מפת הימים – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "מפת הימים" – הספר הרביעי בסדרת "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים"

מתלבטים אם לקרוא גם את "מפת הימים", הספר הרביעי בסדרת "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים"? בואו לקרוא את הפרק הראשון ולקבל טעימה.

מוזמנים גם לבקר באתר הבית של רנסום ריגס

קריאה נעימה!

* * *

1

מוזר מה המוח מסוגל לעבד, וּלְמה הוא מתנגד. רק עכשיו שרדתי את הקיץ הסוריאליסטי ביותר שאפשר לדמיין – חזרתי למאות קודמות, אילפתי מפלצות בלתי נראות, התאהבתי באקסית מעוכבת הזמן של סבא שלי – אבל דווקא עכשיו, בהווה חסר הייחוד, בפרוור של פלורידה, בבית שגדלתי בו, התקשיתי להאמין למראה עיניי.

הנה אינוֹק מרוח על הספה בצבע בז' ושותה קולה מכוס קבוצת הפוטבול טַמְפָּה בֵּיי בּאקָנירְז של אבא שלי. הנה אוֹליב חולצת את נעלי העופרת שלה, מרחפת לתקרה ומסתובבת במעגלים על המאוורר. הנה הוֹראס ויוּ במטבח שלנו. הוראס בוחן את התצלומים על דלת המקרר, ויו מחטט בארונות בחיפוש אחר חטיף. הנה קְלֵייר, שני הפִּיות שלה פעורים בעודה בוהה במונולית השחור העצום של הטלוויזיה התלויה על הקיר. הנה מילֶרְד, עם מגזיני העיצוב של אימא שלי שנישאים משולחן הסלון ונפתחים באוויר בעודו מדפדף בהם, וצורת רגליו היחפות מוטבעת בשטיח. זאת הייתה התמזגות של עולמות שדמיינתי אלף פעם, אך מעולם לא חלמתי שתהיה אפשרית. והנה היא כאן: הלפנֵי והאחרֵי שלי כמו כוכבי לכת מתנגשים.

מילרד כבר ניסה להסביר לי איך ייתכן שהם כאן, בטוחים ונטולי חשש לכאורה. התמוטטות הלולאה ברובע השטן, זו שכמעט נהרגנו בה, אִתחלה את השעונים הפנימיים שלהם. הוא לא הבין למה בדיוק, רק ידע שהם כבר לא בסכנה של הזדקנות מואצת פתאומית אם יישארו יותר מדי בהווה. הם יזדקנו יום אחר יום, בדיוק כמוני. נראה שחוב השנים שלהם נמחק, כאילו במהלך רוב המאה העשרים לא חיו מחדש שוב ושוב את אותו יום שטוף שמש. אין ספק שמדובר בנס – פריצת דרך שאין שנייה לה בהיסטוריה של המשונים – אבל מדהימה בהרבה מהאופן שבו זה התאפשר הייתה העובדה שהם כאן בכלל: שלצידי עומדת אֶמָה, אמה היפה והחזקה, וידה בידי, עיניה הירוקות נוצצות, סורקות את החדר בפליאה. אמה, שחלמתי עליה לעיתים קרובות כל כך בשבועות הארוכים והבודדים מאז חזרתי הביתה. היא לבשה שמלה יומיומית אפורה שהגיעה עד מתחת לברכיים, נעלה נעליים שטוחות שתוכל לרוץ בהן במידת הצורך, ושערה הבהיר היה אסוף בקוקו. לאחר עשרות שנים שאחרים היו תלויים בה, היא נעשתה מעשית בתכלית, אבל לא האחריות ולא נטל השנים הצליחו לכבות את ניצוץ הילדה שהאיר אותה מבפנים באור יקרות. היא הייתה קשה ורכה כאחד, חמוצה ומתוקה, זקנה וצעירה. זה מה שאהבתי בה יותר מכול, היכולת שלה להכיל הרבה כל כך. הנשמה שלה הייתה נטולת תחתית.

"ג'ייקוב?"

היא דיברה אליי. רציתי לענות, אבל ראשי שקע בחול טובעני חולמני.

היא נופפה לי בידה ואז נקשה באצבעותיה. האגודל העלה ניצוץ כמו מצית. נרתעתי בהפתעה וחזרתי לעצמי.

"היי," אמרתי. "סליחה."

"לאן נעלמת?"

"פשוט…" נופפתי בידי כאילו אני גורף קורי עכביש מהאוויר. "טוב לראות אותך, זה הכול." בכל פעם שניסיתי להשלים משפט הרגשתי כאילו אני מנסה לאסוף בזרועותיי עשרה בלונים.

החיוך שלה לא הצליח להסתיר דאגה קלה. "אני יודעת שבטח מוזר לך מאוד שכולנו הגענו פתאום. אני מקווה שלא זעזענו אותך יותר מדי."

"לא, לא. טוב, אולי קצת." החוויתי בראשי על החדר והנוכחים בו. מהומה עליזה ליוותה את חברינו לכל מקום שהלכו. "את בטוחה שאני לא חולם?"

"אתה בטוח שאני לא?" היא אחזה בידי השנייה ולחצה עליה, ונדמה שחמימותה ומוצקותה מקנות לעולם ממשות. "אין לך מושג כמה פעמים בכל השנים האלה דמיינתי שאני מבקרת בעיירה הקטנה הזאת."

לרגע הייתי מבולבל, אבל אז… כן, כמובן. סבא שלי. אֵייבּ גר כאן עוד לפני שאבא שלי נולד. ראיתי את הכתובת שלו בפלורידה על המכתבים שאמה שמרה. המבט שלה היטשטש כאילו היא שוקעת בזיכרונות, והרגשתי צביטת קנאה בעל כורחי – ואז התביישתי בה. העבר שלה הוא עניינה האישי, ויש לה כל זכות להרגיש מעורערת כמוני בעקבות התנגשות העולמות שלנו.

מיס פרגרין פרצה אל תוך החדר כמו רוח סערה. היא פשטה את שכמיית המסעות שלה, ותחתיה נגלו מכנסי רכיבה ומקטורן נאה עשוי בד טוויד ירוק, כאילו הגיעה לכאן על גב סוס. היא חילקה פקודות בעודה חוצה את החדר. "אוליב, רדי משם! אינוק, להוריד את הרגליים מהספה!" היא סימנה לי באצבע והחוותה בראשה לעבר המטבח. "מר פּוֹרְטְמַן, ישנם עניינים מסוימים שדורשים את התייחסותך."

אמה שילבה את זרועה בזרועי וליוותה אותי למטבח, והייתי אסיר תודה על כך. החדר עדיין לא הפסיק לגמרי להסתחרר.

"כבר מסתלקים להתנשק?" אמר אינוק. "רק הגענו!"

ידה הפנויה של אמה הבזיקה לחרוך את שולי שערו. אינוק נרתע וחבט בראשו המעלה עשן, ונדמה שהצחוק שפרץ ממני מפזר חלק מקורי העכביש בראשי.

כן, החברים שלי היו ממשיים והם היו כאן. יותר מזה, מיס פרגרין אמרה שבכוונתם להישאר זמן-מה. ללמוד קצת על העולם המודרני. לצאת לחופשה, הפוגה דרושה מאוד מרובע השטן המוזנח – שעכשיו, כשהבית הישן והאהוב שלהם בקֶרְנְהוֹם איננו עוד, הפך לביתם הזמני. הם התקבלו כאן בברכה, כמובן, והייתי אסיר תודה לאין שיעור על נוכחותם. אבל איך זה יעבוד בדיוק? מה לגבי ההורים והדודים שלי, שברגעים אלה ממש בְּרוֹנְווין שומרת עליהם בחניה? היה בלתי אפשרי להתמודד עם כל זה בבת אחת, אז לעת עתה הדפתי את המחשבה.

מיס פרגרין דיברה עם יו ליד המקרר הפתוח. הם נראו לחלוטין לא במקום בין כל פלדת האל-חלד והזוויות החדות של המטבח המודרני של הוריי, כמו שחקנים שהגיעו לאתר הצילומים הלא-נכון. יו נופף בחבילה של גבינה מעובדת עטופה פלסטיק.

"אבל יש כאן רק אוכל מוזר, ולא אכלתי מאות שנים!"

"אל תגזים, יו."

"אני לא מגזים. ברובע השטן השנה 1886, ושם אכלנו ארוחת בוקר."

הוראס פרץ מתוך חדר המזווה. "השלמתי את בדיקת המלאי, והאמת היא שאני המום. שקיק אחד של אבקת סודה לשתייה, קופסת שימורים אחת של סרדינים במלח וקופסה אחת של תערובת להכנת עוגיות שורצת חיפושיות קמח. יש קיצוב מזון? אנחנו במלחמה?"

"אנחנו מזמינים הרבה משלוחים," אמרתי וניגשתי אליו. "ההורים שלי לא ממש מבשלים."

"אז למה יש להם כזה מטבח מדהים?" שאל הוראס. "גם כשף מוסמך, אני לא יכול להכין משהו משום דבר."

האמת היא שאבא שלי ראה את המטבח הזה במגזין עיצוב והחליט שהוא רוצה אותו. הוא ניסה להצדיק את ההוצאה בהבטחה שילמד לבשל ויכין למשפחה ארוחות מפוארות – אבל כמו רבות מהתוכניות שלו, גם זו התמוססה אחרי כמה שיעורי בישול. אז עכשיו היה להם מטבח ענקי ויקר, ששימש בעיקר לבישול ארוחות מוכנות וחימום אוכל ממשלוחים מהיום קודם. אבל במקום לומר משהו מזה, רק משכתי בכתפיים.

"ברור שלא תגוועו ברעב בחמש הדקות הקרובות," אמרה מיס פרגרין וגירשה את הוראס ויו מהמטבח. "עכשיו, מר פורטמן. קודם לכן נראית מעט מעורער. אתה מרגיש טוב?"

"טוב יותר מדקה לדקה," אמרתי, מעט נבוך.

"יכול להיות שאתה סובל מִיַּעֶפֶת לולאה קלה," אמרה מיס פרגרין. "היא רק התעכבה מעט. זה נורמלי לגמרי בקרב העוברים בזמן, בעיקר כאלה שהעניין חדש להם." היא דיברה אליי מעבר לכתפה בעודה מתהלכת במטבח ומציצה בכל הארונות. "התסמינים קלים בדרך כלל, אבל לא תמיד. כמה זמן אתה מרגיש סחרחורת?"

"רק מאז שכולכם הגעתם. אבל באמת, אני בסדר…"

"מה לגבי כיבים דולפים, יבלות או מיגרנות?"

"לא."

"שיבוש מנטלי פתאומי?"

"אממ… לא למיטב זיכרוני?"

"יעפת לולאה לא מטופלת אינה עניין לבדיחות, מר פורטמן. אנשים מתו מזה. היי – עוגיות!" היא חטפה קופסת עוגיות מהארון, שמטה אחת אל ידה והקפיצה אותה לפה. "חלזונות בצואה?" היא שאלה בעודה לועסת.

כבשתי גיחוך. "לא."

"היריון ספונטני?"

אמה נרתעה. "את לא רצינית!"

"זה קרה רק פעם אחת, למיטב ידיעתנו," אמרה מיס פרגרין. היא הניחה מידה את קופסת העוגיות ונעצה בי מבט. "היה מדובר בגבר."

"אני לא בהיריון!" אמרתי בקול טיפה רם מדי.

"תודה לאל!" צעק מישהו מהסלון.

מיס פרגרין טפחה על כתפי. "נשמע שהכול בסדר, אבל הייתי צריכה להזהיר אותך."

"אולי היה עדיף שלא," אמרתי. "הייתי נעשה פרנואידי. גרוע מזה, אם כל החודש האחרון הייתי עושה בדיקות היריון בגנֵבה ומחפש חלזונות בצואה, ההורים שלי כבר מזמן היו זורקים אותי לבית משוגעים."

"מבינה לגמרי," אמרה מיס פרגרין. "עכשיו, לפני שנוכל כולנו להירגע וליהנות זה בחברת זה, כמה עניינים עומדים על הפרק." היא התחילה לצעוד במעגל קטן בין התנור הכפול לכיור. "נושא ראשון: בטיחות ואבטחה. סרקתי את סביבות הבית. נראה שהכול שקט, אבל חזות שלווה עלולה להטעות לפעמים. האם יש משהו שאני צריכה לדעת על השכנים שלך?"

"כמו מה?"

"עבר פלילי? נטיות אלימות? אוספי נשק חם?"

היו לנו שני שכנים בלבד: גברת מֵלוֹרוּס הקשישה, אישה בת שמונים מרותקת לכיסא גלגלים, שיצאה מהבית רק בסיוע האחות השכירה, וזוג גרמנים שרוב חודשי השנה לא נמצאו בבית, והאחוזה שלהם בסגנון קייפ קוד הייתה מאוכלסת רק בחורף.

"גברת מלורוס קצת חטטנית," אמרתי. "אבל כל עוד אף אחד לא יפגין משונוּת בוטה בחצר הבית שלה, אני לא חושב שהיא תעשה בעיות."

"רשמתי לעצמי," אמרה גברת פרגרין. "נושא שני: האם הרגשת בנוכחות הנַפְחָלוּל מאז שחזרת הביתה?"

לחץ הדם שלי זינק מעצם אזכור המילה, שלא עברה במחשבתי או יצאה מפי כבר כמה שבועות. "לא," מיהרתי לענות. "למה? היו התקפות נוספות?"

"שום התקפות. שום סימן מהם. אבל זה הדבר שמדאיג אותי. עכשיו, לגבי המשפחה שלך…"

"לא הרגנו או לכדנו את כולם ברובע השטן?" שאלתי. לא הייתי מוכן להחליף נושא במהירות כזאת.

"לא ממש את כולם. קבוצה קטנה נמלטה עם כמה רְשָפים לאחר הניצחון שלנו, ואנו סבורים שהם חמקו בחשאי לאמריקה. קשה לי להאמין שהם יתקרבו אליך – אני בטוחה שהם למדו את הלקח – אני רק יכולה לשער שהם מתכננים דבר-מה. זהירות יתר לא תזיק."

"הם מפחדים ממך פחד מוות, ג'ייקוב," אמרה אמה בגאווה.

"באמת?" שאלתי.

"אחרי מה שעשית להם, יהיה מטומטם מצידם לא לפחד," אמר מילרד, וקולו הצטלצל מקצה המטבח.

"אנשים מנומסים לא מצותתים לשיחות פרטיות," התנשפה מיס פרגרין.

"אני לא מצותת, אני רעב. וחוץ מזה, שלחו אותי לבקש ממך לא להשתלט על ג'ייקוב. עברנו דרך ארוכה מאוד כדי לפגוש אותו, את יודעת."

"הם ממש התגעגעו לג'ייקוב," אמרה אמה למיס פרגרין. "כמעט כמוני."

"אולי הגיע הזמן שתדבר עם כולם," אמרה לי מיס פרגרין. "תישא נאום קבלת פנים. תעגן את כללי היסוד."

"כללי היסוד?" שאלתי. "מה זאת אומרת?"

"הם נמצאים באחריותי, מר פורטמן, אבל זאת העיירה שלך וזה הזמן שלך. אזדקק לעזרתך כדי להבטיח שאיש מהם לא יסתבך בצרות."

"חשוב להאכיל אותם," אמרה אמה.

פניתי אל מיס פרגרין. "מה התחלת לומר קודם על המשפחה שלי?"

לא יכולנו להשאיר אותם אסירים בחניה לנצח, והתחלתי להילחץ מהשאלה איך נתמודד איתם.

"אל דאגה," אמרה מיס פרגרין. "אצל ברונווין הכול בשליטה."

המילים בקושי יצאו מפיה, וכבר נשמע מכיוון החניה המקורה רצף מהיר של התרסקויות מטלטלות. כוסות נפלו לרצפה ממדף סמוך והתנפצו.

"נשמע שהכול יצא משליטה לגמרי," אמר מילרד.

אנחנו כבר התחלנו לרוץ.

"תישארו כאן!" צעקה מיס פרגרין לעבר הסלון.

יצאתי בריצה מהמטבח ודהרתי לאורך המסדרון האחורי, אמה ממש מאחוריי, והאדרנלין מחדד את כל חושיי. לא ידעתי לְמה לצפות בעודנו פורצים אל החניה. עשן? דם? זה נשמע כמו פיצוץ, אבל בהחלט לא ציפיתי למצוא את ההורים והדודים שלי שרועים מעולפים במכונית שלנו, שלווים כתינוקות. הקצה האחורי של המכונית נדחס לשקע גדול בדלת המוסך המתגלגלת, ועל הבטון סביבו היו זרועים שברים נוצצים של הפנסים האחוריים. מנוע המכונית פעל.

ברונווין עמדה בחזית המכונית והפגוש מתדלדל מידיה. "אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת מה קרה," היא אמרה ושמטה את הפגוש בקול הצטלצלות רם.

קלטתי שאני חייב לכבות את המנוע לפני שכולנו ניחנק למוות, אז התרחקתי מהאחרים ורצתי אל דלת הנהג. היא הייתה נעולה. ברור, המשפחה שלי ניסתה למנוע מברונווין להיכנס. הם בטח היו מבועתים.

"אני יכולה לפתוח אותה," אמרה ברונווין. "זוז אחורה!"

היא נטעה רגליים ברצפה ותפסה בידית בשתי ידיים.

"מה את…" התחלתי לומר, אבל ברונווין כבר משכה משיכה אדירה ותלשה את הדלת מציריה. בשל משקל הדלת ותנופתה היא המשיכה באותו כיוון, עפה מידיה של ברונווין אל קצה החדר ונתקעה בקיר האחורי. גל הרעש היה כמו כוח פיזי שדחף אותי לאחור.

"אופס," אמרה ברונווין בדממה המצטלצלת שהשתררה.

מוסך החניה התחיל להיראות כמו אחד הבתים המופצצים של לונדון שראיתי בזמן המלחמה.

"ברונווין!" צעקה אמה והורידה את הידיים שגוננו על ראשה. "יכולת להוריד למישהו את הראש!"

צללתי אל החור בצד הנהג שבו הייתה פעם הדלת, הושטתי יד מעבר לאבא הישן וחטפתי את המפתחות ממתג ההתנעה. אימא הייתה שרועה כנגד אבא שנחר. במושב האחורי, הדודים שלי ישנו מחובקים. למרות הרעש, איש מהם לא זז. הכרתי רק חומר אחד שיכול לגרום לאנשים לשקוע בשינה עמוקה כזאת: פיסה טחונה מאימא אבקה. כשיצאתי מהמכונית ראיתי שברונווין מחזיקה שקיק קטן של החומר. היא ניסתה להסביר מה קרה.

"האיש מאחור," היא אמרה והצביעה על דוד בּוֹבּי, "ראיתי אותו משתמש ב… בדבר הקטן הזה שלו…" היא שלפה מהכיס שלה את הטלפון של בובי.

"טלפון סלולרי," אמרתי.

"כן, זהו," היא המשיכה. "אז לקחתי אותו ממנו, וכולם נעשו עצבניים כמו שק מלא חמוסים, אז עשיתי מה שמיס פ' הראתה לי…"

"את השתמשת באבקה?" שאלה מיס פרגרין.

"נשפתי אותה ישר עליהם, אבל הם לא נרדמו מייד. אבא של ג'ייקוב התניע את המכונית, אבל במקום לנסוע קדימה הוא… הוא…" ברונווין סימנה אל דלת החניה המעוקמת. היא לא מצאה מילים הולמות לתיאור.

מיס פרגרין טפחה על זרועה. "כן, יקירה, אני רואה. התמודדת עם העניין בדיוק כמו שצריך."

"בטח," אמר אינוק. "ישר דרך הקיר."

הסתובבנו וראינו את הילדים האחרים מציצים מהמסדרון בקבוצה צפופה.

"אמרתי לכם להישאר בסלון," אמרה מיס פרגרין.

"אחרי רעש כזה?" שאל אינוק.

"אני מצטערת, ג'ייקוב," אמרה ברונווין. "הם היו כל כך נסערים, ולא ידעתי מה לעשות. אני לא הזקתי להם, נכון?"

"לא נראה לי." בעצמי חוויתי את השינה הרכה שמחוללת האבקה של אימא אבקה, וזה לא מקום כזה נורא לבלות בו כמה שעות. "אני יכול לראות את הטלפון של דוד שלי?"

ברונווין הושיטה לי אותו. על המסך הייתה רשת של סדקים, אבל הוא עדיין היה קריא. כשהוא נדלק ראיתי שרשרת של הודעות מדודה שלי:

מה קורה?

מתי תגיע הביתה?

הכול בסדר?

בתגובה, דוד בובי התחיל להקליד תזעיקי משטרה, אבל אז כנראה הבין שהוא יכול להזעיק אותם בעצמו באותה קלות. אבל ברונווין לקחה ממנו את הטלפון לפני שהספיק לעשות זאת. אילו איחרה בשניות ספורות, יכול להיות שהכוחות המיוחדים כבר היו מסתערים עלינו. הרגשתי לחץ בחזה למחשבה כמה מהר המצב שלנו היה עלול להיעשות מסוכן ומורכב. לעזאזל, חשבתי לעצמי כשהעברתי מבט מהמכונית ההרוסה לקיר ההרוס לדלת החניה ההרוסה, זה כבר קרה.

"אל תדאג, ג'ייקוב. כבר יצא לי להתמודד עם מצבים בעייתיים בהרבה." מיס פרגרין הקיפה את המכונית לבחון את הנזק. "המשפחה שלך תישן שינה עמוקה עד הבוקר, ואני חושבת שכדאי שננסה לעשות כמוהם."

"ומה אז?" שאלתי. הייתי מודאג והתחלתי להזיע. היה חום נוראי בחניה הלא-ממוזגת.

"כשהם יתעוררו נמחק את הזיכרונות האחרונים שלהם ונשלח את הדודים שלך הביתה."

"אבל מה הם…"

"אני אסביר שאנחנו קרובי משפחה רחוקים מצד אבא שלך, והגענו מאירופה לעלות לקבר של אייב. לגבי האשפוז שלך במוסד, אתה מרגיש הרבה יותר טוב, וכבר לא זקוק לטיפול פסיכיאטרי."

"ומה לגבי…"

"אה, הם כולם יאמינו לזה. קל מאוד להשפיע על רגילים אחרי מחיקת זיכרון. סביר להניח שהייתי מצליחה לשכנע אותם שבאנו לבקר ממושבה בירח."

"מיס פרגרין, בבקשה תפסיקי לעשות את זה."

היא חייכה. "אני מתנצלת. מאה שנה כמנהלת מרגילות אותך לִצפות שאלות כדי לחסוך זמן. עכשיו בואו, ילדים, אנחנו צריכים לדבר על הנהלים לימים הקרובים. יש הרבה ללמוד על ההווה, ואין כמו ההווה כדי להתחיל ללמוד."

היא התחילה להוביל את כולם אל מחוץ לחניה, והם המטירו עליה שאלות ותלונות.

"כמה זמן נוכל להישאר?" שאלה אוליב.

"אפשר לצאת לחקור את הסביבה בבוקר?" שאלה קלייר.

"הייתי רוצה לאכול משהו לפני שאגווע," אמר מילרד.

עד מהרה נשארתי לבדי בחניה. התעכבתי גם כי לא רציתי להשאיר את המשפחה שלי לבדה שם למשך הלילה, אבל גם כי חששתי ממחיקת הזיכרון המצפה להם. מיס פרגרין נראתה בטוחה בעצמה, אבל זאת תהיה מחיקה גדולה יותר מזאת שביצעה בלונדון, שמחקה להם רק כעשר דקות של זיכרונות. מה אם היא לא תמחק מספיק, או תמחק יותר מדי? מה אם אבא ישכח את כל הידע שלו על ציפורים או שאימא תשכח את כל הצרפתית שלמדה בקולג'?

עמדתי שם כדקה וצפיתי בהם ישנים. משקל האחריות החדש הזה היה מכביד. פתאום נמלאתי תחושה לא נעימה שאני המבוגר, ואילו בני המשפחה שלי – ששוכבים שלווים ופגיעים ומזילים קצת ריר – נראים כמעט כמו תינוקות.

אולי הייתה דרך אחרת.

אמה הציצה בדלת הפתוחה. "הכול בסדר? אני חושבת שהבנים יתחילו להשתולל אם הם לא יקבלו ארוחת ערב בקרוב."

"אני לא בטוח שכדאי שאעזוב אותם," אמרתי וסימנתי בראש אל המשפחה שלי.

"הם לא הולכים לשום מקום ולא אמורים להזדקק לשמירה. עם מנה כזאת של אבקה הם יישנו כמו אבן עד מחר בצהריים."

"אני יודע. פשוט… קצת לא טוב לי עם זה."

"בלי סיבה." היא ניגשה אליי. "זאת לא אשמתך. בכלל."

הנהנתי. "זה פשוט נראה קצת טראגי, זה הכול."

"מה נראה טראגי?"

"שהבן של אייב פורטמן לעולם לא ידע איזה אדם מיוחד היה אבא שלו."

אמה אחזה בזרועי ותלתה אותה סביב כתפיה. "אני חושבת שטראגי פי מאה שהוא לעולם לא ידע איזה אדם מיוחד הבן שלו."

בדיוק רכנתי אליה לנשק אותה, אבל הטלפון של דוד שלי רטט בכיסי. שנינו קפצנו בבהלה, ואני שלפתי את הטלפון ומצאתי הודעה חדשה מהדודה שלי.

ג' הקוקו כבר בבית המשוגעים?

"מה זה?" שאלה אמה.

"לא משהו חשוב." החזרתי את הטלפון לכיס ופניתי אל הדלת. פתאום נדמה שלא כל כך נורא להשאיר את המשפחה שלי בחניה למשך הלילה. "בואי, צריך לחשוב מה עושים עם ארוחת הערב."

"אתה בטוח?" שאלה אמה.

"לגמרי."

כיביתי את האורות בחניה ויצאנו.

הצעתי שנזמין פיצה ממקום שעושה משלוחים עד שעה מאוחרת. רק כמה מהילדים ידעו מה זאת פיצה, וכל עניין המשלוח היה זר להם לגמרי.

"מכינים את זה במקום אחר ומביאים לך הביתה?" שאל הוראס, כאילו הרעיון שערורייתי מעט.

"פיצה – זה מאכל קליפורני?" שאלה ברונווין.

"לא ממש," אמרתי. "אבל תסמכו עליי, אתם תמותו על זה."

עשיתי הזמנה ענקית בטלפון, והתיישבנו על הספות והכיסאות בסלון לחכות שהיא תגיע. מיס פרגרין לחשה באוזני, "אולי הגיע הזמן לנאום ההוא שדיברנו עליו." בלי לחכות לתשובה היא כחכחה בגרונה והכריזה בפני כולם שיש לי משהו לומר. אז קמתי ואלתרתי נאום, מגושם משהו.

"אני כל כך שמח שכולכם כאן. אני לא בטוח אם אתם יודעים לאן המשפחה שלי ניסתה לקחת אותי הערב, אבל זה לא מקום טוב. זאת אומרת…" היססתי. "זאת אומרת, אולי הוא טוב לאנשים מסוימים, אתם יודעים, עם בעיות נפשיות אמיתיות, אבל… בקיצור, אתם הצלתם לי את התחת."

מיס פרגרין עשתה פרצוף.

"אתה זה שהציל לנו את… הטוסיק," אמרה ברונווין והעיפה מבט אל המנהלת. "בסך הכול השבנו טובה תחת טובה."

"טוב, בכל אופן תודה. כשרק הגעתם חשבתי שאתם חלום. כי מאז שנפגשנו אני חולם שתבקרו אותי כאן. אז היה קשה להאמין שזה באמת קורה. בכל אופן, הנקודה היא שאתם באמת כאן, ואני מקווה שאוכל לגרום לכם להרגיש בבית, כמו שאתם גרמתם לי להרגיש כשהתארחתי בלולאה שלכם." הנהנתי והסתכלתי על הרצפה, פתאום מאוד מודע לעצמי. "אז בגדול אני ממש שמח שאתם כאן, אני מת עליכם, זהו, נגמר הנאום."

"גם אנחנו אוהבים אותך!" אמרה קלייר. היא זינקה מהמושב שלה ורצה לחבק אותי. אוליב וברונווין הצטרפו אליה, ומהר מאוד כמעט כולם חיבקו אותי בכוח.

"אנחנו כל כך שמחים להיות כאן," אמרה קלייר.

"ולא ברובע השטן," אמר הוראס.

"נעשה כל כך הרבה כיף," אמרה אוליב.

"סליחה שהרסנו חלקים מהבית שלך," אמרה ברונווין.

"מה זאת אומרת הרסנו, ברבים?" שאל אינוק.

"לא נושם," התנשפתי. "חיבוק חזק מדי."

החבורה הרפתה קצת כדי לאפשר לי לשאוף אוויר, ואז יו השתחל למרווח ודקר לי בחזה.

"אתה יודע שלא כולנו כאן, נכון?" דבורה יחידה זמזמה סביבו במעגלים לחוצים. האחרים התרחקו ונתנו מקום ליו ולדבורה הכועסת שלו. "כשאמרת שאתה שמח שכולנו כאן. טוב, זה לא כולנו."

לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון, ומייד נמלאתי בושה. "אני מצטער, יו. לא התכוונתי להתעלם מפיונה."

הוא השפיל מבט אל גרבי הפסים הצמריריים שלו. "לפעמים אני מרגיש כאילו כולם מלבדי שכחו אותה." השפה התחתונה שלו רעדה, והוא קפץ את אגרופיו כדי להתעשת. "היא לא מתה, אתה יודע."

"אני מקווה שאתה צודק."

הוא הסתכל לי בעיניים בהתרסה. "היא לא."

"בסדר. היא לא."

"אני ממש מתגעגע אליה, ג'ייקוב."

"כולנו מתגעגעים אליה," אמרתי. "לא התכוונתי להשמיט אותה, ולא שכחתי אותה."

"ההתנצלות התקבלה," אמר יו. הוא ניגב את הפנים, הסתובב ויצא מהחדר.

"תאמין או לא," אמר מילרד אחרי רגע, "זאת הייתה התקדמות."

"הוא בקושי מדבר עם מישהו מאיתנו," אמרה אמה. "הוא כועס, ולא מוכן להכיר בָּאמת."

"אתם לא חושבים שיכול להיות שפיונה בחיים?" שאלתי.

"זה לא נשמע סביר," אמר מילרד.

מיס פרגרין עשתה פרצוף והצמידה אצבע לשפתיה – היא התקרבה אלינו בתנועה חלקה מקצה החדר – ובמגע יד בגבנו דחקה אותנו להצטופפות פרטית. "הודעתי לכל לולאה וקהילת משונים שנמצאות בקשר איתנו," היא אמרה בשקט. "הפצנו מסרים, הודעות, תמונות, תיאורים מפורטים – אפילו שלחתי את היונים הסיירות של מיס רֶן לחפש אחרי פיונה ביערות. עד כה, שום דבר."

מילרד נאנח. "אילו המסכנה הזאת הייתה בחיים, היא לא הייתה יוצרת כבר קשר? לא כזה קשה למצוא אותנו."

"אני מניח שלא," אמרתי. "אבל מישהו ניסה לחפש את ה… אממ…"

"הגופה שלה?" שאל מילרד.

"מילרד, בבקשה," אמרה המנהלת.

"זה היה לא רגיש מצידי? הייתי צריך לבחור מונח פחות מדויק?"

"פשוט שקט," סיננה מיס פרגרין.

למילרד לא חסרו רגשות. הוא פשוט התקשה להתחשב ברגשות של אחרים.

"הנפילה שכנראה הרגה את פיונה," אמר מילרד, "קרתה בלולאת הביבר של מיס רן, שהתמוטטה בינתיים. אם הגופה שלה הייתה שם, לא יהיה לה זכר."

"שקלתי לערוך טקס אזכרה," אמרה מיס פרגרין. "אבל אני רק מעלה את הנושא, ויו שוקע בדיכאון. אני חוששת שאם נלחץ עליו יותר מדי…"

"הוא אפילו לא מוכן לאמץ דבורים חדשות," אמר מילרד. "הוא אומר שהוא לא יאהב אותן באותה מידה אם הן לא יפגשו את פיונה, אז הוא משאיר רק את הדבורה האחת הזאת, שבשלב זה כבר די מבוגרת."

"נשמע שאולי יועיל לו שינוי אווירה," אמרתי.

פעמון הדלת צלצל, ובדיוק בזמן, כי מצב הרוח בחדר הקדיר מרגע לרגע.

קלייר וברונווין ניסו לבוא בעקבותיי במסדרון, אבל מיס פרגרין פנתה אליהן בכעס. "לא נראה לי! אתן עדיין לא מוכנות לשיחה עם רגילים."

לא חשבתי שיש סיכון גדול בפגישה שלהן עם שליח הפיצה – עד שפתחתי את הדלת וראיתי מישהו שהכרתי מבית הספר, מחזיק ערימה של קרטוני פיצה.

"תשעים וארבע שישים," הוא מלמל, ואז זיהה אותי וראשו נרתע לאחור. "אה, וואו. פורטמן?"

"ג'סטין. היי."

שמו היה ג'סטין פַּמְפֶרְטוֹן, אבל כולם קראו לו פַּמפֶּרס. הוא היה אחד הסקייטרים הסטלנים שהסתובבו במגרשי החניה החיצוניים של בית הספר שלנו.

"אתה נראה טוב. המצב שלך, כאילו, יותר טוב?"

"מה זאת אומרת?" שאלתי, אבל לא באמת רציתי לדעת לְמה הוא מתכוון, אז ספרתי את הכסף הכי מהר שיכולתי (מוקדם יותר פשטתי על מגירת הגרביים של הוריי, שם הם תמיד שמרו כמאתיים דולר).

"השמועה הייתה שאתה, כאילו, התחרפנת לגמרי. בלי להעליב."

"אה, לא," אמרתי. "אני בסדר גמור."

"סבבה," הוא אמר והנהן כמו בובה עם ראש מתנדנד. "כי אני שמעתי…"

הוא השתתק באמצע המשפט. מישהו צחק בתוך הבית.

"אחי, יש פה מסיבה?"

לקחתי ממנו את הפיצה ודחפתי את השטרות לידו. "משהו כזה. אתה יכול לשמור את העודף."

"עם בנות?" הוא ניסה להציץ אל תוך הבית, אבל זזתי כדי לחסום לו את שדה הראייה. "אני גומר לעבוד בעוד שעה. אני יכול להביא קצת בירות…"

בחיים שלי לא רציתי כל כך שמישהו יעוף לי מהדלת.

"מצטער, זה קצת פרטי."

הוא נראה מתרשם. "תן בראש, גבר." הוא הרים יד להחליף איתי כיף, קלט שאני לא יכול בגלל הפיצות, אז רק עשה ממנה אגרוף וניער אותו. "נתראה בעוד שבוע, פורטמן."

"בעוד שבוע?"

"בבית ספר, אחי! על איזה כוכב אתה חי?" הוא נענע בראשו וצחק, והסתלק בריצה אל המכונית שלו שנשארה פועלת.

כל השיחות השתתקו בזמן שחילקנו את הפיצה, ולמשך שלוש דקות שלמות נשמע רק מצמוץ שפתיים ופה ושם אנקה של שביעות רצון. בזמן ההפוגה חשבתי שוב ושוב על מה שג'סטין אמר. הלימודים יתחדשו בעוד שבוע, ואיכשהו שכחתי מזה לגמרי. לפני שההורים שלי החליטו שאני פסיכי וניסו לאשפז אותי, החלטתי לחזור לבית הספר. התוכנית שלי הייתה לשרוד בבית עד סוף התיכון, ואז לברוח ללונדון ולהצטרף אל אמה והחברים שלי. אבל עכשיו החברים שחשבתי לרחוקים כל כך, והעולם שחשבתי לבלתי נגיש כל כך, נחתו על סף דלתי, ובתוך לילה אחד הכול השתנה. החברים שלי חופשיים עכשיו לשוטט כרצונם לכל מקום (ולכל זמן). האם אפשר להעלות על הדעת שאשב כל יום בשיעורים אינסופיים ובהפסקות צהריים ובאספות תלמידים, בזמן שכל זה מחכה לי?

אולי לא, אבל זאת החלטה גדולה מדי לקבל ברגע זה, כשהפיצה בחיקי ואני עדיין מסוחרר מהרעיון שמשהו מזה אפשרי. נשאר שבוע עד תחילת הלימודים. יש זמן. נכון לעכשיו מספיק לאכול וליהנות מחברתם של החברים שלי.

"זה האוכל הכי טוב בעולם!" הכריזה קלייר בפה מלא גבינה נמסה. "אני הולכת לאכול את זה כל ערב."

"לא אם את רוצה לשרוד יותר משבוע," אמר הוראס. הוא פלה זיתים באנינות מהמשולש שלו. "יש בזה יותר נתרן מבכל ים המלח."

"אתה דואג שתשמין?" צחק אינוק. "הוראס השמן. הייתי רוצה לראות את זה."

"שאני אתנפח," אמר הוראס. "הבגדים שלי מחויטים על פי מידה מדויקת, בניגוד לשקי הקמח שאתה לובש."

אינוק העיף מבט מטה אל בגדיו – חולצה אפורה נטולת צווארון מתחת לווסט שחור, מכנסיים שחורים בלויים ונעלי עור שמזמן איבדו את הברק שלהן. "השגתי את אלה בפָּא-רי," הוא אמר במבטא צרפתי מוגזם, "מבחור אופנתי שכבר לא היה צריך אותם."

"מבחור מת," אמרה קלייר ושפתיה התעקלו בגועל.

"בתי הלוויות הם בוטיק יד שנייה הכי טוב בעולם," אמר אינוק ונגס נגיסה גדולה בפיצה שלו. "פשוט צריך לקחת את הבגדים לפני שהלובש מתחיל לדלוף."

"והנה הלך התיאבון שלי," אמר הוראס וזרק את הצלחת שלו על שולחן הסלון.

"קח את זה וגמור לאכול," נזפה בו מיס פרגרין. "אנחנו לא מבזבזים מזון."

הוראס לקח באנחה את הצלחת. "לפעמים אני מקנא בנַלינְגְס. הוא יכול לעלות מאה קילו, ואף אחד לא יראה."

"לידיעתך אני מחוטב ביותר," אמר מילרד והשמיע צליל שבבירור היה יד טופחת על בטן חשופה. "אתה מוזמן להרגיש אם אתה לא מאמין לי."

"לא תודה."

"בשם הציפורים, תלבש משהו, מילרד," אמרה מיס פרגרין. "מה אמרתי לגבי עירום לא הכרחי?"

"מה זה משנה אם אף אחד לא רואה אותי?" השיב מילרד.

"זה סר טעם."

"אבל כל כך חם כאן!"

"ברגע זה, מר נלינגס."

מילרד קם מהספה ורטן משהו על מתחסדים בעודו חולף על פנינו. כעבור דקה הוא חזר עם מגבת אמבטיה כרוכה ברישול סביב מותניו. אבל גם את זה מיס פרגרין לא ראתה בעין יפה, והיא שלחה אותו שוב מהחדר. הוא חזר בפעם השנייה לבוש במוגזם בבגדים ששדד מהארון שלי: נעליים גבוהות, מכנסי צמר, מעיל, צעיף, כובע וכפפות.

"מילרד, אתה תמות ממכת חום!" אמרה ברונווין.

"לפחות אף אחד לא ידמיין אותי עירום כביום היוולדי!" הוא אמר, והשיג את מטרתו, שהייתה לעצבן את מיס פרגרין. היא הכריזה שהגיע הזמן לסיור אבטחה נוסף ויצאה מהחדר.

הצחוק, שרבים מאיתנו כבשו עד אותו רגע, התפרץ עכשיו.

"ראיתם את הפרצוף שלה?" שאל אינוק. "היא הייתה מוכנה להרוג אותך, נלינגס!"

יחסי הכוחות בין מיס פרגרין לילדים השתנו מעט. עכשיו הם הזכירו יותר בני נוער – בני נוער אמיתיים, שהתחילו להתמרד כנגד סמכותה.

"אתם מתנהגים בגסות רוח!" אמרה קלייר. "תפסיקו תכף ומייד!"

טוב, אז לא כולם התמרדו.

"לא מעייף אותך שמטיפים לנו על כל דבר קטן?" שאל מילרד.

"דבר קטן!" אמר אינוק ופרץ בצחוק שוב. "למילרד יש – איי!"

קלייר נשכה את כתפו בפיה האחורי, וכשאינוק שפשף את המקום היא אמרה, "לא, זה לא מעייף אותי. ובאמת מוזר שתהיה עירום בחברה מעורבת ללא שום סיבה."

"אוח, קשקושים," אמר מילרד. "זה מפריע לעוד מישהו?"

כל הבנות הרימו יד.

מילרד נאנח. "בסדר, בסדר. אני אשתדל להיות לבוש כולי תמיד, העיקר שאיש לא ירגיש לא בנוח בגלל ביולוגיה בסיסית."

המשכנו לדבר ולדבר. היה כל כך הרבה להשלים. תחושת הנינוחות המוכרת שבה והשתררה במהירות כזאת, שנדמה שעברו עלינו רק ימים ספורים בנפרד, אבל למעשה היה מדובר בשישה שבועות. הרבה קרה מאז – להם, בכל אופן – והמכתבים מאמה עדכנו אותי באופן חלקי בלבד. כולם התחלפו ביניהם בתיאור ההרפתקאות שעברו בחקר מקומות מוזרים דרך הלוּלעַל – אם כי רק בלולאות שנסרקו מראש ושהעיתיות הכריזו עליהן כבטוחות, כיוון שהמידע לגבי המצפה לנו מאחורי דלתות הלולעל הרבות היה חלקי וחסר.

הם ביקרו בלולאה במונגוליה העתיקה וראו רועֶה משונה שדובר את שפת הכבשים מוביל את העדר שלו בלי מקל או כלב, רק באמצעות קולו. אוליב הכי אהבה את הביקור שלהם בלולאה בהרי האטלס בצפון אפריקה, בעיירה קטנה מסוימת שבה כל משונה היה מסוגל לרחף כמוה. התושבים מתחו רשתות מעל העיירה כולה כדי שאנשים יוכלו להתנהל בשגרת יומם בלי משקולות, והם ניתרו ממקום למקום כמו לוליינים באפס כבידה. לולאה מסוימת באגן האמזונס הפכה גם היא ליעד פופולרי: עיר קסומה בג'ונגל, עשויה כולה עצים חיים, השורשים והענפים משורגים כולם ליצירת דרכים וגשרים ובתים. המשונים שגרו שם ידעו להשפיע על צמחים בצורה דומה מאוד לפיונה – לגבי יו זה היה מצער ומכאיב מאוד, והוא יצא מהלולאה וחזר אל רובע השטן כמעט מייד.

"היה חם שם והחרקים היו נוראיים," אמר מילרד, "אבל המקומיים היו ממש נחמדים, והם הראו לנו את התרופות המדהימות שהם מכינים מצמחים."

"והם דגים עם רעל מיוחד שמהמם את הדגים אבל לא הורג אותם," אמרה אמה, "אז הם יכולים פשוט להוציא מהמים את אלה שהם רוצים. גאוני."

"יצאנו לעוד מקומות," אמרה ברונווין. "אֶם, תראי לג'ייקוב את התמונות שלך!"

אמה קפצה ממקומה לצידי על הספה ורצה להביא את התמונות מהמזוודה שלה. היא חזרה כעבור דקה עם חבילה של תצלומים, וכולנו נאספנו סביב מנורה עומדת להסתכל עליהם.

"רק בזמן האחרון התחלתי לצלם, ואני עדיין לא ממש יודעת מה אני עושה…"

"אל תצטנעי," אמרתי. "את שלחת לי כמה תמונות עם המכתבים שלך, והן היו נהדרות."

"לא, לא, תעזוב."

אמה לא הייתה רברבנית, אבל גם לא נמנעה מלהתפאר בהישגיה בדברים שעשתה היטב. אם התצלומים עוררו בה מבוכה, כנראה היו לה סטנדרטים גבוהים שהיא שאפה לעמוד בהם. למזל שנינו – כי אני מתקשה לזייף התלהבות – היה לה כישרון טבעי. אבל בעוד הקומפוזיציה והחשיפה וכל זה היו מוצלחים (לא שאני מומחה גדול), התוכן הוא זה שעשה את התצלומים למעניינים באמת – ונוראיים.

בתצלום הראשון נראו כתריסר ויקטוריאנים שהצטלמו באגביות, כמו בפיקניק, על הגגות המשופעים להחריד של בתים שנראו כאילו ענק זועם מעך אותם.

"רעידת אדמה בצ'ילה," הסבירה אמה. "התמונה לא הודפסה על נייר ארכיבי עמיד, ולרוע המזל התיישנה מאוד אחרי שיצאנו מרובע השטן."

היא עברה לתצלום הבא: רכבת שירדה מהפסים והתהפכה על צידה. ילדים – הנחתי שמשונים – ישבו ועמדו סביבה, מחייכים כאילו הם עושים כיף חיים.

"אסון רכבת," אמר מילרד. "היא נשאה מטען של כימיקל לא יציב כלשהו, וכמה דקות אחרי שהתמונה הזאת צולמה זזנו לאחור למרחק בטוח וראינו את הרכבת עולה באש ומתפוצצת בפיצוץ אדיר."

"בשביל מה יצאתם למקומות האלה?" שאלתי. "זה נראה לי הרבה פחות כיף מאשר לבקר באיזו לולאה מגניבה באמזונס."

[תצלומים]

"עזרנו לשֶרוֹן," אמר מילרד. "אתה זוכר אותו – השייט הגבוה והעטוף כולו מרובע השטן? חברים עכברושים?"

"איך יכולתי לשכוח?"

"הוא מפתח גרסה חדשה ומשודרגת של סיור האסונות 'באש ובמים' דרך הלולעל, והוא ביקש מאיתנו לבדוק גרסה מוקדמת שלו. מלבד רעידת האדמה בצ'ילה ואסון הרכבת, יש עיירה בפורטוגל שירד בה גשם של דם."

"ברצינות?" שאלתי.

"אני לא הלכתי איתם לשם," אמרה אמה.

"מזלך," אמר הוראס. "היה ממש קשה להוציא את הכתמים מהבגדים."

"טוב, נשמע שעשיתם דברים הרבה יותר מלהיבים ממני," אמרתי. "אני יצאתי מהבית בערך שש פעמים מאז שנפגשנו בפעם האחרונה."

"אני מקווה שזה עומד להשתנות," אמרה ברונווין. "תמיד רציתי לראות את אמריקה – בעיקר של היום. ניו יורק רחוקה מאוד מפה?"

"לצערי כן," אמרתי.

"אה," היא אמרה, ושקעה אל בין כריות הספה.

"אני הייתי רוצה לבקר במַנְסי שבאינדיאנה," אמרה אוליב. "במדריך כתוב שלא חיית באמת עד שביקרת במנסי."

"איזה מדריך?"

"'העולם המשונה: צפון אמריקה'," אמרה אוליב והרימה ספר בכריכה ירוקה בלויה. "זה מדריך נסיעות למשונים. מנסי נבחרה לעיירה הנורמלית ביותר באמריקה כבר שש שנים ברצף. ממוצעת לגמרי מכל בחינה."

"הספר הזה נורא מיושן," אמר מילרד. "סביר להניח שהוא חסר תועלת לגמרי."

אוליב התעלמה ממנו. "הם אומרים ששום דבר חריג או לא שגרתי לא קרה שם אי-פעם. אי-פעם!"

"לא כולנו מתעניינים כמוך באנשים רגילים," אמר הוראס. "וחוץ מזה, היא בטח שורצת תיירים משונים."

אוליב, שלא נעלה את הנעליים הכבדות שלה, ריחפה מעל שולחן הסלון אל הספה ושמטה את הספר בחיקי. הוא היה פתוח בעמוד שתיאר את המקום היחיד במנסי שאפשר לשהות בו והוא ידידותי למשונים – מקום בשם "פִּי הליצן" בלולאה בפאתי העיר. בהתאם לשמו, נראה שזה חדר בתוך ראש ליצן ענקי עשוי גבס.

צמרמורת קלה עברה בי. הנחתי לספר להיסגר.

"לא חייבים להגיע עד אינדיאנה כדי למצוא מקומות מיוחדים," אמרתי. "יש מספיק כאלה כאן באֶנְגֶלְווּד, תסמכו עליי."

"תעשו מה שאתם רוצים," אמר אינוק. "התוכנית היחידה שלי לשבועות הקרובים היא לישון עד הצהריים ולקבור את הבהונות בחול חמים."

"זה באמת נשמע נחמד," אמרה אמה. "יש חוף קרוב לכאן?"

"מעבר לכביש," אמרתי.

עיניה של אמה אורו.

"אני שונאת חופים," אמרה אוליב. "אני לא יכולה להוריד את נעלי המתכת המטופשות שלי, וזה הורס את כל הכיף."

"אנחנו יכולים לקשור אותך לאבן קרוב לקו המים," אמרה קלייר.

"נשמע קסום," רטנה אוליב. היא חטפה מחיקי את "העולם המשונה" וריחפה לפינת החדר. "אני פשוט אסע ברכבת למנסי, וכולכם יכולים לקפוץ לי."

"את לא תעשי שום דבר כזה." מיס פרגרין נכנסה לחדר. תהיתי אם במקום לעשות סריקת אבטחה נוספת היא בעצם צותתה לנו מהמסדרון. "בהחלט הרווחתם את הזכות לנוח קצת, ילדים, אבל האחריות המוטלת עלינו לא תאפשר לנו להעביר את השבועות הבאים בחוסר מעש."

"מה!" קרא אינוק. "אני זוכר במפורש שאמרת שבאנו לכאן לחופשה."

"חופשת עבודה. אנחנו לא יכולים לבזבז את ההזדמנויות הלימודיות שזמינות לנו כאן."

אנשים נאנקו בכל רחבי החדר למשמע המילה "לימודיות".

[תצלום]

"אנחנו לא לומדים מספיק גם ככה?" התלוננה אוליב. "המוח שלי עלול להתפוצץ."

מיס פרגרין שלחה באוליב מבט אזהרה וצעדה נמרצות אל מרכז החדר. "אני לא רוצה לשמוע תלונה אחת נוספת," אמרה. "בזכות חופש התנועה יוצא הדופן שזכיתם בו תוכלו להועיל במידה עצומה למאמץ השיקום. לאחר הכנה מתאימה, יום אחד תוכלו לשמש שגרירים בקהילות משונים אחרות. חוקרים של לולאות ואזורים חדשים. מתכננים וממפים ומנהיגים ובנאים – למלא תפקידי מפתח בעיצוב מחדש של עולמנו, ממש כפי שהיה לכם בהבסת הרשפים. אינכם רוצים בזה?"

"ברור," אמרה אמה. "אבל איך זה קשור לחופשה?"

"לפני שתוכלו להפוך למשהו מהדברים הללו אתם חייבים ללמוד להסתדר בעולם הזה. בהווה. באמריקה. אתם חייבים ללמוד להכיר את הביטויים והמנהגים המקומיים, כך שבסופו של דבר איש לא יחשוד בכם שאינכם רגילים. אחרת תהיו סכנה לעצמכם ולכולנו."

"אז את רוצה שאנחנו… מה?" שאל הוראס. "נלמד שיעורים ברגילוּת?"

"כן. אני רוצה שתלמדו כל מה שתוכלו בזמן שאתם כאן, לא סתם תרבצו בשמש. ובמקרה אני מכירה מורה מוכשר מאוד." מיס פרגרין הסתובבה אליי וחייכה. "מר פורטמן, תסכים לקבל על עצמך את התפקיד?"

"אני?" אמרתי. "אני לא בדיוק מומחה בדברים רגילים. לא סתם אני מרגיש כל כך נוח בחברתכם."

"מיס פ' צודקת," אמרה אמה. "אתה תהיה מושלם לזה. גרת כאן כל החיים שלך. גדלת במחשבה שאתה רגיל, אבל אתה אחד מאיתנו."

"טוב, אני מודה שהשלמתי עם כך שהשבועות הקרובים יעברו עליי בחדר מרופד," אמרתי, "אבל עכשיו, כשזה לא עומד לקרות, אני מניח שאני יכול ללמד אתכם דבר או שניים."

"שיעורים ברגילות!" אמרה אוליב. "איזה כיף!"

"יש כל כך הרבה חומר," אמרתי. "ממה נתחיל?"

"בבוקר," אמרה מיס פרגרין. "כבר מאוחר, וכדאי שנמצא מיטות לכולנו."

היא צדקה, השעה הייתה כמעט חצות, והחברים שלי התחילו את היום שלהם ברובע השטן לפני עשרים ושלוש שעות (ומאה שלושים ומשהו שנה). כולנו היינו מותשים. ארגנתי מקומות שינה לכולם – בחדרי האורחים שלנו, על ספות, על ערימת שמיכות בארון המטאטאים בשביל אינוק, שהעדיף לישון במקומות חשוכים דמויי קן. הצעתי את המיטה של הוריי למיס פרגרין, כי הם לא ישתמשו בה, אבל היא דחתה את ההצעה. "אני מעריכה את זה, אבל תן לברונווין ולמיס בלום לחלוק אותה. אני אעמוד על המשמר הלילה." היא העיפה בי מבט רב-משמעות שאמר, ולא רק על הבית, ונדרש מאמץ רב כדי לא לגלגל עיניים בתגובה. אין לך סיבה לדאוג, כמעט אמרתי לה, אמה ואני החלטנו להתקדם לאט. אבל למה זה העסק שלה? זה היה כל כך מעצבן, שברגע שהיא הלכה להשכיב את אוליב וקלייר במיטות, מצאתי את אמה ואמרתי, "רוצה לראות את החדר שלי?"

"בהחלט," היא ענתה. התגנבנו אל המסדרון ובמעלה המדרגות.

שמעתי את הקול של מיס פרגרין מסתנן מאחד מחדרי האורחים למעלה. היא שרה שיר ערש חרישי ונוגה. כמו כל שירי הערש של המשונים הוא היה עגמומי וארוך – הפעם זו הייתה סאגה שלמה על ילדה שאין לה חברים מלבד רוחות רפאים – כך שהיו לנו לפחות כמה דקות לפני שמיס פ' תחפש את אמה.

"החדר שלי קצת מבולגן," הזהרתי אותה.

"אני ישנתי במגורים משותפים עם עשרים וחמש בנות," היא אמרה לי. "אי אפשר לזעזע אותי."

מיהרנו במעלה המדרגות אל החדר שלי. הדלקתי אור. הפה של אמה נפער.

"מה כל הדברים האלה?"

"אה," אמרתי. "כן." מייד תהיתי אם זאת הייתה טעות. ההסברים יגזלו מהזמן המעט שהיה לנו, שהיה אפשר להקדיש למזמוזים.

לא היו לי סתם חפצים. היו לי אוספים. והרבה כאלה, מאורגנים על מדפי ספרים לאורך הקירות. לא הייתי קורא לעצמי אגרן – בטח לא כפייתי – אבל איסוף דברים היה דרך להתמודד עם הבדידות שחשתי כילד. כשהחבר הכי טוב שלך הוא סבא שלך בן השבעים וחמש, אתה מעביר הרבה זמן בדברים שסבים עושים, ובמקרה שלי משמעות הדבר הייתה ללכת למכירות חצר כל בוקר שבת (סבא פורטמן היה אולי גיבור מלחמה משונה וצייד חלולים קשוח, אבל מעטים הדברים שהלהיבו אותו יותר ממציאה מוצלחת).

בכל מכירה היה מותר לי לבחור דבר אחד שעלה פחות מחמישים סנט. תכפילו את זה בכמה מכירות חצר בכל סוף שבוע, ותבינו איך במהלך עשור צברתי מספר עצום של תקליטים ישנים, ספרי בלשים בפרוטה עם כריכות מגוחכות, מגזינים ופריטים אחרים שמבחינה אובייקטיבית היו זבל, אבל בכל זאת סידרתי כמו אוצרות על מדפי החדר שלי. לעיתים קרובות הוריי התחננו שאדלל את האוסף ואזרוק את רובו, וגם אם עשיתי כמה ניסיונות ליישם זאת, הם מעולם לא נעשו בלב שלם ולא הגיעו רחוק – שאר הבית היה כל כך גדול ומודרני וריק שפיתחתי מעין אֵימה מחלל ריק – אז החדר היחיד בבית שהייתה לי שליטה מסוימת בו, העדפתי שיהיה מלא. לכן נוסף על מדפי הספרים העמוסים גם כיסיתי קיר אחד במפות מרצפה עד תקרה, וקיר אחר בעטיפות תקליטים ישנים.

"אה, וואו. אתה ממש אוהב מוזיקה!" אמה ניתקה ממני וניגשה אל הקיר – זה שהיה מכוסה בעטיפות תקליטים כמו קשקשים. התחלתי לנטור לָעיצוב מסיח הדעת שלי.

"כולם אוהבים, לא?" שאלתי.

"לא כל אחד מכסה בה את הקיר."

"אני בעיקר אוהב דברים ישנים," אמרתי.

"אה, גם אני," היא אמרה. "אני לא אוהבת את הלהקות החדשות האלה, עם הגיטרות הרועשות והשיער הארוך." היא הרימה תקליט של הביטלס ועיקמה את האף.

"התקליט הזה יצא לפני, כמה זה… חמישים שנה?"

"כמו שאמרתי. אבל אף פעם לא הזכרת שאתה אוהב מוזיקה כל כך." היא צעדה לאורך הקיר, וידה רפרפה על התקליטים שלי. היא הסתכלה על כל דבר. "יש הרבה דברים שאני לא יודעת עליך, והייתי רוצה לדעת."

"אני יודע למה את מתכוונת," אמרתי. "אני מרגיש כאילו מבחינות מסוימות אנחנו מכירים ממש טוב, אבל מבחינות אחרות זה כמעט כאילו רק עכשיו נפגשנו."

"להגנתנו ייאמר ששנינו היינו די עסוקים, עם כל הניסיון הזה לא למות והצלת העיתיות וכל זה. אבל עכשיו יש לנו זמן."

יש לנו זמן. בכל פעם ששמעתי את המילים האלה, מילאה את חזי תחושה מחשמלת של אפשרויות אינסופיות.

"תשמיע לי משהו," אמרה אמה וסימנה בראשה אל הקיר. "את זה שאתה הכי אוהב."

"אני לא יודע אם יש אחד שאני הכי אוהב," אמרתי. "יש המון."

"אני רוצה לרקוד איתך. תבחר אחד מתאים לריקודים."

היא חייכה וחזרה להסתכל על דברים בחדר. הרהרתי רגע ואז איתרתי את Harvest Moon של ניל יאנג. הוצאתי את התקליט מהעטיפה, הנחתי אותו על הפטפון והורדתי את המחט בזהירות אל ההפסקה שבין השיר השלישי לרביעי. אחרי רשרוש חמים, שיר הנושא התחיל להתנגן מתוק ומלא כמיהה. קיוויתי שהיא תצטרף אליי במרכז החדר, היכן שפיניתי לנו קצת מקום לריקודים, אבל בינתיים היא הגיעה אל קיר המפות שלי. היו שם שכבות על גבי שכבות שלהן – מפות של העולם, מפות ערים, מפות של רכבות תחתיות, מפות בשלושה חלקים שתלשתי מגיליונות ישנים של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'.

"הן מדהימות, ג'ייקוב."

"העברתי הרבה מאוד זמן בלדמיין שאני במקום אחר," אמרתי.

"גם אני."

היא ניגשה למיטה שלי, שהייתה צמודה לקיר ומוקפת מפות. היא טיפסה עליה לבחון אותן.

"לפעמים אני נזכרת שאתה בסך הכול בן שש-עשרה," אמרה. "באמת בן שש-עשרה. וזה קצת שובר לי את הראש."

היא הסתובבה להסתכל עליי מלמעלה בהשתאות.

"למה את אומרת את זה?" שאלתי

"אני לא יודעת. זה פשוט מוזר. אתה לא עושה רושם של בן שש-עשרה."

"ואת לא עושה רושם של בת תשעים ושמונה."

"אני רק בת שמונים ושמונה."

"אה, טוב, את בהחלט עושה רושם של בת שמונים ושמונה."

היא צחקה ונדה בראשה, ואז הסתכלה שוב על הקיר.

"תחזרי לכאן," אמרתי. "תרקדי איתי."

לא נראה שהיא שומעת. היא הגיעה לחלק הישן ביותר בקיר המפות שלי – אלה שהכנתי עם סבא בגיל שמונה-תשע, מצוירות על כל דבר שהוא, מנייר משבצות ועד ניירות צבעוניים. ימי קיץ רבים הקדשנו ליצירתן, המצאנו סמלים קרטוגרפיים, ציירנו יצורים משונים בשוליים, לפעמים הוספנו מקומות דמיוניים משלנו מעל המקומות האמיתיים. כשקלטתי במה היא לוטשת מבט, ליבי נחמץ מעט.

"זה כתב היד של אייב?" היא שאלה.

"היינו עושים כל מיני פרויקטים יחד. בגדול הוא היה החבר הכי טוב שלי."

אמה הנהנה. "גם שלי." אצבעה רפרפה על כמה מילים שהוא כתב – אגם אוֹקיצ'וֹבּי – ואז היא הסבה גב לקיר וירדה מהמיטה. "אבל זה היה מזמן."

היא ניגשה אליי, אחזה בידיי והשעינה את ראשה על כתפי. התחלנו להתנודד לקצב המוזיקה.

"אני מצטערת," היא אמרה. "פשוט הופתעתי."

"זה בסדר. הייתם יחד כל כך הרבה זמן. ועכשיו את כאן…"

הרגשתי שהיא מנענעת בראש. בוא לא נהרוס את זה. ידיה חמקו מתוך ידיי ועטפו את מותני. הנמכתי את הלחי אל מצחה.

"אתה עדיין מדמיין לפעמים שאתה במקום אחר?" היא שאלה אותי.

"כבר לא," אמרתי. "לראשונה אחרי הרבה מאוד זמן אני מאושר איפה שאני."

"גם אני," היא אמרה והרימה את ראשה מכתפי, ואני נישקתי אותה.

רקדנו והתנשקנו עד שהשיר נגמר. רחש חרישי מילא בסופו של דבר את החדר, והמשכנו לרקוד עוד קצת כי לא רצינו שהרגע ייגמר. ניסיתי לשכוח את הכיוון המשונה שהשיחה פנתה אליו, ואיך הרגשתי כשהיא הזכירה את סבא שלי. משהו עבר עליה וזה בסדר, גם אם לא יכולתי להבין את זה.

נכון לעכשיו, אמרתי לעצמי, הדבר החשוב היחיד זה שאנחנו יחד ומוגנים. לעת עתה זה מספיק. זה יותר משהיה לנו אי-פעם. שום שעון לא ספר את הדקות עד שהיא תזקין ותהפוך לאבק. שום פצצות לא העלו את העולם באש סביבנו. שום חלולים לא ארבו מחוץ לדלת. לא ידעתי מה צופן לנו עתידנו, אבל באותו רגע די היה להאמין שיש לנו כזה.

שמעתי את מיס פרגרין מדברת למטה. זה היה הסימן שלנו.

"נתראה מחר," היא לחשה באוזני. "לילה טוב, ג'ייקוב."

התנשקנו פעם אחת אחרונה. נדמה שעברה בינינו פעימה חשמלית, שבעקבותיה כל גופי עקצץ. ואז היא חמקה מהחדר, ולראשונה מאז שהחברים שלי הגיעו, הייתי לבדי.

באותו לילה בקושי נרדמתי. לא בגלל הנחירות של יו שנמנם על ערימת שמיכות על רצפת החדר שלי, אלא בגלל הזמזום בראש שלי, שנמלא עכשיו בחוסר ודאות ובאפשרויות חדשות ומסעירות. עזבתי את רובע השטן וחזרתי הביתה כי החלטתי שחשוב לי לסיים תיכון ולהשאיר את הוריי בחיים שלי, ולמען זה אוכל לעמוד בשנתיים נוספות באנגלווד. אבל היה ברור לי שהתקופה עד סיום הלימודים תהיה סיוט, בעיקר כשאמה והחברים שלי תקועים בלולאה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי.

אבל כל כך הרבה השתנה בלילה אחד. עכשיו אולי לא אצטרך לחכות. אולי לא אצטרך לבחור בין זה לזה: משונה או רגיל, החיים האלה או החיים ההם. רציתי, והייתי צריך, גם את זה וגם את זה – אם כי לא במידה שווה. לא היה לי עניין לפתח קריירה רגילה. להשתקע עם מישהי שלא מבינה מי אני או להוליד ילדים שאצטרך להסתיר מהם חצי מחיי, כמו שסבא שלי עשה.

ועדיין, לא רציתי לחיות את חיי כמישהו שלא סיים תיכון – אתה לא ממש יכול לכתוב בקורות החיים שלך "מאלף חלולים" – ואף שאימא ואבא שלי לעולם לא היו זוכים בפרס הורי השנה, גם לא רציתי לסלק אותם לגמרי מחיי. גם לא רציתי להתנכר לעולם הרגיל במידה כזאת שלא אזכור איך מתנהלים בו. עולם המשונים היה נפלא, וידעתי שלא אוכל להיות שלם בלעדיו, אבל לפעמים הוא היה מלחיץ ומציף באופן קיצוני. למען שפיותי בטווח הארוך, אהיה חייב לשמור על קשר עם החיים הרגילים שלי. אני אצטרך את האיזון הזה.

אז אולי לא הכרחי שהשנה-שנתיים הבאות יעברו עליי כמו תקופת מאסר בעודי מחכה לשלֵב הכול. אולי אוכל להיות עם החברים שלי ועם אמה וגם שיהיו לי הבית והמשפחה. אמה תוכל אפילו ללמוד איתי בבית הספר. אולי כל החברים שלי יוכלו ללמוד שם! נוכל ללכת יחד לשיעורים, לאכול יחד ארוחת צהריים, לבלות במסיבות מטופשות של בית הספר. כמובן – איזה מקום מושלם יותר מהתיכון ללמוד בו על חיי הנוער הרגיל והרגליו? אחרי שליש אחד בתיכון הם יוכלו להתחזות לרגילים בלי בעיה (אפילו אני למדתי לעשות את זה בסופו של דבר), ולהשתלב בין הרגילים כשיצאו למסעות אל העולם הרחב יותר של אמריקה של המשונים. בכל פעם שהזמן יאפשר זאת, אנחנו נחזור לרובע השטן לעבוד למען המטרה, לבנות מחדש את הלולאות, ואולי להפוך את מְשוּנֶזְיָה חסינה לאיומים עתידיים.

לרוע המזל, ההורים שלי היו המפתח לכל זה. הם יוכלו להקל מאוד את העניין או לעשות אותו בלתי אפשרי. לו רק הייתה דרך לחברים שלי להישאר כאן בלי שאימא ואבא יתחרפנו, שלא נצטרך ללכת על ביצים בסביבתם בפחד מַתמיד, שהפגנת משונות כלשהי תשלח אותם בצרחות לרחוב ותעשה לנו צרות צרורות.

בטח יש משהו שאוכל לומר להוריי והם יאמינו. איזו דרך להסביר את החברים שלי. את הנוכחות שלהם, את המוזרות שלהם – אולי אפילו את היכולות שלהם. שברתי את הראש בחיפוש אחר הסיפור המושלם. פגשתי אותם בלונדון, והם משתתפים בחילופי תלמידים. הם הצילו את חיי, נתנו לי מקום לגור בו, ואני רוצה להשיב להם טובה (קָסם לי שזה לא רחוק מהאמת). בדרך מקרה הם גם קוסמים מנוסים שתמיד מתַרגלים את הטריקים שלהם. אמני אשליות. הקסמים שלהם כל כך משוכללים, שאי אפשר להבין איך הם עושים אותם.

אולי. אולי יש דרך. ואז הכול יהיה כל כך טוב.

המוח שלי היה למכונה מייצרת תקוות.