שלחנו את צפריר גרוסמן לזמן את הרוע שוב, ובמקום למצוא רוע חדש מצא את "אותה הגברת ואותה אדרת"
בשנת 2013 יצא הסרט "לזמן את הרוע", עם פטריק וילסון וורה פרמיגה בתפקידים הראשיים, ובבימויו של ג'יימס וואן, הכותב והיוצר של סדרות "המסור" ו"הרוע שבפנים". בניגוד מוחלט לכל הציפיות, הסרט היה הצלחה פנומנלית, והיה לאחד משלושת סרטי האימה הרווחיים ביותר שיצאו בארה"ב אי פעם. הסרט המקורי מגולל, לכאורה, את סיפורם האמתי של זוג חוקרי תופעות על-טבעיות בשנות ה-70, שמגיעים לחקור בית חווה בלונג איילנד, ומסתבכים במקרה של גירוש שדים ומכשפה אימתנית. הסרט המקורי היה אכן מוצלח ביותר. הוא לקח את הנושא החבוט של הבית הרדוף, שנעשה פעמים רבות, והצליח לעשות את הדבר הנדרש מסרטי אימה – פשוט להפחיד. למעשה, הסרט הפחיד את הצופים בארה"ב כל-כך, עד שה-MPAA העניק לו דירוג צפייה "מגיל 17 ומעלה". זה לא שהיו בו סצנות של מין ואלימות, הוא פשוט היה כל-כך מפחיד.
לכן אין זה מפתיע שיוצא כעת סרט ההמשך, "לזמן את הרוע 2", ובו אותם זוג החוקרים מהסרט הקודם, אד ולוריין וורן, יוצאים לחקור מקרים נוספים של השתלטות שדים. אבל הפעם הם יוצאים אל אנגליה הרחוקה כדי לחקור את המקרה הנודע ביותר של האי הבריטי "רוח הרפאים של אנפילד". צוות החוקרים יוצא לבדוק האם באמת מדובר במתיחה, כפי שנראה בתחילה, או שמא באמת רוחות השתלטו על הבית וכתוצאה מכך, גם על הבת הצעירה.
אותה גברת אותה אדרת
באופן כללי, אין כמעט הבדל בין הסרט הראשון לבין הסרט השני. שניהם עוסקים ברוחות המשתלטות על בתים ורודפות את יושביהם, כל אחת מסיבותיה שלה. אלא שבסרט הראשון, הייתה בחינה מסקרנת של חוקרים פשוטים המנסים למצוא את האמת ולהפריך כמה שיותר מקרים, מעין מולדר וסקאלי שערוכים גם להילחם נגד השדים (ואין לבטל את הדמיון המפחיד בין ורה פרמיגה וג'יליאן אנדרסון), ספק אמתיים ספק שרלטנים. בסרט השני, לעומת זאת, אין יותר פקפוק ביכולותיהם האמתיות, ומתברר שללוריין וורן אין רק את האמפתיה והיכולת להבחין ברוחות רפאים, אלא אפילו את היכולת לחזות בחלומות נבואיים ולשוחח עם שדים. כך, למעשה, "לזמן את הרוע 2" מבטל לחלוטין את האמינות שעוד הייתה קיימת, במובן כלשהו, בסרט הראשון. אין יותר ספק לגבי חוסר המציאותיות של עלילת הסרט, וזאת הבעיה העיקרית שלו. הסרט הראשון היה כה מפחיד כיוון שעוד הייתה את האשליה שאולי מדובר במקרה אמתי שאכן התרחש, שהגיבורים שלו הם אנשים רגילים שפשוט יש להם ידע רב. בסרט השני כמעט אין את האשליה הזאת, ולכן הוא מפחיד הרבה פחות.
"לזמן את הרוע 2" עובד כמעט על פי אותה הנוסחה של קודמו: מחציתו הראשונה של הסרט מספקת הצצה אל חיי המשפחה, כאשר השדים מתעללים בהם, ובחצי השני מזומן צוות החוקרים ולאחר מכן מתבצע הגירוש. אין במבנה זה כל שינוי ממשי. מה שנשאר כדי לשמר את אפקט האימה כולל בעיקר הקפצות, השמעת קולות צורמים ברגעים כביכול מפחידים, ונזירה אחת מטרידה ביותר. נקודת השוואה נוספת היא האיום, שבסרט הראשון היה הרבה פחות מוחשי, הרבה יותר מאיים והרבה יותר אפקטיבי. בסרט החדש האיום הרבה יותר בוטה, וכתוצאה גם הרבה פחות מפחיד ולעתים אפילו מגוחך.
לסיכום
מצד אחד, מי שאוהב את סוגת בתי האימה, ייהנה גם מהסרט הזה. מצד שני, אם ראיתם את הסרט הראשון, הסרט השני לא יחדש לכם דבר, כיוון שהוא ממשיך באותה שבלונה קבועה.
