הג'וקר מציע דרמה עמוקה, סיפור בנוי היטב, בימוי חזק ועבודת מצלמה אמנותית, שמשתלבים לכדי שלם שעולה על סך חלקיו
אתחיל מכך שאומר, שאם יש סרט אחד שאזכור מסרטי השנה הרבים שראיתי, זה הסרט הזה . לא מדובר בעוד סרט בפורמט גיבורי העל, כפי שניתן היה לחשוב. הג'וקר הוא דרמה חברתית אנושית אפלה, על אלו שחיים בצד הלא נכון של החברה, על עוני, בדידות ושיגעון. הסרט כבר הספיק לקצור את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, ואלמלא הביקורת החריפה המושמעת כלפיו, כנראה היה מועמד לאוסקר השנה. זה עוד אולי יקרה, נחיה ונראה.
הסרט מספר על חייו של "ארתור פלק", ליצן כושל שבקושי מתפרנס, חי אם אימו האלמנה בבדידות וללא חברים של ממש. שורה של מאורעות משפיעה על ארתור חולה הנפש, ובהדרגה מדרדרת אותו אל תהומות השיגעון עד שהוא הופך לג'וקר שאנחנו מכירים.
המתנגדים
הביקורות, במיוחד בארצות הברית, טוענות כי זה סרט אלים במיוחד, שמהלל את האלימות לשמה. טענו כי הגיבור מהווה סמל לגברים השונאים נשים ובוחרים בבדידות, וטענו שהוא סכנה לציבור. אני מסכים כמעט עם כל מילה. משפחות נפגעי ירי בארצות הברית יצאו כנגד הסרט, וכל מי שתרבות הפוליטיקלי קורקט מחייבת אותו (כמו רבים בתקשורת האמריקאית, מבקשים להשליך את הסרט אל פח האשפה של ההיסטוריה.
הביקורת הזו לא מושמעת סתם. ב-20 ליולי 2012, נכנס ג'ימס הולמס להקרנה של "עלייתו של האביר האפל" בקולרדו, והתחיל לירות מאקדח ורובה שהיו ברשותו. הוא הרג 12 איש ופצע רבים אחרים. היורה טען כי הג'וקר שימש לו כהשראה למסע הטבח. הסרט הזה יכול בקלות להיות השראה למעשים נוספים מסוג זה.
"לך תהיה מצחיק היום, עם תרבות ה-Woke", אמר בריאיון טוד פיליפס, במאי הסרט, ל"ואניטי פייר". לא שבסרט הזה יש גרם של הומור. אולי ציניות, אולי סאדיזם, אולי צחוק על הסבל של האחר, או על הטירוף שאוחז בפרוטגוניסט.
התומכים
אז למה הסרט הזה כל כך נפלא בעצם? כי למי שלא מחויב לתרבות הפוליטיקלי קורקט, ורואה את העולם כפי שהוא באמת, בלי להגביל את עצמו לנחמד ולמקובל, הסרט הזה מציג מראה חברתית אמינה ודרמה אנושית שאפשר לקנות כמציאות – גם אם אפלה, קודרת וקצת קיצונית. זה כואב ופוגע לראות את כמות הסבל בגות'האם, ועצוב יותר להבין שזה משל לכמעט כל עיר גדולה בעולם, ובמיוחד לניו יורק. הסרט מדבר על החריגים והנשכחים של החברה האנושית, אלו שלא הולכים לקולנוע ולא נראים על המסך הגדול, בדרך כלל. בסרט הזה אין ניסים ואין כוחות-על ואין גאולה, רק הידרדרות אל התהום – התרסקות… כולל הפגיעה בקרקע ותמונות של המדרכה אחרי.
פה אולי המקום להזהיר שאם אתם לוקים בדיכאון או חרדות, או רגישים לייצוג גרפי של דם ואלימות – ותרו מראש ואל תלכו לראות את הסרט הזה. כך גם אם אתם מצפים לסרט גיבורי על סטנדרטי.
הפאנץ' ליין
"הג'וקר" הוא מותחן פסיכולוגי עשוי היטב. בשונה מגיבורי העל של DC, שרובם נושאים איזושהי שריטה פסיכולוגית, כאן השריטה היא המהות. אין את הקסם שמביאה גל גדות, אבל יש משחק מצוין ולהיהוק מופלא לכל התפקידים, ובמיוחד לתפקיד הראשי שנראה ומרגיש כאילו חואקין פיניקס נולד לתפקיד. לא תמצאו פיצוצים ואקשן מטורף, אבל כן דרמה עמוקה, סיפור בנוי היטב, בימוי חזק ועבודת מצלמה אמנותית ומקסימה, שמשתלבים אחד עם השני לכדי שלם שעולה על סך חלקיו.
הסרט בונה את הג'וקר המוכר לנו שכבה אחר שכבה. לעולם לא אוכל להזדהות עם הנבל שבמרכז הסרט, אבל הסרט הזה הביא אותי קרוב ככל שזה אפשרי עבורי. או שאם לא להזדהות, אז לפחות להבין ולרחם על הג'וקר – הנורא מכל נבלי העל של DC.
פיליפס, הבמאי, יצר סרט שמתחיל בצורה מרוסנת, איטית ויומיומית, ומסתיים בקרשנדו של אלימות וטירוף. יש מי שטוענים שהסרט מתכתב עם יצירות של סקורסזה, כמו "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", ולדעתי הוא עומד לצידן בגאווה. את הסרט הזה יזכרו בהוליווד – או בגלל הייחוד שלו, או בגלל השערורייה שהוא מקים, וסביר שבגלל שניהם. אם הייתי צריך לראות רק סרט אחד השנה, ש"ג'וקר" היה הבחירה שלי. הוא אפל, קודר ואכזרי, עם אלימות קשה ומסר חברתי קשה אף יותר. אין בו הרבה ממה שיש בדרך כלל בסרטי גיבורי על, אבל יש לו אמירה וסטייל ואמת מרגשת שהוא מגיש בצורה הכי מכוערת ובוטה שאפשר. לכו לראות!
