צפריר גרוסמן מציג את שלושת חוקי הקסם בבסיס יצירותיו של סופר הפנטזיה, ברנדון סנדרסון

בשנת 2004, ברנדון סנדרסון היה ממש בראשית דרכו כסופר פנטזיה. הוא בדיוק זכה לייצוג של אחד מסוכני הפנטזיה הגדולים, ג'ושוע בליימס, ועמד להוציא את ספרו הראשון "אלנטריס". כדי לקדם את ספריו, בשוק שהיה רווי עד גדותיו בספרים בינוניים עד אימה, סנדרסון יצא לוורלדקון 2004 והשתתף בחמישה פאנלים. הפאנל הראשון שבו השתתף, שינה לחלוטין את תפיסת חייו ואת האופן שבו הוא מסתכל על ספרים עד היום.

שמו של הפאנל היה "איך קסם פועל?", והוא אירח מספר סופרות מפורסמות, כמו סוזן קספר וקתרין קורץ. כאשר סנדרסון קיבל את זכות הדיבור בנוגע לשאלה כיצד קסם פועל, הוא אמר שלפי דעתו לקסם צריכים להיות חוקים. דבריו אלו עוררו סערה, כאשר חברות הפאנל טענו כלפיו שלקסם אין חוקים, שזה חלק מהקסם שלו. הוא משהו נפרד מהמציאות, משהו שונה, ואי אפשר להגביל אותו כי זה גורם להגבלת הדמיון. באופן מסוים, הן צדקו. עד אותה התקופה (וזה נגרם ככל הנראה בגלל טולקין) הקסם היה התבלין הסודי של ספרי הפנטזיה. השתמשו בו לעתים לתיבול ולפעמים לכמויות מסחריות, אבל איש מעולם לא חשב שצריך להגביל את הקסם בעולם. הקסם לרוב היה האמצעי שבו הגיבור היה פותר את הבעיות. יש מולך דרקון, תירה עליו כדור אש. צריך להרוג שר צבא אפל, הרוג אותו באמצעות חרב קסומה. סנדרסון, אשר גדל על דורות הפנטזיה האלו, יצא מאותו הפאנל המום (לדבריו), והחליט שהוא הולך לקבוע לעצמו את החוקים שעל פיהם הוא יבנה את מערכות הקסמים שלו. וכך היה.

לסנדרסון יש שלושה חוקים, שקובעים כיצד הקסם פועל בספריו, והוא ממליץ להשתמש בהם על מנת לכתוב מערכות קסם בעולמות אחרים. הדבר המרתק בחוקים הללו זה שהם נראים לנו פשוטים מאוד וברורים ביותר, אבל סופרים רבים לא משתמשים בהם, גם כשחוסר השימוש בהם עלול לנתק את הקוראים מהספר ולגרום להם לזרוק אותו הצידה. המאמר הזה מבוסס ברובו על ההרצאה שהעברתי בכנס אייקון 2016, ואני שוב רוצה להודות לכל אלו שטרחו להגיע להרצאה היחידה על סנדרסון שהייתה באותה שנה.

חוק I: היכולת לפתור בעיות עם הקסם בצורה משביעת רצון עומדת ביחס ישר לאופן שבו הקורא מבין את אותו הקסם

על מנת להסביר את החוק הראשון, נפנה למאסטר העליון של כל הפנטזיה, הלוא הוא ג'.ר.ר. טולקין, מחבר "שר הטבעות". במהלך הספר, ישנן שתי דוגמאות של קסם. הראשונה היא הטבעת האחת. כבר מהספר "ההוביט", אנחנו יודעים שהטבעת האחת מסוגלת להפוך את האדם שעונד אותה לבלתי נראה. כמו כן, מ"שר הטבעות", אנחנו למדים שהטבעת מאריכה חיים וגם מעוותת את בעליה ליצור חסר רגשות ומסוגלת לשלוט בו, במידה כזאת או אחרת. המקרה השני הוא גנדלף הזכור לטוב, הקוסם האפור שמסוגל לירות זיקוקים וגם כמה אשליות. מה ההבדל בין שניהם? מהרגע שאנחנו יודעים מה הטבעת מסוגלת לעשות, היא לא מקבלת עוד כוחות. כלומר, פרודו לא מסוגל לירות קליעי קסם או ברקים ממנה, הוא לא מסוגל פתאום לדבר עם עכבישים או לעוף. בניגוד גמור אליו, מה גנדלף מסוגל לעשות? כל מה שהעלילה דורשת ממנו. אם הוא צריך לברוח ממגדל אורת'אנק, הוא יודע לזמן את העיטים, אם הוא מת, הוא יכול להפוך לגנדאלף הלבן. אם הוא צריך לגרש נאזוגלים, אז המטה שלו יורה אלומת אור חזקה. אף פעם אין אינדיקציה מראש מה גנדלף מסוגל או לא מסוגל לעשות. בעוד שהקסם של הטבעת צפוי יותר ואנחנו יכולים לסמוך על פרודו להיעלם בעזרתה, אנחנו לא יודעים מה גנדאלף ישלוף מתוך הכובע שלו.

לכן, החוק הראשון של סנדרסון הוא: "היכולת לפתור בעיות באמצעות הקסם בצורה משביעת רצון עומדת ביחס ישר לאופן שבו הקורא מבין את אותו הקסם". אתן פה דגש קטן על המילים "משביעת רצון". לפי החוק הזה, כאשר הקורא מבין את החוקים של הקסם, כך הפתרון שעושה בו שימוש הוא משביע רצון, כי הוא נרמז מראש. הקורא יכול לצפות מראש מה יהיה הפתרון, ואם הוא לא מצליח, לפחות הפתרון הגיוני. סנדרסון גם הרחיב את החוק וטען שיצירת הציפייה מראש (foreshadowing) מובילה להיותו של הפתרון משביע רצון. אף על פי כן, זה לא אומר שהקסם חייב לפעול על פי בסיס מדעי כלשהו, אלא אם ניתן לחזות אותו מראש. נחזור חזרה אל טולקין ואל שני פתרונות דומים שבהם השתמש: הראשון הוא חזרתם של גנדלף והרוהירים במהלך המצור על נקרת הלם, שהיה כל-כך משביע רצון עד שהקהל (לפחות בבית הקולנוע שאני ראיתי) מחא כפיים כאשר גנדאלף והרוהירים שעטו במורד ההר לעבר האורוק-האי. מנגד, ב"שיבת המלך", אראגורן, לגולאס וגימלי מגיעים עם צבא המתים ברגע האחרון של הקרב על מינאס טירית' ומחסלים את כולם. פתרון זה נתפס בעיני רבים כפתרון שלא השביע רצון. שני המקרים מציגים "הצלה של הרגע האחרון". מדוע אחד נחשב למשביע רצון ואילו האחר לא? העניין הוא בציפייה מראש. בעוד שבמקרה הראשון, גנדאלף הודיע במפורש שיחזור בעוד שלושה ימים, עם עלות השחר, ושנקרת הלם צריכה להחזיק מעמד שלושה ימים. הקהל ידע שגנדלף צריך לחזור, פשוט לא בטוח מתי. במקרה השני, ידענו שאראגורן הולך להשיג את עזרת צבא המתים, אבל ההצלה הייתה יכולה להגיע בכל רגע, והעובדה שהם הגיעו ברגע האחרון, נתפסה כלא משביעת רצון, כמו פתרון שנתפר ברגע האחרון כדי להוציא את הסופר ממצב קשה.

חוק II: פגמים יותר מעניינים מכוחות

החוק השני של ברנדון סנדרסון קובע כי "פגמים מעניינים יותר מאשר כוחות". בשביל להסביר את החוק הזה, נלך אל גיבורי הילדות שלי: סופרמן, ויותר נכון – סופרמן בגילומו של כריסטופר ריב ז"ל. סופרמן הוא גיבור-על והוא מסוגל לעשות כמעט הכול: לעוף מהר יותר מקליע, הוא גם חסין קליעים, יורה לייזר מהעיניים וגם מסוגל להחזיר את הזמן לאחור. למרות זאת, מרבית הסיפורים של סופרמן אינם קשורים ליכולותיו של סופרמן, אלא דווקא לחולשות שלו, ולסופרמן יש שתי מגבלה אחת גדולה: קריפטונייט. מרבית הסיפורים על סופרמן קשורים לאופן שבו הוא מתמודד עם אויבים המשתמשים כנגדו עם קריפטונייט, או שהם חזקים כמותו, כלומר, בוחנים את כוחותיו. ואנו, הקוראים והצופים, שואלים את עצמנו כיצד הוא יפתור את הבעיה ללא כוחות-העל שלו.

כמו כן, יש להתחשב גם במגבלות. מגבלות הן לא פגמים, ויש בין השניים הבדל גדול. כדי להסביר את הנקודה, אפנה לגיבור ילדות שני שלי, שאני מקווה ששמעתם עליו: מקגייוור. מקגייוור הוא סוכן עבור ארגון הפיניקס (שרק השם יודע רק מה הוא עושה), והוא יוצא למשימות מסביב לעולם כדי להציל אנשים ויערות-עד. מקגייוור הוא גאון בכל הנוגע לאלתורים. הוא יודע לקחת חפצים פשוטים ולאלתר מהם פתרונות יצירתיים כדי לצאת ממצבים קשים, וזה היה למעשה הכוח שלו. לא היו פגמים בכוח שלו, אבל הייתה לו מגבלה אחת, והיא שעקב טראומת ילדות, מקגיוור לא היה מוכן להשתמש באקדחים. לכן, אם היו יורים עליו, הוא היה צריך להיעזר בשכלו כדי להיחלץ מהמצב מבלי להשתמש בנשק חם בעצמו. המגבלה הפכה את מקגיוור להרבה יותר מעניין. באותה מידה גם הקסם שבו משתמשת דמות בספר פנטזיה, צריך להיות בעל מגבלות, כי כך הוא יותר מעניין. אם קוסם יכול לירות עשרות אלפי כדורי אש בלי מגבלה, אנחנו מתחילים לתהות מדוע הוא לא עושה את זה. המחיר יכול להיות מחיר כלכלי. כלומר, כדי לבצע את הקסם יש לקנות חומר מיוחד ויקר מאוד, ולכן משתמשים בקסם רק לעתים נדירות. יכול להיות שמדובר במחיר מוסרי, שבכל פעם שמשתמשים בקסם, גורמים לאדם אחר למות. או שמדובר במחיר גופני, שהפך להיות קלישאה מאז ימי ה"מבוכים ודרקונים", אבל יכול להיות עדיין אפקטיבי אם משתמשים בו נכון.

חוק III: יש להיכנס יותר עמוק ולא יותר רחב

בשביל החוק השלישי, נפנה לגיבור ילדות אחר שלי (היו לי הרבה): ספיידרמן. אבל הפעם נפנה דווקא לסרטים של סאם ריימי ולא לקומיקס. בסרט הראשון של ספיידרמן, הוא צריך להילחם נגד הגובלין הירוק. בסרט השני, ספיידרמן נלחם נגד דוק אוק. וכנגד כמה אויבים נלחם ספיידרמן בסרט השלישי?  שלושה, לא פחות. הגובלין הסגול, איש החול וונום. יש סיבה מדוע הסרט השלישי נחשב לגרוע מכולם והשני לטוב מכולם. בסרט השני, הוצג העולם של ספיידרמן, ללא המגבלות של סיפור מקור (שנבחנו בראשון) והיה ניתן להרחיב את העולם. בסרט השלישי, לעומת זאת, הוא היה עסוק בריקודים מוזרים ובמלחמה נגד יצורים שלא קיבלו כמעט זמן מסך. החוק השלישי של סנדרסון קובע כי "יש להיכנס עמוק יותר ולא רחב יותר". לאחר שהכרנו את העולם ואת הדמויות, צריך לבחון יותר את העולם, לחקור אותו, להעמיק את המעורבות הרגשית של הקהל, ולא לשלוח עוד ועוד אויבים ללא הפסקה, או פשוט לקחת את האויב ולהפוך אותו לגדול יותר. מעטים הספרים והסרטים שיודעים לעשות זאת היטב, אבל ברגע שהם עושים זאת, זה ממש טוב.

וכמו כל סופר טוב, יש גם את חוק האפס, שהוא מעל לכל שלושת החוקים. "תמיד לשנות ותמיד לקבוע על פי מה שיותר מגניב. ולא לשכוח, תמיד לכתוב את הסיפור שלכם". לכל אדם יש את הקול שלו, והחוקים האלו לא תמיד יעבדו עבורו, אבל הם יכולים לעזור גם לכם. אז קדימה, לכו לכתוב!

לקריאת הכתבה הראשונה בסדרה.

לקריאת ריאיון שערכנו עם סנדרסון.