החלוּלים – ספר ראשון בסדרת שוּכּישוּף – פרק ראשון

בואו לקרוא את הפרק הראשון בספר, 'החלוּלים', הספר הראשון בסדרת שוּכּישוּף מאת ענבלי איסרלס – עכשיו בספרייה הפנטסטית

תקציר העלילה

אִיסְלָה ואחיה פִּירִי הם שני שועלים צעירים שחיים בגבול ארצם של "החשׂוּפים" – בני-האדם.
חייו של השועל מלאים סכנות, אבל אִיסְלָה מתחילה ללמוד את המיוּמנוּיוֹת המסתוריות שנועדו לעזור לה להישאר בחיים.
ואז קורה משהו בלתי-נתפס. אִיסְלָה חוזרת למאורה שלה ומגלה שהיא בוערת ומוקפת שועלים זרים – ושאין שום זֵכר למשפחה שלה. היא נאלצת לברוח, להימלט אל עולמם הקר והאפור של החשׂוּפים.
עכשיו אִיסְלָה צריכה למצוא את דרכה במקום הקטלני והמבלבל הזה. תוך כדי מנוסה מאויב אכזר שמנסה לצוד אותה. כדי לשרוד היא תצטרך לפתח שליטה באוּמנוּיוֹת העתיקות של בני מינה – כישורי עורמה מאגיים שידועים לשועלים בלבד. היא תצטרך לגלות את סודות השוּכּישוּף.

החלולים (The Taken)

ספר #1 בטרילוגיית 'שוּכּישוּף' (Foxcraft)

מאת: עִנְבָּלִי איסֶרְלֶס (Inbali Iserles)

תרגום מאנגלית: דבי אילון

הוצאה: ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

228 עמודים

קריאה נעימה!

* * *

כפותַי החליקו על אדמה יבשה. רגלַי העלו עננות אבק כששעטתי לעבר הגדר. סטיתי הצידה כדי לא להתנגש בה, ואז התיישרתי וצללתי מתחת לעץ המת המבוקע. הרודף שלי כבר התחיל לסגור את הפער בזמן שנאבקתי לפרוץ לדֶרֶכְפֶּרֶא, אל סבך הצמחייה שמעֵבר לגדר. חושַי קלטו את ניחוחם העשיר של עצי אִלְסָר ואֶרֶז, את השקט והשלווה של העולם שמחכה לי מאחורי מעבֵה העשב.

היללה הצווחנית שלו ניפצה את הדממה.

בפרץ של בהלה נדחקתי מתחת לגדר. גושי אדמה נלחצו לי אל הבטן, משכו אותי אחורנית. ליבי הלם באוזנַי. לרגע סגר עלי העץ המת, הצמיד אותי לארץ. העשב לעג לי, דגדג לי את זיפי השׂפם.

במאמץ נואש אחרון התנערתי, השתחררתי, ונבלעתי במבוך הירוק של דֶרֶכְפֶּרֶא.

פרחי שַׁלְגִיָה הרכינו ראש והתנדנדו על גבעוליהם, הֶבלחים של אור לבן.

עצרתי את הנשימה.

זרבובית מחודדת נתחבה מתחת לגדר, דקרה את האוויר. עיני הענבר של השועל פגשו את עינַי שלי, החרכים השחורים הוצרו. פחד צימרר לי את העורף. הרגעתי את עצמי: אני כבר לא בסכנה. הוא היה גדול מכדי להשתחל מתחת לגדר. הוא הטיח בה את עצמו בנהמה ושלח רגל קדמית שחורה וכחושה דרך הפרצה. הטפרים שלו גירדו את האדמה ליד הכַּפָּה שלי.

נעתי אחורנית, בלי להסיר את העיניים מהגדר. הוא לא יכול להתקדם יותר. גם הוא ידע את זה; הוא נסוג לאחור, והרגל שלו נעלמה מאחורי הגדר. שמעתי אותו פוסע הלוך ושוב. ראיתי הבזקים של הפרווה האדמונית המנומרת שלו בכל פעם שעבר ליד הפרצה. ואז הוא נעלם מעינַי והשתתק. גם אני נשארתי בשקט, שואפת אוויר.

הרגשתי את השועל. את צורת הגוף שלו. את מברשת הזנב שלו המנומרת בכסף ובזהב. דימיינתי את הצבע בעיני רוחי וחשתי את הדקירה של שערות הזנב שלו כאילו אני נוגעת בהן. לרגע חטוף אחד אפילו ראיתי את הצד האחר של הגדר וטעמתי את התיסכול שעיקצץ לו בלשון.

הכרתי את השועל הזה כמו את הצל שלי.

האוזן שלי שינתה כיוון. ציפור צווחה מעץ סמוך. היא היתה גדולה, עם נוצות שחורות ונוצצות, וכשהבחינה בי היא השתתקה, ניקרה במקור וניתרה בעצבנות מרגל לרגל, ואז פרשׂה את נוצותיה המבהיקות כאילו היא מזמנת ענני סערה. בצווחה נזעמת היא התרוממה אל השמים.

חריקת עץ נשמעה והסתובבתי בבת‑אחת לאחור. ליבי ניתר בחזי. הוא הסתער על הפרצה! הוא הבקיע ועבר דרכה במטר של שבבי עץ. קיבתי התכווצה, זינקתי אל תוך העשב והתחלתי לרוץ. העפתי מבט מעבר לכתף ולרגע קט ראיתי אותו משתופף לארץ.

בן‑רגע השועל נעלם מעינַי.

לאוויר שנשאר אחריו היה ברק משיי, כמו אור שנשבר בכנפי הדבורים. הקרקע היתה תערובת מטושטשת של עשב ואדמה.

הכרתי את התכסיסים שלו, ולכן מצמצתי בפראות, עד שקלטתי הבזק של הפרווה שלו. הקפתי גזע עץ כרות והעליתי עננה של עשב שנתלש. כשהצצתי שוב אחורנית הוא היה גלוי לעין. הפרווה שלו התלקחה באדום כשדילג בקשת מעל לגזע. נשימתו דגדגה לי את קצה הזנב.

אבל גם לי היה תכסיס.

פערתי את לסתותי וצווחתי כמו הציפור עם הנוצות המבהיקות. שיגרתי את קולי אל השרביטים המשׂתרגים של גבעולי העשב, אל הגדר, אל האדמה, ואל העננים שנאספו בשולי השמים. חיקיתי את היצור כמיטב יכולתי.

רצתי בזיגזג בעשב שהתלפף לי סביב הכפות, משך ושידל אותי, האט את מרוצתי. ויתרתי: הקרקור הזה – הוא לא ישכנע אף אחד.

הגנבתי עוד מבט אל מעבר לכתף. הוא כבר היה קרוב במידה מסוכנת, חרטומו סמוך לעקבים שלי.

"פִּירִי!" נבחתי כשהסתער לעברי והטפרים שלו רפרפו לי על הזנב. הייתי צריכה לדעת שקריאת הציפור לא תעצור אותו. הסתובבתי והתייצבתי מולו בשיניים חשופות. "מספיק!" רטנתי.

העיניים שלו נצנצו באור. "רק אם תתחנני לרחמים!"

התחלתי לרוץ שוב, אבל בזינוק אחרון הוא הנחית את כפותיו על גבי וזרק אותי לארץ. נאבקתי להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא היה חזק ממני. "רחמים!" הוא התנשם. "תגידי את זה!"

"בחיים לא!" ירקתי.

הוא הצמיד את החרטום אל האוזן שלי. "תגידי את זה! תגידי את זה או שֶ!"

"או שֶמה?"

"או שֶזה!" הוא נחת עלי וכיסה לי בלקיקות ארוכות את הפנים – האוזניים, האף, הזיפים.

נהמתי והחזרתי לאחי ליקוקים שדגדגו את בטנו עד שייבב, התנתק ממני והתגלגל בעפר כדי להתחמק כשהצלפתי בו בכפתי על הצוואר. "רואה? אין דבר כזה 'או שֶ'! אתה אולי יותר גדול ממני, אבל אני פיקחית יותר. ואני תמיד מנצחת!"

הוא הניח לי לתקוף אותו בנשיכות קטנות. "נתתי לך לנַצֵחַ", הוא התנשם. "אני יודע איך את שונאת להפסיד".

"היית מת". התרוממתי בסירבול על הרגליים והתנערתי.

פִּירִי הרים אלי את המבט, בראש נטוי. "מה שתגידי, שועלונת", הוא השמיע קול הקלה שובב – סדרה של נקישות קטועות וצווחניות. "שועל אבוּד, שועל שפוט, כל שועל סופו למוּת!" הרבה פעמים דיקלמנו יחד את החרוז הזה, אף‑על‑פי שרַבְמָא התלוננה שזה עושה לה צמרמורת.

"אני לא הרבה יותר קטנה ממך!" זעפתי.

הוא ניתר, דילג והסתובב אחורנית על המקום בקריאת "וּוּוּוּוּוּוּ" צוהלת. "שועלונת, שועלונת, את תמיד תהיי קטנטונת!"

זינקתי עליו, אבל הוא התחמק ממני.

"ואתה תמיד תהיה אחי הטיפש", קימטתי את האף.

הוא רץ בלולאה, חזר אלי, והצמיד את לובן החרטום שלו לצווארי. המשחק נגמר. יותר לא נאבקתי בו. עצמתי את העיניים והנחתי לחמימות גופו לחלחל אלי. הרגשתי את הדופק שלו פועם על הלסת שלי. הדופק שלי כמו התאים את עצמו לקצב. הלבבות של שנינו הלמו באותו מקצב, פא‑פם, פא‑פם, שעכשיו האט ונהיה פאא‑פם, פאא‑פם.

בָּא פסע החוצה מתוך העשב הגבוה. "מקווה שאתם משחקים יפה ביחד, שועלונים".

מָא הופיעה לצידו. "יפה?" עיניה נצנצו.

מיהרנו לרוץ אליהם. התנשמנו, נקשנו בלסתות וייללנו בשעה שהם ליקקו לנו את האוזניים.

"אנחנו תמיד משחקים יפה", נבח פִּירִי וליכסן אלי מבט. מָא נראתה כאילו היא לא ממש בטוחה בזה, אבל התאפקה לא לומר שום דבר כשרַבְמָא התקרבה אלינו. כמו פִּירִי, הפרווה שלה היתה מנומרת טלאים סמיכים בצבעי כסף, ג'ינג'י וזהב, שבהקו באור. עיניה היו דרוכות, והיא נראתה מוטרדת כשרצנו אליה.

"החשׂוּפים?" בָּא בחן את פניה וחיפש רמזים.

סרקנו במבטינו את העשב הגבוה. הדֶרֶכְפֶּרֶא היתה רצועה צרה, לא הרבה יותר משביל של צמחייה בין שטחי קרקע אפורים, מנוקדת בכמה עצים צעירים.

החשׂוּפים, חסרי הפרווה הדוּ‑רגליים, מיעטו להיכנס לכאן אבל תמיד היו בסביבה – מרעימים בקולם, צועדים מפה לשם, מפמפּמים את קצב החיים הרועשים שלהם. התַּנְהֵמָה הגדולה היתה העולם שלהם, אזור אסור לשועלים צעירים: ארץ נוקשה של בניינים שמיתַמרים לגובה ומחָרְבִים עם עיניים שלא ממצמצות. כשהשמש האירה ארבו בשטח חוֹטפים, חשׂוּפים עם מקלות שלוכדים שועלים, ואלה שנלכדו שוב לא נראו יותר.

רַבְמָא הסיטה את מבטה. "לא, זה כלום". היא הרכינה את החרטום ונגעה לנו באַפּים. "אתם שניכם משחקים משחק קשוח. פִּירִי, אתה יותר גדול מאִיסְלָה. מקווה שאתה זוכר את זה".

"היא קשוחה כמו עור מיובש של עכברוש", נחר פִּירִי ונתן לי דחיפה ידידותית.

רַבְמָא קימטה את הזרבובית. "בכל זאת…"

"אני יכולה לדאוג לעצמי", התערבתי. "שועל אבוּד, שועל חבוּט, ‑"

"תפסיקו", רטנה רַבְמָא. "התַּנְהֵמָה מסוכנת. זה לא נושא לבדיחות".

פִּירִי מיהר להקליל את השיחה. "הקריאת‑ציפור של אִיסְלָה ממש בלבלה אותי", הוא אמר לרַבְמָא.

היא הטתה את הראש והסתכלה בי במבט בוחן יותר. "חיקית עורב?"

הזנב שלי חבט באדמה העשבית. אותי עניֵין יותר מה שפִּירִי אמר. "זה באמת הצליח לי?"

פִּירִי התנשף בחדווה. "בכלל לא חשבתי שזאת אַת. זה הגיע משום מקום ומכל מקום. זה היה…" – אחת מאוזניו השחורות והפלומתיות הסתובבה אחורנית בבת‑אחת. "זה היה כאילו שהרוח צועקת, והאדמה, והעשב. בכלל לא ידעתי איפה אני! ואז הקול נפסק וקלטתי שזאת אַת".

הטיתי את הראש והבטתי בו. הוא מקניט אותי? "אבל לא הצלחתי לרמות אותך…", יצא לי קול יבבני והאוזניים השתטחו לי.

"היית צריכה להמשיך. את נהיית יותר מדי טובה בזה, שועלונת!" הוא חיכך את האף בכתף שלי ואני נשכתי אותו בעדינות.

"לשניכם יש חושים טובים", אמרה רַבְמָא, בקול שהיה בו שמץ של גאווה. היא הגביהה את הזרבובית ופניה קפאו. עיניה בהו קדימה ללא מצמוץ, ושום תנועה לא ניכרה בה מלבד הרטט של זיפיה. "הרוח נושבת חזק יותר", היא מלמלה. "יש בה נהר וקרח. הגשם יגיע לכאן עם אור ראשון".

"אבל האוויר נעים!" פלטתי בלי לחשוב.

מָא התקרבה אלינו. אוזניה הסתובבו ופנו לצדדים. "איזה לקח פשוט יכול להציל את חייו של שועל?"

פִּירִי ואני ענינו במקהלה: "הבט! המתן! הקשב!"

פניה של רַבְמָא התרפו והיא הסתכלה בנו בחיבה. "בדיוק, שועלונים. הביטו, המתינו, הקשיבו… התשובות כתובות בשירת השמים ובמיקצבי הארץ". היא הגביהה את החרטום ורחרחה שוב.

עשיתי כמוה, שאפתי אל קרבי את ניחוח העשב והאדמה. לא הרגשתי שום לחות, רק את האוויר החמים מקרני השמש החודרות. העננים בשולי השמים היו לבנים. מצמצתי לעברם, זכרתי שרַבְמָא לימדה אותנו שרק העננים הכהים עמוסים בגשם. היא כנראה קלטה את הבלבול על פני, וליקקה לי את האף לחיזוק.

בָּא פסע וניגש אלינו. "צריך להעביר את הטרף מהמקום שלו. הוא במסתור רדוד. הגשם יקלקל אותו".

בָּא ומָא התחילו ללכת לעבר הגדר. רַבְמָא נשׂרכה בעקבותיהם, אחרי ששלחה עוד מבט זריז וחרד אל השמים. בָּא ומָא היו גדולים מכדי לזחול מתחת לפרצה בגדר העץ – אפילו במקום שבו פִּירִי עבר והרחיב אותה. הם הלכו בשולי הדֶרֶכְפֶּרֶא עד לקצה המרוחק של הגדר. היה שם עץ עם ענף משתפל שהיה כמו גשר לחלקה שלנו. פִּירִי הכיר את העץ וגם אני הכרתי אותו – שנינו התנודדנו לא פעם לאורך הענף הזה. אבל הוא בחיים לא היה משתמש בו בזמן שרדף אחרי. למשחק יש חוקים – את זה הבנו שנינו.

"בואו", קראה מָא.

לא הייתי מוכנה עדיין לעזוב. היתה מתיקות באוויר. האם מה שמסתתר שם בסבך העשב זה גרגירי יער? ליקקתי לעצמי את הצלעות.

פִּירִי התעסק עם מקל, גלגל אותו בעשב וכירסם אותו כאילו הוא עצם.

התיישבתי באוזניים משוטחות. "אבל רק עכשיו הגענו לדֶרֶכְפֶּרֶא!"

בָּא קרא מעבר לכתף: "נחזור לפה אחר‑כך. פִּירִי? אִיסְלָה?"

פִּירִי פנה והלך אחריהם, משאיר את המקל מאחור.

התרוממתי על הכפות. אחרי רחרוח עמוק כבר הייתי בטוחה שאֵלֶה גרגירי יער. אם אלקט כמה מהם ואביא איתי למאורה, האחרים ישמחו. ואם אזדרז אפילו אגיע לשם לפניהם – מָא, בָּא ורַבְמָא עוד צריכים להעביר את הטרף.

השתופפתי נמוך, חמקתי בין גבעולי העשב הגבוהים והלכתי לאן שהאף הוביל אותי. רעדתי מרוב עונג, ספגתי אל קרבי ניחוחות של אדמה וקליפת עץ, את עקיצת ריחם החמצמץ של עלים ושל חרקים בשריונות המרירים שלהם. נעצרתי לרגע כדי לתלוש כמה שַׁלְגִיוֹת, שהן אף פעם לא טעימות כמו שהן נראות. חיפושית ירוקה גדולה אצה לדרכה על הארץ, ואני הסתערתי עליה בהתלהבות, גורפת ותולשת את העשב עם הטפרים שלי. החיפושית היתה מהירה יותר מכפי שנראתה. היא נחפזה אל גזע עץ, למקום שבו יהיה קשה לתפוס אותה, והתקדמה בגישוש בין שורשים שהתפרצו מן הקרקע. תחבתי את הזרבובית אל תוך האדמה, נגסתי ונבחתי, אבל במקום חיפושית העליתי רק פה מלא עפר. תעזבי את החיפושית! אמרתי לעצמי, ומחשבותי חזרו אל גרגירי היער. רחרחתי וסיירתי קצת בדֶרֶכְפֶּרֶא, אבל הניחוח המתוק נמוג. באוויר עמדה צינה חדשה, שהזכירה לי את האזהרה של רַבְמָא מפני גשם…

מפני רוח עם טעם של נהר וקרח.

הבטתי בשמים. החושך הזדחל מעל שיני הבניינים האפורים. השמש התגנבה אל שיפולי הרקיע ומשכה בעקבותיה שובל של אור ארגמני. בנקיפת אשמה פניתי בחזרה לעבר הגדר. מָא ובָּא ידאגו לי. לא מרשים לי להסתובב לבד בדֶרֶכְפֶּרֶא – אני לא אמורה אפילו לצאת מהחלקה שלנו בלי פִּירִי.

חזרתי על עקבותי אל הגדר וזחלתי מתחתיה.

החלקה שלנו שכנה מן העבר האחר של הגדר. זה היה שטח משותף לנו ולחשׂוּפים, אם כי הקפדנו לא להיות בו כשהם הסתובבו בחוץ. כמונו, רק משפחה אחת השתמשה בו – שני מבוגרים, שני צעירים. בָּא הזהיר אותנו שהם לא יהיו ידידותיים, שהם יתקפו אותנו אם נתקרב יותר מדי.

שמרנו מרחק.

המאורה שלנו שכנה רחוק משלהם, מאחורי סבך קרוב לגדר. דילגתי לעברה וחשבתי על המסתור. מָא, בָּא ורַבְמָא בטח כבר חפרו והוציאו את העכברושים העסיסיים שתפסו אתמול בלילה. הבטן שלי קרקרה, והתקדמתי מהר יותר.

ריח מריר עלה באפי. בחשכת המאורה ראיתי הבזקים של אור אדום. תמרות עשן הסתחררו באיטיות, עכורות בשרידי אור השמש הדועך.

גל של פחד עבר לי בגב.

איפה המשפחה שלי?

אני לא מרגישה אותם.

התקרבתי עוד צעד אחד. היתה תנועה במאורה. החזה שלי השתחרר ודילגתי קדימה – רגע הבלבול חלף. ואז נעצרתי בהיסוס והדם אזל לי מהגוף.

מה שהתנועע שם בפנים – ידעתי שזה לא הם. זאת לא המשפחה שלי.

נעתי אחורנית, אל תוך אשכול של קיסוס שהשתפל מהגדר, לא רחוק מהפרצה שהובילה לדֶרֶכְפֶּרֶא. המאורה היתה שוחה ליד גזע עץ, חבויה מאחורי הסבך בין ענפים שנפלו. היה קשה לראות מה קורה שם בפנים. הצלחתי לזהות רק צורות עמומות של שועלים שלא הכרתי, אולי חמישה או שישה, שהתהלכו בה בגניבה, חפרו ונבחו זה אל זה. מה הם עושים? האם האדמה הבוערת לא צורבת להם את הכפות? הצטמצמתי עוד יותר מאחורי הקיסוס, עצרתי את הנשימה בשעה שהם טיפסו אחד‑אחד ויצאו מהמאורה.

הם פסעו ועלו על העשב בזרבוביות מורכנות ובאוזניים זקופות. שם פגשה אותם שועלה עבת‑בשר שטופפה לעבר הכניסה, זנבה מתעקל סביב צלעותיה. ממקומי מאחורי מסך הקיסוס יכולתי לראות את האוזניים הקצרות והמעוגלות שלה ואת הצללית המגושמת של גופה. ליד הכתפיים נוצרו לה בפרווה קפלים, כאילו יש לה עודפי פרווה. היא רקעה בחוזקה על האדמה בכפה קדמית אחת. אוזניה הסתובבו על צירן והשועלים האחרים הסתכלו עליה.

נהמה רעמה בגרונה של השועלה. עין אפורה אחת שוטטה בזעם על פני החלקה שלנו. בַּמקום שבו היתה אמורה להיות העין השנייה, לא היה שום דבר – מערה שקועה של אפלה.

לא הצלחתי לשלוט ברגליים הרועדות שלי או בחומצה שחנקה את גרוני.

"מוות", היא רשפה, והשועלים התקשחו. "האדון דיבר – כל הבוגדים ימותו!"

השועלים התייצבו שוב על כפותיהם, התכוננו לקרב. אבל מי כבר היה שם כדי לתקוף אותם?

איפה מָא הנועזת והאמיצה שלי? איפה המלתעות המגוננות של בָּא? חשבתי על אחי ועל רַבְמָא הזקנה והחכמה. לאן נעלמה המשפחה שלי?

שפתיה של השועלה הופשלו אחורה ברטינה וחשפו שורה של שיניים מחודדות.

השתנקתי ונלחצתי אל הגדר. זה היה צליל זעיר, כמו משק כנפיים של עש.

אבל השועלה קפאה.

ראשה נורה בכל הכיוונים.

עינה האפורה היחידה בערה באיום. היא שוטטה על פני הקיסוס והתבייתה עלי.