הנוקמים: סוף המשחק בבתי הקולנוע, ואנחנו שמחים להביא לכם את ביקורתו של צפריר גרוסמן, מבקרנו לענייניי מארוול
עכשיו, לאחר שהעשן התפוגג והמלחמה הסתיימה, הוסר הסגר מעל ספויילרים על "הנוקמים: סוף המשחק", קראנו את כל הממים, דיברנו על כל פערי העלילה הענקיים שקיימים, אפשר באמת סוף כל סוף לדבר על הסרט. ובאמת, איך אפשר לכתוב על סרט שמסיים לא רק את העלילה של הסרט הקודם, אלא עשר שנים ו-22 סרטים? כנראה שכמו כל דבר, בשלושה חלקים. אין מה לעשות, יהיו מעט מאוד ספויילרים, לא קריטיים במיוחד, אבל אי אפשר לסכם סרט שכזה בלי לדבר על מה שמתרחש.
החלק הראשון של "סוף המשחק" הוא העלילה. העלילה, כמו שמצפים ממנה, היא עלילת מארוול סטנדרטית. לאחר שתאנוס חיסל מחצית מאוכלוסיית היקום, הנוקמים מנסים מהלך אחד אחרון שבו הם יצליחו להחזיר את כל הנעלמים, מהלך שכולל נסיעה בזמנים שונים וגניבה של אבני האינסוף לפני שתאנוס אסף אותם. כתוצאה מכך, אנחנו עדים לביקורים בסרטי מארוול הקודמים, בעלילה שמזכירה יותר את "בחזרה לעתיד 2", כלומר קצת שטותית וקצת מותחת. העלילה עצמה גם עוסקת באובדן ובכישלון. מלחמת האינסוף הסתיימה בכישלונם של הנוקמים. הרע הצליח בתוכנית שלו והגיבורים צריכים להתמודד על משמעות הכישלון. טוני סטארק, שכבר מתמודד עם ביעותי לילה עוד מהמתקפה על ניו יורק, נאלץ להבין שאולטרון היה מסוגל אולי להביס את תאנוס, אילו רק היה משקיע יותר זמן ומחשבה, תור מתמודד עם העובדה שלא כיוון לראש וקפטן אמריקה והאלמנה השחורה מנהלים את מה שנותר מהנוקמים ומנסים למלא את החלל שנותר. זה החלק הטוב והרע של העלילה. בעוד שההתמודדות היא חלק אינטגרלי בפיתוח הדמויות, רוב השעה הראשונה עוסק בממדי האובדן והכישלון וזהו חלק איטי מאוד ופוגע בקצב של הסרט, ובמיוחד בזה של סרט מארוול. והחלק האחרון של הסרט, שמתאר את הקרב האחרון, הוא אפי ברמות שלא נראו בקולנוע מאז ומעולם, וגרם לקהל לצרוח בשמחה כל כמה דקות. חוסר האיזון הזה הוא לפי דעתי עקב אכילס של הסרט, שהיה יכול ליהנות מקיצוץ במעט סצינות והידוק.
החלק השני הוא ההתייחסות לאחור. כיאה לסרט סיום, ישנן קריצות רבות לסרטים קודמים, לדמויות קודמות וזאת הנקודה הטובה ביותר של הסרט. הסרט מודע מאוד לכך שהוא אקורד סיום ולכן אינו משמיט אף התייחסות אחת לסרטים הקודמים, ובמקרה אחד, אפילו לאחת מסדרות הטלוויזיה. זה החלק הטוב ביותר של הסרט. בו אנחנו רואים את הדמויות מהעתיד והעבר מתנגשות בדמויות מוכרות יותר ופחות בסיטואציות מפתיעות. היה כיף מאוד להתייחס לכמה מקרים במיוחד, אבל אתם יודעים… ספויילרים וכל זה.
החלק השלישי הוא המשחק. המשחק של כל השחקנים הוא מעולה, במיוחד של רוברט דאוני ג'וניור וכריס אוונס, שכבר מכירים את הדמויות וקשה לראות שחקנים אחרים משחקים אותן. כריס המסוורת' נותן הופעה יוצאת דופן בתפקיד תור שנאלץ להתמודד עם הכישלון הגדול מכולם וזוכה למראה חדש ועדכני.
לסיכום, אין סיכוי שהסרט הזה יעמוד בציפיות שלכם. פשוט אין. עד כמה שהסרט הזה גדול, ארוך, אפי ומושקע ביותר, לא ניתן לסכם את כל הסרטים האלו בדרך הזאת. ולכן, כשמסתכלים על הסרט, הוא טוב, לא אחד מהטובים ביותר של מארוול (מלחמת האינסוף הרבה יותר טוב ממנו), אבל עדיין חגיגה לעיניים והוא מתבסס יותר מדי על הסרטים הקודמים, כך שאת ההנאה האמיתית ממנו מפיקים הצופים האדוקים. היה אפשר לחתוך קצת יותר מהסרט, ויש בו הרבה רגעים מתים והרבה בלבול, אבל כמחווה לסוף של תקופה הוא מצוין.
