בשעה טובה הוא בא – הפנתר השחור. שלחנו את צפריר גרוסמן לביקור בוואקנדה והוא שב עם רשמים
אני מודה ומתוודה, שכאשר לקחתי על עצמי לכתוב את הביקורת ולפני שבכלל ראיתי את הסרט, אמרתי לעצמי שאני הולך למדוד את הסרט הזה ללא כל ההייפ המטורף סביבו, ללא הפמפום החוזר ונשנה על כך שזה גיבור העל השחור הראשון (לא נכון), ופשוט לבחון אותו כסרט בפני עצמו, כחלק מהסדרה הארוכה והמצליחה של סרטי מארוול. כמו כן, יש לזכור כי הסרט הוא האחרון לפני "מלחמת האינסוף", השיא האולטימטיבי של הסדרה, שיגיע אלינו בחודש אפריל.
הפנתר השחור הוא כינויו של מלך וואקנדה, מדינת עולם שלישית באפריקה, אשר אנשיה מתפרנסים לרוב מרעיית צאן, גריסת עלים ואילוף קרנפים. על פי כל המדדים, וואקנדה היא המדינה הענייה ביותר בעולם, סגורה בין רכס הרים ויער-עד בלתי עביר, מה שגורם לרוב העולם לנטוש אותה. מה שלא ידוע הוא שלפני אלפי שנים, מטאור ענק עשוי מוויברניום התרסק במקום בו תוקם וואקנדה, ובמקום מדינה נחשלת, יש שם למעשה עיר עתידנית עם טכנולוגיה שאפשר רק לחלום עליה. וואקנדה עצמה היא מדינה בדלנית שלא מוכנה להכניס זרים לתוך גבולותיה, וכך בעוד שאנשים מרחבי אפריקה מובלים לעבדות, וואקדנה מעלימה עין.
לאחר המאורעות של "מלחמת האזרחים", בהם נרצח הפנתר השחור, בנו ט'צ'אלה, חוזר לוואקנדה על מנת לקבל על עצמו את תפקיד הפנתר השחור ולהפוך למלך וואקנדה, לאחד את השבטים השונים ולהתמודד עם האתגרים השונים. אבל האתגר הגדול ביותר מגיע מבחוץ, כאשר שכיר חרב בשם קילמונגר מגלה את הסוד של וואקנדה ואת הוויברניום, ומחליט לחתור תחת שלטונו של ט'צ'אלה.
בדומה למה שנאמר על הסרט "12 שנים של עבדות", להגיד כל מילה רעה על הסרט משמעותה גזענות, אבל ישנם דברים טובים להגיד על הסרט, אבל לא מעט דברים פחות טובים. בעוד שהויזואליות של הסרט היא אחת מהמדהימות ביותר שנעשו בזמן האחרון, וואקנדה היא מקום מדהים והשילוב האקלקטי של עולם מתקדם טכנולוגית עם מוטיבים ומסורתיות אפריקאית קדומה יוצר בליל מרתק שלא נראה בקולנוע. האפקטים מדהימים וסצנות האקשן מרתקות. העלילה טובה ומהודקת ומציגה את מסע הגיבור, בצורה שאמנם קלאסית, אבל עדיין משביעת רצון. ובניגוד לסרטים כמו תור: ראגנרוק ושומרי הגלקסיה 2, הוא יודע להלך על הקו הדק בין דרמה לבין קומדיה ואינו משתטה, אבל גם אינו רציני יתר על המידה.
בנוגע למשחק, כאן יש על מה לדבר. בעוד ששחקני המשנה מספקים הסחורה במוני מונים, ולטובה יוזכרו שני השחקנים הלבנים היחידים, אנדי סרקיס ומרטין פרימן, לנצח בילבו וגולום, שנותנים הופעה מרשימה ביותר, וגם דאנאי גורירה ופורסט וויטקר מרשימים ביותר. לרוע המזל, שלושת השחקנים המובילים של הסרט נותנים הופעה מרשימה פחות. צ'דוויק בוזמן בתפקיד הפנתר השחור משחק בקיפאון, עם שתי הבעות בלבד ולא מעורר אמפתיה ואליו מצטרפת לופיטה ניונגו, שהכימיה עם בוזמן נראית כפויה וגם ממנה כבר התייאשתי שתלמד משחק, על אף האוסקר שנמצא אצלה על המדף (מישהו אחר "12 שנים של עבדות"?). מייקל ב. ג'ורדן המגלם את קילמונגר הוא בדרך כלל שחקן מצוין, אבל הפעם נראה שעדיין נתקע בתפקידו הקודם כקריד, ועל אף שהדמות שלו כתובה היטב, הוא מתנהג כאילו הוא גנגסטר רחוב, שניתן למצוא יותר בסדרות כמו "הסמויה" או "חוק וסדר" ולא שכיר חרב מבריק.
אבל כמובן שאי אפשר לבחון את הסרט מבלי להתייחס לזווית הגזעית. הסרט הזה נועד ברובו להוות גאווה אפריקאית. להראות מה היה קורה אילו האפריקאים היו בעלי טכנולוגיה מתקדמת ולתת לשחורים בארה"ב ובשאר המקומות בעולם לאמץ אליהם את התרבות העתיקה ממנה הם הגיעו ולהבין כי וואקנדה הוא אמנם מקום בדיוני, אבל הוא גם יכול להיות העתיד שלהם, תלוי באופן שאליו הם יפנו.
לסיכום, הסרט הוא חוויה חושית נהדרת. שעתיים ורבע שעוברות כמו חצי שעה, פעלולים נהדרים, פסקול נהדר של קנדריק לאמאר שנע בין השפעות אפריקאיות לראפ ומעניק סרט שלם בפני עצמו וגם פרולוג ל"מלחמת האינסוף".
