ביקורתו של דודי קאופמן על הסרט השני בפרנצ'ייז הסרטים של אנטמן
יש שיאמרו כי "אנטמן והצרעה", הסרט השני בסדרת אנטמן וחלק מעולם הסרטים של מארוול, חסר מן הדרמטיות והאפיות של סרטי מרוול האחרונים. ואכן, הסרט הזה לא עוסק בהשמדת העולם או היקום הידוע. תחת זאת, עומד במרכזו סיפור אישי יותר, קטן יותר שאמור להיות גם אנושי יותר.
תמצאו כאן ענייני אהבה, משפחה ורומנטיקה. הסרט הזה פחות מתיימר, פחות פילוסופי ויותר פשוט. הרע הוא רע והטוב הוא טוב, גם אם אנטמן שלנו הוא גנב ופורץ לשעבר, שיושב במעצר בית ונרדף על ידי המשטרה. הסרט הזה הוא סיפור אגדה קלאסי שעובד לקומדיה צבעונית ומגניבה. האם זה טוב או רע? זו כבר שאלה שעליה צריך לענות הצופה, אך גם קשורה בביצוע ואסביר את כוונתי בהמשך.
מארוול מביאים לקהל הצופים את האקשן והפעלולים והצבעוניות שאנו מצפים לה בסרטים שלהם, כרגיל, באיכות מעולה. אבל הפעם הגיבורים של מארוול קטני ממדים, עלילה קטנה, והמון משחק סביב נושא הגודל של דברים – משחק שמהווה חלק בלתי נפרד מהעלילה, מהבדיחות, מהאווירה ומהאפקטים. משחקי הגודל מאפשרים ליוצרים להפוך את הסרט הזה לכמעט קומדיה. והוא אכן מצחיק. בהקרנה שנוכחתי בה, צחקוקים רמים נשמעו באולם לאורך כל הסרט, ומדי פעם היו גם רעמי צחוק ממשיים. אפשר להגיד שמבין כל הגיבורים של מארוול, אנטמן היה תמיד המצחיק והקליל מכולם, ובסרט הזה מארוול מנצלים את היתרון הזה מכל זווית ובכל דרך אפשרית.
חבל רק שבגלל הכמות הגדולה של הצחוק וההומור, החלקים שאמורים להיות טרגיים, מרגשים או מפחידים, החלקים שאמורים לגרום לצופה להתרגש ולדמוע, נעלמים ולא עוברים בעוצמה את המסך. בכך אובדת מעט מן האנושיות של הסיפור והסרט נכשל דווקא במקומות האלו, הדרמטיים, סוחטי-הדמעה.
המשחק בסרט טוב ברובו והליהוק מצוין. זה עבד בסרט הקודם ועובד נפלא גם עכשיו. אנטמן, סקוט לאנג, המגולם על ידי פול ראד, הוא שרמנטי ומקסים בדרכו השובבה, ויחד עם הופ, הצרעה, המגולמת על ידי אוונגלין לילי, השניים יוצרים סוג של קסם על המסך, שבא לידי ביטוי בהקנטות קטנות אחד של השני, או בנשיקה הסוערת הכל כך צפויה. זה עובד נפלא. גם מייקל דאגלס, המגלם את פים, אביה של הופ וסוג של מדען מטורף במשמעות הטובה של הטירוף, מציג משחק טוב ומהנה המתאים לדמות. שאר השחקנים נותנים צבע ועניין לסרט, והיו יכולים להיחשב כהפוגה הקומית מוצלחת אלמלא הדמיות הראשיות ואנטמן בעצמו היו כל כך קומיות מיסודן. אולי כדאי לציין את האנה, גון קאמן, המגלמת את הרוח שמבצעת את התפקיד בהצלחה. הרעים האמיתיים של הסרט הזה, די משעממים ומגוחכים ונמצאים שם בשביל הסיפור ולא יותר מכך.
כרונולוגית, הסרט נמצא אחרי שסקוט עזר לקפטן אמריקה במינכן, ולפני המאורעות הדרמטיים של "מלחמות האינסוף". לא תראו בו המון גיבורי-על אחרים מהעולם הרחב של מארוול ואין הרבה התייחסות למתרחש בשאר העלילות באותו העולם, מלבד ההשלכות של אותה עזרה של סקוט לקאפ שבגללה הוא במעצר בית.
המונח "קוונטי " מופיע בכל משפט שני בסרט, מספיק כדי שגם בסרט עצמו יצחקו על כך, אבל אל דאגה, לא צריך תואר בפיזיקה כדי להבין את הנאמר, ורוב הדיבור המדעי הוא ממילא ג'יבריש חצי מדעי שכזה.
אם אתם אוהבי קומיקס ואנטמן בכלל, ורוצים סרט עם הרבה חן, אקשן ופעלולים ומעט משמעות, אז קחו הפסקה של שעתיים מן החיים, תצטיידו במצב רוח קליל ולכו לצפות. זה סרט מהנה, מחבק ומשעשע ומתאים לקיץ, אם כי אינו מרגש או מסעיר במיוחד. אם אתם לא מסתדרים טוב אם פסאודו-מדע, וצריכים שהכול יהיה הגיוני ונכון מבחינה מדעית, אולי כדאי שתישארו בבית. הסרט הזה הוא לא מה שנזכור כאשר בעוד כמה שנים נדבר על עולם גיבורי-העל של מארוול, והוא בטח לא הטוב מתוך עשרים הסרטים שכבר יצאו. אבל הוא בהחלט חוויה מרעננת למי שלא לוקח את עצמו ואת סרטים שלו יותר מדי ברצינות.
ארה"ב, 2018, במאי: פייטון ריד
