יושרה שניונית / אן לקי – ביקורת ספר

כתיבתה של לקי לא מותירה רושם של יצירת ביכורים בוסרית, אלא של יצירה בשלה בעלת עלילה מתוכננת היטב ודמויות מלאות. מומלץ בחום לכל אוהבי המד"ב שרוצים קצת לצאת מהקופסה ולאתגר את עצמם.

הספר יושרה שניונית הינו אופרת חלל ורומן הביכורים של הסופרת אן לקי. הספר נפתח ביום מושלג על פני כוכב לכת נידח, במה שנראה כמו אמצע מסע ארוך מאוד של הדמות הראשית, שיעדו נסתר מהקורא (לפחות לעת עתה). כפי שהעלילה מוטלת על הקורא ללא גינונים מיותרים, כך גם גיבורת הסיפור זוכה למשימה לא פשוטה, בדמות קצינה צעירה והמפקדת שלה לשעבר, סיברדן ונדאי. זו שרועה חבולה ועירומה בשלג, ממתינה למוות כמעט וודאי. פגישה זו תהווה אירוע מכונן לשאר העלילה ותאפשר לקורא (ולגיבורת הספר) לבחון את הרצונות, הרגשות והמטרות של הגיבורה.

בפרק השני כבר הכול מסתבך כשהגיבורה מזדהה בתור יושרת טורן, נושאת גייסות (קרי ספינת חלל), שאת רוב חייה בילתה בפעילות נרחבת בכיבושים שונים המניעים את האימפריה אותה היא משרתת. זהו השלב בעלילה שבו צריך להתחיל לפקוח עין, מאחר וזה לא הופך פשוט יותר בהמשך. הסיפור מתחיל לדלג בין שתי עלילות, האחת העכשווית בה הספר נפתח, והשנייה בעברה של הספינה שנותן רקע על המטרה של העלילה הנוכחית – מן אקספוזיציה לעולם ולכוחות המנווטים אותו. המקצב של הסיפור מזכיר במובן מסוים אסופה של סיפורים קצרים, זאת למרות שהזרימה בספר רציפה לחלוטין ואין קפיצות של ממש בין תקופות, כמו שניתן לראות לדוגמא בספר המוסד הראשון של אסימוב.

אתגור המגדר

יושרה שניונית הינו הספר המאתגר ביותר שיצא לי לקרוא בשנתיים האחרונות. מלבד בחירתה של לקי לבחון את חיינו אל מול אלה של מכונה וההשלכות האפשריות של בינה מלאכותית על מרקם החיים, היא מעמידה למבחן גם את גבולות המגדר עוד מהפרק הראשון. במהלך הסיפור הגיבורה מסבירה שתרבות המקור שלה אינה מבחינה בין נשים לבין גברים ולפיכך כל התייחסות שלה ליצור תבוני היא כאל נקבה כברירת מחדל. עניין זה גרם לי להתאמץ וכמעט מתוך רפלקס לנסות לברוא רמזים באשר למין של הדמויות הפועלות, כאשר ברור כי העניין אינו רלוונטי לעלילה (בהקשר לזה אומר שאני מאוד ממליצה לקרוא את ההתכתבות בסוף הספר בין הסופרת לעמונאל לוטם, המתרגם). זהו לא ספר שניתן לקרוא מהר וכלאחר יד, יש לתת את הדעת לכל פרט כדי להבין את העולם בו העלילה מתרחשת. יש מי שיגידו כי הפנייה לכל הדמויות כנשים הוא מעצבנת ולעומתית, אולם אני מצאתי אותה מרעננת משום שלרוב אני נוטה לדמיין את הדמויות (במיוחד אלו בתפקידי הנהגה) כגברים והפנייה לכולם כנשים איתגרה אצלי את הגישה הזו.

הרוח במכונה

אף על פי שספרה של לקי ללא ספק מציע שפע של סיבות טובות לקראו, יש לו גם מספר חולשות שראויות להתייחסות. ראשית החוויה החדשנית שתיארתי בפסקה הקודמת באה עם מחיר מצדה – העולם המוצג בספר אמנם יותר מורכב וככזה גם מאוד מספק, אבל מורכבות זו באה לעתים על חשבון זרימת הקריאה. כתיבתה של לקי דרשה ממני לעצור ולסדר מחדש בראשי את המשתנים ואת הנפשות הפועלות.

עניין נוסף שהציק לי בספר היה חוסר המיצוי של מרכיב דת והאמונה בעלילה. הדת והאלות המרכיבות אותה מהווים חלק מאוד משמעותי בעולם אותו יצרה לקי ובפולחן שלו, אבל התחושה שקיבלתי היא של עולם חילוני לחלוטין, למעט טקסים פה ושם. גם כאשר היו טקסים ותפילות, שם נעצרה השפעת של הדת, בלי שיהיו לה השלכות של ממש על ההתרחשויות. נקודה זו גרמה לי לתחושה של פספוס, כיוון שזהו נושא שכמעט ואינו זוכה להתייחסות בספרי מד"ב אחרים, שלרוב יוצאים מנקודת הנחה שדת הינה מוסד נכחד בעתיד.

לסיכום

יושרה שניונית הוא ספר רב-פנים. מצד אחד, כריכתו נראית לא מרשימה בעליל בצבעה האפור-ירקרק ובעיצוב שכמעט נקי מקישוטים, ואני חייבת להודות שחשתי מכך אכזבה קלה. מצד שני, כפי שהכריכה אכן מכריזה בססגוניות, מדובר בספר עתיר פרסים יוקרתיים, ביניהם נבולה, הוגו ועוד. ככזה הוא אינו מאכזב לרגע (כעת, אנצל את הפורום ואגיד שהגיע הזמן שאחת מההוצאות בארץ תרים את הכפפה ותשוב להוציא את סדרת הטוב מדע בדיוני: הטוב בשטוב). כתיבתה של לקי לא מותירה רושם של יצירת ביכורים בוסרית, אלא של יצירה בשלה בעלת עלילה מתוכננת היטב ודמויות מלאות.

המפגש הראשון עם כתיבתה של לקי בהחלט גרם לי לחפש יצירות קודמות שלה בדמות סיפוריה הקצרים. מומלץ בחום לכל אוהבי המד"ב שרוצים קצת לצאת מהקופסה ולאתגר את עצמם.

כתבה: מאיה מרמרי

יושרה שניונית (Ancillary Justice)

מאת: אן לקי

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

הוצאת סיאל (2015)

311 עמודים