש על העקרונות שלו, סטארק, שמקבל שטיפה והמון נקיפות מצפון, מחליט ללכת על הדרך הבטוחה והפחות מעוררת כעס. כל אחד מהם מושך אחריו את מי שחושבים כמוהו, והסרט מלא בשני הצדדים מנסים לשכנע את האחרים שהם טועים ושהם צריכים לשנות את דעתם. הקרבות בקרב הנוקמים היו ידידותיים ומשעשעים להפליא כמעט כל הזמן, ומעין "נלחמים כי חייבים", עד כמעט הסוף, ששם הכול נהיה קצת יותר בעייתי. לא בעייתי בקטע רע. בעייתי בקטע טוב. בעייתי בקטע מצוין אפילו.
ספיידרמן ובלאק פאנת'ר
תמיד חשבתי ששילוב כל העולמות של מארוול יהיה מסורבל, מעייף ולא נוח. טעיתי. "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הציג גם דמויות מסרטים אחרים, כמו אנטמן, שחזר עם ההומור הטיפשי שלו ושדרוגים פנטסטיים ומשוגעים לכוחות שלו, ודמויות אחרות שעוד לא הופיעו בסרטים לפני, כמו בלאק פאנת'ר וספיידרמן, שהיו לא פחות ממדהימים.
ספיידרמן היה הנער הצעיר והנבוך שגילה עכשיו את הכוחות שלו. ילד פטפטן, נלהב וקצת גמלוני. רואים שיש לו כוחות נפלאים, אבל הדמות חסרת ניסיון, כמו שהוא אמור להיות, כנער צעיר שרק לומד עכשיו, והוא נלהב נורא מלהצטרף לליגה של "הגדולים".
בלאק פאנת'ר הוא גיבור פחות מוכר, ופה הייתה הפאשלה היחידה של הסרט בעיניי. הוא היה עשוי מדהים, גילו אותו בדיוק בזמן הנכון מהסיבה הנכונה, והוא היה שקט, קטלני ומושלם. הבעיה הייתה שבניגוד לספיידרמן, שהוא גיבור-על מוכר מאוד וכולם מכירים את הסיפור שלו, את בלאק פאנת'ר מכירים רק חובבי מארוול רציניים יותר, ומי שלא קרא את הקומיקס שלו, לא יודע עליו כלום. היה מאוד מאוד חסר אפילו מעט חומר רקע על המקורות שלו, מאיפה הגיע והרעיון של הלוחמים הגדולים שידועים בשם הזה. מלבד זאת – הוא היה מושלם, עם מבטא מהמם, ואולי הדמות עם הכי הרבה שכל ישר בסרט הזה.
סיכום
הסרט הזה היה פאר היצירה של מארוול – שילוב מופלא בין עולמות מארוול, עם דמויות חדשות לרוב, הומור נפלא, נבל גאון, עלילה מהממת ומרתקת. לרשימה זו ניתן להוסיף גם צילום וירטואוזי יפהפה ומלא כישרון שלא מאפשר להתיק את העיניים מהמסך אפילו לשנייה, למרות שהקרנת הסרט הייתה בחצות, אחרי יום שלם ומעייף של כנס "עולמות".
