בואו לקרוא את הפרולוג ואת הפרק הראשון של קרח ואש, הספר השני בסדרת לוחמי הפרא של ארין הנטר
תקציר העלילה
לב־אש הוא כבר לוחם בשבט הרעם, אבל הסכנה עדיין אורבת ביער, והיא קרובה מתמיד.
החורף הקר עומד בפתח. חתולי שבט הנהר נעשים חסרי מנוחה, ושבט הרוח החלש נאלץ להתמודד עם איומים מכל עבר. קרב קשה עומד לפרוץ ביער, ולב אש ניצב באומץ מול הסכנות שבחוץ, אבל גם מול בגידה קשה בתוך השבט שלו.
קרח ואש
לוחמי הפרא #2
הוצאת כנרת (2016)
תרגום מאנגלית: ארז אשרוב
285 עמודים
קריאה נעימה!
* * *
פרולוג
להבות כתומות ליחכו את האוויר הקר והעיפו ניצוצות אל תוך שמי הלילה. אור המדורה ריצד על פני שממה של עשב דל ויצר צלליות לשני הדו־רגליים שישבו שם.
במרחק הופיעו שני אורות לבנים, שבישרו על בואה של מפלצת. היא חלפה בשאגה על פני נתיב רעם, שהתרומם גבוה אל השמים, ומילאה את האוויר אדים חמוצים.
בשולי השממה נע חתול שעיניו ברקו בצללים. האוזניים המחודדות נרעדו, ואז השתטחו בתגובה לרעש. חתולים נוספים הגיעו בזה אחר זה אל העשב המטונף. הם נעו בזנבות מונמכים וריחרחו את האוויר בשפתיים מעוקלות.
"מה אם הדו־רגליים יראו אותנו?" לחש אחד מהם.
חתול גדול, שעיניו היו כצלוחיות ענבר ששיקפו את אש
המדורה, ענה לו, "הם לא יראו. ראיית הלילה שלהם חלשה." בעודו
נע קדימה, האירו הלהבות את הפרווה השחורה־לבנה בכתפיו
החזקות. הוא זקר את זנבו לגובה, לשגר מסר של אומץ לשבט
שלו.
אבל החתולים האחרים השתופפו נמוך, בצמוד לעשב, ורעדו. זה היה מקום זר ומשונה. רעש המפלצות הלם בפרוות האוזניים הרגישה שלהם, והצחנה החריפה עיקצצה בנחיריהם.
"ירח־רם?" מלכה אפורה נופפה בזנבה באי־נוחות. "למה באנו דווקא לכאן?"
החתול השחור־לבן הסתובב אל החתולה. "סילקו אותנו מכל מקום שבו ניסינו להתיישב, רגל־אפורה. אולי כאן נוכל למצוא מעט שלווה," הוא אמר.
"שלווה? כאן?" חזרה רגל־אפורה באי־אמון. היא משכה את הגור שלה אליה, לגונן עליו מתחת לבטנה. "עם אש ומפלצות? הגורים שלי לא יהיו בטוחים!"
"גם בבית הם לא היו בטוחים," יילל קול אחר. חתול שחור נדחף קדימה, צולע בכבדות על כף רגלו המעוקמת. הוא הישיר מבט אל עיני הענבר של ירח־רם. "לא יכולנו להגן עליהם מפני שבט הצל," הוא סינן. "אפילו לא במחנה שלנו!"
כמה מהחתולים פצחו ביללות דאגה כשנזכרו בקרב הנורא שהביא לגירושם מביתם ברמות שבשולי היער. חניך צעיר ייבב, "אולי ירח־רצוץ ולוחמיו עדיין רודפים אחרינו!"
הזעקה משכה את תשומת לבו של אחד מהדו־רגליים ליד המדורה. הוא נעמד בחוסר יציבות והביט לעבר הצללים.
החתולים דממו בבת אחת, ואילו ירח־רם הנמיך את זנבו. הדו־רגלי צעק לתוך החשיכה והשליך לעברם חפץ כלשהו, שעף מעל ראשיהם והתנפץ בנתיב הרעם מאחוריהם בפרץ של רסיסים חדים כקוצים.
רגל־אפורה עיוותה את פניה כשרסיס שרט את כתפה, אבל נשארה דוממת וכירבלה את גופה סביב הגור המבועת שלה.
"תישארו למטה," סינן ירח־רם.
הדו־רגלי ליד המדורה נשף באיום על הקרקע, ואז התיישב בחזרה.
החתולים חיכו כמה רגעים לפני שירח־רם נעמד שוב.
גם רגל־אפורה נעמדה ועיוותה פנים עם גל הכאב החדש בכתפה. "ירח־רם, אני חוששת לביטחוננו כאן. מה נאכל? אני לא מצליחה להריח טרף משום סוג."
ירח־רם מתח את צווארו והניח את חוטמו בעדינות על ראשה של המלכה. "אני יודע שאת רעבה," הוא אמר. "אבל פה נהיה בטוחים יותר מאשר בשטח הישן שלנו או בשדות וביערות של הדו־רגליים. תביטו במקום הזה! אפילו שבט הצל לא יעקוב אחרינו עד כאן. אין ניחוח של כלבים, והדו־רגליים האלה בקושי עומדים על הרגליים." הוא פנה אל החתול השחור בעל הרגל המעוקמת. "נבול־רגל," הוא פקד, "קח את חד־שפם ותראה אם תצליחו למצוא משהו לאכול. אם יש דו־רגליים, חייבים להיות גם עכברושים."
"עכברושים?" סיננה רגל־אפורה בזמן שנבול־רגל וחתול חום קטן יותר ניתרו לדרכם. "זה לא יותר טוב ממזון עורבים!"
"שקט!" היסתה טריקולורית שעמדה לצדה. "בשר עכברושים עדיף על לגווע ברעב!"
רגל־אפורה הזעיפה פנים וכופפה את ראשה ללקק את הגור מאחורי אוזניו המדובללות.
"רגל־אפורה, אנחנו חייבים למצוא מקום חדש להתיישב בו," הטריקולורית המשיכה ביתר עדינות. "תפרחת־בוקר צריכה לנוח ולאכול. הגורים שלה ייוולדו בקרוב. היא צריכה להיות חזקה."
מבין הצללים הגיחו הדמויות הרזות של נבול־רגל וחד־שפם.
"צדקת, ירח־רם," קרא נבול־רגל. "הכול כאן מלא ניחוחות של עכברושים, ואני חושב שמצאנו מקום שנוכל לחסות בו."
"תראו לנו," הורה ירח־רם וכינס את שאר חברי שבטו בתנועת זנב חדה.
החתולים פסעו בזהירות בשממה בעקבותיו של נבול־רגל. הוא הוביל אותם לעבר נתיב הרעם, שאור המדורה מתח את צללי החתולים על פני רגלי האבן העצומות שלו. מפלצת חלפה בשאגה והקרקע רעדה, אבל אפילו הגור הזעיר ביותר הרגיש את נחיצות הדממה ורעד מבלי ליילל.
"כאן," אמר נבול־רגל ועצר ליד חור עגול בגובה שני חתולים. מנהרה שחורה נטתה אל תוך הקרקע. זרם יציב של מים טיפטף לתוכה.
"המים מתוקים," הוסיף נבול־רגל. "נוכל לשתות אותם."
"כפות הרגליים שלנו יהיו לחות מבוקר עד ערב!" התלוננה רגל־אפורה.
"הייתי בפנים," אמר לה החתול השחור. "יש מקום מרוחק מהזרם. לפחות נהיה בטוחים מפני דו־רגליים ומפלצות."
ירח־רם צעד קדימה וזקר את סנטרו. "שבט הרוח נדד מספיק זמן," הוא הצהיר. "כבר כמעט ירח עבר מאז ששבט הצל סילק אותנו מביתנו. מזג האוויר התקרר, ועוד מעט תגיע עונת הענף העירום. אין לנו ברירה אלא להישאר."
רגל־אפורה הצרה את עיניה, אבל לא אמרה דבר. היא חָברה בדממה אל השבט שלה בזמן שחבריה צעדו בטור, בזה אחר זה, אל תוך המנהרה המוצללת.
פרק 1
p
לב־אש רעד. פרוותו בצבע הלהבה עדיין היתה דלילה כמו בעונת העלה הירוק; יעברו עוד כמה וכמה ירחים עד שהיא תהיה עבה דייה להגן מפני קור שכזה. הוא דישדש ברגליו על הקרקע הקשה. השמים סופסוף התבהרו, ואילו השחר הזדחל לו באיטיות. אבל למרות שכפותיו היו קרות, לב־אש לא היה יכול להדחיק את תחושת הגאווה. אחרי ירחים רבים כחניך הוא סופסוף הפך ללוחם.
הוא שיחזר בעיני רוחו את הניצחון של אמש במחנה שבט הצל; את עיניו המרצדות של ירח־רצוץ בזמן שמנהיג שבט הצל נסוג תוך השמעת איומים, לפני שנמלט אל תוך היער בעקבות חבר מרעיו הבוגדניים. שאר חתולי שבט הצל היו אסירי תודה לשבט הרעם על שעזר להם להיפטר מהמנהיג האכזרי שלהם, ועל השלום ששבט הרעם הציע להם להנחיל בזמן שיתאוששו. ירח־רצוץ לא רק המיט תוהו על השבט שלו — הוא סילק את כל חתולי שבט הרוח מהמחנה שלהם אל מחוץ לשטחי השבטים. הוא היה צל אפל ביער עוד לפני שלב־אש נטש את חייו כחתולון מחמד כדי לחבור אל שבט הרעם.
אבל מבחינתו של לב־אש, היה עוד צל שטרד את מחשבתו: טופר־טיגריס, הסגן של שבט הרעם.
לב־אש רעד לנוכח המחשבה על הלוחם הגדול של שבט הרעם, שהטיל אימה על החניך שלו, כף־פחם. בסופו של דבר, לב־אש וחברו הטוב ביותר אפור־פס עזרו לחניך המבוהל להימלט אל שטחי הדו־רגליים, מעבר לרמות. לאחר מכן סיפר לב־אש לשבט שכף־פחם נהרג על ידי שבט הצל.
אם מה שכף־פחם אמר על טופר־טיגריס היה נכון, עדיף שהסגן של שבט הרעם יחשוב שהחניך שלו מת, מפני שהוא ידע סוד שטופר־טיגריס יעשה הכול כדי להסתירו. כף־פחם סיפר ללב־אש שהלוחם המפוספס האימתני רצח את אדום־זנב, הסגן לשעבר של שבט הרעם, בתקווה שהוא יהפוך לסגן החדש… מה שבסופו של דבר קרה.
לב־אש ניער את ראשו כדי לנקות ממנו את המחשבות האפלות האלה ופנה להביט באפור־פס שישב לצדו. הפרווה האפורה העבותה של אפור־פס סמרה בקור. לב־אש ניחש שגם הוא מצפה לקרני השמש הראשונות, אבל הוא לא אמר את זה בקול רם. המסורת של השבט דרשה דממה בלילה הזה. זאת היתה המשמרת שלהם — הלילה שבו לוחם חדש שומר על השבט ומהרהר בשמו ובמעמדו החדשים. עד ליל אמש לב־אש היה מוּכּר בשם החניכה שלו, כף־אש.
חצוי־זנב היה אחד החתולים הראשונים שהתעוררו. לב־אש ראה את החתול הזקן נע בצללים של גוב זקני השבט. הוא הביט לעבר גוב הלוחמים, בצד השני של הרחבה. מבעד לענפים שגוננו על הגוב, הוא זיהה את הכתפיים הרחבות של טופר־טיגריס הישן.
החזזית שכיסתה את הכניסה לגוב של שמש־כחולה, למרגלות הסלע הרם, נרעדה, ולב־אש ראה את מנהיגת השבט שלו נדחפת החוצה. היא עצרה והרימה את ראשה לרחרח את האוויר. אז היא פסעה בדממה אל מחוץ לצלו של הסלע הרם, ופרוותה נגהה בכחול־אפור באור השחר. אני חייב להזהיר אותה מפני טופר־טיגריס, חשב לב־אש. שמש־כחולה התאבלה על מותו של אדום־זנב יחד עם שאר השבט והאמינה שהוא נהרג בקרב על ידי לב־אלון, הסגן של שבט הנהר. בעבר היסס לב־אש, מתוך ידיעה עד כמה טופר־טיגריס חשוב לה, אבל הסכנה היתה גדולה מדי. שמש־כחולה צריכה לדעת שהשבט מטפח רוצח קר־דם.
טופר־טיגריס הגיח מגוב הלוחמים ופגש את שמש־כחולה בשולי הרחבה. הוא מילמל משהו באוזניה, כשזנבו מצליף בבהילות.
לב־אש החניק את יללת הברכה האינסטינקטיבית שלו. השמים הלכו והתבהרו, אבל עד שיֵדע בוודאות שהשמש נמצאת מעל קו האופק, הוא לא יעז להפר את שתיקתו. חוסר הסבלנות ריפרף בחזהו כמו ציפור לכודה. הוא חייב לדבר עם שמש־כחולה מוקדם ככל האפשר. אבל לעת עתה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להנהן אל שני החתולים בכבוד בזמן שחלפו על פניו.
אפור־פס נגע קלות בלב־אש והחווה בחוטמו כלפי מעלה. נוגה כתום נגלה בקושי באופק.
"שמחים לראות את השחר, שניכם?" קולו העמוק של סער־לבן הפתיע את לב־אש. הוא לא הבחין בלוחם הלבן שהתקרב אליהם. לב־אש ואפור־פס הינהנו יחדיו.
"זה בסדר; אתם כבר יכולים לדבר. המשמרת שלכם הסתיימה." קולו של סער־לבן היה אדיב. אתמול הוא נלחם לצדם של לב־אש ואפור־פס בקרב נגד שבט הצל. בעודו מביט בהם נגלה בעיניו כבוד חדש.
"תודה לך, סער־לבן," אמר לב־אש. הוא נעמד ומתח את רגליו הנוקשות אחת־אחת.
גם אפור־פס דחף את עצמו לעמידה. "ברררר!" הוא יילל וניער את הצינה מפרוותו. "חשבתי שהשמש בחיים לא תזרח!"
קול רווי בוז נשמע מחוץ לגוב החניכים. "תשמעו את הלוחם הגדול מדבר!"
זאת היתה כף־חול. פרוותה הכתומה הבהירה סמרה בעוינות. כף־אבק ישב לצדה. הפרווה המפוספסת הכהה שלו גרמה לו להיראות כמו צלה של כף־חול. הוא ניפח את חזהו בחשיבות ולעג: "אני מופתע מכך שגיבורים בקנה מידה כזה מרגישים בכלל את הקור!" כף־חול גירגרה בשעשוע.
סער־לבן שלח אליהם מבט חמור. "לכו למצוא משהו לאכול; אחרי זה תנוחו," הוא הורה ללב־אש ולאפור־פס. הלוחם המבוגר יותר פנה ופסע לעבר גוב החניכים. "קדימה, שניכם," הוא אמר לכף־חול ולכף־אבק. "הגיע הזמן להתאמן."
"אני מקווה שהוא יכריח אותם לרדוף אחרי סנאים כחולים כל היום!" סינן אפור־פס אל לב־אש בזמן שעשו את דרכם לעבר הפינה, שבה נותרו כמה נתחי טרף טרי מליל אמש.
"אבל אין דבר כזה סנאים כחולים," אמר לב־אש בבלבול.
"בדיוק!" עיני הענבר של אפור־פס בהקו.
"אתה לא ממש יכול להאשים אותם. הם התחילו את האימונים שלהם לפנינו," ציין לב־אש במתינות. "אילו הם היו נלחמים בקרב אתמול, בטח גם אותם היו מקדמים למעמד לוחמים."
"כנראה." אפור־פס משך בכתפיו. "הי, תראה!" הם הגיעו לערימת הטרף הטרי. "עכבר לכל אחד, וחוחית לחלוק בה!"
שני החברים לקחו את האוכל שלהם והביטו זה בזה. עיניו של אפור־פס נצצו לפתע בעונג. "אני מתאר לעצמי שעכשיו אנחנו לוקחים את זה לצד של הלוחמים במחנה," הוא גירגר.
"נראה שכן," גירגר לב־אש, שפסע בעקבות חברו אל חלקת הסרפדים, שבה הם צפו לעתים קרובות בסער־לבן, בטופר־טיגריס ובלוחמים האחרים חולקים טרף טרי.
"מה עכשיו?" שאל אפור־פס ובלע את הביס האחרון שלו. "אני לא יודע מה איתך, אבל נראה לי שאני מסוגל לישון חצי ירח."
"גם אני," הסכים לב־אש.
שני החברים נעמדו על רגליהם ועשו את דרכם לעבר גוב הלוחמים. לב־אש שירבב את ראשו דרך מסך הענפים הנמוכים. פרווה־עכברית וארך־זנב עדיין ישנו בצד השני של הגוב.
הוא נדחף פנימה ומצא חלקה של אזוב בקצה. הריח הבהיר לו שזה לא מקום שינה שמישהו מהלוחמים האחרים משתמש בו. אפור־פס התמקם לידו.
לב־אש הקשיב בזמן שנשימותיו היציבות של אפור־פס נרגעו והפכו לנחירות ארוכות מעומעמות. לב־אש הרגיש מותש באותה המידה, אבל עדיין רצה נואשות לדבר עם שמש־כחולה. ממקום משכבו, כשראשו צמוד אל הקרקע, הוא היה יכול לראות את הכניסה למחנה. הוא הביט בה בציפייה לשובה של המנהיגה, אבל עיניו החלו להיעצם, והוא נכנע לעייפותו.
לב־אש שמע סביבו שאגות, כמו רוח בין עצים גבוהים. הצחנה העזה של נתיב הרעם צרבה את נחיריו והיתה משולבת עם ריח חדש, חד ומבעית יותר. אש! להבות ליחכו את השמים השחורים והטילו גצים זוהרים כלפי מעלה, אל הלילה נטול הכוכבים. לתדהמתו של לב־אש, צלליות של חתולים חלפו לפני האש. למה הם לא בורחים?
אחד מהם עצר והביט ישירות בלב־אש. עיני הלילה של החתול בהקו בחשיכה, והוא הרים את זנבו הארוך הישר כמו בברכה. לב־אש רעד בזמן שעלו בזיכרונו הדברים שאמרה לו עלעלה־מנומרת, חתולת הרפואה לשעבר של שבט הרעם, לפני מותה בטרם עת: "הישועה היחידה של השבט תהיה אש!" הייתכן שיש לזה קשר כלשהו לחתולים המשונים, שלא מפגינים פחד מהאש?
"לב־אש, תתעורר!"
הנהמה של טופר־טיגריס העירה את לב־אש בבהלה מחלומו.
"דיברת מתוך שינה!"
לב־אש, עדיין המום, התיישב וניער את ראשו. "כ־כן, טופר־טיגריס!" בהלה אחזה בו כשתהה אם חזר בקול רם על דבריה של עלעלה־מנומרת. הוא חלם ככה בעבר — חלומות כל כך חיים, שהוא היה מסוגל לטעום אותם, ושאחר כך אף התגשמו. לב־אש בהחלט לא רצה שטופר־טיגריס יחשוד בו שיש לו כוחות, שעל פי רוב ניתנים על ידי שבט הכוכב רק לחתולי רפואה.
אור הירח האיר מבעד לחומת העלווה של הגוב. לב־אש הבין שהוא כנראה ישן לאורך היום כולו.
"אתה ואפור־פס מצטרפים לסיור הערב," אמר לו טופר־טיגריס. "תמהר!" החתול הכהה הסתובב ויצא מהגוב בצעדים חרישיים.
לב־אש הניח לפרווה שעל כתפיו להירגע. היה ברור שטופר־טיגריס לא חשד שיש משהו חריג בחלום שלו. אבל בזמן שסודו של לב־אש היה בטוח, הוא היה נחוש באותה מידה לחשוף את האמת הרצחנית בנוגע לחלקו של טופר־טיגריס במותו של אדום־זנב.
לב־אש ליקק את שפתיו. אפור־פס שכב לצדו ורחץ את עצמו. הם בדיוק גמרו לחלוק ארוחה לצד רחבת המחנה. השמש שקעה, ולב־אש היה יכול לראות את הירח הכמעט מלא כבר, בוהק בשמים הצלולים, הקרים. הימים האחרונים היו גדושים בעשייה. נראה שבכל פעם שהם נשכבו לנוח, שלח אותם טופר־טיגריס לסיור או למשימת ציד. לב־אש נותר ערני, חיפש הזדמנות לדבר עם שמש־כחולה בארבע עיניים, אבל בזמנים שבהם לא היה באחת המשימות שטופר־טיגריס הטיל עליו, נראה שהסגן של מנהיגת שבט הרעם תמיד נמצא לצדה.
לב־אש החל לרחוץ את כף רגלו, כשעיניו מנתרות על פני המחנה בחיפוש מלא תקווה אחר שמש־כחולה.
"מה אתה מחפש?" שאל אפור־פס.
"את שמש־כחולה," השיב לב־אש והוריד את כפו.
"למה?" אפור־פס הפסיק את הרחצה והרים מבט אל חברו. "מאז המשמרת שלנו עין אחת שלך תמיד פונה אליה. מה אתה מתכנן לעשות?"
"אני צריך להגיד לה איפה נמצא כף־פחם ולהזהיר אותה בנוגע לטופר־טיגריס," ענה לב־אש.
"הבטחת לכף־פחם שתספר להם שהוא מת!" אפור־פס נשמע נדהם.
"אני הבטחתי לספר רק לטופר־טיגריס שהוא מת. שמש־כחולה צריכה לדעת את הסיפור כולו. היא צריכה לדעת לְמה מסוגל הסגן שלה."
אפור־פס הנמיך את קולו ללחישה בהולה. "אבל יש לנו רק את המילה של כף־פחם, שטופר־טיגריס הרג את אדום־זנב."
"אתה לא מאמין לו?" לב־אש לא היה יכול שלא להרגיש המום מספקותיו של חברו.
"תקשיב, אם טופר־טיגריס שיקר בנוגע להריגה של לב־אלון כנקמה על מותו של אדום־זנב, זה אומר שאדום־זנב כנראה הרג את לב־אלון בעצמו. ואני לא מאמין שאדום־זנב היה הורג בכוונה תחילה סגן של שבט אחר בקרב. זה נוגד את קוד הלוחמים — אנחנו נלחמים כדי להוכיח את כוחנו ולהגן על שטחנו, לא כדי להרוג זה את זה."
"אבל אני לא מנסה להעלות האשמות נגד אדום־זנב!" מחה לב־אש. "טופר־טיגריס הוא הבעיה." אדום־זנב היה הסגן של שבט הרעם לפני טופר־טיגריס. לב־אש לא הכיר אותו, אבל הוא ידע שהשבט כולו רחש כבוד עמוק לאדום־זנב.
אפור־פס לא הישיר את עיניו אל אלה של לב־אש. "לְמה שאתה אומר יש השלכות על כבודו של אדום־זנב. ולאף אחד מהחתולים האחרים אין בעיה עם טופר־טיגריס. היחיד שפחד ממנו היה כף־פחם."
רעד של אי־נוחות חלף בגוו של לב־אש. "אז אתה חושב שכף־פחם המציא את הסיפור, מפני שהוא לא הסתדר עם המדריך שלו?" הוא שאל בבוז.
"לא," מילמל אפור־פס. "אני רק חושב שאנחנו צריכים להיזהר."
לב־אש הביט לתוך עיניו המודאגות של חברו והחל לתהות. הוא הניח שיש משהו בדבריו של אפור־פס — הם לוחמים רק ימים אחדים, כך שהם לא בעמדה להתחיל להטיח האשמות בלוחם הבכיר ביותר של השבט.
"זה בסדר," אמר לב־אש בסוף. "אתה לא צריך להיות מעורב." חרטה כואבת הבליחה בבטנו בזמן שאפור־פס הינהן וחזר להתנקות. לב־אש חש שאפור־פס טועה כשהוא חושב שרק לכף־פחם יש בעיה עם טופר־טיגריס. האינסטינקטים של לב־אש אמרו לו שאי־אפשר לבטוח בסגן של שבט הרעם. הוא חייב לחלוק את חשדותיו עם שמש־כחולה, למען ביטחונה ולמען ביטחונו של השבט.
שמץ של פרווה אפורה, שביצבצה בצד השני של הרחבה, גילה ללב־אש ששמש־כחולה יצאה מהגוב שלה — לבדה. הוא נעמד על רגליו, אבל מנהיגת שבט הרעם ניתרה היישר אל הסלע הרם וקראה לשבט. לב־אש הצליף בזנבו בחוסר סבלנות.
אוזניו של אפור־פס נרעדו בהתרגשות לשמע קריאתה של שמש־כחולה. "טקס הענקת שמות?" הוא שאל. "ארך־זנב בטח מקבל את החניך הראשון שלו. כבר כמה ימים שהוא זורק רמזים." הוא ניתר לחבור אל החתולים שנאספו בשולי הרחבה, ולב־אש הלך בעקבותיו כשהתסכול עדיין מדגדג בתוכו.
גור קטן בצבע שחור־לבן פסע אל הרחבה. כפות רגליו הרכות לא השמיעו קול על הקרקע הקשה. הוא הלך לעבר הסלע הרם כשעיניו הבהירות מושפלות, ולב־אש כמעט ציפה שהוא יתחיל לרעוד — משהו בשפיפוּת כתפיו של הגור גרם לו להיראות צעיר וביישן מכדי להיות חניך. ארך־זנב לא יתרשם! חשב לב־אש ונזכר בבוז שארך־זנב הפגין כשלב־אש הגיע לראשונה למחנה. הלוחם הקניט אותו באכזריות ביומו הראשון עם השבט וליגלג על ימיו כחתולון מחמד. לב־אש לא סבל אותו מאז.
"מיום זה ואילך," הכריזה שמש־כחולה והביטה מטה בגור, "עד שירוויח את שם הלוחם שלו, ייקרא החניך הזה כף־חיש."
הגור השחור־לבן הרים מבט אל המנהיגה שלו, ולא היה בעיניו ניצוץ של נחישות. במקום זה נפערו עיני הענבר שלו בחרדה. לב־אש סובב את ראשו כשארך־זנב פסע לעבר החניך החדש שלו.
שמש־כחולה שבה לדבר. "ארך־זנב, אתה היית החניך של כהה־פס. הוא לימד אותך היטב, והפכת להיות לוחם עז ונאמן. אני מקווה שתעביר חלק מהאיכויות האלה אל כף־חיש."
כשארך־זנב הביט מטה אל כף־חיש, סקר לב־אש את פניו בחיפוש אחר הבעת בוז. אבל עיניו של הלוחם התרככו כשהביט בעיניו של חניכו החדש, ושני חתולי השבט הצמידו אפים בעדינות. "זה בסדר, אתה בסדר גמור," מילמל ארך־זנב בעידוד. כן, בטח, חשב לב־אש במרירות. רק מפני שהוא יליד השבט. אותי הוא ממש לא קיבל כל כך יפה. הוא הביט סביב בשאר חברי השבט והרגיש מרמור, כשהם החלו למלמל ברכות לחניך החדש.
"מה הבעיה שלך?" לחש אפור־פס. "באחד הימים יגיע תורנו."
לב־אש הינהן, ולפתע התעודד מהמחשבה שפעם יקבל חניך משל עצמו, והדחיק את המרמור שלו. עכשיו הוא חלק משבט הרעם, והרי זה כל מה שחשוב, לא?
הלילה שאחרי הביא איתו ירח מלא. לב־אש ידע שהוא אמור לצפות בהתלהבות לכינוס הראשון שלו כלוחם, אבל בכל זאת היה נחוש למצוא הזדמנות לספר לשמש־כחולה את כל מה שהוא יודע על טופר־טיגריס, והמחשבה על כך רבצה בבטנו כמו אבן קרה.
"יש לך תולעי מעיים או משהו כזה?" שאל אפור־פס לצדו. "אתה עושה פרצופים ממש משונים!"
לב־אש הביט בחברו והצטער שאינו יכול להתייעץ איתו, אבל הוא הבטיח להשאיר את אפור־פס מחוץ לסיפור. "אני בסדר," הוא ענה. "קדימה, אני שומע את שמש־כחולה קוראת."
שני החתולים מיהרו אל הקבוצה שנאספה ברחבה. עם בואם הרכינה שמש־כחולה את ראשה לאות שלום. אז היא הסתובבה והובילה את החתולים החוצה מהמחנה. לב־אש עצר בזמן שהחתולים האחרים נדחקו על פניו במעלה הנתיב התלול שהוביל מעלה ליער. המסע הזה עשוי לספק לו די זמן לדבר עם שמש־כחולה, והוא רצה לארגן את מחשבותיו.
"אתה בא?" קרא אליו מלמעלה אפור־פס.
"כן!" כף־אש מתח את רגליו האחוריות החזקות והחל לנתר מסלע לסלע, מותיר את המחנה מאחוריו.
בפסגה הוא עצר להסדיר את הנשימה, צלעותיו עולות ויורדות. היער נפרש לפניו. מתחת לכפות רגליו הוא הרגיש ברשרוש הפריך של עלים שזה עתה נשרו. פרוות הכסף נצצה בשמים כמו טל בוקר הפזור על פרווה שחורה.
לב־אש חשב על מסעו הראשון אל אלוני ארבע עם טופר־טיגריס ולב־ארי. הוא התעצב כשנזכר בלב־ארי. המדריך של אפור־פס, שהיה סגן השבט בין אדום־זנב לטופר־טיגריס, היה לוחם זהוב חם לב. הוא נהרג בקרב, וטופר־טיגריס תפס את מקומו. בביקור הראשון של לב־אש באלוני ארבע לקח לב־ארי את החניכים במסלול עקיף, דרך אורנים גבוהים, על פני הסלעים השמשיים ולאורך גבול שבט הנהר. הערב שמש־כחולה תוביל אותם ישירות דרך לב השטח של שבט הרעם. לב־אש כבר ראה אותה נעלמת בתוך הצמחייה הסבוכה, והוא דהר בעקבות משלחת החתולים.
שמש־כחולה ניצבה בראש לצדו של טופר־טיגריס. לב־אש התעלם מיללת ההפתעה של אפור־פס והדביק את מנהיגת השבט. "שמש־כחולה," הוא קרא והתנשף כשהגיע לצעוד לידה. "אפשר לדבר איתך?"
שמש־כחולה הביטה בו והינהנה. "תוביל אתה, טופר־טיגריס," היא אמרה. היא האטה את הקצב, וטופר־טיגריס עקף אותה בניתור. החתולים האחרים הלכו מבלי לשאול שאלות בעקבות החתול הכהה, בעודו דוהר קדימה דרך הסבך.
שמש־כחולה ולב־אש עברו לקצב מתון. בתוך רגע הם היו לבדם.
הנתיב הוביל מבין השרכים העבותים אל תוך קרחת יער קטנה. שמש־כחולה ניתרה על עץ שקרס והתיישבה, כשהיא מקפלת את זנבה על הרגליים הקדמיות. "מה העניין, לב־אש?" היא שאלה.
לב־אש היסס, משום שלפתע מילא אותו ספק. שמש־כחולה היתה החתולה שעודדה אותו לנטוש את חייו כחתולון מחמד ולהצטרף אל השבט. מאז היא נתנה בו אמון פעם אחר פעם, בזמן שחתולים אחרים פיקפקו בנאמנותו לשבט, שדמו לא זורם בעורקיו. מה היא תאמר כשלב־אש יספר לה שהוא שיקר בנוגע לכף־פחם?
"דבֵּר," הורתה שמש־כחולה כשקול הפסיעות של שאר חתולי שבט הרעם התפוגג במרחק.
לב־אש לקח נשימה עמוקה. "כף־פחם לא מת." זנבה של שמש־כחולה התפתל בהפתעה, אבל היא הקשיבה בדממה כשלב־אש המשיך. "אפור־פס ואני לקחנו אותו לשטחי הציד. אני… אני חושב שהוא הצטרף אל דגן." דגן היה מתבודד, לא חתול יער וגם לא חתולון מחמד. הוא חי בחוות דו־רגליים בנתיב המוביל אל האבנים הגבוהות, אתר קדוש לכל חתולי היער.
מנהיגת שבט הרעם הביטה אל מעבר ללב־אש, אל תוך מעמקי היער. לב־אש סרק את פניה בחרדה בניסיון לפענח את הבעתה.
האם היא כועסת? אבל הוא לא ראה זכר לכעס בעיניה הכחולות הרחבות.
אחרי כמה רגעים ארוכים דיברה שמש־כחולה. "אני שמחה לשמוע שכף־פחם עודנו חי. אני מקווה שהוא יהיה שמח יותר עם דגן מכפי שהיה ביער."
"אב… אבל הוא נולד בשבט הרעם!" גימגם לב־אש, שהופתע מהקרירות שבה קיבלה המנהיגה שלו את עזיבתו של כף־פחם.
"זה לא אומר בהכרח שהוא התאים לחיי השבט," ציינה שמש־כחולה. "אחרי הכול, אתה לא יליד השבט, ועם זאת הפכת ללוחם ראוי. אולי כף־פחם ימצא את הנתיב האמיתי שלו במקום אחר."
"אבל הוא לא עזב את שבט הרעם מפני שרצה," מחה לב־אש. "הוא לא היה יכול להישאר!"
"לא היה יכול?" שמש־כחולה נעצה בו את מבטה הכחול. "למה אתה מתכוון?"
לב־אש השפיל את מבטו לקרקע.
"כן?" דחקה בו שמש־כחולה.
פיו של לב־אש היה יבש. "כף־פחם ידע איזה סוד על טופר־טיגריס," הוא חירחר. "אני… אני חושב שטופר־טיגריס תיכנן להרוג אותו. או להסית את השבט נגדו."
זנבה של שמש־כחולה נע מצד לצד, ולב־אש ראה שכתפיה מתקשחות. "למה שתחשבו דבר כזה? איזה סוד כף־פחם ידע?"
לב־אש ענה בחוסר רצון, מישיר מבט אל עיניה החמורות במרב האומץ שהעז לגייס. "שטופר־טיגריס הרג את אדום־זנב בקרב עם שבט הנהר."
עיניה של שמש־כחולה הוצרו. "לוחם לעולם לא יהרוג חבר שבט אחר! אפילו אתה אמור לדעת את זה — אתה חי איתנו כבר מספיק זמן." לב־אש נרתע מדבריה ושיטח את אוזניו. זאת היתה הפעם השנייה הערב שהיא התייחסה לעֲבָרו כחתולון מחמד.
שמש־כחולה המשיכה. "טופר־טיגריס דיווח שלב־אלון, הסגן של שבט הנהר, הוא זה שהרג את אדום־זנב," היא אמרה. "כף־פחם ודאי טעה. האם הוא ראה ממש את טופר־טיגריס הורג את אדום־זנב?"
לב־אש נופף בעצבנות בזנבו, בוחש בעלים מאחוריו. "הוא אמר שכן."
"וברור לך שכשאתה אומר את זה, אתה מטיל ספק בכבודו של אדום־זנב, מפני שאם הדבר נכון, הרי הוא היה החתול האחראי למותו של לב־אלון? סגן לא יהרוג סגן אחר בקרב, לא אם הדבר לא הכרחי. ואדום־זנב היה הלוחם הכי מכובד שהכרתי מעודי." עיניה של שמש־כחולה התערפלו מכאב, ולב־אש הצטער על כך שפגם בזכרו של סגנה לשעבר, גם אם לא בכוונה.
"אני לא יכול להסביר את מעשיו של אדום־זנב," הוא מילמל. "אני יודע רק שכף־פחם מאמין בכל לבו שטופר־טיגריס הוא האחראי למותו של אדום־זנב."
שמש־כחולה נאנחה והרפתה את כתפיה. "כולנו יודעים
שלכף־פחם יש דמיון עשיר," היא אמרה בעדינות, עיניה מביעות אהדה. "הוא נפצע קשה בקרב ועזב לפני שהקרב הסתיים. האם אתה יכול להיות בטוח שהוא לא השלים מדמיונו את הפרטים שהוא החמיץ?"
לפני שלב־אש הספיק לענות, הידהדה ביער יללה, וטופר־טיגריס ניתר מתוך הסבך. עיניו ריצדו לרגע בחשד לעבר לב־אש, לפני שפנה אל שמש־כחולה.
"אנחנו מחכים לך בגבול."
שמש־כחולה הינהנה, "תגיד להם שבעוד רגע אנחנו מגיעים." טופר־טיגריס הטה את ראשו, הסתובב ודהר בחזרה דרך השרכים.
לב־אש הביט בו מתרחק, ובמחשבתו הידהדו דבריה של שמש־כחולה. היא צדקה; לכף־פחם אכן יש דמיון פורה. לב־אש נזכר בכינוס הראשון שלו, כשחניכים מכל השבטים היו מרותקים לדבריו בזמן שתיאר את הקרב עם שבט הנהר. ואז הוא לא הזכיר את טופר־טיגריס.
לב־אש ניתר על רגליו כששמש־כחולה נעמדה. "את הולכת להחזיר את כף־פחם לשבט?" הוא שאל, ולפתע פחד שגרם לחברו צרות גדולות אף יותר.
שמש־כחולה הביטה עמוק לתוך עיניו של לב־אש. "סביר להניח שהוא יותר מאושר במקום הנוכחי שלו," היא אמרה בשקט. "לעת עתה נניח לשבט לחשוב שהוא מת."
לב־אש החזיר לה מבט בעיניים פעורות בהלם. שמש־כחולה הולכת לשקר לשבט!
"טופר־טיגריס הוא לוחם אדיר, אבל הוא מאוד גאה," המשיכה שמש־כחולה. "יהיה לו קל יותר לקבל את זה שהחניך שלו מת בקרב, מאשר שהוא ברח. וזה גם עדיף לכף־פחם."
"מפני שטופר־טיגריס עשוי לצאת לחפש אותו?" העז לב־אש לשאול. האם אפשרי הדבר ששמש־כחולה מאמינה לו, אפילו קצת?
שמש־כחולה נדה בראשה בהבזק של חוסר סבלנות. "לא. טופר־טיגריס אולי שאפתן, אבל רוצח הוא לא. עדיף שיזכרו את כף־פחם כגיבור מת, ולא כפחדן חי."
קריאתו של טופר־טיגריס נשמעה שוב, ושמש־כחולה קפצה מטה מגזע העץ ונעלמה בין השרכים. לב־אש דילג בקלות מעל הגזע ושעט בעקבות המנהיגה שלו.
הוא הדביק אותה בשולי הנהר. הוא הביט בה בזמן שחצתה, ניתרה מאבן לאבן אל הגדה השנייה. לב־אש הלך בעקבותיה בזהירות, כשמחשבותיו מתערבלות. הידיעה על מותו של אדום־זנב רבצה כבדה על כתפיו במשך ימים. עכשיו הוא סיפר את זה סופסוף לשמש־כחולה, אבל דבר לא השתנה.
היה ברור שמנהיגת השבט לא תחשוב שטופר־טיגריס מסוגל לרצח בדם קר. ומה שהכי גרוע, לב־אש עצמו החל לפקפק בכך שכף־פחם אמר את האמת. הוא ניתר אל הגדה השנייה והמשיך לרוץ אל תוך הצמחייה.
כשהם הגיעו אל שאר חתולי שבט הרעם, החליק לב־אש לעצירה מאחורי שמש־כחולה. הקבוצה עצרה בראש המתלול שהוביל מטה, אל אלוני ארבע, העצים הענקיים שלידם התכנסו חתולים מארבעת שבטי היער מדי ירח מלא.
פרוותו של לב־אש עיקצצה כשהרגיש שטופר־טיגריס צופה בו. האם הלוחם הכהה חושד במה שהתנהל בינו לבין שמש־כחולה? לב־אש ניער את ראשו כדי להצליל את מחשבתו וניסה לחשוב כמו שמש־כחולה. מובן מאליו שטופר־טיגריס יתעניין במה שלב־אש אמר לשמש־כחולה: הוא הסגן של השבט, כך שהוא ירצה לדעת כל דבר שעשוי להשפיע על השבט. לב־אש הביט שוב אל טופר־טיגריס; החתול הכהה הסתכל במורד המתלול באוזניים קשובות ודרוכות. החתולים סביבו דישדשו בציפייה.
טופר־טיגריס הביט בכל אחד מהם וליכד אותם בדממה באמצעות מבט הענבר היציב שלו.
שמש־כחולה הרימה את אפה וריחרחה את האוויר. לב־אש הרגיש סביבו התקשחות שרירים ועקצוצי פרווה. ואז אותתה שמש־כחולה בהצלפת זנב, וחתולי שבט הרעם צנחו אל תוך המתלול לעבר מקום הכינוס.
