קפטן מארוול – ביקורת סרט

בואו לקרוא את ביקורתו של צפריר גרוסמן על קפטן מארוול – התוספת הטרייה ליקום הקולנועי של מארוול 

מעטים הסרטים שיוצרים תגובה כה חריפה כמו זו שזכה לה "קפטן מארוול", לפני שהם בכלל יוצאים. עולם סרטי הקומיקס היה שייך בעבר לדמוגרפיה ספציפית ביותר, נערים לבנים בגילאים 13-25. כתוצאה מכך, סרטי הקומיקס קיבלו מבנה שבלוני ונוסחתי של גיבורים לבנים, שריריים שמיעטו לקלל על המסך (אחרי הכול, צריך לעמוד הסטנדרטים של התקן PG-13 הנכסף). אבל העולם השתנה. לא רק שהגיע "דדפול", שהיה סרט הקומיקס הראשון בסיווג R ששבר קופות, אלא שגם "הפנתר השחור" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. לא רע בשביל ז'אנר שהתחיל את דרכו עם חבלים, מסך ירוק ומראות.

אבל תמיד יהיו אלו שינסו להרוס את החגיגה, אנשים שטוענים כי הורסים להם את הקומיקס עליו הם גדלו, שמתנגדים לקיומו של גיבור שחור וגם, רחמנא ליצלן, לגיבורה. אותם אנשים, עוד לפני שהסרט בכלל יצא לאקרנים, הצביעו באתר Rotten Tomatoes עם ציונים כה מזעזעים, שלאתר לא הייתה ברירה אלא לחסום את אפשרות הענקת הציון לסרט עד יציאתו הרשמית. כתוצאה מכך, לא ניתן להסתכל על הסרט הזה כעניין קולנועי בלבד, אלא כתופעה חברתית. למרות שהיו גיבורות נוספות בעולם מארוול, זאת הפעם הראשונה שמותג הקומיקס הידוע (באיחור אחרי וונדר וומן של DC) מקדיש סרט ראשי לגיבורת-על. אבל לפני שנמשיך לדבר על המשקל החברתי של ""קפטן מארוול", בוא נדבר עליו עצמו.

תקציר העלילה

וירס היא חיילת בצבא הקרי, ציביליזציה חובקת עולמות הנמצאת במלחמת התשה ארוכת שנים עם גזע הסקרול, מעין גובלינים משני צורה. זוהי מלחמת חורמה אשר הורסת עשרות פלנטות וגובה מיליוני קורבנות. על אף שווירס חיילת נאמנה, יש לה הבזקים של חיים אחרים. בעקבות מתקפה שמובילה אותה לכדור הארץ, וירס מגלה את זהותה האמיתית ואת אנושיותה ויוצאת להגן על כדור הארץ מפני המתקפה של הסקרול.

נוסעים בזמן

בטוויסט מעניין, זהו הסרט השני בכרונולוגיה של יקום מארוול והוא מתרחש בשנות ה-90, כך שמי שרוצה לראות את כל הסרטים ברצף, זהו הסרט השני. הסרט מודע היטב לכך שרוב הצופים הם ילדי שנות ה-90 ולכן הוא משופע במיטב הלהיטים הגדולים של שנות ה-90, כולל גארבג' ונירוונה, ומציג את שיל"ד בהתהוותו, עם גרסאות צעירות יותר של ניק פיורי והסוכן קולסון. סמואל ג'קסון סוף כל סוף מקבל תפקיד גדול בהרבה מהבלחות קטנות וגונב את ההצגה כמעט בכל סצינה שהוא מופיע. ברי לארסון אינה מבריקה בגילום קפטן מארוול, נדה מגילום רציני מדי לשובב מדי, אבל מספקת היטב את הסחורה. העלילה היא הרבה יותר קלילה ומדובר בסרט קיץ (שייצא דווקא בחורף), זורם, כיפי ועם הרבה הומור. לא הסרט הטוב ביותר של מארוול, אבל ללא ספק אחד המוצלחים שלו.

אבל יותר מכל דבר אחר, זהו סרט של העצמה נשית ואנושית. הרעיון להציב את הסרט בשנות ה-90 נועד למעשה להראות את ההבדלים בין אז להיום. אחת הדמויות מתלוננת על כך שלנשים אסור היה להיות טייסות קרב, ודמויות אחרות מתרעמות על כך שהנשים אינן תופסות את "המקום שלהן" ומתערבות בענייני הגברים. בעוד שבעבר לא היה ניתן לשקול כלל לכתוב סרט על גיבורת על חזקה ונשית, כיום אנחנו שואלים מדוע לקח כל-כך הרבה זמן לעשות את זה. קפטן מארוול בצורתה האנושית של קרול דנוורס היא אישה חזקה שאינה מבטלת את נשיותה אבל אינה מוכנה לסגת. בעוד שרוב הנשים בסרטים הללו הן הנשים במצוקה, קפטן מארוול היא בדיוק ההפך. הסרט הזה לוקח סרט קליל ומהנה ומציג בתוכו אמירה חשובה שמראה לנו כמה אנחנו התקדמנו, ואפילו להרגיש עם זה גאווה.

וזה הולך להרגיז הרבה אנשים. אין מה לעשות, תמיד יהיו אלו שישמחו להרוס את החגיגה. אבל אל תתנו להם להפריע, לכו ליהנות מהסרט ולא לשכוח לראות את הסצינה אחרי הכותרות שמעניקה רמז מעניין לגבי "סוף המשחק".