גילדת ההרפתקנים – טעימת קריאה – פרק ראשון

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "גילדת ההרפתקנים" – ספר פנטזיה והרפתקאות, סוחף ומלא אקשן.

גילדת ההרפתקנים הוא הספר הראשון בטרילוגיית פנטזיה לנוער צעיר, מאת זאק לוראן קלארק וניק אֶליוֹפּוּלוֹס. מאנגלית: אורלי מזור-יובל הוצאת כנפיים וכתר

פרק ראשון

העולם הגיע אל קצו הרבה לפני שזד נולד, ואף על פי כן זה היה היום המפחיד ביותר בחייו של הנער. הוא עמד בשוק של פריסטֹון – ערבוביה שוקקת חיים של דוכנים ואוהלים שנדחסו בין האזור העשיר שבלב העיר ובין שכונות העוני שבשוליה. רבות מהחנויות היו מגובבות זו על גבי זו ויצרו מין מגדלי קוביות ססגוניים שהתנשאו לגובה רב ככל שהתירו חוקי העיר. באותו בוקר שררה בשוק אווירה של חוסר מנוחה. בדרך כלל בשעה מוקדמת כזאת היה האוויר מלא בקריאות הסוחרים המברכים זה את זה לשלום ובקולותיהם של המשרתים המתמקחים עם הרוכלים. אבל ביום ההוא זה לא היה כך.

ביום ההוא היה השוק שקט. רק קולות הפטישים ההולמים במרחק הדהדו ברחבי הכיכר. פריסטון התכוננה לטקס השיבוצים לגילדות. ברֹוק, חברו הטוב של זד, עמד לצידו. שני הנערים נעצו את עיניהם באוהל סגול גדול, ששלט עץ היה תלוי מעל פתח הכניסה שלו ועליו כתובת שגולפה בתשומת לב. מקיבה – גורלות וקמעות

מקיבה הזקנה כינתה את עצמה מיסטיקאית, אבל היו אנשים שקראו לה מכשפה. היא מכרה קמעות לכל מטרה. היו לה קמעות לחתונות, ונגד נשיכות כלבים, ולהגנה מפני מזל רע. היו לה קמעות אפילו לכביסה נקייה יותר. לרבים מהאנשים הפשוטים בפריסטון היה קמע שלה, מוסתר בתוך כיס או תלוי מתחת לחולצה. אמרו שרבים מהאצילים מחזיקים גם הם בקמעות כאלה, אבל איש מהם לא הודה בכך בגלוי. אחד הפריטים המבוקשים ביותר של מקיבה היה הקמע לשיבוץ לגילדות – קמע מזל שנועד להנחות את בעליו אל ייעודו הנכון. זה היה אחד הקמעות היקרים ביותר שלה.

"מתערב איתך שהיא בעצם לא כזאת מפחידה," לחש ברוק "ֶג'ט אומר שהיא רמאית. אימא שלו קנתה קמע אוויר צח כדי שאבא שלו יפסיק להפליץ בלילה, אבל הסירחון רק גדל פי שניים. חוץ מזה, אם מקיבה הייתה באמת קוסמת, היא הייתה בגילדת זהרורי הכסף."

ברוק נרתע לנוכח מבטו של זד. "אני בסך הכול מתכוון," המשיך בזהירות, "שהיא לא תקלל אותך. כנראה." "אתה חושב שאני רק מבזבז מטבע?" שאל זד. הוא שלף מכיסו מטבע כסף קטן, ורק מהמחשבה על הדברים שאימו הייתה יכולה לעשות בכסף הזה, הרגיש שאוזניו מתחממות.

ברוק הביט במטבע ונשא שוב את מבטו אל זד. "אם זה ירגיע אותך קצת, זה לא בזבוז." זד חייך חצי חיוך. ברוק אף פעם לא מוטרד משום דבר. אבל העניינים תמיד מסתדרים אצלו. גם אימו וגם אביו חברים בגילדת הסוחרים, אחת מארבע הגילדות הגבוהות. הם לא אצילים ממש, אבל גם לא ממש רחוקים מהמעמד הזה. וכמעט בטוח שלברוק מובטח מקום בגילדת הסוחרים. ברוק היה גם האדם הנדיב ביותר שזד הכיר. הוא זה שהשיג לזד את מטבע הכסף, אחרי שהתלונן שבועות בפני אביו שהוא זקוק לנעליים חדשות בשביל השיבוצים. הוא התכוון לספר להוריו שגנבו לו את המטבע. זד ציפה ליום הזה מאז ומתמיד, וגם פחד ממנו.

ביום הזה נקבעו השיבוצים של ילדי פריסטון, שהגיעו לגיל המתאים, לאיגודים המקצועיים הרבים בעיר. עבור רוב חבריו של זד, האירוע הזה היה רק עניין פורמלי, מין טקס מעבר. כמו ברוק, הם למדו את המקצוע של הוריהם מגיל צעיר, ועכשיו פשוט יהפכו באופן רשמי לשוליות בגילדות של משפחותיהם. אבל תמיד היו הפתעות. בייחוד בשיבוצים לגילדות הגבוהות.

"עוד מעט יתחילו להגיע אנשים," אמר ברוק וסקר במבטו את הכיכר השקטה. החומה הגבוהה של פריסטון התנשאה מעל העיר. מכל מקום היה אפשר לראות אותה.

"חשבתי שבשעה כזאת כבר יהיו כאן יותר אנשים." זד הנהן ותחב את המטבע לכיסו. "במילים אחרות," אמר, "תזדרז." הוא נשם עמוק, חייך אל חברו, צעד קדימה והסיט בשתי ידיו את שולי בד האוהל. החשכה שבפנים הפתיעה אותו מיד. בד האוהל היה בצבע סגול עמוק – צבע צעקני מדי למי שאינו בן אצולה – ולמרות זאת הוא ציפה שאור רב יותר יחדור בעדו. רוב הרוכלים הקפידו שהדוכנים יהיו נקיים ומוארים, כדי שהסחורה תוצג לקהל במיטבה. נדמה שהאוהל הזה תוכנן ליצור אווירת נכאים. כשהסתגלו עיניו של זד לאפלה, הוא גילה סביבו פריטים שונים ומשונים שלא ראה כמותם בשום חנות, והצללים שיוו להם מראה מפחיד עוד יותר. הייתה שם סלסילה מלאה שעוני יד ושעוני קיר – שבורים כולם. שעונים פועלים היו נדירים, ורק בני האצילים יכלו לקנות אותם.

הוא ראה כמה שעונים ממתכת ומעץ, והיו גם כמה שעונים מעוררי התפעלות במיוחד, שהיו משובצים בתוך עצמות מגולפות. קערות של קטורת העלו עשן בכל פינה. האבקות והעלים הבוערים מילאו את החלק העליון של האוהל בענן עשן שריחו מתקתק ומחליא. שלדים של יצורים קטנים כיסו את כיפת האוהל. רובם היו של בעלי חיים שזד לא ראה מימיו.

אבל החפצים העיקריים שמילאו את המקום היו הקמעות. בכל מקום ראה זד קמעות עץ זעירים תלויים על חוטים קצרים, משתלשלים מווים התלויים לאורך הקירות ומגובבים על השולחנות. רובם השתלשלו מתקרת האוהל ובצבצו מתוך ענני הלבנדר, בדיוק בגובה היד המושטת. המראה הזכיר לזד עכבישים שטֹווים סיבים דקיקים ודביקים לרשת ומפילים בה את טרפם ביש המזל, ואחר כך גוררים אותו אל מחילות נסתרות. כל הקמעות היו קטנים, עשויים עץ מגוָלף. רבים מהם היו בצורת בעלי חיים, אך כמה מהם היו חידתיים יותר ומשכו את תשומת הלב: קרס, גולגולת מחייכת, כף יד ובתוכה עין. מוכרת הקמעות עצמה ישבה במרכז האוהל מאחורי שולחן צר של מגידי עתידות. עד אותו היום ראה זד את האישה הזאת רק במבט חטוף.

פעם, כשהיה ילד קטן, צפו הוא וחבריו באוהל ממרחק במשך ערב שלם, בתקווה להצליח לראות היטב את מקיבה הזקנה כשתסגור את הדוכן ותלך לביתה. בזה אחר זה נקראו חבריו של זד לחזור הביתה באותו ערב, עד שנשארו שם רק הוא וברוק. אבל כשכבו כל העששיות בדוכנים, והכיכר שקעה בקדרות עמוקה, נאלצו גם הם לנטוש את משמרתם.

למיטב ידיעתו של זד, המיסטיקאית לא יצאה כלל מהאוהל. היא הייתה צעירה מכפי שציפה, לא היה לו ברור למה מכנים אותה מקיבה הזקנה. עורה השחום היה חלק מאוד ויפה.

מאות שנים קודם לכן הייתה פריסטון עיר מסחר מרכזית, הומה מנוודים, מסוחרים ומאצילים שבאו מכל העולם. עכשיו לא היה אפשר לצאת למסעות כאלה, אבל העיר לא איבדה מרבגוניותה. חבריו של זד נבדלו זה מזה במוצאם, ויצרו יחד מין שמיכת טלאים של צבעים וצורות. העור של זד היה בצבע של עופר איילים ותווי פניו קטנים, ואילו ברוק ניחן בפנים בהירות ובחיוך רחב. אבל הסיפור המשפחתי של זד היה סבוך הרבה יותר מזה של רוב חבריו.

מוכרת הקמעות נשאה את מבטה והביטה בו בשתיקה רגע ארוך. זד פתח את פיו לומר משהו, אבל גילה שהאומץ שמילא את ליבו קודם לכן אבד לו, ואיתו נעלם גם קולו. כמעט שנסוג והסתלק – כבר עמד להסיט את שולי האוהל ולברוח – אך האישה חדלה להתבונן בו והעבירה את מבטה אל שרפרף העץ שניצב מולה.

"אתה הראשון הבוקר," אמרה בקול חמים ולא מפחיד כלל. "כל הכבוד. חריצות היא קמע כשלעצמו." זד בלע את רוקו, אבל בגרונו עדיין עמד גוש. הוא התקרב אל השולחן. כשהתיישב על השרפרף הבחין שמקיבה הזקנה מגלפת קמע חדש מפיסת עץ. הסכין שאחזה בידיה היה מעוגל ונאה. להב המתכת הבהיק בחשכה בנצנוץ ירוק מסתורי.

"באת לקבל קמע שיבוץ לגילדות," אמרה. זו לא הייתה שאלה, ובכל זאת הנהן זד בראשו. "הרבה שנים לא ראיתי בשיבוצים ילד שדם של אלפים זורם בעורקיו." לשמע הדברים הרגיש זד עקצוץ באוזניו, אות ודִאי לכך שהן מסמיקות באדום עז.

אימו גידלה אותו מיום שנולד, ומאחר שירש את מרבית תווי פניה, הוא נראה אנושי במבט ראשון. אבל אוזניו הארוכות והמחודדות הסגירו את מוצאו. למיטב ידיעתו, הוא היה בן הֶאלפים היחיד בפריסטון. רוב הילדים חדלו ללעוג לו בשל אוזניו שנים קודם לכן, אך זד עדיין זיהה את המבט המופתע שעלה על פניהם של המבוגרים כשהבחינו באוזניו לראשונה.

"תגיד לי, ילד אלפים," המשיכה מקיבה. "לאיזו גילדה אתה רוצה להתקבל?"

"אימא שלי בגילדת המשרתים," אמר זד בקול צרוד. הוא כחכח בגרונו. "היא מתגאה בעבודה שלה, אבל היא אומרת שאם יהיה לי מקצוע טוב אוכל לחיות חיים נוחים. היא חסכה כל מטבע שיכלה כדי ללמד אותי קרוא וכתוב."

האישה הנהנה, אף שכבר לא הביטה בזד. עיניה היו נעוצות בקמע שגילפה, בסכין שנע בתנועה חלקה בין אצבעותיה המיומנות.

"אז אימא שלך מקווה שהסֹופרים ייקחו אותך. אבל אף פעם לא פגשתי ילד בגילך שלא חלם להתקבל לאחת מהגילדות הגבוהות." היא שלחה אל זד חיוך מהיר ושבה והתרכזה בעבודתה. "לאיזו גילדה אתה חולם להתקבל, זד?"

זד הצטמרר. הוא היה בטוח שלא אמר למיסטיקאית מה שמו. הוא ליקק את שפתיו ודיבר בלחש ובמבוכה. "לזהרורי הכסף, גילדת הקוסמים. כבר יש לי קצת מאנה, אני חושב. שמעתי שלרוב הקוסמים לוקח הרבה זמן לפתח את יכולת הכישוף שלהם. זה בגלל שאני… לדעתי זה בטח מאבא שלי. אז כתבתי להם, כדי שידעו, אבל לא הצלחתי למצוא אף אחד שיסכים להיות מאמן שלי או שימליץ עליי. לא שמעתי מהם."

זד נשם נשימה עמוקה ונענע את ראשו מצד לצד לאט. "אני יודע שזאת שטות מצידי. אם ישבצו אותי בגילדת הסופרים, זה עדיין יהיה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. אבל אם אצטרף לגילדת הקוסמים, החיים של אימא שלי ישתנו לגמרי. בכסף היא תוכל לקנות בית אמיתי, והתואר…" זד שינה תנוחה בכיסאו. "אולי אנשים לא יסתכלו עלינו מלמעלה כל כך אם אהיה הקוסם זד קגארי."

מקיבה נאנחה באהדה. "לצערי, אנשים תמיד מוצאים להם דרכים להסתכל על אנשים אחרים מלמעלה, בלי קשר למעמד. אבל בעיניי לחלום זאת לא שטות. גילדת הקוסמים…"

פתאום הזדעזע האוהל מצהלת סוס נוקבת. "סליחה, אדוני," נשמע בחוץ קולו של ברוק. "יש בפנים מישהו…" "זוז ואל תפריע לעבור," נשמע קול צעיר מלא בוז. "אני אגיד לך רק פעם אחת."

זד הסתובב לאחור. רגע השתרר שקט, ולאחריו נשמעו פסיעותיו של ברוק, שפינה את הדרך. שולי האוהל הוסטו לצדדים, ובאור המסמא של שמש הבוקר ראה זד רק שריון אבירים בוהק. שריון אצילים. הוא זינק מכיסאו ונסוג לאחור, אל ירכתי האוהל, והקמעות שנתקל בהם בדרכו קרקשו. האציל נכנס לתוך האוהל, וזד הופתע לראות שזה נער בגילו. גם הוא הגיע מן הסתם לקבל קמע לשיבוצים לגילדות. אבל למה? הוא לא זקוק למזל. האצילים תמיד שובצו בגילדות הטובות ביותר.

זד הספיק לשלוח מבט מהיר החוצה בטרם שבו שולי האוהל ונסגרו. ברוק ירה אליו מבט של חרדה, ואז אפפה החשכה את האוהל שוב. הנער האציל סקר את סביבתו במבט מלא סלידה, ועיניו רפרפו במהירות על פניו של זד כאילו היה אחד החפצים שבאוהל. בן האצילים היה נער יפה תואר וחזק, עורו שחום, בדיוק כפי שהנערות ברובע של זד ציפו שאציל ייראה. הוא גם נראה מרושע, כפי שזד ציפה שאצילים יהיו. מקיבה היא שפתחה בדברים.

"שלום, אדוני הצעיר," אמרה. "מצטערת, אני כרגע מטפלת בלקוח אחר. אולי אתה מוכן לחכות בחוץ?" הבוז שהפגין הנער נעשה בוטה יותר. הוא נעץ בזד מבט עוין, וזד השפיל את ראשו מיד, כפי שלימדה אותו אימו לעשות.

"אין בעיה, אדוני! אתה יכול לקבל את התור שלי."

"מה הקטע של האוזניים שלך?" שאל האדון הצעיר, בנימה שהעידה על חוסר סקרנות בולט. אוזניו של זד התלהטו, וכמוהן התלהטו גם פניו. כשהשתיקה התמשכה, התברר לו שהאציל מחכה לתשובה.

"אני…אלף…" זד היה נבוך ולא העז לומר יותר מזה. אילו היה ברוק פה, הוא היה שולף מיד תשובה מוחצת. אבל לבניהם של משרתים היה אסור להשיב תשובות מוחצות.

"הילד הציע לך בטובו את המקום שלו, אדוני," אמרה מקיבה והצביעה על השרפרף בידה.

"זד, אתה מוכן לחכות בחוץ בינתיים?" "

זה לא יימשך הרבה זמן," אמר האציל וגלגל את עיניו מעלה בבוז. "עד שהוא יגמור לגמגם, אני כבר לא אהיה פה." הוא הביט בשרפרף שהוצע לו והדף אותו מעליו בכף רגלו. היה ברור שהוא מעדיף לעמוד. מקיבה נשענה לאחור. היא הניחה על השולחן את הקמע שגילפה, אבל המשיכה לאחוז בסכין.

"בסדר," אמרה. "לאיזו גילדה אתה מקווה להשתּבץ, אדוני?"

האציל בהה בה רגע בגבה מורמת. הוא החווה בידו על שריון האבירים שעטה.

"גילדת האופים, אלא מה."

"האבירים, בני האבן, אני מבינה," אמרה מקיבה ונאנחה.

האישה קמה על רגליה באנקה. היא הושיטה את ידה מעלה והעבירה אותה בין הקמעות המשתלשלים מהתקרה, ואלה נגעו זה בזה בנקישות שנשמעו כמו ערב גשום.

"אבל אני לא מבינה למה אתה צריך לקבל ממני קמע. לפי השריון שלך, אדון מייקה גרא הצעיר…" מקיבה נקבה בשמו של הנער כמעט כבדרך אגב – "אני מתארת לעצמי שמקומך בשורות בני האבן מובטח."

זד זע על מקומו באי־נוחות. הוא שמע על בני משפחת גרא, אבל לא ידע עליהם הרבה פרטים. האצילים התגוררו בלב העיר, באזור העשיר של פריסטון. ברובע הזה גרו אנשים משושלות אצולה, שמעמדם המיוחס עבר אליהם בירושה. אימו של זד הייתה משרתת באחוזה מהודרת, אבל שניהם גרו יחד בבית דל בשיכונים ההומים שבשולי העיר. זאת הייתה כמעט עיר אחרת. זד עצמו לא ראה מימיו אלא את גגות בתי האצילים, ממרחק.

האדון הצעיר הניע את כתפיו מתחת לשריון. "אז בכל זאת אפשר לראות משהו בחושך הזה."

"לכל אציל שנולד ראשון או שני במשפחה מובטח מקום בגילדות היוקרתיות," המשיכה מקיבה ופשפשה עוד בין הקמעות שנעו מעלה ומטה בגלים מעל ראשיהם. "מותר לך להתחרות על מקום בין האבירים. אבל גם אם תיכשל לא נורא, תוכל להתקבל לגילדת הִמנהלה. הם יקבלו אותך בברכה לשורותיהם, לשלוט בעירנו המעטירה."

מקיבה הניחה יד על צווארה והניעה אותו בחדות מצד לצד. "אבל הזכות הזאת שמורה רק לשני הילדים הראשונים במשפחה, נכון?" לורד מייקה גרא צמצם את עיניו. "את עדיין מדברת?"

מקיבה הנהנה בכניעה. "מתנצלת, אדוני."

זד הבין למה רמזה המיסטיקאית. כשלמשפחה בפריסטון היו יותר משני ילדים, הילד השלישי והרביעי ואלה שבאו אחריהם שובצו אוטומטית למקדש דרך הזהב – גילדת המרפאים. דרך הזהב הייתה אחת מארבע הגילדות הגבוהות, לצד גילדת הקוסמים, האבירים והסוחרים. המרפאים זכו למעמד של כבוד בפריסטון, אבל הם גם היו מסדר נזירי. חברי המסדר נדרו לחיות בדרך הזהב, כנזירים ונזירות. הם ויתרו על שמותיהם ועל התארים שלהם – ונאסר עליהם להקים משפחות משלהם. זאת הייתה אחת הדרכים שבהן ויסתה פריסטון את גודל האוכלוסייה שלה. החומות יכלו להגן רק על מספר מוגבל של אנשים מפני הסכנות שבחוץ. אם איתרע מזלו של מייקה גרא והוא ילד שלישי במשפחה, הוא ישובץ היום במקדש כטירון – אלא אם כן תצרף אותו לשורותיה גילדת האבירים או גילדת הקוסמים. לשתי הגילדות האלה הייתה קדימות.

"או!" קראה מקיבה בשמחה בקול דקיק. "הנה הוא." היא משכה חוט מהתקרה והקמע השתחרר, והיא הושיטה אותה לגרא.

הלורד הצעיר בחן את פיסת העץ המגולפת בחשד. "זה… מה זה?" "זאת גירית," אמרה מקיבה. "פעם הגיריות חיו מעבר לחומה. אולי עדיין יש גיריות שם. כשמתגרים בהן הן אכזריות להפליא, אבל הן מסורות מאוד למשפחה. שלושה מטבעות כסף, בבקשה."

זד החל להזיע כששמע את המחיר. ברוק נשבע לו שהיא דורשת מטבע אחד בלבד. מייקה גרא שלף שלושה מטבעות נוצצים מתיק בד קטן שהיה קשור לחגורתו, והטיל אותם על השולחן. אחר כך יצא מהאוהל בסערה בלי לומר מילה ובלי להסיר את עיניו מקמע העץ שבידו.

כשנסגרו שולי האוהל, הרגיש זד שהאוויר שהחזיק בריאותיו פורץ החוצה בבת אחת. כתפיו נשמטו. "זה היה… מפתיע," אמרה מקיבה. היא התיישבה מאחורי השולחן, על כיסאה המרופד בכריות, והחוותה בידה אל השרפרף שלורד גרא הדף מעליו. "איפה היינו?" שאלה וחזרה לעבודת הגילוף. "אני לא זוכר שום דבר ממה שקרה לפני שהלורד נכנס," השיב זד בצחוק עצבני. כשייצב את השרפרף גילה שאוזניו עדיין בוערות. הוא השתהה ליד השולחן וניכר בו שהוא מתלבט.

"אבל בעצם," פתח, "האמת היא שאני צריך ללכת. אין לי שלושה מטבעות כסף."

"האדון הצעיר קיבל את המחיר המיוחד לאצולה," אמרה המיסטיקאית בקריצה. "אני בטוחה שנצליח להגיע להסדר אחר."

היא נופפה שוב בידה לעבר השרפרף והביטה בו במבט עיקש. זד התיישב בחיוך של תודה. "מאחר שהפריעו לנו," המשיכה מקיבה, "ועשו את זה בגסות, אציב לך אתגר, זד. אם יורשה לי."

זד קימט את מצחו. "איזה מין אתגר?" מקיבה הניפה את סכין הגילוף בקשת רחבה סביב האוהל. "אם תצליח לזהות איזה קמע הוא הקמע שלך, תקבל אותו בחינם."

פיו של זד נפער. הוא נשא את מבטו והתבונן בים הקמעות התלויים על חוטים מהתקרה. מן הסתם היו באוהל האפל מאות קמעות עץ. אולי יותר.

"ואם לא אצליח?" שאל בחרדה. לפי הסיפורים ששמע, מי שנכשל באתגרים שמציבות מכשפות תמיד נאלץ לשלם מחיר כבד.

"אה, אל תדאג. זה ממש שום דבר." קולה של מקיבה גווע ונהפך ללחישה. "תצטרך לתת לי… רק נתח מהנשמה שלך." זד השתנק, ועיניו חזרו מיד להביט במוכרת הקמעות. המיסטיקאית פרצה בצחוק מתגלגל והניחה את הסכין על בטנה – בזווית מסוכנת למדי, חשב זד.