סדרת "אמבר" של רוג'ר זילאזני ראתה אור במהדורה עברית מחודשת, ואנחנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון שהתחיל את הכול
כמו מיטב הסיפורים, "תשעה נסיכים לאמבר" מתחיל בסוף. כמו כל סוף, גם זה הוא התחלה חדשה, התחלה של אחת מסדרות הפנטסיה הפופולריות בהיסטוריה של ז'אנר הפנטסיה וגם אחת הראשונות שבהן. גיבור הסיפור, קורווין מתעורר במיטה בבית חולים, לאחר תאונה קשה, כשהוא חסר שליטה, חסר כול וסובל מפגיעת ראש ואבדן זיכרון. לפיכך, אפילו זהות אין לו. אך מאותה התחלה נפתח מסע גדל והולך שנמשך בתחילה על פני 5 ספרים ולאחר מכן, על פני 10.
זוהי סדרת "אמבר" של סופר הפנטזיה המנוח, רוג'ר זילאזני, או כפי שהיא נקראת באנגלית – The Chronicles of Amber. סדרה זו הקנתה למחברה את מקומו בפנתיאון של סופרי הפנטזיה המפורסמים בתולדות הז'אנר. סדרת הספרים ראתה אור בין השנים 1970 – 1991 וזכתה מיד להצלחה רבה ולקהל חובבים בכל העולם. הסדרה הגיעה גם לישראל וראתה אור בהוצאת עם עובד, בתרגומה של דורית לנדס. גם כאן זכו הספרים לפופולריות מרשימה והם זכורים לטוב עד היום, בעיקר על ידי חובבי הפנטזיה .
כעת, קרוב ל-50 שנה לאחר יציאת הספר הראשון באנגלית ו-40 שנה לאחר יציאתו בעברית, הוצאת עם עובד העניקה לסדרה מתיחת פנים ומראה חדש. המהדורה החדשה מגיעה בשני כרכים, כאשר כל כרך מכיל 5 ספרים. הראשון מגולל את קורותיו של קורווין והשני את קורותיו של בנו, מרלין.
לכבוד יציאתה של המהדורה החדשה, אנחנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון שהתחיל את הכול!
קריאה נעימה!
[divider]
1
הסוף החל לאחר מה שנראָה לי כנצח.
ניסיתי לפתל את בהונותיי והצלחתי. הייתי שרוע במיטה בבית חולים, ורגליי היו נתונות בגבס, אך עדיין הן היו רגליי.
עצמתי ופקחתי את עיניי שלוש פעמים.
החדר התייצב.
היכן לעזאזל נמצאתי?
אז הסתלקו הערפילים לאטם, ושב אליי חלק ממה שקרוי זיכרון. נזכרתי בלילות ואחיות וזריקות. בכל פעם שהחלה התבהרות, היה מישהו בא ונועֵץ בי משהו. כך זה היה. כן. למרות זאת הרגשתי כמעט בסדר. הם יצטרכו להפסיק.
האם יצטרכו להפסיק?
מחשבה החרידה אותי: ייתכן שלא.
ספקנות טבעית מסוימת בנוגע לטוהר כל המניעים האנושיים הופיעה והעיקה על חָזי. פתאום ידעתי כי סומַמתי יתר על המידה. ידעתי שאין לכך סיבה מוצדקת, לפי הרגשתי התקינה עתה, ומכאן הסקתי שגם עכשיו לא יפסיקו — אם מישהו שילם להם כדי שימשיכו לעשות זאת. שחק אִתם בקור רוח והמשך להיראות מסומם, אמר קול שהיה הגרוע אך החכם שבי. וכך עשיתי.
אחות דחקה את ראשה בדלת כעשר דקות לאחר מכן, ואני כמובן נחרתי בשלווה. היא הלכה. בינתיים שחזרתי את מקצת מה שקרה. זכרתי במעומעם כי אירעה לי תאונה כלשהי. מה שקרה אחר כך עדיין היה מטושטש, ובנוגע למה שקרה לפני כן לא היה לי שום מושג.
זכרתי שקודם הייתי בבית חולים ואחר כך הועברתי למקום הזה, אך לא ידעתי מדוע.
רגליי היו בסדר. חזקות דיין להחזיקני, אם כי לא ידעתי כמה זמן חלף מאז נשברו — ידעתי שנשברו.
התיישבתי. זה דרש מאמץ גדול מכיוון ששריריי היו עייפים מאוד. בחוץ היה חושך וקומץ כוכבים ניצבו ערומים מעבר לחלון. החזרתי להם קריצה והעברתי את רגליי על פני קצה המיטה.
הייתי מסוחרר, אך כעבור זמן־מה פחתה הסחרחורת, ואני התרוממתי, אחזתי במוט למראשות המיטה וצעדתי צעד ראשון.
בסדר. רגליי החזיקוני.
מכאן שתאורטית הייתי במצב תקין לצאת החוצה.
חזרתי למיטה, התמתחתי וחשבתי. הזעתי ורעדתי. מראות של שזיפים מסוכּרים וכולי.
במדינת דנמרק הייתה צחנת רקב…
זו הייתה תאונת מכונית, נזכרתי. חתיכת תאונה…
הדלת נפתחה, ואור חדר בעדה; דרך הסדקים שמתחת לעפעפיי ראיתי אחות ומַזרק בידה.
היא התקרבה למיטתי. טיפוס היפּי, שער כהה וזרועות גדולות.
כשניגשה למיטה, התיישבתי.
“ערב טוב“, אמרתי.
“מה — ערב טוב“, השיבה.
“מתי אני יוצא מכאן?“ שאלתי.
“צריך לשאול את הדוקטור“.
“שאלי אותו“, אמרתי.
“הפשל בבקשה את שרוולך“.
“לא, תודה“.
“אני צריכה לתת לך זריקה“.
“לא, את לא צריכה. אינני זקוק לה“.
“דומני שהדוקטור קובע זאת“.
“אז שלחי אותו לכאן, ונשמע זאת מפיו. אבל בינתיים לא אסכים לכך“.
“עליי למלא את ההוראות“.
“כך אמר גם אייכמן, ותראי מה קרה לו“, הנדתי ראשי באטיות.
“בסדר“, היא אמרה, “אני צריכה לדווח על כך…“
“אנא עשי זאת“, אמרתי, “וכשאת מדווחת מסרי לו שהחלטתי לצאת מכאן בבוקר“.
“זה בלתי אפשרי. אינך יכול אפילו ללכת — והיו לך פגיעות פנימיות…“
“נראה“, פסקתי, “לילה טוב“.
היא יצאה ברשרוש בלי לענות.
שכבתי והרהרתי. נראה שנמצאתי באיזשהו מקום פרטי, זאת אומרת שמישהו כיסה את ההוצאות. את מי הכרתי? — אך לעיניי לא הופיעו שום דמויות של קרובים או ידידים. מה נותר? — אויבים?
חשבתי לרגע.
מאומה.
אין איש שיעשה לי טובה שכזאת.
החלקתי במכוניתי מעבר לצוק ולתוך אגם, נזכרתי לפתע. זה היה כל שזכרתי.
הייתי…
התאמצתי ושוב התחלתי להזיע.
לא ידעתי מי אני.
כדי להעסיק את עצמי התיישבתי והסרתי מעליי את כל התחבושות. מתחתיהן נראיתי בסדר, ונראָה לי שזה הדבר שיש לעשות. שברתי את הגבס שעל רגלי הימנית בעזרת תמוכת מתכת שהוצאתי ממראשות המיטה. הייתה לי תחושה פתאומית שאני חייב לצאת במהירות, שאני צריך לעשות משהו.
ניסיתי את רגלי הימנית. היא הייתה בסדר.
שיברתי את הגבס שעל רגלי השמאלית, קמתי וניגשתי לארון.
לא היו בו בגדים.
אז שמעתי צעדים. חזרתי למיטה וכיסיתי את הגבס השבור והתחבושות שהסרתי מעליי.
הדלת שבה ונפערה פנימה.
אור הציף את סביבותיי, וברנש בעל בשר במלבוש לבן עמד ליד הקיר וידו על המַפסק.
“אני שומע שאתה עושה לאחות חיים קשים“, אמר; לא המשכתי להעמיד פני ישן.
“איני יודע“, אמרתי, “במה?“
הקמט במצחו לימד שהתשובה הטרידה אותו למשך שנייה או שתיים, אך הוא השיב, “הגיע הזמן לתת לך זריקה“.
“האם אתה רופא?“ שאלתי.
“לא, אבל הוסמכתי לתת לך זריקה“.
“ואני מסרב לקבלה, וזוהי זכותי החוקית. מה זה עניינך?“
“אתה תקבל את הזריקה שלך“, אמר, פסע וסבב לצדה השמאלי של המיטה. בידו האחת היה מַזרק שלא נראה קודם לכן.
זו הייתה מהלומה מרושעת מאוד, כעשרה סנטימטרים לערך מתחת לחגורה, והוא נפל על ברכיו.
“— —!“ פלט לאחר זמן.
“אם תשוב ותתקרב למרחק יריקה“, אמרתי, “תראה מה יקרה לך“.
“יש לנו שיטות לטפל בפציינטים כמוך“, השתנק.
כך ידעתי שהגיע הזמן לפעול.
“איפה הבגדים שלי?“ שאלתי.
“— —!“ חזר על עצמו.
“אם כך, נראה לי שאצטרך לקחת את בגדיך. העבר לי אותם“.
הפעם השלישית כבר הייתה משעממת, השלכתי את כלי המיטה על ראשו וחבטתי בו בתמוכת המתכת.
הייתי אומר שבתוך שתי דקות עטיתי כולי לבן. צבעם של מובי דיק וגלידת וניל. גועל נפש.
דחפתי אותו לתוך הארון והסתכלתי מבעד לחלון המסורג. ראיתי את הלבנה הזקנה ובזרועותיה הלבנה הצעירה מרחפת מעל לשורת צפצפות. הדשא היה כסוף ומבהיק. הלילה התמקח בחולשה עם השמש. לא היה דבר שיכול ללמדני היכן נמצאתי. ככל הנראה הייתי בקומה השלישית של הבניין, ומאלומת אור שהושלכה לשמאלי מלמטה ניתן לאתר חלון בקומה הראשונה; מאחוריו כנראה היה מישהו ער.
יצאתי מהחדר ובחנתי את המסדרון. לשמאלי היו ארבע דלתות נוספות, שתיים בכל צד, והמסדרון הסתיים בקיר ובו חלון מסורג. הערכתי שמאחורי הדלתות היו חדרים דומים לשלי. קרבתי לחלון והשקפתי החוצה. ראיתי עוד דשא, עוד עצים, עוד לילה ושום דבר חדש. סבבתי ופניתי לכיוון השני.
דלתות, דלתות, דלתות, ומתחתיהן לא בקע כל אור; הקול האחד שנשמע היה צעדיי בנעליים השאולות, הגדולות ממידתי.
שעונו של הברנש הצוחק הורה על ארבע ארבעים וחמש. תמוכת הברזל הייתה בתוך החגורה, מתחת לז‘קט הלבן של האח, ובלכתי שפשפה את עצם המותניים. מדי עשרה מטרים הייתה קבועה בתקרה נורה שהשליכה כארבעים ואט של אור.
הגעתי למדרגות שהוליכו מימין למטה. ירדתי בהן. המדרגות היו דמומות ומכוסות בשטיח.
הקומה השנייה נראתה כמו הקומה שלי: שורות של חדרים; המשכתי בדרכי.
כשהגעתי לקומה הראשונה פניתי ימינה וחיפשתי דלת שמתחתיה נבע אור.
מצאתי אותה סמוך לסוף המסדרון. לא טרחתי לנקוש.
הטיפוס שישב שם בחלוק בית צבעוני מחריד ליד שולחן גדול ומבהיק בדק איזשהו יומן. זה לא היה חדר חולים. הוא הרים אליי עיניים יוקדות ורחבות, ושפתיו נפתחו לקראת זעקה שלא השמיעו — אולי בגלל הבעתי הנחושה. הוא קם על רגליו במהירות.
סגרתי את הדלת מאחוריי, התקרבתי ואמרתי, “בוקר טוב. יש לך בעיות“.
נראה שאנשים מגלים תמיד סקרנות בעניין בעיות, מכיוון שכעבור שלוש השניות שנדרשו לי כדי לחצות את החדר, מילותיו היו: “למה אתה מתכוון?“
“אני מתכוון“, אמרתי, “שבקרוב תסבול מתביעה משפטית על שהחזקתם אותי כאן בבידוד, ועוד תביעה על טיפול רפואי לא נאות, על שימוש חסר אבחנה בסמי הרדמה. אני כבר סובל מסימפּטומים של גמילה ועלול לעשות משהו אַלים…“
הוא הזדקף.
“הסתלק מפה“, אמר.
ראיתי על שולחנו חפיסת סיגריות. נטלתי סיגריה ואמרתי: “שב וסתום את פיך. יש דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם“.
הוא התיישב אבל לא סתם את הפה.
“אתה מפר כמה תקנות“, אמר.
“נניח לבית המשפט להחליט מי האשם“, השבתי, “אני רוצה את בגדיי ואת חפציי האישיים. אני יוצא מכאן“.
“אינך נמצא במצב —“
“איש לא שאל אותך. פּעל בזריזות, וָלא — תיתבע לדין“.
הוא קירב את ידו לכפתור שעל השולחן, אך אני הכיתי בה.
“כעת!“ אמרתי, “היית צריך ללחוץ על הכפתור כשנכנסתי. עכשיו כבר מאוחר מדי“.
“מר קורי, אתה מקשה מאוד…“
קורי?
“אני לא אשפזתי את עצמי כאן“, אמרתי, “אבל יש לי בהחלט הזכות להוציא את עצמי מכאן. כעת הגיע הזמן. אז בוא נעשה מה שצריך“.
“ברור שבמצבך אינך יכול לעזוב את המוסד הזה“, השיב, “איני יכול להרשות זאת. אקרא למישהו שיחזיר אותך לחדרך וישכיב אותך במיטה“.
“אם תנסה לעשות זאת, תגלה בדיוק באיזה מצב אני. עכשיו יש לי כמה שאלות. הראשונה היא — מי הכניס אותי לכאן, ומי משלם את החשבון?“
“טוב“, נאנח ושפמו הזעיר והבהיר נפל ככל שאך יכול.
הוא פתח מגירה והכניס את ידו לתוכה; אני עמדתי על המשמר.
הפלתי אותו מידו לפני שהסיר את נצרת הביטחון. זה היה 32 . יפה מאוד, קולט. לחצתי על הנצרה בעצמי כשנטלתי אותו מעל לשולחן, כיוונתי אותו ואמרתי: “אתה תענה לשאלותיי. ברור שאתה סבור שאני מסוכן. ייתכן שאתה צודק“.
הוא חייך בקושי, הצית לעצמו סיגריה, ואם התכוון להפגין שהוא שולט במצב, זו הייתה שגיאה: ידיו רעדו.
“בסדר, קורי — אם זה מה שיעשה אותך מאושר“, ענה, “אחותך הכניסה אותך לכאן“.
? ? חשבתי לעצמי.
“איזו אחות?“ שאלתי.
“אוולין“, השיב.
השם לא עורר בי דבר, על כן אמרתי, “זה מגוחך. לא ראיתי את אוולין זה שנים. היא לא ידעה כלל שאני נמצא בחלק הזה של המדינה“.
הוא משך בכתפיו.
“אף על פי כן…“
“היכן היא נמצאת כעת? אני רוצה להתקשר אִתה“, אמרתי.
“הכתובת אינה בידי“.
“השג אותה“.
הוא קם, ניגש אל ארון התיוק, חיפש והוציא כרטיס.
בחנתי את הכרטיס. מרת אוולין פלומל… גם הכתובת בניו יורק לא הייתה מוכרת, אולם למדתי אותה על פה. בכרטיס נאמר ששמי הפרטי הוא קארל. יופי. נתונים נוספים.
תקעתי את האקדח בתוך החגורה ליד התמוכה. מובן שלפני כן השבתי את הנצרה למקומה.
“או־קיי“, אמרתי לו, “איפה הבגדים שלי, ומה בדעתך לשלם לי?“
“בגדיך ירדו לטמיון בתאונה“, אמר, “ואני חייב לומר לך שרגליך בהחלט נשברו — השמאלית נשברה בשני מקומות. אומר לך בכנות, איני יכול להבין כיצד אתה מצליח לעמוד על רגליך. עברו רק שבועיים —“
“תמיד אני מחלים במהירות“, אמרתי, “וכעת בעניין הכסף…“
“איזה כסף?“
“הסדר מחוץ לבית המשפט בעניין תלונתי על טיפול לא נאות, והאישום השני“.
“אל תהיה מגוחך!“
“מי מגוחך? אסכים לקבל מידיך אלף במזומן כרגע“.
“אין בדעתי אפילו לדון בדבר כזה“.
“ובכן, מוטב שתשקול כי בין שתזכה ובין שתפסיד בתביעה שאגיש, חשוב על השם שיצא למקום הזה אם אצליח לארגן מספיק פרסומת לפני המשפט. אני בוודאי אתקשר עם ההתאחדות הרפואית האמריקנית, עם העיתונות, עם —“
“סחטנות“, הוא אמר, “ואני לא אתן את ידי לכך“.
“שלם עכשיו או אחר כך, אחרי צו בית המשפט“, אמרתי, “לא אכפת לי. עכשיו זה יהיה זול יותר".
אם יעשה כדרישתי אדע כי ניחושיי היו נכונים והיה כאן משהו מלוכלך.
הוא נעץ בי את מבטו איני יודע למשך כמה זמן.
בסופו של דבר אמר: “אין לי כאן אלף“.
“אמור כמה אתה מציע כפשרה“, אמרתי.
הוא לאחר שתיקה נוספת: “זו הוצאת רכוש שלא כחוק“.
“לא, את זה שַׁלֵם — ושׁאַ, צ‘רלי. הַחלט“.
“ייתכן שאמצא חמש מאות בכספת“.
“הבא את הכסף“.
לאחר שבדק את תוכנה של כספת קיר קטנה אמר לי שיש לו רק ארבע מאות ושלושים, וכיוון שלא רציתי להשאיר טביעות אצבעות על הכספת רק כדי לבדוק אותו, הסכמתי ותחבתי את השטרות לתוך כיסי.
“מיהי חברת המוניות הקרובה ביותר המשמשת את המקום הזה?“ הוא נקב את שמה, ואני בדקתי בספר הטלפונים שגילה לי כי נמצאתי בצפון מדינת ניו יורק.
אמרתי לו לחייג ולהזמין בעבורי מונית, מכיוון שלא ידעתי את שם המקום ולא רציתי שידע מהו מצבו של זיכרוני. אחת התחבושות שהסרתי הייתה כרוכה סביב ראשי.
כשעשה את הסידורים שמעתי אותו נוקב את שם המקום; הוא נקרא בית החולים הפרטי גרינווד.
כיביתי את הסיגריה שלי, לקחתי סיגריה אחרת והסרתי משא של כמאה קילוגרם מעל רגלי בהתרווחי בכיסא חום מרופד ליד ארון הספרים שלו.
“נמתין כאן, ואתה תלווה אותי לדלת“, אמרתי.
לא שמעתי אף מילה נוספת מפיו.
