מסתבכים בצרות – קלי לינק – טעימת קריאה

בואו לקרוא את "מוסר ההשכל" – סיפור מתוך ספרה החדש של קלי לינק בהוצאת בבל – מסתבכים בצרות

אוסף הסיפורים החדש של אשפית הסיפורים הקצרים, קלי לינק היה גם מועמד פיינליסט לזכייה בפרס פוליצר היוקרתי, בשנה בה ראה אור במקור – 2016.

9 הסיפורים באוסף זה, כך מצוין במגזין Publishers Weekly, אולי מתחילים במחוזות מוכרים, כגון מסיבת יום הולדת, פארק שעשועים, בר, חללית, אך מהר מאוד הם מושכים את הקוראים לתוך עולם עתיר דמיון, מאיים ומטריד של פנטזיה ריאליסטית ומציאות לא אמיתית. כמו קפקא המארח Saturday Night Live, לינק מערבבת הומור ואימה אגזיסטנציאלית… הדמויות של לינק מובלות על ידי כמיהה ואובססיה, ולא זאת בלבד שהן מסתבכות בצרות, הן מחפשות אותן וכשהן מוצאות, התוצאה מרהיבה.

בקיצור, אתם יודעים שמצפה לכם קריאה מיוחדת במינה. אנחנו שמחים ונרגשים להביא לכם את אחד הסיפורים, להנאתכם/ן!

תקציר האוסף (מגב הכריכה)

האם אנשים באמת מתבגרים, או שהם רק חוזרים שוב ושוב, בצורות משוכללות יותר ויותר, על טעויות הנעורים שלהם?

בקובץ סיפורים חדש זה של קלי לינק, האנשים מסתבכים בצרות, עושים טעויות נוראות. רובם אפילו ערים לכך שהם עושים טעויות מחרידות, אלא שהם עושים אותן בכל זאת, ואנחנו מבינים אותם, מזדהים איתם וחומלים עליהם. קלי לינק כותבת כמי שכבר יודעת את מחיר ההתבגרות ומכירה את הקורבנות שצריך להקריב – לפעמים אפילו קורבנות אדם – כדי להתבגר, כדי לא להתבגר, כדי לא להיקבר חיים.

פרטי הספר ממתינים לכם בסוף הסיפור, כמו גם קישור לאתר הבית של המחברת.

קריאה נעימה!

* * *

מוסר ההשכל

ּ הריב מתחיל יומיים לפני מועד הטיסה של תאן והַרפֶּר לחתונה. החתונה מתקיימת באי פרטי קטן איפשהו ליד חופי קרוליינה הדרומית. או אלבמה. הכלה היא חברה ותיקה. הריב הוא על כל מיני דברים. הטינה הנושנה של תאן כלפי לו״ז העבודה הזוועתי של הרפר, הגילוי שתאן, בהתקף חריצות, זרק את כל שיירי הגבינה של הרפר כשניקה את המקרר.

הריב הוא על כסף. הרפר עובד יותר מדי. תאן הוא סגן מנהל במערכת בתי הספר של ברוקלין. הוא לא קיבל העלאה כבר שלוש שנים. הריב הוא על מערכת היחסים בין תאן לאישה שנמצאת בהריון בסיכון, בחודש השישי, עם ילדם המיוחל של הרפר ותאן. תאן מנסה שוב להסביר להרפר. הוא אפילו לא כל כך מחבב את נעמי. אם כי הוא כמובן אסיר תודה לה. למה שתהיה אסיר תודה לה? אומר הרפר. אנחנו משלמים לה. היא עושה את זה כי אנחנו משלמים לה כסף. לא כי היא רוצה להיות חברה שלנו. שלך. מה שתאן לא אומר זה שבנסיבות אחרות יכול להיות שהוא דווקא היה מחבב את נעמי. נגיד, אם הם היו תקועים זה לצד זה בטיסה ארוכה. אם הם לא היו צריכים לראות שוב זה את זה לעולם. אם היא לא היתה בהריון עם התינוק של הרפר ותאן. אם היא היתה עושה עבודה טובה יותר עם ההריון הזה. הם בחרו לא לדעת מה המין של התינוק.

הפואנטה היא שהשאלה מי מחבב את נעמי זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא דווקא שנעמי תלמד לחבב ־ לאהוב, אפילו ־ את תאן וגם, מתוך כך, כמובן (כמובן!) את הרפר. שהיא תראה שהם ראויים לאהבה. הרי אין ספק שהם ראויים לאהבה. הרצון הטוב של נעמי, החברות שלה, החיבה שלה, הם פוליסת ביטוח. שניהם פוחדים, תאן והרפר, שנעמי תשנה את דעתה כשהתינוק ייוולד. כי אז לא יהיה להם תינוק וגם לא אפיק משפטי וגם לא כסף לנסות שוב.

והגבינה ממילא היתה ישנה. הרפר משמין. הזָקָן, שתאן פשוט שונא, לא מרמה אף אחד. תאן הוציא יותר מדי כסף על מתנת החתונה. גם כרטיסי הטיסה לא היו זולים.

נעמי, הפונדקאית, בשמירת הריון. לפני שבועיים רופאה–מנתחת תפרה לה את צוואר הרחם. סרקלאז׳, מה שנשמע כמעט מקסים. איך נפלנו דווקא על פונדקאית עם צוואר רחם לא מתפקד? אומר הרפר. היא רק בת עשרים ושבע!

נעמי יוצאת מהמיטה כדי ללכת לשירותים ופעם ביומיים מותר לה להתקלח. חבריה הדוקטורנטים באים לבקר ועל מה לדעתכם הם מדברים כשהם לא מדברים על בלשנות? על תאן והרפר, מן הסתם, ועל כמה שנעמי סובלת. האם היא נועצת בחבריה? אומרת להם שהיא שוקלת להשאיר את התינוק אצלה? אחרי הכול, הביצית היתה שלה. זה כנראה היה רעיון אידיוטי.

לתאן יש מברשת שיניים בדירה של נעמי. זה קל יותר מאשר לרוץ לקומה למעלה. הבניין שלהם מלא רוסים זקנים בשכירות מוגנת. הנשים מתאמנות על ההליכונים בעקבים גבוהים. הן מרכלות ברוסית. אף פעם לא מחייכות אל תאן כשהוא נכנס לחדר הכושר כדי להרים משקולות או לרוץ. הן רואות אותו נכנס ויוצא מהדירה של נעמי. בטח תוהות על זה. לפעמים תאן עובד על שולחן המטבח של נעמי. לילה אחד הוא נרדם על המיטה לצדה, בזמן שנעמי מספרת לו משהו על הילדּות שלה מול הטלוויזיה הדולקת. נעמי צופה בעוד ועוד פרקים של ״CSI״. כל כך הרבה דם. זה בטוח לא טוב לתינוק. כשתאן מתעורר, העיניים שלה נעוצות בו. הפלצת מתוך שינה, היא אומרת. וצוחקת. מה השעה? הוא מסתכל בטלפון שלו ורואה שאין שיחות שלא נענו. הרפר בטח עדיין בעבודה. הוא לא כל כך מחבב אותי, נעמי אומרת. הוא מחבב אותך! תאן אומר )הוא יודע על מי היא מדברת(. כלומר הוא לא ממש מחבב אנשים. אבל אותך הוא מחבב. מממם, נעמי אומרת. הוא יחבב את התינוק, תאן אומר. את צריכה לשמוע אותו מדבר על גני ילדים, חוגים לאמנות, הוא כבר חושב על חיות מחמד. אולי נתחיל עם גרביל? או זיקית. הוא כבר פתח חיסכון לאוניברסיטה. מממם, נעמי אומרת שוב. הוא נראה טוב, היא אומרת. זה כן. היית צריכה לראות אותו כשהוא היה בן עשרים וחמש, תאן אומר. מאז זה רק מידרדר. רעבה? הוא מחמם את הפו–גא שבישל בקומה  מעל. המתכון של אמא שלו. אחר כך הוא שוטף כלים.

הוא ראה בטעות הודעת טקסט בטלפון של נעמי לפני כמה ימים.

לאחת מהחברות שלה. הנמוכה. אני כל הזמן חרמנית. הם היו צריכים לקחת ביצית מתורמת. אבל זה היה עולה עוד כסף,

וכמה עוד כסף כבר יש בעולם? הכסף הזה, איפה שלא יהיה, לא נמצא בחשבון הבנק של הרפר ותאן. הם עברו על קטלוגים. מנות משכל, תחביבים, היסטוריות גנטיות. זה נראה מנוכר. כמו להזמין טייק-אוויי מתפריט באינטרנט. שניקח עוף או שרימפס? לנעמי ולהרפר יש שיער בלונדיני סמיך ומתולתל, סנטרים דומים, פיות דומים, מבנה אתלטי. אז הם החליטו להשתמש בזרע של תאן. הרפר אמר פעם, מאוחר בלילה: הוא חושב שיהיה קשה יותר לאהוב את הילד של עצמו.

תאן רוצה לספר להרפר על הודעת הטקסט. אולי זה יצחיק אותו. הוא לא מספר. זה לא יצחיק.

בסופו של דבר הריב הוא על החתונה. האם הם צריכים לבטל? תאן חושב שאם הם יֵ צאו עכשיו מהעיר, יקרה משהו נורא. התינוק ייוולד. הוא לא יכול להגיד את זה להרפר. גם זה יהיה רע לתינוק.

בשלב זה של ההריון, הריאות של העובר עדיין לא מפותחות

דיין. אם נעמי תלד עכשיו, או שהתינוק יחיה או שהתינוק ימות. זה פיפטי-פיפטי. אם התינוק יחיה, סיכוי של אחד לחמישה שהוא יסבול ממוגבלות חמורה. הרפר רוצה לנסוע לחתונה. הוא לא יכיר שם אף אחד חוץ מתאן ופלֵ ר, אבל הרפר אוהב לפגוש אנשים, בייחוד כשהוא יודע שלעולם לא יצטרך לראות אותם שוב. הרפר אוהב אנשים חדשים. הרפר ותאן ביחד כבר שש-עשרה שנה. נשואים שש. ובכלל, מתי תהיה להם עוד הזדמנות להרפתקה? השלב הבא בחייהם כבר רובץ מעבר לאופק.

נעמי אומרת שיסעו. אי אפשר לקבל החזר על הכרטיסים. הכול יהיה בסדר. אמא של תאן, האן, מסכימה לטוס משיקגו ולהישאר עם נעמי. האן ונעמי נהיות חברות בפייסבוק. האן לא מבינה כלום בנוגע לחיים של תאן, את זה הוא הבין כבר מזמן, אבל היא אוהבת אותו בכל זאת. היא אוהבת גם את נעמי, כי נעמי בהריון עם הנכד או הנכדה שלה. אמא של נעמי עצמה לא בתמונה. שני ההורים של הרפר הם חארות.

הם נוסעים לחתונה של פלֵר.

פלֵר תמיד היתה אחראית על המסיבות. היא תמיד הרימה את המסיבות הכי טובות, אלה שאנשים שכבר מזמן עברו לפרוורים עשירים יותר ־ ניוטון, סאדברי, לינקולן ־ עדיין מדברים עליהן, המסיבות שכדי להתאושש מהן נדרשו ימים שלמים בחדרים שהוחשכו. פלֵ ר, בשנות העשרים שלה, היתה מחושבת, חסרת רחמים, קרת רוח. מסוגלת לסחוט מקסימום הנאה, מקסימום התפרחחות מתישה, מכל מפגש חברתי. ועכשיו יש לפלֵר לא רק עורמת אלתור מלוכלכת אלא גם כסף. מי משלם על כל זה? האי הוא בבעלות המשפחה של הארוס שלה, דייוויד. הוא עוסק במשהו שפלֵר שומרת על עמימות לגביו. נוסע הרבה. יש כסף במשפחה. המשפחה שלו בעסקי החטיפים. רכב מסחרי אוסף את הרפר ותאן, שני זוגות אחרים ושתי נשים מצ׳ולה ויסטה. חברות של פלר. פלר עברה לפוינט לומה לפני כמה שנים, ושם פגשה את דייוויד שעסק במה שזה לא יהיה שהוא עוסק בו. הנשים הן מריאן ולורה. הן אומרות שדייוויד נחמד. שיש לו ידיים טובות. שהוא קצת מפחיד. הן לא ממש מכירות אותו. הן מכירות את פלר מביקראם יוגה. המיזוג ברכב לא פועל. אורחי החתונה מוסעים ברכב המסחרי משדה התעופה האזורי הזעיר שאליו טסו כולם במטוסי מדחף זעירים בגודל צעצוע אל מזח זעיר לא פחות. הכול בגודל של חטיף. לסירה ששטה אל בָּ אד-קְלֹו איילנד יש קרקעית זכוכית. כמה חמוד, מריאן אומרת. השייט, בחור שחור עם העיניים הכי ירוקות שתאן ראה מעודו, גיי. גיי ללא עוררין. כאן למטה האוקיינוס האטלנטי רך יותר. הוא נראה גדול יותר. אבל אולי זה מפני שכל דבר אחר הוא כל כך קטן יותר. יש בסירה צידנית; בתוכה יש תרמוסים אישיים שקופים מלאים במשהו אלכוהולי שעשוי מהדרים. יש סלסילה עם חטיפים ארוזים, קרקרים ועוגיות. פלר העבירה את שנות העשרים שלה כברמנית בכל מיני ברים בבוסטון. היא ותאן נפגשו במועדון מאןריי. מאןריי סגור כבר מזמן. אלפי שנים.

האן שלחה לתאן הודעת טקסט. הכול בסדר. אוקיי? בסדר! מעולה! היא ונעמי צופות במחזות זמר בוליוודיים. אוכלות צ׳יפס בלגי. נעמי רוצה לדעת הכול על תאן והרפר כשהיו צעירים וטיפשים (לא שככה האן מנסחת את זה. ובכל זאת). אל תספרי לה כלום, תאן כותב בתשובה. אני רציני.

הרפר באחד ממצבי הרוח הקורנים שלו. תופעה נדירה בימים אלה. הוא נראה צעיר במאה שנה מכפי שנראה הבוקר כשתפסו מונית. הוא חולב מידע משני הזוגות. מאיזה צד הם. מאין הם באים. מה הם עושים. כולם פה חברים של פלר, אבל לאף אחד אין ותק ארוך ומיוחס כמו להרפר ולתאן. הרפר, בטענה שיש לו גב דפוק, שוכב על קרקעית הזכוכית של הסירה. כולם צריכים לארגן מחדש את הרגליים. לאף אחד לא אכפת. הוא מספר סיפור על הפעם שבה פלר, שיכורה וזועמת ־ מי יודע על מה ־ בעטה בחזית של מכונת תקליטים בבר אחד באולסטון. הסילואט. כל נערי הרוק האלטרנטיבי האלה מתחילת שנות התשעים עם הג׳ינס השחורים המלוכלכים שלהם. רגלי קיסמים, ג׳ינס כה הדוקים עד שבקושי יכלו לכופף את הברכיים כשהתיישבו. תאן היה מתפעל מהאחוריים הכמעט-לא-קיימים שלהם. ישבני רוק בסגנון אולסטון. שיר של U2 מתנגן במכונת התקליטים כשפלר קורעת בה חור בבעיטה. הרפר, המיומן בטוויית אי–אמת מזהרת, מאלתר סיפור. בונו אונן פעם על אחותה הקטנה כשנרדמה מאחורי הקלעים אחרי הופעה. מאז פלר מקבלת משקאות חינם בכל פעם שהם הולכים לסילואט. היא אפילו עובדת שם כמה חודשים.

זה סיפור שאמורים לספר לאנשים זרים בדרך לחתונה? הוא עדיף, תאן משער, על סיפור האלבטרוס. מה שהכי טוב בסיפור של הרפר הוא שהרפר אפילו לא היה בסילואט באותו לילה. רק תאן ופלר היו שם, באיזשהו לילה. את הסיפור על בונו תאן המציא. אבל אין סיפור שהרפר לא מקשט, לא רוקם מחדש. האם מישהו סיפר פעם את הסיפור הזה לבונו עצמו? אולי תאן צריך לחפש את זה בגוגל. במרחק של קילומטר בערך מסתמן כבר הפרופיל הגבשושי של מה שהוא מן הסתם בָּ אד-קְלֹו איילנד. הים בשפל, מודיע השייט באינטרקום. אתם יכולים להמשיך מכאן ברגל. המים בגובה מטר בערך. אתם יכולים לשחות! אם תרצו. הרפר קופץ מיד על רגליו. הגב שלו כמו חדש. בהחלט, הוא אומר. מי בא? הרפר משיל נעליים, ג׳ינס, חולצה. הנה הבטן השמנה, השעירה שלו. נשאר בתחתונים. עובר את דופן הסירה ויורד בסולם. שני גברים ואישה ושמה נטשה מצטרפים אליו. כולם בבגדיהם התחתונים.

תאן לא זז ממקומו מתחת לחופה הלבנה של הסירה. גלים קטנים סוטרים בנעימות לדפנות הסירה. רוח קלה נושבת, נעימה מאין כמותה. הוא אוהב לראות איך המים נשקפים מבעד לקרקעית הזכוכית. כמו תעלול קסמים. למה לקלקל את זה? חוץ מזה, הוא שכח להוציא את הכביסה מהמייבש לפני שיצאו לטיסה. הוא לא לובש תחתונים. הסירה מגיעה לחוף ראשונה, אבל לפני שתאן יורד אל המזח, הרפר שוחה למעלה מתחת לזכוכית. מצמיד את שפתיו למעלה. ואז, בעוגבנות, הירכיים המתפתלות שלו. הנה אני, תאן, עושה סקס עם סירה. אתה רואה, תאן? אמרתי לך שנעשה חיים משוגעים.

פלר על המזח, מתנשקת עם החברים שלה. גם עם השייט. למה לא? הוא נראה מעולה. פלר לובשת ביקיני לבן וחובשת צילינדר. השיער שלה הכי ארוך שתאן ראה אותו אי-פעם. היא נתנה לו לחזור לצבע הטבעי שלו. אני מהצד, היא אומרת, וממשיכה לחלק את הנשיקות האוהבות האלה. נשיקות בשפע! יש לה ריח של פלומריה ובורבון. מייצגת גם את הכלה, אותי, וגם את החתן שלי, דייוויד. כי הוא עדיין לא כאן. הוא מתעכב. תראו אותך, תאן! את שניכם! באמת עברו שנתיים? אלוהים. בואו לאכסניה. כל האחרים צריכים לישון ביורט על החוף. טוב, כולם חוץ מהזקנים, שמתאכסנים על היבשת. אבל אתה והרפר מקבלים מיטה. מיטה בחדר אמיתי ויש אפילו דלת. זוכרים את הדירה בסומרוויל? את הבחורה שבאה מאירלנד לבקר את החברה שלה וההיא זרקה אותה עוד לפני שהיא נחתה? איך פרשנו מזרן מאחורי הספה והיא נשארה כל הקיץ? פגשתם את בארב? היא עדיין בפראג? אתם יודעים כבר אם זה בן או בת? איך האישה הזאת, הפונדקאית?

היא לא מפסיקה לדבר. להתנשק, לדבר ־ פלר אוהבת לעשות את שניהם. אורחי החתונה האחרים נשלחים לתבוע את זכותם על היורטים שלהם. לני אחותה של פלר לוקחת אותם משם. תאן מעולם לא חיבב את לני. הוא לא ראה אותה למעלה מעשור, אבל גם עכשיו הוא לא מחבב אותה. הרפר לובש שוב את המכנסיים והם הולכים אחרי פלר לאורך החוף. שכבת אתה? הרפר שאל פעם את תאן. מה פתאום, תאן ענה.

אכסניית באד-קלו היא קופסת עץ מכוערת מעוטרת בשבכות דיקט לבנות. שתי קומות. מרפסת כניסה שנוטה על צדה, דלת רשת שנחבטת על צירה. חלונות גג קטנים דחוקים מתחת לתעלת גג רופפת, דקה כנייר. האי כנראה שווה שלושה מיליון, פלר אומרת. האכסניה? יום אחד היא תיסחף לים, ואני אפול על הברכיים ואודה לאלוהים. מה גודל האי? הרפר שואל. שלושה קילומטרים. משהו כזה. אפשר להקיף אותו בחצי שעה הליכה. הוא גדל אחרי כל סערה. אבל אז היבשת מצטמצמת.

דליים ומחבתות מוצבים על רצפת האכסניה הצבועה. על דלפקים. על הספה המנומרת בכתמי עובש ובתוך האח. כל הלילה ירד גשם, פלר אומרת. גם כל הבוקר. חשבתי שירד גשם כל היום. הגג הוא מסננת. היא מובילה אותם למעלה במדרגות ואז במסדרון כה נמוך שהרפר צריך להתכופף כדי לעבור מתחת לקורה. הנה, היא אומרת. האמבטיה בחדר ליד. יש פה רק מי גשמים, אז אם אתם רוצים מקלחת חמה, תתקלחו אחר הצהריים. מכל האגירה נמצא על הגג. בחדר שהם ישנים בו יש מקום למיטת יחיד אחת, שנדחפה אל החלון. יש שולחן עם שלוש רגליים. על המיטה יש קערת פיירקס ובה מי גשמים בגובה שניים וחצי סנטימטרים. פלר אומרת, אני אקח את זה. על השולחן הקטן יש בעל חיים מפוחלץ. משהו דמוי חתול, עם זנב גלדני, שטוח בצורה מוזרה. יש לו פרצוף כועס. האף הוא מין חרטום מקומט, זיפי. מה זה? הרפר אומר. בונה? פלר אומרת, הדבר הזה? איזה יצור מקומי. היו להם טפרים רעילים או שהם הטילו ביצים או משהו. הם נכחדו. גם זה שווה הון. הם היו כזה מטרד שכולם פשוט השמידו אותם. ירו בהם, תפסו אותם במלכודות, חתכו אותם ועשו מהם פתיונות. זה היה מזמן, לפני שלמישהו היה אכפת מדברים כאלה. בכל אופן! הם אפילו לא טרחו להמציא ליצורים האלה שם, אבל אחרי שהם כבר נעלמו קראו לאי על שמם. נראה לי. Bad Claw. הדבר הזה בטוח שווה יותר מכל הבית. תאן בודק שוב את הטלפון שלו. אין כאן קליטה, פלר אומרת. צריך לחזור ליבשת בשביל זה. הרפר ותאן מסתכלים זה בזה. יש טלפון בבית?

אין.

תאן והרפר רבים אם תאן צריך או לא צריך לחזור ליבשת כדי לבדוק הודעות, לטלפן להאן ולנעמי. אם הם צריכים להתאכסן על היבשת. נוכל לישון במיטה אמיתית, תאן אומר. פלר תבין. אני רוצה להישאר כאן, הרפר אומר. ואנחנו לא אומרים לפלר אף מילה על העניין הזה. זאת החתונה שלה! נראה לך שמתחשק לה להיאלץ עכשיו להעמיד פנים שהיא מודאגת בקשר למשהו שבטח לא עומד בכלל להיות בעיה? בסדר. אז אני אחזור בסירה בפעם הבאה שהיא תביא לפה אנשים, תאן אומר. אני אתקשר ואוודא שהכול בסדר, ואחזור לפה מיד. לא, הרפר אומר. אני אלך. נגיד לפלר שזה משהו שקשור לעבודה.

מתברר שהרפר יכול לבוסס במים בחזרה ליבשת. אבל אחר כך תהיה גאות, ולכן בדרך חזרה הוא יתפוס טרמפ על הסירה. הוא מכניס את הטלפון הסלולרי שלו, ושניים-שלושה שטרות של עשרים, לתוך שתי שקיות ניילון. פלר לוקחת את תאן הצדה ברגע שהרפר במים. מה קורה? היא אומרת. הכול בסדר? אנחנו בסדר גמור, תאן אומר. באמת. בסדר גמור. אוקיי, פלר אומרת. בוא תעזור לי לערבב משקאות ותספר לי דברים. אני צריכה קורס–בזק בנישואים. איך הסקס? טוב, קודם כול, תאן אומר, את צריכה לובריקנט טוב והרבה הכנה. אני ממליץ גם על שניים או שלושה אמני טרפז. ותזמורת מצעדים. התזמורת הכרחית. הם מכינים משקאות. אנשים נאספים על המרפסת בכניסה. מישהו מנגן בגיטרה שירים של לאונרד כהן. יש אויסטרים ונקניקיות ומנה קרה של חצאי עגבניות במילוי תרד וגבינה. עוד משקאות. תאן אומר לפלר, ספרי לי על דייוויד. הוא בחור טוב? איך אני אמורה לענות על זה, פלר אומרת. היא השתזפה קצת. על הפנים שלה יש קמטים שאינם זכורים לתאן. היא עושה את מה שהיתה עושה פעם, בימים ההם. מרימה כוסות משקה שנזנחו ושותה מה שנשאר בהן. לדייוויד יש עבודה נוראית. ידעת שעשו לי תחקיר כשעברנו לגור ביחד? לראות אם אני סיכון ביטחוני. אנחנו בקצוות שונים של הקשת הפוליטית. אבל הוא טוב אלי. והוא עשיר. זה לא מזיק. ואני אוהבת אותו. אם ככה, אומר תאן. הוא לוקח מידה את הכוס הריקה.

כבר תשע בערב כשהרפר חוזר. אנשים משחקים אמת או חובה. או כמו שפלר קוראת לזה, סיכון ביטחוני או תעשה משהו אידיוטי כי זה כיף. יש עוד אנשים על הסירה עם הרפר. תודה לאל, פלר אומרת. הוא כאן. אבל זה לא דייוויד. אלה שלושה גברים ואישה, כולם במכנסיים עם קפל, חולצות לבנות. הם מהקייטרינג? מישהו שואל. פלר מהסה אותם. חברים של דייוויד, היא אומרת ויורדת אל המזח לפגוש אותם. בלי נשיקות הפעם. תאן, הרפר אומר. בוא נלך לדבר איפשהו.

הם מגיעים אל ראש המדרגות ותאן רואה קערת פלסטיק, עם מי גשם בתוכה, על המישורת. חכה רגע, הוא אומר להרפר ומקיא לתוכה. לוקח את הקערה לחדר האמבטיה, מרוקן את הקיא ומי הגשמים אל תוך האסלה. שוטף אותה. שוטף את הפה שלו. עכשיו בסדר. הוא בסדר. הרפר בחדר שלהם, יושב על המיטה הקטנה. הם בסדר, הוא אומר. הם בבית חולים. היו לה צירים. נתנו לה משהו לעצור את הצירים. ועוד משהו, אה, דקסמטזון. בדקתי את זה בטלפון. זה סטרואיד. להגברת נוכחות של חומרים פעילי שטח בריאות. מה שזה לא אומר. כדי שאם הוא ייוולד, יהיה לו סיכוי טוב יותר. הוא, אומר תאן. אוי, אומר הרפר. כן. נעמי הסגירה את הסוד. מצטער. אנחנו צריכים לחזור, תאן אומר. תאן, הרפר אומר. אנחנו לא יכולים. אין טיסות. אין מקומות. לפחות לא מחר. התקשרתי. האן שם. הצירים הפסיקו. מחר בבוקר, דבר ראשון על הבוקר, אתה יכול לשוט ליבשת ולדבר אתן. תאן נשכב על המיטה. הוא לא מתפשט. יש לו חול בין הבהונות. קר לו. הרפר נשכב לידו. הרפר אומר, יהיה בסדר. הם יהיו בסדר. כשהם כבר כמעט נרדמים תאן אומר, אני לא בטוח בקשר לדייוויד הזה. נסעתי הנה עם כמה חברים שלו מהעבודה, הרפר אומר. זה לא מריח טוב, הטיפוסים האלה. שאלתי מה דייוויד עושה בדיוק, והם התחילו לדבר על לקחי ה-11 בספטמבר. תאן אומר, מישהו שאל אם הם מהקייטרינג. קייטרינג, הרפר אומר. כאילו שהיית רוצה לאכול משהו שהם יגישו לך.

יש רעשים בלילה. תאן, הרפר אומר. אתה שומע את זה? שומע מה? תאן אומר. אבל אז גם הוא שומע. רשרושים קטנים, רעשים של עלים יבשים. צלילי שריטה קטנים. הרפר יוצא מהמיטה, מדליק את האור. הרעשים נפסקים. הרפר מכבה את האור. כמעט בן רגע הרעשים מתחילים שוב. הרפר קם, האור מודלק, הרעשים נפסקים. כשזה קורה בפעם השלישית, הרפר משאיר את האור דולק. הבאד-קלו המפוחלץ צופה בהם בעיני הזכוכית שלו, שפתיו מופשלות בלעג–עד. אין שום דבר בחדר מלבד הרפר ותאן והבאד-קלו, השולחן והמיטה והמזוודות שלהם. תאן מציץ בטלפון שלו. אין הודעות, אין קליטה. המיטה קטנה מדי. הרפר מתחיל לנחור. פעם הוא לא היה נוחר. אין רעשים אחרים. רק כשהשמש מתחילה לעלות תאן מצליח להירדם שוב.

בבוקר, פלר וכמה אנשים אחרים עושים הרבה רעש על המרפסת. הם צועקים. צווחות קטנות של עונג. דייוויד הגיע? הם עושים את דרכם למטה. קדימה, פלר אומרת. תמדדו. יש מספיק לכולם. היום כולנו כלות. היא מוציאה שמלות כלה מתוך מערכת של מזוודות ענק. זוכרים את אלה? היא אומרת לתאן ולהרפר. זוכרים איך הרווחתי המון כסף במשחק פוקר ההוא בסומרוויל? לא ידעתי מה לעשות אתו, היא מספרת לכל האחרים. בשבוע שאחר כך היתה מכירת חיסול של שמלות כלה במרתף של פיילין. זה מפורסם, היא מספרת לידידיה הקליפורנים. כולם היו הולכים לשם. גם מי שלא תיכנן להתחתן אף פעם בחיים שלו. היית הולכת לראות נשים מבוגרות רבות על שמלות, ואז היית מוצאת את עצמך קונה שמלה כמוהן. אז הלכתי ואיכשהו ננעלתי על שמלות שאף אחד אחר לא רצה. כל השמלות האיומות על-אמת. בסוף היום הם כמעט שילמו לך כדי שתיקחי אותן. את כל הכסף שהרווחתי בפוקר הוצאתי על שמלות כלה. שמרתי אותן מאז. לְמסיבה. או לְחתונה. למשהו. הנה, היא אומרת להרפר. זאת תהיה יפה עליך. שמרתי אותה במיוחד בשבילך.

אז הרפר פושט את החולצה שלו. הוא פוסע אל תוך השמלה, מושך אותה למעלה על חזהו. יש שרוולים קטנים. מחרוזות של פנינים מלאכותיות. כפתורי-דמה לאורך הגב. האם באמת היו ימים שבהם נשים לבשו שמלות כאלה ואף אחד לא חשב שזה מוזר וכולם העמידו פנים שהן נראות נהדר וצווחו בהתפעלות? כמה פלר שילמה על זה? תג המחיר עדיין מחובר. 3,000$. קו חוצה את המחיר. עוד מחירים, כולם מחוקים בקו. פלר רואה שתאן מסתכל. אתה יודע שלא שילמתי על אף אחת מהן יותר מחמישים, היא אומרת. הרפר ותאן התחתנו בלשכת בית דין. הם לבשו חליפות טובות. תחתוני בוקסר אדומים, כי אדום מביא מזל. מזל זה הכרחי. זאת עצה לחיי הנישואים שתאן יכול לתת לפלר. תקפידו שיהיה לכם מזל.

איך היורטים שלכם? תאן שואל את האישה מהרכב המסחרי. מריאן? או לורה. לא משנה. היורטים? ממש נחמדים, האישה אומרת. תמיד רציתי לגור ביורט. גם אני, תאן אומר. בכל ימי חייו לא חלפה בראשו אפילו מחשבה אחת על יורט. בוא, האישה אומרת, תסגור לי את הריצ׳רץ׳? הוא סוגר לה את הריצ׳רץ׳. את נראית נחמד, הוא אומר. באמת, היא אומרת. כן, הוא אומר. זה מתאים לך איכשהו. אבל היא לא נראית מרוצה מזה כמו שהיתה מרוצה מהיורט. אולי מפני שזאת שמלה מזעזעת כל כך. אנשי ה(לא) קייטרינג משחקים לבבות על המדרגות. הרפר אומר לפלר, אני צריך לקפוץ שוב ליבשת. עבודה. פלר אומרת, הגאות התחילה. אני לא יודעת מתי הסירה תבוא שוב. היא כבר הגיעה פעם אחת הבוקר, עם מצרכים. אולי אחרי שנאכל צהריים? לפני זה אנחנו יוצאים לסיור. תלבש שמלה (זה לתאן). גם אתם (זה לאנשי הקייטרינג). תחשבו על זה בתור איסוף מידע בתנאי שדה. כולם צריכים קפה, קחו לכם קפה.

כולם ממושמעים. אורחי חתונה בשמלות כלה לוקחים לעצמם קפה ופירות וכריכי ארוחת בוקר שהוכנו מראש. הם מורחים מסנן קרינה או חובשים כובע ומתחילים לצעוד בעקבות פלר. גם תאן והרפר הולכים. כולם הולכים. אפילו אנשי הקייטרינג.

מרכז האי, תאן לפחות מניח שמדובר במרכז האי, נמצא על גבעה. דפנה ואורן. אדמת טיט מעורבת פה ושם בחול. יש מעין שביל, זרוע כיסי שורשים, ופלר אומרת להם לא לרדת ממנו. אוג ארסי, היא אומרת. בולענים. האורנים מצטופפים והולכים עד שהתהלוכה נאלצת ללכת בטור עורפי. תאן צריך להגביה את השובל של השמלה השאולה המזוויעה שלו. השביל נעשה חלקלק מרוב מחטים ישנות. אין שום משב רוח, רק הריח הרפואי של אורנים ומלח. אף אחד לא מדבר. אנשי הקייטרינג בדיוק לפני תאן, הרפר מאחוריו. הוא מוכן להתערב שלאנשי הקייטרינג יש טלפון פועל. אם הסירה לא תגיע בקרוב, הוא ימצא דרך להניח עליו יד. למה הם קמו מאוחר כל כך? האן לא תביא לנעמי שום תועלת אם משהו ישתבש. היא לא תביא לתאן ולהרפר שום תועלת. מצד שני, מה יועילו תאן והרפר עצמם? ובכל זאת, הם לא צריכים להיות כאן. כאן הם לא מועילים לאף אחד. תהלוכת החתונה מגיחה אל קרחת יער. במרכזה יש שקע, גומה ובתוכה, תאן קולט, מים. ברֵ כה? לא גדולה מספיק כדי להיות ברכה. יש תפרחת של אצות, בוהקת כמו חלמון ביצה. טוב, פלר אומרת. הגענו! לכאן המשפחה של דייוויד באה כל שנה כדי שכל אחד מהם יבקש משאלה. נכון, שילה, רוברט? היא פונה לזוג מבוגר. תאן בכלל לא הבחין בהם עד עכשיו, אף על פי שהם האנשים היחידים בקרחת היער שלא לובשים שמלות כלה. זה היה אמור להבליט אותם, הוא חושב. זה לא. גם אם הם היו מציתים את עצמם, ככל הנראה לא היית מבחין בהם. יש גלעד מחלוקי אבן וצדפים ושברי חרסים. פלר מרימה חלוק אבן ואומרת, מבקשים משאלה וזורקים משהו פנימה. קדימה, כל אחד מקבל משאלה. קדימה, קדימה. היא מטילה את חלוק האבן שלה. אורחי חתונה נאספים סביב הבור הבוצי. זה עמוק מאוד? מישהו שואל את פלר. היא מושכת בכתפיה. אולי, היא אומרת. כנראה שלא. אני לא יודעת. מישהו מרים צדף וזורק אותו פנימה. אנשים מבקשים משאלות. הרפר מגלגל עיניים אל תאן. מושך בכתפיו. מרים חלוק אבן. אנשים מבקשים כל מיני משאלות. גבר בשמלת משי גלי עם צווארון סיני, מכל השמלות המזעזעות זאת באמת הכי מוצלחת, מבקש משרה חדשה. סביר מאוד. אנשי הקייטרינג מבקשים משאלות ־ משאלות סודיות. אפילו לאנשי קייטרינג מותר לבקש משאלות. מריאן חושבת, שאמא שלי תמות. שתמות בקרוב. ופלר? מה היא ביקשה? פלר מבקשת בכל מאודה, בבקשה שיגיע לפה מהר. שיגיע לפה בשלום. בבקשה שיאהב אותי. בבקשה שזה יצליח. תאן לא רוצה לבקש משאלה. הוא לא סומך על משאלות. קדימה, פלר אומרת. היא מניחה פיסת צדף בידו של תאן. ואז היא מחכה. האם עליו לבקש שהתינוק שבתוך נעמי יישאר בתוכה עוד קצת? מה יהיה המחיר של המשאלה הזאת? האם עליו לבקש שהתינוק יחיה? אם יחיה, שיהיה בריא וחזק ומאושר? הוא יכול לבקש שנעמי לא תרצה להשאיר את התינוק אצלה. הוא יכול לבקש להיות אבא טוב. שהרפר יהיה אבא טוב. זאת תהיה משאלה טובה? משאלה בטוחה? נראה לתאן מסוכן להציב דרישות לאלוהים, ליקום, לבור מלא בוץ. איך הוא יכול לחזות מראש מה הדבר שהוא אמור לבקש? פלר מחכה. אז תאן זורק פנימה את פיסת הצדף ומשתדל בכל מאודו לא לבקש שום שאלה שהיא. וממש בעודו מנסה הוא מרגיש משהו ־ המשאלה הזאת, מה היא, מה היא? ־ עולה מקרביו, מריאותיו, מלבו, נשפך החוצה. מאוחר מדי! מטה-מטה יורדת פיסת הצדף של תאן עם כל חלוקי האבן והפיסות האחרות, המשאלות האחרות. הרפר רואה את הפנים של תאן. הוא רוצה שההבעה הזאת תיעלם. מה אפשר לעשות? הוא רוצה לחזור ולראות אם הסירה הגיעה. הוא ישוט שוב ליבשת אם תאן ייתן לו. הרפר לא מאמין במשאלות, ובכל זאת זורק פנימה את חלוק האבן שלו. הוא חושב, מעניין מה הרעיש ככה אתמול בלילה? הוא אוחז בידו של תאן כל הדרך חזרה במורד השביל. השמלות מגוחכות. כיף מהסוג שהם היו עושים פעם הוא כבר לא כיף. עכשיו זה נראה יותר כמו עבודה. ההורים של דייוויד צועדים בדיוק לפני הרפר ותאן. הם לא ביקשו משאלות, אבל אולי כבר יש להם כל מה שהם רוצים. תאן תוהה. איזה מין דברים הם מבקשים בשביל הבן שלהם? הרפר מחליט שאם הסירה לא חזרה, הוא ישחה ליבשת בשמלה המגוחכת. איזה סיפור נהדר זה יהיה. הוא לא חושב על נעמי והתינוק. הוא עושה מאמץ עילאי לא לחשוב עליהם בכלל. איזה בזבוז יהיה כל זה, איזה אסון זה יהיה אם משהו ישתבש בשלב הזה. האם תאן ירצה לנסות שוב? הם לא יוכלו לעמוד בזה כספית. איכשהו כל זה יהיה אשמתו של הרפר. הם לא היו צריכים לבוא לחתונה.

תינוק שנולד בשבוע עשרים-וארבע יכול לשקול פחות מחצי קילו. הסירה עוגנת ליד המזח. דייוויד לא הגיע בה. תאן אומר, הפעם אני צריך ללכת. לא, הרפר אומר. תישאר פה. אני אלך. אתה צריך להישאר. תאכל ארוחת צהריים. לך לנוח. באמת מן הראוי שתאן ילך, אבל הרפר הולך בכל זאת. הוא לא לובש את השמלה. לפני שמרשים לך להיכנס לפגייה אתה צריך לרחוץ ידיים ואמות עד למרפק במשך לא פחות משתי דקות תמימות כל פעם. יש שעון ואתה עוקב אחרי מחוג השניות. זה כדי להגן על התינוקות מזיהום. פלר מציעה כל מיני משחקים. פריזבי, שני דגלים, מרקו פולו במים. אנשי הקייטרינג משחקים בכל המשחקים האלה כאילו הם בכלל לא מִ שחקים. טבעת הנישואים שלך תוכל לעלות על פרק היד של תינוק שנולד בשבוע עשרים-וארבע. כל שמלות הכלה נצררו בערמה על החוף עם כמה בולי עץ סחופים. הלילה תהיה מדורה. ארוחת הצהריים הגיעה בסירה. תאן לא רוצה לאכול. אצל תינוק זכר שנולד בשבוע עשרים-וארבע, שק האשכים והעטרה של הפין עדיין לא התפתחו. העור לא מסוגל לשמור על חום או לחות. לתינוקות האלה אין בכלל שומן. אין עתודות. תקועים בהם מחטים, צינורות, חוטי חשמל, מוניטורים. אסטרונאוטים בחיתולים הכי קטנים שראיתם בחיים. האוזניים שלהם עדיין לא דומות לאוזניים. מניחים אותם בתוך קִ נים של צמר טלאים מלאכותי. ורודים כמו צמר גפן מתוק. תאן לא רוצה לשחק שני דגלים. פלר מכינה עוד ועוד קנקנים של בָּ אד–קְ לֹו איילנד אייס טי, ותאן מוריד כוס אחרי כוס אחרי כוס. הוא יושב על החול ושותה. פלר יושבת אתו קצת, והם מדברים על דברים שלא חשובים לאף אחד מהם. פלר שותה, אבל לא הרבה כמו תאן. היא בטח תוהה. היא תוהה למה הוא שותה ככה? היא לא שואלת. אמא של דייוויד מתיישבת לידם. היא אומרת, תמיד רציתי לכתוב ספר על המקום הזה. ספר לילדים. זה היה אמור להיות ספר על הבָּאד–קְלֹוז, לפני שחיו כאן בני אדם. אבל לא הצלחתי להחליט מה מוסר ההשכל. בספרי ילדים חייב להיות מוסר השכל, לא? תמיד צריך ללמוד משהו כשקוראים סיפור. זה חשוב. לפגֹות יש תוצאות טובות יותר מאשר לפגים. בָּ נים לבנים נכשלים יותר מכולם. לאחיות יש כינוי בשבילם: ״בנים לבנים בכיינים״. פלר אומרת: אני מתחתנת מחר. אם דייוויד לא יגיע, אני אתחתן עם הבָּ אד-קְ לֹו. זה שבחדר שלכם. הטבעת הזאת תעלה ישר על האצבע החמישית הארסית הקטנה שלו. זה יהיה מצחיק, לא? אתם עוד תראו. אני אעשה את זה. בסופו של דבר תאן יושב לבדו, ואז, מאוחר יותר, מישהו עומד מעליו. הרפר. הֵ י, הרפר אומר. הֵי, חבוב. תאן? מה? תאן אומר. מה. נדמה לו שזה מה שהוא אומר. הוא שואל שאלה, אבל הוא לא בטוח מה הוא שואל. הרפר מספר לו משהו על מישהו ששמו ויליאם. העפעפיים של תינוק שנולד בשבוע עשרים–וארבע עדיין חתומים. אפשר לתת לו בערך חמישה גרמים של חלב אֵ ם ביום באמצעות זונדה. יש לשקול כל חיתול. יש פיקוח על מתן שתן. על קצב הלב. על העלייה במשקל. על התפתחות כלי הדם ברשתית. הריאות לא יגיעו למלוא התפתחותן עד לשבוע שלושים-ושבע. יש פיקוח על רמת החמצן בדם. הכול נרשם בקלסר. ההורים רשאים להסתכל בקלסר. רשאים לשאול שאלות. לפעמים נדרשת הנשמה בתדירות גבוהה. לפעמים נדרש פיום קנה. תוספת חמצן. עירויי דם. לכל ההתערבויות האלה יש מחיר. יש נזק. יש סכנה של שיתוק מוחין. דימומים במוח. הצטלקות ריאות. אובדן ראייה. דלקת מעי נמקית. כל העסק של להישאר בחיים הוא עבודה קשה. האחיות אומרות, הוא כל כך חיוני. הוא פייטר. זה דבר טוב. הרפר הולך. בסופו של דבר הוא חוזר עם פלר. המדורה הובערה. חשוך. אתה צריך לאכול משהו, פלר אומרת. תאן? הנה. היא פותחת חפיסת קרקרים. תאן אוכל בצייתנות קרקר אחרי קרקר. לוגם קצת מים. הקרקרים מתקתקים. יבשים. האחיות לא תמיד קוראות לפגים בשמותיהם. למה לא? אולי זה מקל. הן קוראות לתינוקות בוטן. לחמנייה. איזו לחמנייה מתוקה. איזה בוטן קטן. ההורים רשאים לבקר בפגייה בכל שעה, יום ולילה. יש הורים שמתקשים לבקר. הנוכחות שלהם לא הכרחית. אין שום משימה חיונית. הילד שלהם עלול למות. אין שום פרטיות. בכל בוקר ובכל ערב יש ביקור רופאים. ההורים רשאים להקשיב. הם עשויים לשאול שאלות. ההורים רשאים לשאול שאלות. לא תמיד יהיו תשובות. יש כרזות מעודדות. עובדים סוציאליים. יועצים פיננסיים. תינוק שנולד בשבוע עשרים-וארבע עולה הרבה כסף! מי ידע שתינוק יכול לעלות כל כך הרבה? פלר והרפר עוזרים לתאן לעלות במדרגות ולהיכנס למיטה. הרפר אומר, בבוקר. יש לנו כרטיסי טיסה בסטנדביי. תהפכי אותו על הצד. למקרה שהוא יקיא. ככה. עשרים וארבע השעות הראשונות הן הכי קריטיות.

הרפר נוחר באוזנו של תאן. זה מה שהעיר אותו? יש עוד רעש בחדר. שוב הרשרוש הזה. רחש הצלופן הזה. אתה שומע את זה? תאן אומר. הלשון שלו עבה. הרפר. הרפר אומר, הנננ. הרעש גובר. הרפר אומר, מה עובר עליך, תאן. תאן מתיישב במיטה. הוא עדיין שיכור, אבל הוא מתחיל לחבר יחד את הדברים שהרפר ניסה לומר לו לפני כמה שעות. נעמי ילדה את התינוק. הרפר, הוא אומר. הרפר קם ומדליק את האור. יש תנועה בחדר, מין נהירה נוזלית שחורה. חיפושיות נשפכות ־ באשד ־ מתוך באד-קלו אל השולחן ומשם למטה על הקיר, חוצות את הרצפה ונעות לעבר המיטה והחלון. יש משהו בהול בהתקדמות שלהן, איזו משימה הכרחית שהן שקועות בה וצריכה להתבצע בדיוק עכשיו. הן מצטברות לכלל צורה חיה שהיא צל של משהו שאינו נראה, שנע בתוך החדר. לילה אץ–ורץ. יהיה לילה אחד בפגייה, הרבה אחר כך, שבו תאן מציץ באינקובטור אחר. רואה, באור הסגול, עכביש שנע על הדופן הפנימית. כל שנה, האחות אומרת כשהוא קורא לה. בכל אביב יש לנו נדידה או משהו. עכבישים בכל מקום. היא מושיטה יד פנימה, דולה את העכביש בכוס. ״שאלוהים יעזור לי!״ הרפר אומר. ״מה לעזאזל?״ הוא ותאן יוצאים מהחדר בשיא המהירות. יורדים במדרגות, יוצאים מהבית. הם כושלים על החוף הטרשי לעבר המזח. היורטים הגבשושיים דוממים ושחורים. השמים מלאים בכוכבים רבים כל כך. לאלוהים יש חיבה יתרה לכוכבים וגם לחיפושיות. לקטן ולרחוק מאוד. המזוודה אצל הרפר. תאן לקח את הנעליים שלהם. הם בטוח השאירו משהו מאחור.

הם יושבים על המזח. אתה זוכר משהו ממה שסיפרתי לך אתמול בלילה? הרפר שואל. תאן אומר, תגיד לי. יש לנו בן, הרפר אומר. שמו ויליאם. אמא שלך בחרה את השם. ויליאם. היא רצתה שיהיה לו שם. על כל צרה. אנחנו נטלפן כשנגיע ליבשת. נעלה על הטיסה הראשונה. אם אין טיסות, נשכור מכונית. אנחנו יכולים לשחות, תאן אומר. זה רעיון איום ונורא, הרפר אומר. הוא כורך את זרועותיו סביב תאן. נושם אל תוך השיער שלו. יהיה בסדר, הרפר אומר. לא בטוח שיהיה בסדר, תאן אומר. אני לא יודע אם אני מסוגל לזה. למה רצינו את זה? הרפר אומר, תראה. הוא מצביע. שם, הרחק, אורות היבשת. קרוב יותר: אור נע על פני המים. האור הופך לסירה ואז הסירה מתקרבת מספיק כדי שהשייט יזרוק להרפר חבל. הוא מושך את הסירה אליו. גבר אחד יורד ממנה. הוא מביט בהרפר, בתאן, מבולבל קצת. זה החתן. הוא אומר, ״חיכיתם לי?״ תאן מתחיל לצחוק, אבל הרפר פורש את זרועותיו לצדדים ומחבק את דייוויד. מקבל את פניו. אחר כך דייוויד חוצה את החוף בדרכו אל הבית. צלו משתרך אחריו, נלכד בגבעולי עשב ובחלוקי אבן קטנים. איזה מין בנאדם הוא? לא בנאדם טוב, אבל פלר אוהבת אותו, וחוץ מזה, מה זה משנה לתאן ולהרפר? אפילו אנשי קייטרינג מתחתנים. זה לא נגד החוק. הם עולים על הסירה ושטים בחזרה ליבשת. דגים שוחים מעלה מתחת לקרקעית הזכוכית, לעבר האור. הרפר משלם לשייט, ששמו ריצ׳רד, מאה דולר כדי שייקח אותם לשדה התעופה. עד שהם עולים על מטוס המדחף שייקח אותם לשרלוט, שם יתפסו טיסה נוספת לבוסטון, תאן מספיק לפתח הנגאובר בקנה מידה על-טבעי. ההנגאובר משבית אותו מכל מחשבה. זה חסד. בהמתנה לטיסות הרפר מדבר עם האן, ופעם אחת עם נעמי. תאן והרפר מחזיקים ידיים במונית כל הדרך לבית החולים לילדים, והאן פוגשת אותם במבואה הראשית. ״בואו נעלה למעלה,״ היא אומרת. ״בואו למעלה לפגוש את הבן שלכם.״

על האי, פלר ודייוויד מתחתנים זה עם זה. יש עוגה. מתנת החתונה, שעלתה יותר מדי כסף, נפתחת. ימים חולפים. חודשים חולפים. שנים. לפעמים תאן נזכר בבאד-קלו, בתהלוכה של שמלות הכלה, באנשי הקייטרינג, בסירה שמתקרבת אל האי. במקום שבו הרים חלוק אבן. לפעמים הוא תוהה. האם זה הדבר, מה שביקש במשאלה שלו, אפילו בזמן שניסה לא לבקש שום דבר? האם ביקש את הרגע הזה? או הזה? או הזה. שמחות חטופות. הצל של העמק של הצל. אפילו כאן, אפילו כאן, הוא תוהה. אולי כן.

יש יום שבו הם יכולים להביא את הילד, הבן שלהם, הביתה מהפגייה. הם הכינו לו חדר. היה להם זמן, למרות הכול, יתרת זמן כדי לאבזר את החדר בחפצים הרגילים. עריסה. חיות צעצוע. שטיח. כיסא. מנורה.

יום אחד העריסה קטנה מדי. הילד לומד ללכת. נעמי מסיימת את התואר. לפעמים היא לוקחת את הילד לגן החיות או למוזיאונים. יום אחד היא אומרת לתאן, לפעמים אני שוכחת שהוא לא מת. המצב היה כל כך רע במשך כל כך הרבה זמן. לפעמים אני חושבת שבסוף הוא מת, וזה ילד אחר לגמרי. אני אוהבת אותו בכל לבי, אבל לפעמים אני לא מצליחה להפסיק לבכות על הילד השני. גם אתה מרגיש ככה לפעמים? הרפר עדיין עובד יותר מדי. לפעמים הוא מספר לילד את הסיפור על איך שהוא נולד, ועל האי והחתונה. איך טבעת הנישואים של הרפר עלתה על פרק היד שלו. איך הרפר, בשמלת כלה, שט ליבשת בסירה עם קרקעית זכוכית והתבשר שהבן שלהם נולד. האן מזדקנת. היא אומרת, לפעמים אני חושבת שכשאמות ואהיה רוח רפאים אני אחזור לבית החולים ההוא. הייתי שם כל כך הרבה זמן. אני אהיה רוח רפאים שרוחצת ידיים ומחכה. אני לא אדע איזה מקום אחר לרדוף. הילד גדל. זה אותו ילד, גם אם לפעמים קשה להאמין שזה ייתכן. תאן והרפר נשארים נשואים. הילד אהוב. האהוב סובל. כל האהובים סובלים. אהבה זה לא מספיק כדי למנוע את זה. אהבה זה לא מספיק. אהבה זה מספיק. המשאלה שביקשת. האם זה מה שהיא היתה?

זה מוסר ההשכל.

* * *

נהנית? בקר/י באתר הבית של קלי לינק!

מסתבכים בצרות (Get in Trouble)
מאת קלי לינק (Kelly Link)
מאנגלית: דבי אילון
בבל ומשכל הוצאה לאור (2018)
374 עמודים