בואו לקבל טעימת קריאה ראשונה ובלעדית, מתוך ספרו הבא של ברנדון סנדרסון – בעל השבועה
בעל השבוע הוא הספר השלישי בסדרת רבי המכר "גנזך אורות הסער", ההמשך ל"דרך המלכים" ול"רסיסים של האור", מאת ברנדון סנדרסון, מחברן של סדרות "הערפילאים ו"מלחמת הנפילים", שיצאו לאור בהוצאת אופוס.
קריאה נעימה!
* * *
פרק 1
שבורים ומפולגים
אני בטוח שיהיו אנשים שיפחדו מהתיעוד הזה. אחרים אולי ירגישו משוחררים. הרוב פשוט ירגישו שאין לו זכות קיום.
— מתוך בעל השבועה, הקדמה
דאלינאר קולין הופיע בחיזיון, ניצב לצד זכרו של אל מת.
עברו שישה ימים מאז הגיעו כוחותיו אל אורית׳ירו, עיר הצריח האגדית והקדושה של אבירי האור. הם נמלטו מפני הסערה החדשה שהופיעה, ומצאו מקלט מאחורי שער עתיק. הם התמקמו בביתם החדש הנסתר בהרים.
ועם זאת, דאלינאר הרגיש כאילו הוא אינו יודע דבר. הוא לא הבין את הכוח שהוא נלחם בו, וודאי שלא ידע כיצד לנצח אותו. הוא בקושי הבין את הסערה ואת משמעות העובדה שאבות הריק, אויביהם הקדומים של בני האדם, חזרו לעולם.
לכן הוא הגיע לכאן, לתוך חזיונותיו. הוא ניסה לחלץ סודות
מהאל — הקרוי כבוד או אדון-הכול — שהשאיר אותם שם. החיזיון המסוים הזה היה החיזיון הראשון שנמסר לדאלינאר. הוא התחיל כשהוא עומד ליד דמותו של האל בדמות אדם, ושניהם ניצבים על צוק המשקיף על קולינאר: ביתו של דאלינאר, מושב המלוכה. בחיזיון הזה, הושמדה העיר על-ידי כוח לא ידוע.
אדון-הכול התחיל לדבר, אבל דאלינאר התעלם ממנו. דאלינאר הפך לאביר אור בכך שכבל את אבי הסער עצמו — נשמתה של סערת האל, הספרן החזק ביותר בכל רושאר — וגילה כי כעת הוא יכול לחוות את החזיונות האלה בכל זמן שיבחר בכך. הוא כבר שמע את המונולוג הזה שלוש פעמים וחזר עליו מילה במילה באוזניה של נאבאני, כדי שתוכל לרשום אותו.
הפעם החליט דאלינאר ללכת אל קצה הצוק ולכרוע על ברכיו כדי להביט בחורבות קולינאר. לאוויר היה ריח יבש, מאובק וחמים. הוא מצמץ וניסה לקלוט פרטים חשובים מההרס של הבניינים הקורסים. אפילו להבי הרוח — תצורות סלעים חלקות, מרהיבות ועתיקות שהתפרשו בדרכים שונות ורבגוניות — היו מנופצים.
אדון-הכול המשיך בנאומו. החזיונות האלה היו כמו יומן, סדרה של הודעות שהאל הותיר מאחור. דאלינאר העריך את העזרה, אבל ברגע זה הוא רצה פרטים.
הוא חיפש בשמיים וגילה רעד באוויר, כמו חום העולה מאבן רחוקה. רעד בגודל של בניין.
“אבי הסער״, הוא אמר. “אתה יכול לקחת אותי למטה, לתוך ההריסות?״
אתה לא אמור ללכת לשם. זה לא חלק מהחיזיון.
“לעת עתה, בוא נתעלם ממה שאני אמור לעשות״, אמר דאלינאר. “האם אתה יכול לעשות את זה? האם תוכל להעביר אותי אל החורבות האלה?״
אבי הסער נהם. הוא היה יצור מוזר, שבמובן מסוים היה מחובר אל האל המת, אבל לא היה בדיוק זהה לאדון-הכול. היום לפחות הוא לא השתמש בקול שהחריד את עצמותיו של דאלינאר.
כהרף עין, דאלינאר הועבר משם. הוא כבר לא עמד בראש הצוק, אלא במישורים שלפני חורבות העיר.
“תודה״, אמר דאלינאר, והלך את המרחק הקצר עד לחורבות.
רק שישה ימים חלפו מאז גילו את אורית׳ירו. שישה ימים מאז התעוררו הפרשנדי, אחרי שהשיגו כוחות מוזרים ועיניים אדומות זוהרות. שישה ימים מאז הגיעה הסערה החדשה — סערת העד, סופה של עננים שחורים וברקים אדומים.
כמה מהאנשים בצבאות שלו סברו שהיא הסתיימה, שהיא הייתה רק מאורע הרסני חד-פעמי. דאלינאר ידע שלא כך היה. סערת העד תחזור, ובקרוב תפגע בשינובאר שבמערב. לאחר מכן, היא תשעט לאורך היבשת.
איש לא שעה לאזהרותיו. המלכים במקומות כמו אזיר ות׳אילנאה הודו שהסערה המוזרה הופיעה במזרח, אבל הם לא האמינו שהיא תחזור.
הם לא יכלו לדמיין לעצמם איזה הרס תחולל הסערה החדשה. כאשר היא הופיעה בראשונה היא התנגשה עם סערת האימים ויצרה הרס ייחודי. ואף-על-פי שאפשר לקוות שבפני עצמה היא לא תהיה נוראה כל-כך, בכל זאת מדובר בסערה הנושבת מהכיוון ההפוך. והיא תעורר את המשרתים הפרשמנים בכל העולם ותהפוך אותם לאבות ריק.
מה אתה חושב שתגלה כאן? אמר אבי הסער כאשר דאלינאר הגיע אל הריסות העיר. החיזיון הזה הורכב במטרה למשוך אותך אל הצוק כדי שתדבר עם כבוד. השאר הוא רקע, ציור ותו לא.
“כבוד הניח כאן את ההריסות״, אמר דאלינאר והצביע על החומות ההרוסות שלפניו. “לא אכפת לי אם זה רקע, הידע שלו על העולם ועל האויבים שלו ודאי השפיע על האופן שבו הוא יצר את החיזיון הזה״.
דאלינאר צעד במעלה ההריסות של החומות החיצוניות. קולינאר הייתה… בשם כל הסער, קולינאר היא עדיין… עיר מפוארת, רק ערים מעטות בעולם כולו השתוו לה. במקום להסתתר בצללי צוקים או בתוך בקעים בקרקע, קולינאר הסתמכה על חומותיה האדירות שיגנו עליה מפני רוחות סערות האימים. היא התנגדה לרוחות, לא נכנעה להן.
בחיזיון הזה, משהו הצליח להשמיד אותן. דאלינאר טיפס על ההריסות ובחן את האזור, וניסה לדמיין מה הייתה ההרגשה להתיישב כאן לפני אלפי שנים. כאשר לא היו כאן חומות. אנשים קשוחים ועקשנים הקימו את המקום הזה.
הוא ראה שריטות וחתכים באבני החומה השבורות, והן הזכירו לו שריטות של טורפים הקורעים לגזרים את בשר קורבנותיהם. להבי הרוח רוסקו, ומקרוב הוא ראה את אותן שריטות גם עליהם.
“ראיתי יצורים שמסוגלים לעשות את זה״, הוא אמר, כרע על ברכיו ליד האבנים והעביר את ידו על החתך העמוק במשטח השחם. “בחזיונות שלי ראיתי מפלצת עשויה מאבן הקורעת את עצמה מתוך הסלעים.
“אין כאן גופות, אבל זה כנראה מפני שאדון-הכול לא מילא את העיר באנשים עבור החיזיון שלו. הוא רק רצה להראות סמל להרס שעומד להגיע. הוא ככל הנראה סבור שהאיום הנשקף לקולינאר הוא לא מסערת העד אלא דווקא מאבות הריק״.
כן, אמר אבי הסער. הסערה תהיה אסון נורא, אבל לא משתווה כלל לדברים שיתרחשו לאחר מכן. אפשר למצוא מקלט מהסערה, בנו של כבוד. אבל לא מהאויבים שלנו.
אבל אחרי שמלכי רושאר החליטו לא לשעות לאזהרתו של דאלינאר מפני סערת העד העתידה לפגוע בהם בקרוב, מה עוד היה בכוחו של דאלינאר לעשות? נאמר לו שבקולינאר האמיתית התחוללו כעת מהומות ומרידות — והמלכה אינה יוצרת איתם קשר. צבאותיו של דאלינאר נסוגו מהקרב הראשון שלהם נגד אבות הריק, ורבים מהנסיכים הנעלים שלו אפילו לא הצטרפו אליו בקרב הזה.
מלחמה עמדה לפרוץ. בכך שעורר את החורבן, האויב הצית שוב את היריבות העתיקה בת אלפי השנים עם יצורים עתיקים שמניעיהם אינם ברורים וכוחותיהם לא מוכרים. המבשרים היו צריכים להופיע ולהוביל את ההסתערות נגד אבות הריק. מסדרי אבירי האור היו צריכים להיות מוכנים ומאומנים, ששים אלי קרב מול האויב. הם היו צריכים לבטוח בהדרכתו של אדון-הכול.
במקום זה, לדאלינאר היה רק קומץ אוריים חדשים ולא היה כל סימן לכך שהמבשרים יעזרו להם. ופרט לכך, אדון-הכול — האל
עצמו — היה מת.
באופן כלשהו, דאלינאר עדיין היה צריך להציל את העולם.
נראה כי הקרקע מתחילה לרעוד מתחת לרגליו, החיזיון הסתיים בכל פעם כאשר האדמה נשמטת מתחת לרגליו. על קצה הצוק, אדון-הכול בדיוק סיים את הנאום שלו.
נחשול אחרון של הרס שטף את האדמה כמו סערת אימים. זאת הייתה מטאפורה שאפשרה לאדון-הכול לייצג את האפלה ואת החורבן שעמדו להפוך למנת חלקה של האנושות.
האגדות שלכם גורסות שניצחתם, הוא אמר. אבל איבדנו את האמת. ואנחנו מפסידים…
אבי הסער רעם. הגיע הזמן ללכת.
“לא״, אמר דאלינאר, ממקומו על ההריסות. “עזוב אותי״.
אבל —
“תן לי להרגיש את זה!״
נחשול ההרס פגע, הוטח בדאלינאר, והוא צעק בהתרסה. הוא
לא השתופף בפני סערת האימים. הוא לא ישתופף בפניה! הוא עמד מולה בגו זקוף, ובנחשול העוצמה שקרע את הקרקע לגזרים, הוא ראה משהו.
אור זהוב, בוהק אבל נורא. ולפניו, דמות אפלה בשריון רסיס שחור. לדמות היו תשעה צללים, כל אחד מהם פונה לכיוון אחר, ועיניה זהרו באור אדום ובוהק.
דאלינאר הביט עמוק לתוך אותן עיניים וחש צמרמורת המקפיאה אותו. למרות ההרס שהתחולל סביבו והסלעים המתאדים באוויר, הועיניים האלה הפחידו אותו יותר מכול. הוא ראה בתוכן משהו נורא ומוכר כאחד.
זאת הייתה סכנה מחרידה הרבה יותר מכל הסערות.
זה היה האלוף של האויב. והוא הגיע.
אחד אותם במהירות.
דאלינאר התנשם בכבדות כאשר החיזיון התנפץ. הוא מצא את עצמו יושב ליד נאבאני בחדר האבן הקטן בעיר הצריח אורית׳ירו. כעת כבר לא היה צריך לכבול את דאלינאר בזמן החזיונות שלו. כעת, כשהיה יכול לשלוט בהם, הוא הפסיק לזוז במציאות בזמן שחווה אותם.
הוא נשם עמוק, פניו שטופות זיעה, ליבו הלם בפראות. נאבאני אמרה משהו, אבל לכמה רגעים הוא לא היה מסוגל לשמוע אותה. היא נשמעה רחוקה לעומת הרעש האדיר שהדהד באוזניו.
“מה היה האור הזה שראיתי?״ הוא לחש.
לא ראיתי שום אור, אמר אבי הסער.
“הוא היה בוהק וזהוב, אבל נורא״, לחש דאלינאר. “הוא שטף את כל העולם בחומו״.
שנאה, נהם אבי הסער. האויב.
האל שהרג את אדון-הכול. הכוח מאחורי החורבנות.
“תשעה צללים״, לחש דאלינאר ורעד.
תשעה צללים? הבלתי עשויים. החיילים שלו, ספרנים עתיקים.
בשם הסערות. דאלינאר הכיר אותם רק מסיפורי האגדות. ספרנים איומים שיכלו לעוות את מוחותיהם של בני האדם.
העיניים האלה הוסיפו להטריד אותו. ככל שהמחשבה על הבלתי עשויים הייתה מפחידה, הוא חשש יותר מאותה דמות אדומת עיניים. האלוף של שנאה.
דאלינאר מצמץ והביט בנאבאני, האישה שאהב. היא נראתה מודאגת בשעה שהחזיקה בידו. במקום המוזר ובזמן המוזר הזה, היא הייתה הדבר האמיתי היחיד. משהו שאפשר לאחוז בו. יופי בוגר — במובנים מסוימות דמות האישה הוורינית המושלמת: שפתיים מלאות, עיניים שצבען סגול בהיר, שיער שחור מכסיף קלוע בצמות ללא דופי, חיטוביה הודגשו על-ידי האבאהת המשי הצמוד שלבשה. איש לא היה מאשים את נאבאני שהיא כחושה.
“דאלינאר?״ היא שאלה. “דאלינאר, מה קרה? אתה בסדר?״
“אני…״ הוא נשם עמוק. “אני בסדר, נאבאני. ואני יודע מה עלינו לעשות״.
הדאגה שעל פניה התגברה. “מה?״
“אני חייב לאחד את העולם לפני שהאויב יצליח להשמיד אותו״.
הוא חייב למצוא דרך לגרום למלכי העולם האחרים להקשיב לו. הוא חייב להכין אותם לסערה החדשה, ולאבות הריק. ואם הוא לא יצליח בזה, הוא יצטרך לעזור להם להתמודד עם ההשלכות.
אבל אם הוא יצליח, הוא לא יצטרך להתמודד לבדו עם החורבן. זה לא היה רק עניינה של ממלכה אחת הנלחמת באבות הריק. הוא צריך שממלכות העולם יצטרפו אליו ועליו למצוא את אבירי האור שהופיעו באותן הממלכות.
אחד אותם.
“דאלינאר״, היא אמרה. “אני חושבת שזאת מטרה ראויה… אבל בשם הסער, מה באשר אלינו? צלע ההר הזה הוא שממה מוחלטת, איך נוכל להאכיל את הצבאות שלנו?״
“מטילי הנשמות —“
“ינצלו בסופו של דבר את כל אבני החן״, אמרה נאבאני. “והם יכולים ליצור רק מוצרי צריכה בסיסיים. דאלינאר, אנחנו קפואים כאן למעלה, שבורים ומפולגים. מבנה הפיקוד שלנו התפורר והוא —“
“הכול בסדר, נאבאני״, אמר דאלינאר וקם ממקומו. הוא הקים גם אותה. “אני יודע. בכל זאת נצטרך להילחם״.
היא חיבקה אותו. הוא הצמיד אותה אליו, הרגיש את חומה, הריח את הבושם שלה. היא העדיפה ניחוח שהכיל פחות תמצית פרחים מאלה שהעדיפו נשים אחרות — ניחוח עוקצני יותר, כמו ריח של עץ מנוסר.
“נוכל לעשות את זה״, הוא אמר לה. “העקשנות שלי. החוכמה שלך. יחד, נצליח לשכנע את הממלכות האחרות להצטרף אלינו. כאשר הסערה החדשה תחזור הם יבינו שהאזהרות שלנו היו נכונות ויתאחדו נגד האויב. נוכל להשתמש בשערי השבועה כדי להעביר כוחות ולסייע זה לזה״.
שערי השבועה. עשרה שערים, פבריאלים עתיקים, היו שערים שהובילו אל אורית׳ירו. כאשר אביר האור הפעיל את אחד המכשירים הללו, האנשים שעמדו על הבימה המקיפה אותו הובאו אל אורית׳ירו, והופיעו במכשיר דומה שהיה כאן במגדל.
עד כה הם הצליחו להפעיל רק זוג אחד של שערי שבועה — השערים שהובילו את הצבאות מאורית׳ירו אל המישורים המנופצים ובחזרה. באופן תיאורטי יהיה ניתן להפעיל גם את תשעת האחרים — אבל לרוע המזל, המחקרים שלהם העלו שיצטרכו להפעיל תחילה את המנגנון בשני הצדדים כדי שיתחילו לפעול.
אם הוא ירצה להגיע אל ודנר, ת׳אילן, אזימיר או לכל מקום אחר, הם יצטרכו תחילה לשלוח את אחד האוריים שלהם אל העיר כדי שיפעיל את המכשיר.
“בסדר״, היא אמרה. “נעשה את זה. בדרך כלשהי נגרום להם
להקשיב — אפילו אם הם ינעצו את האצבעות שלהם עמוק בתוך האוזניים. ואני שואלת את עצמי איך הם יוכלו לעשות את זה, בזמן שהראש שלהם נעוץ עמוק בתוך הישבן שלהם״.
הוא חייך ופתאום הרגיש מטופש מכך שהאדיר אותה במחשבותיו רגע קודם לכן. נאבאני קולין לא הייתה איזו אישה מושלמת
וצייתנית — היא הייתה סערה בדמות אישה, מקובעת בדרכיה, עקשנית כמו סלע המתגלגל במורד ההר וחסרת סבלנות כלפי כל מה שנראה טיפשי בעיניה.
הוא אהב אותה עוד יותר בשל כך. מפני שהייתה פתוחה ואמיתית בחברה שגאוותה הייתה בשמירה על סודות. היא שברה איסורים, ולבבות, מאז הייתה בחורה צעירה. לפעמים המחשבה שהיא אוהבת אותו נראתה לו לא מציאותית כמו אחד החזיונות.
נקישה נשמעה על הדלת, ונאבאני הורתה לאדם שבחוץ להיכנס. אחת מהסיירות של דאלינאר הציצה פנימה. דאלינאר הסתובב והזעיף פנים כשהבחין בעמידתה החששנית של האישה ובנשימותיה המהירות.
“מה קרה?״ הוא שאל.
“המפקד״, אמרה האישה והצדיעה, פניה חיוורות. “התרחשה… תקרית. גילינו גופה במסדרונות״.
דאלינאר חש משהו גובר בתוכו, אנרגיה התגבשה באוויר כמו שמרגישים לפני שברק פוגע בקרקע. “מי זה?״
“הנסיך הנעלה טורול סאדיאס, המפקד״, אמרה האישה. “הוא נרצח״.
