המעון של מיס פרגרין לילדים משונים – ביקורת סרט

'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים' הוא סרט מדהים. הוא מרתק, סוחף, מרגש, כיפי ומפחיד, והכול באותו הזמן, שזה מטורף לחלוטין וערבוב רגשות שלא אמורים להתערבב

מאת: גילי טייכהולץ

אחרי הסרטים האחרונים של טים ברטון, שיורדים באיכותם בתלילות ראויה לציון, המעון של מיס פרגרין לילדים משונים שימש כתקווה להתלות בה לעלייה מחודשת.

תכלס, הצליח לו.

המעון של מיס פרגרין הוא סרט יוצא דופן, שמבוסס על טרילוגיית ספרים יוצאת דופן עוד יותר, מאת רנסום ריגס. טים ברטון לקח את ספר ביכוריו המוצלח של ריגס ועשה ממנו מטעמים לעיניים, אם כי יש להודות – הוא לא ממש הקפיד להיצמד לעלילה המקורית. אבל נניח את זה בצד, כי הסרט היה מוצלח כל כך שחבל להרוס אותו בהשוואות, כשידוע שהספרים תמיד עוקפים את הסרטים.

סיפור משונה על ילד בנאלי

במרכז העלילה נמצא ג'ייק, או ג'ייקוב (אסא באטרפילד), נער צעיר, דחוי חברתית, שמטפל כמעט לבדו בסבא שלו, הסובל, לכאורה, מדלוזיות חמורות.

עם כל הצער שבדבר, ההתחלה לא מושכת. יש תחושה מאולצת, מן ניסיון לא ממש מוצלח לדחוס המון מידע בפרק זמן קצר, כולל שיחות טלפון רובוטיות עם סבו של ג'ייק, שנועדו להבהיר כמה הוא משוגע ולא בסדר, כדי שיהיה ברור לכולם שהסבא יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר.

ג'ייק, מצדו, ממלא היטב את תפקיד הגיבור הדביל של סרט – למשל, הוא לא מחכה לאישה עם האקדח, שהביאה אותו אל בית סבו. גם כשהוא מוצא את הבית פרוץ והפוך ופנס מכוסה דם וקרע בגודל של מכונית בגדר הבית. תחת זאת, הוא נכנס לבדו ליער וצועד אל תוך החושך. הייתי מבליגה על זה, אבל באמת, זה שהוא הדמות הראשית זה לא תירוץ לכול.

אבל שם הסיפור מפסיק להיות מאולץ, כשהסרט עובר  לסצנה מורכבת ועמוקה, שמסבירה בצורה אלגנטית ויפהפייה את כל הדברים הלא מובנים ואת הקשר המיוחד של ג'ייק וסבו, אייב, ששימש עבורו יותר כדמות אב, ועל הסיפורים הרבים ויוצאים דופן שסיפר לו על המעון של מיס פרגרין ועל דייריו.

לאחר מציאת גלויה מסבו ובהמלצת הפסיכיאטרית, ג'ייק ואביו נוסעים לאי הקטן בוויילס בחיפוש אחר המעון המפורסם.

לטובה אציין את הלוקיישן המדהים שנבחר לשמש כאי המדובר. אחד המקומות היפהפיים והמתאימים ביותר לאווירה של הסרט שיצא לי לראות, עם שפע צמחייה פראית וסבוכה ומבנה הרוס מרשים מאוד.

משחקים במעון של מיס פרגרין

חשוב לציין שהשחקנים כולם עשו עבודה יוצאת מן הכלל. מאווה גרין לא ציפיתי לפחות, עם ההבעה המושלמת שלה של מי שכבר יודעת כל מה שצריך לדעת והופעה מרשימה מאוד. כבר מהרגע הראשון של הצגת דמותה לסרט היא לא נותנת לצופים לחשוב אפילו לשנייה, שאולי היא קצת אוברייטד. אבל דווקא אסא באטרפילד הצליח להרשים. לאחר משחק שנוי במחלוקת ב'המשחק של אנדר', הוא מוכיח שזה כן הגיל וכן התרגיל, ונותן הופעה מרשימה מאוד ואפילו יותר מכך – משכנעת.

לא אעבור על רשימת הילדים של המעון, אבל כולם היו מקסימים ומפחידים ומשונים בדיוק ברמה הנכונה, עם רמת משחק גבוהה מאוד. גם הצעירים שבהם הצליחו ביצירת התחושה של ילדים שאינם מתבגרים לעולם וחיים כבר עשרות שנים במעון שחוזר שוב ושוב על אותו היום. המשחק המשובח של השחקנים היה לא פחת מתענוג ועשה את הסרט הזה למה שהוא – חוויה בלתי נשכחת וסוחפת, שמשאירה את הצופים מרותקים למסך וחרדים לגורל הדמויות.

לטובה, אוסיף שגם רמת הצילום הייתה גבוהה מאוד, וכך גם העריכה והאפקטים שהיו יפהפיים גם אם אלה שימשו לטובת סצנות לא הגיוניות – זה יפה שאת שולטת באוויר, אמה, והבועות שלך מהממות, אבל כדי לצלול למעמקים כאלה, אם צללתם למעמקי האוקיינוס, ראשית, ג'ייק לא יהיה מסוגל לעולם לצלול את העומק הזה. גם אם היה נושם במים, המה שלו עדיין לא הייתה מאפשרת לו לרדת יותר ממטרים ספורים. שנית, הבועה שלך שמשמשת כאוויר סביב ראשו של ג'ייק, הייתה, במקרה הטוב, לירות אותו למעלה אל פני המים ובמקרה הרע לגרום לקריעה של עור התוף ולקריסה של כל מערכת הסינוסים והחללים העדינים בגולגולת. שלישית אם נעלי העופרת מאפשרות לך לצלול לעומק כמו אבן, איך בדיוק את עולה אתן בחזרה? למרות חוסר ההיגיון, סצנת הספינה הטבועה המוכרת מן הטריילרים, הייתה לא פחות מיצירת אמנות, מבחינה ויזואלית.

ילדים, לא לשחק עם הזמן

הדבר היחיד שהסרט פישל בו באמת בגדול, זה המשחק עם המסע בזמן. נכון, מסע בזמן אינו לא קל. לא צריך הרבה בשביל ליפול שם. אבל בסרט זה נראה שלא הושקע מספיק מאמץ בהיגיון הפשוט של מי נשאר ומי הולך ואיך מישהו שלא היה בעבר ומגיע אליו מצליח להיות שם בלי לעשות פרדוקס מטורף עם עצמו של העתיד הרחוק ומשפחתו, למרות שבפירוש, ג'ייק משנה דברים בעתיד. איכשהו הם במקרה בדיוק הדברים שרצינו שישתנו, ולא כל מה שהיה אמור להשתנות מסביב. תמוה מאוד, וחבל מאוד, כי זה בהחלט משאיר תחושת החמצה, כי ממילא מרבית העיוותים הלא מחושבים בזמן, היו תוספת של ברטון, על חשבון הספר המחושב של ריגס.

סוף הסרט משאיר המון בעיות לא פתורות, שהיו אמורות להוביל להשלכות מאוד כבדות משקל, אבל אלה פשוט לא קיימות, וזה חבל, כי אם רק היו עושים את זה כמו שצריך – הייתי יכולה כמעט להאמין שהמעון הזה וכל תושביו יכולים לחיות באמת.

סיכום

'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים' הוא סרט מדהים. הוא מרתק, סוחף, מרגש, כיפי ומפחיד, והכל באותו הזמן, שזה מטורף לחלוטין וערבוב רגשות שלא אמורים להתערבב. השחקנים עושים עבודה יוצאת דופן, התסריט בנוי היטב ברובו, הדמויות משכנעות, עקביות, ומעוררות חיבה ואהדה, גם המטרידים שבהם (אני מדברת אליך אינוק), ואם רק המסע בזמן היה עשוי טוב יותר והסוף לא היה קלישאתי ופשוט כל כך, זה היה יכול להיות הסרט הטוב ביותר שראיתי מימיי.

טריילר הסרט