שעת המכשף – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך 'שעת המכשף', הספר הראשון בטרילוגיית ספרי פנטזיה לנוער, מאת סאלי גרין

תקציר העלילה

אמא שלי מכשפה לבנה ואבא שלי מכשף שחור. בגלל זה המכשפים הלבנים שונאים אותי. אבל אני אוהב את אנליס, למרות שהיא אחת מהם.
כשהייתי בן ארבע־עשרה הציידים הלבנים סגרו אותי בכלוב. עכשיו אני כבר כמעט בן שבע־עשרה. אם לא אקבל שלוש מתנות
ואשתה מדמו של אחד מאבותי לא אגלה מה המתת שלי ואמות.
אני חייב לברוח ולמצוא את מרקורי, המכשפה השחורה שאוכלת ילדים, ולהספיק לעשות את זה לפני יום ההולדת שלי. קלי קלות.

שעת המכשף (Half Bad)
מחבר: סאלי גרין (Sally Green)
הוצאה: כנרת (נובמבר 2017)
מאנגלית לעברית: יעל אכמון
336 עמודים

קריאה נעימה!

* * *

״אין רע ואין טוב בעולם, אלא במחשבתנו ומשפטנו בלבד״.

המלט, ויליאם שייקספיר

חלק ראשון

הטריק

הטריק

שני ילדים יושבים יחד צמודים בין מסעדי היד הגדולים של כיסא ישן. אתה הילד משמאל.

הילד השני חמים כשאתה נצמד אליו, והמבט שלו עובר מהטלוויזיה אליך במין תנועה איטית.

״אתה נהנה?״ הוא שואל.

אתה מהנהן. הוא מחבק אותך עם היד וחוזר למסך.

אחר כך שניכם רוצים לנסות את הקטע מהסרט. אתם סוחבים את קופסת הגפרורים הגדולה מהמגירה במטבח ורצים איתה ליער.

אתה מנסה ראשון. אתה מדליק את הגפרור ומחזיק אותו בין אגודל לאצבע, נותן לו להישרף עד הקצה, ושם הוא כבה. האצבעות שלך נכוות, אבל לא עוזבות את הגפרור השרוף.

הטריק פועל.

הילד השני מנסה גם הוא. אבל הוא לא מצליח. הוא עוזב את הגפרור.

ואז אתה מתעורר ונזכר איפה אתה.

הכלוב

הטריק הוא שלא יהיה אכפת לך. שלא יהיה אכפת לך מהכאב, שלא יהיה אכפת לך מכלום.

הטריק שלא יהיה אכפת לך הוא העניין; זה הטריק היחיד בעיר. רק שזאת לא עיר; זה כלוב ליד בקתה, מוקף המון גבעות ועצים ושמים.

זה כלוב של טריק אחד.

שכיבות סמיכה

השגרה בסדר.

להתעורר אל שמים ואוויר זה בסדר. להתעורר לכלוב ולאזיקים זה מה שזה. אסור לך לתת לכלוב לדכא אותך. האזיקים משפשפים אבל אתה מתרפא מהר ובקלות, אז למי אכפת?

הכלוב נוח בהרבה עכשיו, עם עורות הכבש. גם כשהם לחים הם מחממים. גם הברזנט בצד הצפוני היה שיפור גדול. יש מחסה מרוב הרוח והגשם. וקצת צל אם יש שמש וחם. מצחיק מאוד! אתה חייב לשמור על חוש הומור.

אז השגרה היא להתעורר כשהשמים מתבהרים לפני עלות השחר. אתה לא צריך להזיז אצבע כדי לדעת שהתחיל להתבהר, אתה אפילו לא צריך לפקוח עיניים; ואתה יכול פשוט לשכב ולספוג הכול.

זה החלק הכי מוצלח של היום.

אין הרבה ציפורים בסביבה, כמה, לא הרבה. היית שמח לדעת את השמות של כולן, אבל לפחות אתה מכיר את הקריאות השונות שלהן. אין כאן שחפים, נושא למחשבה, וגם לא שובלים של מטוסים. הרוח בדרך כלל שקטה ברוגע הזה שלפני השחר, ואיכשהו כבר יש משהו חם יותר במגע האוויר כשהאור מתחזק.

עכשיו אתה יכול לפקוח עיניים וליהנות כמה דקות מהזריחה, שהיום היא קו ורוד ודק שמשתרע בראש סרט צר של עננים התלוי מעל גבעות ירוקות מטושטשות. ועדיין יש לך דקה, אולי אפילו שתיים, לסדר את הראש לפני שהיא מגיעה.

אבל אתה חייב שתהיה תוכנית, והכי טוב לתכנן הכול ערב קודם כדי להיכנס לזה ישר בלי לחשוב. בדרך כלל התוכנית היא לעשות מה שאומרים לך, אבל לא כל יום, ולא היום.

אתה מחכה עד שהיא מגיעה וזורקת לך את המפתחות. אתה תופס את המפתחות, משחרר את הקרסוליים, משפשף אותם כדי להדגיש את הכאב שהיא גורמת לך, פותח את האזיק השמאלי, פותח את הימני, קם, פותח את מנעול הכלוב, זורק אליה בחזרה את המפתחות, פותח את דלת הכלוב, יוצא החוצה — בראש מורכן, אסור להסתכל לה בעיניים (אלא אם כן זה חלק מתוכנית אחרת) — משפשף את הגב ואולי נאנק קצת, הולך לערוגת הירקות, משתין.

לפעמים היא מנסה לשגע אותך, כמובן, ומשנה את השגרה. לפעמים היא רוצה מטלות לפני תרגילים, אבל בדרך כלל מתחילים משכיבות סמיכה. כבר כשאתה סוגר את המכנסיים אתה יודע איך זה יתנהל היום.

״חמישים.״

היא אומרת את זה בשקט. היא יודעת שאתה מקשיב.

כרגיל, אתה לא ממהר. זה תמיד חלק מהתוכנית.

שתחכה.

אתה משפשף את זרוע ימין. צמיד המתכת שסביב המפרק חורץ בו חתך כשהאזיקים מחוברים. אתה מרפא את היד ומרגיש זרם קל. אתה מגלגל את הראש, את הכתפיים, את הראש שוב, ואז עומד, פשוט עומד שנייה או שתיים נוספות, מותח את הגבול שלה עד הקצה, לפני שאתה יורד לרצפה.

אחת      שלא יהיה אכפת,

שתיים   זה הטריק.

שלוש     הטריק

ארבע    היחיד.

חמש     אבל יש

שש        המון

שבע      דרכי פעולה.

שמונה   המון.

תשע      חייבים להיות

עשר      דרוכים.

אחת־עשרה         תמיד.

שתים־עשרה       וזה

שלוש־עשרה        קל.

ארבע־עשרה        כי אין

חמש־עשרה         שום דבר אחר

שש־עשרה           לעשות.

שבע־עשרה          דרוכים לקראת מה?

שמונה־עשרה      משהו.

תשע־עשרה         כל דבר.

עשרים  כל

עשרים ואחת      ד

עשרים ושתיים   בר.

עשרים ושלוש     טעות.

עשרים וארבע     הזדמנות.

עשרים וחמש      חוסר תשומת לב.

עשרים ושש        השגיאה

עשרים ושבע       הכי

עשרים ושמונה   קטנה

עשרים ותשע      של

שלושים המכשפה

שלושים ואחת    הלבנה

שלושים ושתיים מהגיהינום.

שלושים ושלוש   כי

שלושים וארבע   היא עושה

שלושים וחמש    שגיאות.

שלושים ושש      בהחלט!

שלושים ושבע     ואם משגיאה אחת

שלושים ושמונה לא יוצא

שלושים ותשע    כלום,

ארבעים מחכים

ארבעים ואחת    לשגיאה הבאה

ארבעים ושתיים ולזאת שאחריה.

ארבעים ושלוש   ולזאת שאחריה.

ארבעים וארבע   עד

ארבעים וחמש    שבסוף

ארבעים ושש      מצליחים.

ארבעים ושבע     עד

ארבעים ושמונה שיוצאים

ארבעים ותשע    לחופשי.

אתה קם. היא בטוח ספרה, אבל לא לוותר זו גם דרך פעולה. היא לא אומרת שום דבר אבל מתקרבת אליך ומכניסה לך סטירה.

חמישים ״חמישים.״

אחרי שכיבות הסמיכה עומדים ומחכים. עדיף להסתכל על הרצפה. עומדים ליד הכלוב שעל השביל. השביל מלוכלך בבוץ, אבל אתה לא תנקה אותו, לא היום, לא לפי התוכנית הזאת. ירד הרבה גשם בימים האחרונים. הסתיו מתקרב במהירות. ועדיין, היום לא יורד גשם; כבר עכשיו התוכנית מתקדמת יפה.

״תעשה את המסלול החיצוני.״ שוב בשקט. אין לה צורך להרים את הקול.

אתה יוצא בריצה… אבל לא מיד. אתה חייב לוודא שהיא חושבת שאתה בעייתי־אבל־בגדול־צייתן כמו תמיד, אז אתה מנקה בוץ מהנעליים, עקב הנעל השמאלית על הבוהן הימנית ואז עקב הנעל הימנית על הבוהן השמאלית. אתה מרים יד ומסתכל למעלה ומסביב כאילו בודק את כיוון הרוח, מכוון יריקה אל חלקת תפוחי האדמה, מסתכל ימינה ושמאלה כאילו מחכה להפוגה בתנועה ו… נותן לאוטובוס לעבור… ואז יוצא בריצה.

אתה קופץ בקלילות מעל גדר האבנים וחוצה את אדמת הבוּר בכיוון העצים.

אל החופש.

ממש!

אבל יש לך תוכנית, ולמדת הרבה בארבעה חודשים. השיא שלך במסלול החיצוני שאתה עושה בשבילה הוא ארבעים וחמש דקות. אתה מסוגל לעשות את זה בפחות, אולי בארבעים, כי תמיד עצרת ליד הנחל בקצה ונחת ושתית והקשבת והסתכלת, ופעם אחת הצלחת להגיע עד הרכס ולהשקיף מעבר לו אל עוד גבעות, עוד עצים ולוֹך (אולי זה אגם, אבל משהו באברשים ובאורך ימי הקיץ מרמז שאתה נמצא בסקוטלנד, אז לוך).

היום התוכנית היא להגביר את קצב הריצה ברגע שתיעלם מעיניה. זה קל. ממש קל. אתה מקבל אוכל מעולה. ייאמר לזכותה שאתה ממש בריא, ממש בכושר. בשר, ירקות, עוד בשר, עוד ירקות, ובל נשכח שפע אוויר צח. ממש החיים הטובים.

מצבך בסדר. שומר על קצב טוב. שיא הקצב שלך.

וכל הגוף שלך מוצף זרמים, מריפוי־עצמי של הסטירה הקטנה שלה; אתה מרגיש זרמים־זרמים־זרמים קטנים.

אתה כבר בקצה, איפה שהיית יכול לחתוך ולעשות את המסלול הפנימי שהוא בערך חצי מהמסלול החיצוני. אבל היא לא רצתה את המסלול הפנימי, ואתה התכוונת לעשות את החיצוני ולא חשוב מה היא תגיד.

זה בטוח שיא מהירות חדש שלך.

ואז למעלה אל הרכס.

ואתה נותן לכוח הכבידה למשוך אותך למטה בצעדים ארוכים אל הנחל שמוביל אל הלוך.

עכשיו הקטע הקשה. חצית את הגבול של שטח המסלול ועוד מעט תהיה לגמרי מחוץ לו. היא לא תדע שהסתלקת עד שתאחר. זה נותן לך עשרים וחמש דקות מרגע החריגה מהמסלול — אולי שלושים, אולי שלושים וחמש, אבל בואו נגיד עשרים וחמש לפני שהיא תצא אחריך.

רק שהיא לא הבעיה; צמיד המתכת הוא הבעיה. הוא ייפתח כשתלך רחוק מדי. אתה לא יודע איך זה עובד, בקסם או במדע או בשניהם, אבל הוא ייפתח. היא אמרה לך את זה ביום הראשון והבהירה שהצמיד מכיל נוזל, חומצה. הנוזל ישתחרר אם תתרחק יותר מדי, ויאכל לך את מפרק היד.

״הוא יוריד לך את היד,״ ככה היא ניסחה את זה.

אתה יורד במדרון עכשיו. נשמע קול נקישה… והצריבה מתחילה.

אבל יש לך תוכנית.

אתה עוצר וטובל את מפרק היד בנחל. הנחל מעלה קול רחש. המים עוזרים, למרות שזה נוזל משונה, צמיגי ודביק ולא נשטף בקלות. ועוד ממנו עומד לצאת. ואתה חייב להמשיך להתקדם.

אתה מרפד את היד מתחת לצמיד בטחב ובכבול רטובים. מכניס אותה למים שוב. דוחס עוד ריפוד. זה לוקח יותר מדי זמן. אתה חייב לזוז.

במורד.

לאורך הנחל.

הטריק הוא שלא יהיה אכפת לך ממפרק היד. הרגליים שלך בסדר גמור. מתקדמות בקצב יפה.

ובכל מקרה, לא כזה נורא לאבד יד. אפשר להחליף אותה במשהו מוצלח… קרס… או צבת משולשת כמו ההוא בסרט ״הדרקון״… אולי משהו עם להבים נשלפים, כשתילחם הם יצאו, קא־צ׳ינג… או אפילו להבות…  בטח לא תשים חיקוי שייראה כמו יד רגילה, בחיים לא… אין סיכוי.

הראש מסתובב. אבל גם יש זרמים. הגוף מנסה לרפא את היד. מי יודע, אולי עוד תצא מזה עם שתי ידיים. ובכל זאת, הטריק הוא שלא יהיה אכפת לך. בכל מקרה, אתה בחוץ.

חייב לעצור. להכניס את היד לנחל שוב, לדחוס עוד כבול ולהמשיך.

כמעט הגעת אל הלוך.

כמעט.

כן. איזה קור.

אתה איטי מדי. הולך לאט מדי בתוך המים, אבל זאת הרגשה ממש טובה כשהיד בפנים.

פשוט תמשיך להתקדם.

תמשיך להתקדם.

זה חתיכת לוך ענקי. אבל זה בסדר. כמה שיותר גדול יותר טוב. זה אומר שהיד שלך תהיה במים יותר זמן.

קצת בחילה… אוף…

שיט, היד נראית נורא. אבל החומצה הפסיקה לצאת מהצמיד. אתה תצליח לברוח. אתה ניצחת אותה. אתה תמצא את מרקיורי. אתה תקבל שלוש מתנות.

אבל אתה חייב להמשיך להתקדם.

בעוד דקה אתה מגיע לקצה הלוך.

מתקדם יפה. מתקדם יפה.

זה כבר לא רחוק.

בקרוב תוכל לראות את העמק, ו —

גיהוץ

״כמעט איבדת את היד.״

היד נחה על שולחן המטבח, עדיין מחוברת לזרוע בעצמות, בשרירים ובגידים, שכולם חשופים עכשיו בחריץ המקיף את המפרק. העור שהיה שם פעם יצר נחלים כמו של לבה שזורמים אל האצבעות, כאילו הוא נמס והתגבש מחדש. כל היד שלך נפוחה וכואבת כאילו… טוב, כאילו נצרבה מחומצה. האצבעות שלך זזות בעווית, אבל האגודל לא עובד.

״יכול להיות שהיא תירפא ותוכל לחזור להשתמש באצבעות. ויכול להיות שלא.״

היא הורידה את הצמיד מהיד שלך בלוך וריססה על הפצע נוזל שהקהה את הכאב.

היא היתה מוכנה. היא תמיד מוכנה.

ואיך היא הגיעה לשם כל כך מהר? היא רצה? עפה על מטאטא מחורבן?

לא חשוב איך היא הגיעה אל הלוך, בכל זאת נאלצת לחזור איתה ברגל. זאת היתה הליכה קשה.

״למה אתה לא מדבר איתי?״

היא ממש מול הפרצוף שלך.

״המטרה שלי ללמד אותך, ניית׳ן. אבל אתה חייב להפסיק לנסות לברוח.״

היא כל כך מכוערת שאתה חייב להפנות את המבט.

בצד האחר של שולחן המטבח יש קרש גיהוץ.

היא גיהצה? גיהצה את מכנסי המדים שלה?

״ניית׳ן. תסתכל עלי.״

העיניים שלך נעוצות במגהץ.

״אני רוצה לעזור לך, ניית׳ן.״

אתה מכחכח גוש ענקי, מסתובב ויורק. אבל היא זריזה ונרתעת לאחור כך שהוא נוחת על החולצה שלה ולא על הפרצוף.

היא לא מרביצה לך. זה חדש.

״אתה צריך לאכול. אני אחמם נזיד.״

גם זה חדש. בדרך כלל אתה זה שמבשל ומנקה ומטאטא.

אבל היא מעולם לא הטילה עליך לגהץ.

היא הולכת למזווה. איך כאן מקרר. אין חשמל. יש כירה שעובדת על עצים. הדלקת האש וניקוי הכירה גם הם בין המטלות שלך.

בזמן שהיא במזווה אתה הולך להסתכל על המגהץ. הרגליים שלך חלשות, לא יציבות, אבל הראש שלך צלול. צלול דיו. לגימת מים אולי היתה עוזרת, אבל אתה רוצה להסתכל על המגהץ. זה בסך הכול גוש מתכת בצורת מגהץ, עם ידית מתכת, ישן. הוא כבד וקר. ככל הנראה מחממים אותו על הכירה כדי לגהץ. בטח לוקח נצח. היא נמצאת קילומטרים מכל מקום ומכל אדם, ובכל זאת מגהצת את המכנסיים והחולצות שלה!

כשהיא חוזרת כעבור כמה שניות, אתה כבר נמצא ליד דלת המזווה וחובט בה בכוח במגהץ כשהצד המחודד פונה לראש שלה.

אבל היא כל כך גבוהה וכל כך זריזה, לעזאזל. המגהץ רק שורט את צד הקרקפת שלה ומחליק לכתף.

אתה על הרצפה תופס באוזניים ומסתכל על הנעליים הגבוהות שלה לפני שאתה מתעלף.