הברית של קפטן וורפטריל, מאת לויס מקמסטר בוז'ולד, אינו מתמסר בקלות, אך שווה את המאמץ

קל להבין, מקריאה של "הברית של קפטן וורפטריל" מדוע סופרת המדע הבדיוני לויס מקמסטר בוז'ולד כה מוערכת בז'אנר. מקמסטר משלבת בחינניות הומור קליל ונהדר עם לא מעט נקודות למחשבה. תרגומו של יונתן בר אף הוא עושה ככל הנראה צדק ליצירה. זאת לפחות התחושה המתקבלת מקריאת התרגום לעברית, (הוצאת סיאל, 2014). ובכל זאת, הרגשות שלי לגבי הספר קצת מעורבים.

הדמויות

נושא מעט רגיש ללא ספק, הקטנה בבעיותיי הייתה עם השם של קפטן וורפטריל – איבן זב, או רק איבן, או לורד, או קפטן או… קצת איבדתי ספירה. אמנם ניתן להבין בכל פעם שמתכוונים אל גיבור הספר, אבל נשאלת השאלה, האם ריבוי השמות הזה היה באמת נחוץ? למה לא היה שם פרטי אחד חמוד וזהו?

כמו כן, ראוי לציון מספרן הרב להפליא של הדמויות. זה הרגיש לי כמו חתונה ענקית בה קשה לעקוב מי מהצד של הכלה, מי מהצד של החתן ומי מן האורחים הם חברים של הזוג המאושר. נתחיל עם זה שלטז' יש אחת-עשרה נפשות במשפחתה – ארבעה מהם הם מעין אחים שלה, כי הם סוג-של-שיבוט-מצד-האמא. נמשיך עם זה שלכל שמונה הצאצאים היו שמות שקל להתבלבל ביניהם. לאלו מצטרפת העובדה שלורד וורפטריל הוא בן אצולה, מה שתורם לחבילה אילן יוחסין נרחב למדי של לורדים, נסיכים, ברונים וכיו"ב. אך גם בזאת לא מסתיים מניין הדמויות, שכן לאלו שהוזכרו עד כה נוספות גם שלל דמויות משנה, שממלאות תפקידים קטנים בעלילה, ומפאת מספרן המוגזם, כולן היו מעט 'סטריאוטיפ' של התפקיד אותו היו אמורות לגלם.

כמובן שכל דמויות המשנה הללו צריכות "זמן במה", ומכיוון שהספר אינו עבה במיוחד, רבות מן הדמויות פלקטיות ומגיעות רק כדי לדקלם מספר שורות ולהיעלם. לעומת זאת, הדמות של קפטן וורפטריל עשויה היטב והתענגתי על כל רגע בו העלילה סופרה מנקודת המבט שלו. יחד עמו צחקתי, התרגשתי ולעיתים הזדעזעתי עד עמקי נשמתי.

שפה

השפה היא, ללא ספק, הנקודה החזקה של הספר. בוז'ולד הצליחה לשזור הומור קליל ונהדר אל תוך המונולוגים, הדיאלוגים, המחשבות של הדמויות ואפילו בין השורות. צורת החשיבה והציניות שבה לורד וורפטריל חושב גרמו לי לצחוק והרבה. נהניתי מאוד לצלוח את הספר מבחינת כתיבתו. שוב, יש לציין לחיוב את תרגום הספר שעושה עמו חסד – או שכך נדמה לי, לא קראתי אותו באנגלית – אבל התרגום צלח את מושגי הפנטזיה המומצאים, פרי מוחה היצירתי של הסופרת. יונתן בר תירגם את הספר היטב, מלבד מספר טעויות גימור קטנטנות של גרשיים לא במקום ושגיאות זכר-נקבה מעטות, שלא פגמו בקריאה בצורה מהותית. אין ספק שבוז'ולד יודעת לכתוב היטב ומושכת את הקורא עמוק לתוך העולם שיצרה.

מבנה

בראש שלי, נחלק הספר לשלושה חלקים: השליש הראשון היה נהדר, מלא ברגעים קומיים ובדיאלוגים שנונים שזרמו היטב. לא הכרתי את מבנה העולם הבדיוני בו מתרחש הסיפור, מתישהו לאחר המאה ה-35 ובעשרות פלנטות חדשות, כולן בעלות שמות שנחושים לאתגר את הזיכרון. אבל לא אבדתי לרגע. לאט-לאט, חוקי העולם התבהרו ונרקמו בעלילה בצורה מצוינת.

בשליש השני, לעומת זאת, העלילה החלה להסתבך – הדמויות נחתו כמו מטאורים ונעשה קשה לעקוב אחר קו העלילה. מי זה מי, איך א' קשור לב' ולמה לעזאזל קראתי עכשיו עשרים עמודים אך לא הבנתי דבר? עודף האינפורמציה הלא מסודרת והדמויות הרבות מאיימים להטביע את הקוראים. גם הם, כמו לורד וורפטריל, זקוקים לאילן יוחסין כתוב ולתרשימי זרימה מסודרים. נחוץ לציין כי הכתיבה לא ירדה ברמתה, זוהי רק העלילה שנעשתה סבוכה יתר על המידה.

השליש השלישי לגמרי מהווה קאמבק ומשיב לקוראים קרקע יציבה לעמוד עליה. הדרך בה העלילה נסגרה נעשתה היטב. אולי אינה מבריקה כמו ההתחלה המצוינת, אבל הסופרת צלחה את הסוף בשלום והצליחה לסגור את הקצוות – ולא בדרך נדושה וברורה מאליה. נהניתי לקרוא את הפרקים האחרונים ואף הופתעתי לטובה מהדרך הלא צפויה בה נגמר הספר.

בשורה התחתונה?

הספר היה טוב, הכתיבה עצמה נפלאה וכשסיימתי את הספר הרגשתי אושר קטן ותחושת סיפוק. נכון, היו רגעים שהייתי מבולבלת, אבל אני בהחלט אשאיר את הספר במדף שלי ואקרא אותו פעם נוספת. אם אתם מחפשים מד"ב קליל בסך הכול, שיגרום לכם לצחוק, זה ספר מתאים.

כדוגמה קטנה, שני ציטוטים שהצחיקו אותי במיוחד.

"בכל מקרה אני לא מכה בנות. באופן כללי, טוב, הייתה את הפעם הזאת עם דליה קודלקה כשהייתי בן שתיים עשרה, אבל היא הכתה אותי קודם וזה ממש כאב. האימהות שלנו נהגו ברחמנות. אבל לא הדוד ארל. החטיף לי כהוגן, אני אומר לך."

"הביטחון הקיסרי יוכל לנצח במלחמה בלי קפה. אבל יעדיף שלא."

קריאה מהנה,

הילית לסרי

לרכישת הספר מההוצאה

(בהנחה לחברי הספרייה הפנטסטית)