לא בכל יום יוצא לאדם לשוחח עם אגדה, אך הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, הצלחנו לראיין את מייקל מורקוק, שנחשב לאחד מסופרי הפנטזיה המשפיעים ביותר החיים בימינו
מייקל מורקוק, סופר פורה, מוזיקאי, פעיל חברתי, לשעבר העורך הוותיק של כתב העת "עולמות חדשים" (New Worlds), השאיר בפירוש את חותמו בתחומים רבים. ועם זאת, אין תחום שהוא השפיע בו יותר מאשר בתור סופר פנטזיה ומדע בדיוני, שם הוא הביא לעולם את דמותו של אלריק ממלניבונה. מלבד זאת, מורקוק הוא סוציאליסט אנרכיסטי ובנעוריו היה חבר בוועדת הנוער האנטי-פשיסטי בלונדון. הוא הכיר את צ'רצ'יל, היה חבר של מרווין פיק, פרסם את בלארד, אלדיס ובורוז ואפילו פגש את טולקין. למעשה העיתון אותו ניהל היה הראשון לראיין את מי שלימים היה לאחד הסופרים המוכרים וחשובים ביותר בהיסטוריה של ספרות הפנטסיה.
לאור הרזומה המרשים הזה, מורקוק התראיין אינספור פעמים בעבר. לפיכך, כשהתאפשר לנו לראיין אותו, במקום להתמקד בספריו המפורסמים (הרבים) בחרנו להתמקד באיש עצמו, שאחראי לכל כך הרבה שעות של קריאה מהנה, וזה שגרם לדורות רבים של אוהבי מדע בדיוני לרצות להפוך גם הם לסופרים. ומאחר שאנחנו רוצים להתמקד בסופר עצמו, הנה לכם בלי שהיות נוספות הריאיון.
שלום מר מורקוק ותודה שהסתכמת להתראיין אצלנו!
מייקל מורקוק חגג בדצמבר האחרון (2016) את יום הולדתו ה-77. לפיכך, זכה לקחת חלק בתקופות מאתגרות ומרתקות, אשר השפיעו מאוד על כתיבתו. הן גם עזרו לו לגבש את עמדתו האנרכיסטית ויש מי שיאמרו גם הרדיקלית.
מתי גילית את הרדיקליות הפוליטית? אתה מרגיש שהאנרכיזם שלך מתבטא ביצירותיך כמו הסוציאליזם של אורוול או הפביאניזם של שוֹ? יש יצירה מסוימת שהיית אומר שהיא פוליטית במיוחד?
נכנסתי לזה בשלב די מוקדם. הייתי עובד זוטר בחברה של יועצים אסטרטגיים, שרבים מהם היו סוציאליסטים. כך שכבר בגיל 15 התחלתי לנהל שיחות פוליטיות עם אנשים שעבדו לא פעם עם הממשלה, או נתנו שירותים למשרדי ממשלה. דודי ג'ק עבד אצל צ'רציל וגר ברחוב דאונינג 10, בבית ראש הממשלה. הוא התגאה מאוד בזה שד'יזראלי היה אחד מאבותינו, כך שראיתי מלכתחילה את עתידי כסופר ופוליטיקאי גם יחד! מאחר ששמרנות לא התאימה לאישיות שלי, בחרתי בהתחלה בליברליזם (למרות צ'רצ'יל, שהטיף לא להפוך לליברל לעולם).
זה המשיך עד שהלכתי ממש לעבוד במפלגה הליברלית, במה שכונה "התחייה הליברלית", בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. ראיתי אז בעצמי ליברל שמאלני. עם זאת, ככל שקראתי יותר על אנרכיזם, כך חשבתי שהוא יותר ויותר מתאים עבורי. אמנם המשכתי לעבוד במחלקת הפרסומים של המפלגה הליברלית עד 1961, אך כבר ב-1957 הזדהיתי בראש ובראשונה עם הסוציאליזם האנרכיסטי.
בכנות, אני מאמין שעבודתי מבטאת את דעותיי הפוליטיות. מצאתי עמדה פוליטית ומוסרית שמטפחת את תפיסות הצדק האישיות שלי, של אי-התערבות ושוויון לכל תחת שלטון החוק. חלק מספריי מחפשים דרכים להגשים חברה כזאת. אחרים משקפים עולם שכבר הגיע לנקודה של בחינה עצמית מוצלחת, חברה שמבוססת על אמפתיה. "מלך העיר" הוא אחד מהספרים הפוליטיים ביותר שלי, וכמובן סדרת "פיאט" נחשבת פוליטית ומוסרית.
האם היו מקרים מיוחדים שחווית בהם תגובת נגד חזקה מהמוסד השמרני ותוכל לחלוק אותם איתנו?
לפעמים במהלך הפגנות, או כשהופעתי עם הוקווינד (ושמעתי בחצי אוזן שוטר אומר עלינו, "אילו זה היה תלוי בי הייתי מעמיד את כולם אל הקיר ויורה בהם", בזמן שהוא מעמיד פנים שהוא שוטר בריטי חייכן. קיבלתי איומי רצח מחגורת התנ"ך בארה"ב על "Behold the Man", אבל בדרך כלל לא היה שום דבר רציני מאנשים פרטיים.
היו כמה תקריות עם שוטרים שהתנהגו לא יפה או נהגו באלימות, בעיקר בבריטניה. אנשים שנהנים להיות כאלה אוהבים להתגודד יחד ולבוא אליך בתמיכת חבריהם, מפני שהם הרבה יותר מפחדים מהעולם, מפחדים משינוי, מכל אדם אחר. מפני שבסתר לבם הם מלאים ספקות. אדם שחושב בכוחות עצמו ורוחו חופשייה מאתגר בעצם קיומו את הרעיונות הרעועים שהם תופסים בטעות כסלעים או ככלונסים יציבים.
אני חושב שלונדון ממחישה יותר מכל עיר אחרת את המגמות של הקפיטליזם המאוחר. כשאתה נמצא שם קשה לך להאמין שאי פעם היה מעמד ביניים. כמה מתוך תהליך השינוי הזה חווית אתה, במיוחד בתקופה שבין אטלי לתאצ'ר?
אין בי כמעט שום רצון אמיתי לחזור לאנגליה, ובמיוחד לא ללונדון. לכן אני גר ברובע מהגרים פריזאי שמאוכלס בעיקר ביוצאי אסיה ואפריקה. הוא מזכיר יותר מכל את נוטינג היל או לדברוק גרוב בימים שבהם חייתי שם, לפני שהתמלאו בחלאות כמו פוליטיקאים, דוגמניות ומפיקי טלוויזיה. 1986-1946, מגיל 6 עד 46. מלבד כאשר יצאתי לחו"ל, חוויתי פחות או יותר את הכל.
כפי שאמרתי, דודי עבד אצל צ'רצ'יל, והוא עבד גם בשביל אטלי בתקופת הביניים. דודי היה שמרן מסור, כמובן. צ'רצ'יל תיעב סוציאליזם. אבל דודי כיבד מאוד את אטלי. גדלתי בבית שהיה בעיקרו שמרני/ליברלי. סבתי העריצה את לויד ג'ורג' אבל הניעה אותה גם תחושת צדק עזה. זו הייתה הרוח שמשלה בביתנו. אמי הגנה עלי מפני שוטרים ומפגינים, אבל אז הייתה שומעת את המקרה כאילו היא השופטת ופוסקת עונש – שרק לעתים נדירות היה קשה, ולרוב מתון.
אמא הייתה אישה מקסימה ששיקרה עבורי בנאמנות מבוקר ועד ערב; לעולם לא למטרת רווח, אבל זמן רב עדיין האמנתי לה, עד שבגיל שש בערך התחלתי להבין שהיא לא אמרה אמת. עם זאת, אהבתי את הסיפורים שלה, מפני שהיא הייתה בדרנית מלידה. כמו שאומרים בטקסס, היא העדיפה לשקר מצמרת עץ מאשר לומר אמת עם הרגליים על הקרקע.
כל זה אולי עורר בי צורך חזק יותר מרוב האנשים לדעת את האמת ולומר אמת. זה עוד דבר שאני מעדיף לנצל את כישרוני בשבילו. בדרך כלל אני נכנס בשביל זה למוחם של אנשים שעשויים להיות אויביי הגרועים ביותר בחיים האמיתיים – למשל הקולונל פיאט (Pyat), היהודי האנטישמי בסדרת "בין המלחמות" (Between the Wars), או ריקי פון בק הערמומי ב"בית הזונות ברוזנשטרסה" (The Brothel in Rosenstrasse), או אפילו בצורה פשוטה יותר ג'ון דייקר ב"אלוף נצחי" (Eternal Champion).
אני נוטה לנסות לחפש אויבים טבעיים בתוכי לא פחות משאני מנסה למצוא טיעונים פוליטיים מנקודת מבט של אחר. אז ביליתי את כל הזמן שיכולתי להשקיע בזה בבחינת מה שהרולד וילסון והילדים שלו עשו ובארגון התנגדות כשחשבתי שהיא נחוצה וכן הלאה.
בשנות ה-50 הייתי שותף לוועדת הנוער האנטי-פשיסטי של מערב לונדון, וכשהגיעו שנות ה-60 התחיל להימאס לי להצטרף לדברים. בתור אנרכיסט יכולתי לתמוך אסטרטגית בכל מפלגה שרציתי. לא חזיתי את מהפכת תאצ'ר. כשהגיעה כתבתי את "הנסיגה מהחירות" (The retreat from Liberty), שם טענתי שהיא הייתה מהפכנית אמיתית, כפי שהיה גם רייגן.
השורשים של רוב מצוקות זמננו נטועים בימים שבהם רייגן/תאצ'ר שלטו בעולם. התנגדתי להם ככל יכולתי בכתיבה ל"New Statesman" השמאלני, כמו גם ל"Spectator" השמרני. אפשר לומר שחוויתי חלק ניכר מזה בעודו מתרחש – ואני חושד שגם בצרפת. היה מדכדך מאוד לראות את הערכים המוסריים ישנים מתחלפים ברעיון הרואה בכסף כוח מוסרי.
הפכתי מעיתונאי עם רעיונות וכתיבה שנובעים מלב התרבות שלי לאיש שוליים ככל שלשון ההומניזם הליברלי חוסלה. עברתי עשורים רבים בניסיון לגלות ולהשתמש ברטוריקה עבור אנשים שהאמינו באותם הדברים כמוני. מי שדוחה את הצורות הישנות של השמרנות והרדיקליזם גם יחד, וטוען שהם אינם מועילים יותר לפוליטיקה הדמוקרטית, אני חושד שהמומנטום השתנה ואנחנו מתקדמים לעבר צורה חדשה של שניהם.
אני מבין שאתה מחלק כיום את חייך בין פריז לטקסס. למה טקסס בעצם? למרות כל מגרעותיה, לונדון עדיין מזכירה יותר את מרכז העולם לעומת אוסטין, טקסס?
אוכל לתת לך רשימה ארוכה של מעלותיה של אוסטין, אבל עברנו לכאן בעיקר מסיבות מעשיות. יש כמה חברים שחיו כאן, ואחותה של לינדה גרה עם משפחתה ביוסטון. אמה המזדקנת נמצאה במיסיסיפי. לא רצינו לגור ביוסטון או במיסיסיפי, אז התפשרנו על אוסטין. התכוונו להישאר שנתיים בערך אבל אז חליתי במחלה אוטואימונית המשפיעה על כלל מערכת החיסון המוצלחת כל כך שפיתחתי לעצמי בלונדון, ולמרבה הצער היא לא נפתרה.
היינו חברים טובים של איאן וקים מק'לגאן, שמתו שניהם מוות טראגי ונורא, וריק קלו עובר דירה. עוד חברים שלו נמצאים באוסטין או עוברים אליה, אבל כבר לא זול כאן מפני שכל האנשים שבאים לכאן מקליפורניה מעלים את המחירים. אני מניח שנעבור לפריז אם הברקסיט לא יקשה את זה עלינו יותר מדי!
קראתי על חברותך עם מרווין פיק, ואיך פרסמת את בלארד, אלדיס ובורוז. יש עוד כותבים שאתה מעריך את הכתיבה שלהם, במיוחד כשאתה קורא אותם אחרי שנים רבות?
סוויפט, סטרן, דיקנס, ג'ורג' מרדית', מרג'ורי אלינגהם, אליזבת', בוון, אנגוס וילסון, אלן מור, פ"ג וודהאוס, קדווי סירלס ברוקס, ג'רלד קרש, חלק מסארטר, כל קאמי, מייקל שייבון, דון דלילו, וולטר מוסלי, צ'יינה מייוויל ועוד ועוד ועוד!
לא פעם מכנים אותך "האנטי-טולקין". איך אתה מרגיש בנוגע לזה? זה מחמיא לך? מתיש? לא לעניין?
בעיקר מתיש. תראה את הריאיון ל-New Statesman מהשנה שעברה. חיבבתי את טולקין בפעם היחידה שפגשתי אותו. "עולמות חדשים" היה המגזין הראשון שפרסם ריאיון איתו – כולל גיליון תמונות של קות'ורן. הדיון הזה מעייף אותי נורא. העליתי טענות בעד נקודת המבט שלו וגם בעד זאת שלי. הוא יצר ספר מונומנטלי ורב השפעה. היו אחרים. חלקם שרדו עד ימינו. אני מכבד אותו מאוד, אבל בעיניי הכתיבה שלו בלתי קריאה. אני מרגיש אותו דבר גם לגבי לאבקראפט. כמו כן אני סולד מבאך ולא מחבב את קווין או צ'ייקובסקי ושלל אמנים פופולריים אחרים. פשוט שאלה של טעם ושל דור.
האם אתה קורא מדע בדיוני, ואם כן מה אתה חושב על מצבו של הז'אנר כיום. יש מישהו או משהו שבולט במיוחד באיכותו או בחוסר-איכותו?
אני יכול לציין כמה מאלה שאני מכיר, אלה ששולחים לי את החומרים שלהם וכן הלאה, אבל אינני יכול לבקר באמת ז'אנר כל כך רחב. אני מנסה לבחור משהו מהערימה, אבל הכל נראה אותו דבר. אני שונא להישמע ככה, אבל נדמה כאילו רוב הכותבים לוקחים שורה או שתיים שכתבתי ב-1967 ומרחיבים אותה לאיזו חתיכת טרילוגיה! כל מה שתפסתי בעבר כשלי – שפה ודמיונות, הכול – נחמס ממני. הם אפילו לא יודעים שהם עושים את זה. זה מחמיא כמובן, אבל איך אפשר להזין את השורשים? לא ככה.
אין שום אפשרות לבקר ז'אנר כל כך רחב. אני מנסה לבחור משהו מהערימה, אבל הכול נראה פחות או יותר אותו דבר. ערימה של צילומים דהויים. הם טובים יותר או גרועים יותר? פה ושם כמה מהם זוהרים באור בהיר יותר. סופרים להוטים ואשפי רעיונות שאומרים לי איזה רעיון נפלא הסופר המבריק הזה מצא לא משכנעים אותי. עדיין שום דבר שאני מוצא לא ממלא אותי באותה תחושת פליאה שאני מקבל מווייט, פיק, בראקט, אנדרסון ואפילו בורוז. אם אני רוצה להרגיש רטט של נוסטלגיה אני חוזר פשוט למקוריים, לא להעתקים של העתקים.
יש כמה סופרים שפרסמתי ב"עולמות חדשים" ואני ממשיך להעריך אותם גם כיום – למשל מ' ג'ון הריסון. ג'ון קלוט בתור מבקר. ג'יימס סליב, שמפרסם כיום מותחנים ספרותיים משונים. אני ממשיך לקרוא את אלדיס. פנטזיה קלאסית, כמו ה-Vorrh של בריאן קטלינג או "ירושלים" של מור, עדיין מעניינת אותי.
תוכל לספר לנו משהו על הספר השני של "המפלט של נזירים הלבנים" (The Sanctuary of the White Friars)?
זאת האוטוביוגרפיה הכי מדויקת שאני מסוגל לכתוב בהתחשב בזה שהיא הולכת לפריז של המאה ה-17 ומשם למזרח התיכון של שודדי הים, שם רוז פון-בק שולט על אי של פיראטים, ועד למגרב ומשם לרמה מסתורית שנשלטת בידי לורד אנגלי שלקח לעצמו לבני ברית קופים ושבט של לוחמים מוקפאים. הם ממשיכים משם עד שהם מגיעים לביתו של הכומר יוחנן, שם הדת של הספר התכנסה להגן על הממשלה מחמשת המלכים ששולטים בקונגו. ובסוף – טוב, את החלק הזה עוד לא כתבתי.
אני לא יכול להתאפק מלשאול לפחות שאלת תהליך אחת. מה הספר הכי מהיר שכתבת?
"יומני LSD" היה שכתוב (יומיים). "The Russian Intelligence" (יומיים). שני המותחנים הקומיים של ניק אלרד שנכתבו במקור ב-1965.
איזו עצה תוכל לתת לסופר מתחיל?
הפסק לקרוא את הז'אנר האהוב עליך וקרא כל מה שתוכל, ובמיוחד את הקלאסיקות, משייקספיר ועד דיקנס ועד המודרניים. אם אינך מסוגל להתמודד עם ספר באורך מלא, התחל ב-5,000 מילה והמשך בשם באמצעות "Lester Dent Master Plot Formula" – נוסחת הכתיבה הגדולה של לסטר דנט (חפש את זה). כמעט כל פנטזיה נוסחתית שכתבתי משתמשת באותה תבנית שלושת החלקים המוכרת: הצגה, התפתחות, פתרון.
אתה עדיין מנגן ומופיע?
כן. אנחנו עובדים עכשיו על אלבום בניחוח קייג'ון בפריז, "חי מקפה טרמינל" – קפה טרמינל מופיע בסיפורי "Blood" שלי ובקומיקס המולטיוורס. נותרו לנו שני שירים להשלים. ואלבום Alien Heat עומד לצאת מ-Spirit Burning, שאני עומד להשתתף בו. הנוירופתיה שלי מפריעה לי כיום לנגן על כלי פריטה, כך שאני עושה כיום את הכל עם מפוחית.
אני מעריך מאוד את הרעיונות הגדולים שלך ואת המסירות שלך למקצוע. אני מודה לך מאוד על זמנך. תודה!
– זאק וויט
SFF Planet
ריאיון זה פורסם קודם באנגלית באתר SFF Planet, בשיתוף עם הספרייה הפנטסטית
תרגום מאנגלית: רמי שלהבת (עורך ראשי, בלי פאניקה)
