העי"ג – ביקורת סרט

העי"ג, סרטו החדש של סטיבן ספילברג, על בסיס ספרו של רואלד דאל, הוא מעשייה מופלאה, גם אם שונה מהספר האהוב

הרבה דברים מאוד נכונים חברו להם יחדיו ליצירת הגרסה הקולנועית החדשה של "העי"ג". ראשית, חומר המקור – הספר – נפלא. שנית, סרטים המבוססים על יצירותיו של סופר הילדים רואלד דאל? כן, בבקשה! שלישית, ספילברג. הבמאי האמריקאי הוותיק סבל מכישלונות רבים בשנים האחרונות. הבמאי שהביא לנו קלסיקות כמו אי.טי., הגוניס, אינדיאנה ג'ונס, הוק וסרטים רבים אחרים, פשוט לא הצליח לעשות את המעבר למאה ה-21 בצורה יפה. אבל כאשר הוא מקבל חומר קלאסי כמו העי"ג, שראה אור לראשונה ב-1982, הוא ממש בבית. רביעית, התסריטאית מליסה מתיסון ז"ל – התסריטאית של "אי.טי. –  חבר מעולם אחר", שלמרבה הצער הלכה לעולמה טרם הגיעו של הסרט למסכים. ואם כל זה לא מספיק, חמישית – מלחין פס הקול של הסרט הוא ג'ון ווילימס האגדי, של "מלתעות", "סופרמן", "מלחמת הכוכבים", "הארי פוטר" ועוד.

התוצאה, כצפוי, מאוד חביבה, מלאת קסם ומומלצת לצפייה עבור חובבי פנטסיה וספרות ילדים. אין מה לדאוג ממראות מפחידים מדי – אין כאלה. לכן, למעט במקרים של ילדים קטנים ו/או רגישים במיוחד, אין מקום לדאגה בחזית הזאת. יחד עם זאת, לא הכול מושלם בארץ הענקים, ובכך ברצוני לדון.

בימוי לא סופי

למרות שהליהוק של רובי ברנהיל לתפקיד סופי הוא מושלם, הבימוי של הילדה הכוכבת לא משהו. פעמים רבות המשחק של ברנהיל בת ה-10 פשוט אינו אמן ומסתמך בעיקר על תנועות גוף מאולצות ו"קומיקסיות" והבעות פנים מוגזמות. למרבה המזל, פניה הצעירים של ברנהיל מצליחים להנחיל מעט אישיות לתפקיד הפלקטי מדי. כאשר מדובר בילדה כה צעירה, על הבמאי מוטלת האחריות לביים ולנהל אותה היטב, כדי להוציא ממנה את המיטב. כפי שהדברים נראים, ספילברג פשוט נשען לחלוטין על הקסם הילדי של ברנהיל, ואמנם היא באמת מקסימה ומכמירת לב, אבל זה לא באמת מספיק.

דבר נוסף שפוגם באמינות התפקיד של הגיבורה הוא הטקסט שלה. קשה להאמין שמתיסון כתבה את התפקיד ככה, אבל לאור התוצאה הסופית, זה לא משנה. על מנת להעביר דברים שלא מופיעים על המסך, הדמות של סופי משמשת מדי פעם כסוג של מספר בעצמה, כשהיא מסבירה לצופים מה קורה, ומפילה עליהם גושים, גושים של אינפורמציה. זהו פשוט כלי כל כך נמוך ולא אמין, שהוא שובר את הקיר הרביעי בשוגג ומזכיר לצופים שבעצם מדובר רק בסיפור בדיוני.

שינויים מיותרים אך מעניינים

כמו כל במאי שמבצע עיבוד קולנועי ליצירה ספרותית לוקח לעצמו את הזכות לשנות דברים. גם ספילברג לקח לעצמו מספר חירויות יצירתיות בנוגע ליצירתו של דאל. חלקן, אני שמח להגיד, עובדות מצוין. אחרות, פחות ושוב אחרות פשוט מיותרות. ההבדל הבולט ביותר הוא ככל הנראה הוויזואלי. עיצוב הדמות של העי"ג נפלא! הוא ממש מעיר את הדמות מן הספר ומפיח בה חיים. יחד עם זאת, יחסי הגודל בין סופי ובין העי"ג פשוט אינם נכונים. הענק הידידותי פשוט קטן מדי. לשם נקודת ייחוס, בספר, סופי נודדת עם הענק, כשהיא ממוקמת בנוחות בתנוך אוזנו. בסרט, לעומת זאת,  בסרט, גובהה של סופי הוא כמעט בגובה ראשו של הענק. אף על פי שזה לא שינוי נוראי, הוא כן מקטין את הענק ואת תחושת הפלא בדבר קיומו.

דרך מיותרת נוספת בה ספילברג הקטין, או החליש את הענק, היא בכך שהעניק לו צליעה קשה ורגליים עקומות. אלא שאם הענק צולע, כיצד הוא אמור לצלוח את הדרך אל עולם בני האדם מדי לילה? אבל זוהי כבר התעסקות בהיבט האסתטי של הסרט, בלבד. השינויים המשמעותיים יותר, הם בגוף היצירה עצמה.

ישנם מספר מאפיינים לספריו של דאל, שהפכו אותו לסופר אהוב על ידי דורות של ילדים ושנוא על ידי דורות של הורים. אחד מן המאפיינים האלה הוא שבספריו של דאל בכלל, וב"העי"ג" בפרט, מבוגרים מוצגים באופן נלעג וגרוטסקי. הם מתנהגים בצורה המבוססת יותר על גאווה והעמדת פנים מאשר על ידע ויכולת אמתיים. כך בספר, כל המבוגרים, מן המשרתים הזוטרים ביותר ועד למלכה ולראשי מדינות, כולם מוצגים בצורה מגוחכת, או לפחות נחותה לסופי האמיצה ורבת התושיה. זהו חלק מן המרדנות של דאל, הביקורת הלעגנית והנרגנית שלו על הלכות העולם שראה סביבו בתקופת חייו. על הילדים, שאינם נגועים עדיין בנורמות ובחוקים והשיקולים של החברה המודרנית, להציל את המבוגרים במקום להפך.

אך בסרט, הביקורת והציניות נעדרות לחלוטין. כל המבוגרים נאים, או לפחות אסתטיים, כולם חכמים וחביבים ועוזרים לסופי ולעי"ג ככל הניתן. אין מה לדבר בכלל על הצגה של מבוגר נאכל, או אפילו נמצא בסכנה שכזו. זה לא שהתוצאה גרועה, אלא ש"לא לכך התכוון המשורר". למעשה, מראיונות עם דאל ומחומרים על חייו ויצירתו, אנו יודעים שבדיוק ההפך הנכון. הסרט פשוט עקר מן היצירה את כל העוקץ.

אזהרת ספויילר – קצת מגוחך לדבר על ספויילר ביצירה בת למעלה מ-30 שנה, שהסוף שלה די ברור גם למי שלא קרא אותה, ובכל זאת, ראו הוזהרתם – הדיון הבא מסגיר חלקים מן העלילה.

בסיום ספרו של דאל, סופי וחברה העי"ג מתגוררים יחדיו בשטח הארמון של מלכת אנגליה. אבל הצד היפה באמת, הוא שסופי לא מוצאת את עצמה בבית מסורתי (גם לא באימוץ). היא עוברת לגור בבית משלה, בסמוך לארמון המלכה ולביתו החדש של העי"ג. פרט זה משמעותי, כיוון שהוא מראה כיצד סוף שמח ותחושת ביתיות אפשריים גם מחוץ למסגרת המשפחה המסורתית, עם הורים ופיקוח מתמיד. זהו הרי עוד חלום של ילדים – בית משלהם, בלי מבוגרים, בו יוכלו לחיות באופן עצמאי. זהו מסר רב עוצמה לגבי כוחותיהם של ילדים.

לעומת זאת, בסרט, סופי עוברת להתגורר בארמון המלכה, כשהמשרתת האישית של המלכה הופכת למעין דמות אם אוהבת עבורה. העי"ג מצדו חוזר להתגורר בארץ הענקים, לבדו. ברגע שכך נעשה, מבטל הסרט, למעשה, גם את האלמנט החתרני הזה של היצירה.

נגזרת של השינוי האחרון קשורה לנוכחות של הפנטסיה בעולמנו. לדאל לא הייתה כל בעיה לשבור את חוקי המציאות ולהותיר אותם שבורים. ילד שהפך לעכבר – נשאר עכבר, ילד שזכה במפעל שוקולד חלומי – נשאר במפעל השוקולד החלומי, ילד שנדד ברחבי העולם בתוך אפרסק פלאים ענקי – נותר להתגורר בגרעין האפרסק עם סיום הרפתקאותיו וכך הלאה. במילים אחרות, דאל ערער את המציאות של ספריו פעם אחר פעם, על ידי הצגת הפנטסטי והקסום אל תוכה, וכך השאיר אותה, עם גרעין של מקסם בתוכה.

ככל שהדבר נוגע לספרו, העי"ג, ברגע שדאל הציג אל תוך החברה האנושית את הענקים אוכלי האדם, שוב לא הפריד אותם. הם נותרו חלק מן העולם הממשי, וכך גם הענק הידידותי. בסרטו של ספילברג, לעומת זאת, הענקים מורחקים בחשאי מן החברה האנושית ודבר קיומם לא נחשף, כלל. העי"ג, מצדו, נותר לגור בארץ הענקים, בעוד שסופי, כאמור חוזרת לסביבה האנושית, למעין משפחה חלופית. באופן זה, נוצרת הפרדה מוחלטת בין הפנטסטי למציאותי והגבול בין השניים נותר על קנו. אם להודות באמת, זה די חבל.

לאחר שהופשט מכל ההיבטים החתרניים שבו, כל מה שנותר מספרו של דאל, זהו סיפור ילדים די פשטני וסכריני. האם זה נורא? לא, זה לא. האם התוצאה לא קסומה מספיק? לא, היא מספיק קסומה ומעניקה מנה הגונה של פנטסיה לחובבים. זאת בעיקר בחירה יצירתית מעניינת, גם אם מצערת עבור חובבי יצירתו של דאל.

לסיכום

לאחר הדיון הממושך בעלילה, הגיע הזמן לשלוש השאלות החשובות. האם לראות? כן, בהחלט. חובבי פנטסיה וספרות ילדים לא ירצו להחמיץ! האם לראות בקולנוע? כן. אין ספק שזה סרט שנועד להיראות על מסך גדול, ועדיף אפילו שלא להסתפק בקולנוע לא איכותי. כדי ליהנות מן הסרט כמו שצריך, כדאי לראות אותו על מסך גדול, עם תמונה חדה ומערכת שמע איכותית. הדבר נכון במיוחד אם רואים אותו בתלת-ממד, שכן זהו סרט די חשוך. ואם כבר בתלת-ממד עסקינן – האם כדאי לשלום את האקסטרה ולצפות בו כך? חד-משמעית, לא. אין תמורה לאגרה. זהו סרט נפלא מבחינה ויזואלית, פשוט חגיגה לעיניים. אבל אין שום דבר שתלת-ממד יתרום לו.