המעניק – ביקורת ספר

ביקורתו של מרדכי כהן על "המעניק", הספר הפותח את סדרת הספרים הפוסט-אפוקליפטיים, מאת לואיס לורי

על "המעניק" שמעתי בעיקר בגלל הסרט מ-2014, המבוסס עליו (אגב, עדיין לא ראיתי), ונמשכתי לקרוא אותו בזכות הכריכה החדשה שקיבל, שנראית מזמינה בהרבה מקודמתה. כמו בסדרת הספרים המצליחה "משחקי הרעב", אני סבור שהסיבה הראשית לכך שקוראים נמשכים לז'אנר ספרי הנוער הדיסטופיים, היא האמירה, או הביקורת החברתית החזקה, שבאה לידי ביטוי בצורה סיפורית. בדרך כלל, מטרת הספרים בסוגה היא ליצור חיבור לעלילה ולדמויות, ואגב כך להעביר את המסר. אך בספרה של לואיס לורי מתבצעת פעולה הפוכה – ההזדהות עם המסר גורמת להתחבר לעלילה.

כאשר אנו באים לבחון ספר מסוג זה, צריכות להישאל מספר שאלות:

האם המסר אמתי / רלוונטי?

לפני שאנו בוחנים את ההיבטים הספרותיים, בואו נראה "איזה חתול מתחבא בשק". לא מעט ספרים משקפים את הרעיונות שבבסיסם באופן בוסרי, לא מלוטש – ולא פעם חוטאים לאמת. מה האמת? זו אינה השאלה. דבר שנראה לאחד כאמת, מתפרש אצל אחר כבדיה. אבל ישנם סיפורים שפשוט ניכר בהם חיסרון, חורים לא מוסברים – הסופר ממש מתאמץ להסביר לך דברים שאמורים להיות מובנים: למה הרע הוא רע ולמה צריך להילחם בו? למה מוצדק להרוג אותו? מה פסול בתופעה חברתית מסוימת, שלא ברור שהיא בכלל קיימת? וגם אם כן, האם היא בכלל רלוונטית לציבור הקוראים?

בנקודה זו, בה נרטיבים רבים נופלים, "המעניק'" קולע. הספר עוסק בחברה אידילית, כאשר מהעמודים הראשונים נדמה שאולי ככה היינו מדמיינים את העולם שכולנו רוצים לחיות בו – אין מאבק בין בני האדם, מערכת חינוך מושקעת (פורמלית ובלתי פורמלית), תרבות דיבור נאותה, כולם שמחים ומחויכים והחלק המרכזי: מימוש עצמי מקסימלי – אחת מאבני היסוד של חברה זו.

אט אט מתגלות תופעות נלוות, הממחישות מה קורה כאשר לוקחים את הדברים בצורה קיצונית מדי – כדי להבטיח שלום, כדי להבטיח שלא יהיו 'תקלות' כלשהן, מקפידים שהכול יהיה חדגוני, שוויון מוחלט. כי כאשר אין הבדלים ,אין קנאה, אין מאבק, אין יריבות. כל מי שחריג, שונה, סוטה מהנורמה בעקביות, או לא תורם את חלקו לחברה, 'משוחרר' ממנה. אנשי הקהילה נמצאים תחת מעקב 'והדרכה' מתמידים של "הזקנים". תארו לעצמכם שקמתם באמצע הלילה ובא לכם גלידה, למרות שאתם יודעים שזה לא בריא וכו' ורגע לפני שאתם מכניסים כפית לפה, קול קורא בשמכם ומבקש\דורש מכם לוותר על התענוג.

האם הסופרת מצליחה להעביר את המסר?

לאחר שבחנו את הרעיון, נרצה לדעת האם הוא מועבר בצורה טובה. לא פשוט לתרגם רעיון – נכון, אמתי ומוסרי ככל שיהיה – לסיפור עם עלילה ודמויות.

בספר, "המעניק", לורי בוחרת בשיטת ההקצנה. היא מתארת מה יקרה אם… ובמקרה זה, מה יקרה אם נמשיך יותר מדי בדרך מסוימת. דרך זו היא חרב פיפיות. יש שיראו בה מציאות בדיונית ולא רלוונטית, ויש שיצללו אל תוך המסר העמוק ויצליחו לקלוט תופעות או תסמינים דומים המתקיימים, בזעיר אנפין, גם במציאות שלנו.

לדעתי, הסופרת בחרה נכון. בתחילה, קל מאד להזדהות עם החברה האוטופית לכאורה שהיא מציירת, לראות בה מודל אפשרי בעתיד שלנו, אפילו לטעות ולראות בה מודל לחיקוי. אך ככל שאנו מתקדמים בקריאה, הקיצוניות וההגזמה צפים ועולים, ואפשר להבחין בנקודות השקה למציאות המורכבת שלנו – למשל המאבק התמידי בין חירות הפרט לשוויון מוחלט.

האם זהו ספר טוב?

במילים אחרות, האם העלילה, ההתרחשויות, הדמויות, היחסים בניהן, שווים קריאה? בסופו של דבר, אנו (או לפחות אני) קוראים לשם ההנאה. האם "המעניק" מעניק חוויה מהנה? התשובה לשאלה זו נחלקת לשניים:

מצד אחד, מבחינת העלילה הספר מעט מאכזב. כלומר, נדמה שהעלילה מתקדמת אך ורק כדי לספק לסופרת אפשרות לספר על אירועים מסוימים, שבהם היא רוצה להמחיש את הרעיונות שלה. הדבר מורגש בעיקר בחלקו השני של הסיפור, לאחר שאנו מתוודעים אל דמות המעניק. דווקא שם, בנקודה שדורשת התייחסות מורכבת לתהליך שעובר הגיבור, העלילה מדלגת אל נקודת השיא בצעדי ענק. (נקודה זו בולטת יותר בספרי ההמשך).

מצד שני, מבחינת הדמויות, היחסים ביניהן והאירועים שפוקדים אותן, ניתן דגש מאוד מספק. יחסי אנוש בסיסיים של קשרי משפחה למשל, אינם מובנים מאליהם בעולם של "המעניק". לורי פותחת בתיאור מוכר ואט אט חושפת את ההבדלים. היא טווה אירועים, מפגשים ושיחות, ומעוררת באמצעותם רגשות חזקים – מהזדהות ועד לסלידה, וכל זה בתוך עולם שמתיימר לטעון שרגשות חזקים שכאלו כבר אינם מנת חלקו.

את התהליך הראשי עובר הגיבור, שיכולתו המיוחדת היא 'להביט מעבר', לראות מבעד לצבע האחיד שמנסה לקבור את השונות, לדכא את המיוחד שבכל אחד, ולחשוף את הרגש הבוער בפנים. הגיבור עובר תהליך של התפקחות והקורא יחד עמו. כמו שציינתי קודם, התהליך מעט מעושה לפרקים, אך הוא ניתן במנות רגש חזקות, המכפרות מעט על הליקוי שבאמינות.

לסיכום

"המעניק" הוא ספר טוב, עם רעיון מעניין ומעורר מחשבה. אני סבור שמשהו התפספס מבחינת העלילה. לרעיון של הספר יש הרבה פוטנציאל, לדעתי, הרבה מעבר לספר עצמו, אך זהו עדיין ספר שמומלץ לקרוא.

המעניק
מאת: לויס לורי
תרגום מאנגלית: דפנה לוי-ינוביץ
הוצאת כתר (2014)
151 עמודים