קומדיה של מטבעות – פרק ראשון

תרגום הספר קומדיה של מטבעות, של טרי פראצ'ט יצא מן הדפוס, ואנחנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון, טרי-טרי

לפני כשבועיים סיפרנו לכם על יציאתו המתוכננת של קומדיה של מטבעות, הספר ה-36 בעולם הדיסק, אותו הגה סופר הפנטזיה המנוח, טרי פראצ'ט. היום, אנחנו שמחים להביא להנאתכם ולהתרשמותכם את הפרק הראשון של הספר, חינם!

תקציר העלילה מן הכריכה האחורית

להצעה הזו אינך יכול לסרב.

מי לא ירצה להיות האחראי על המטבעה המלכותית של אנך-מורפורק ושל הבנק הסמוך לה?

זו משרה לכל החיים. אך כמו שהנוכל לשעבר שפריץ פון סתמבור לומד, החיים הם לא ממש ארוכים.

הקופאי הראשי הוא כמעט בוודאות ערפד. במרתף יש משהו חסר-שם (והמרתף עצמו הוא די חסר-שם), מתברר שהמטבעה המלכותית מפסידה כסף. קוסם זקן בן 300 שנה רודף אחרי חברתו של שפריץ.

שפריץ עומד לחשוף מעשה מרמה, אך גילדת המתנקשים עלולה להשיג אותו קודם. למעשה אנשים רבים מעוניינים במותו.

הו, ובכל יום עליו להוציא את היו"ר לטיול.

הוא רואה אויבים בכל מקום.

הכול עומד להתערבב ב… קומדיה של מטבעות!

"קומדיה של מטבעות" הוא הספר השני בקורותיו של שפריץ פון סתמבור, שהופיע לראשונה ב"מהומה רבה על לא דוור"‎ שיצא לאור בהוצאת אופוס.

הספר באתר אופוס

קומדיה של מטבעות
מאת: טרי פראצ'ט
תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן
הוצאת אופוס (2019)

קריאה נעימה!

פרק 1

המתנה בחשכה * עסקה שנחתמה * האיש התלוי * גולם בשמלה כחולה * חטא ועונשו * הזדמנות לעשות כסף אמיתי * שרשרת הזהב-הב * בלי התאכזרות לנחשים *
מר בנט עוקב אחר הזמן

הם נחו בחשכה ושמרו. לא הייתה שום דרך למדוד את מעבר הזמן, וגם לא שום נטייה למדוד אותו. היה זמן שבו הם לא היו כאן ויהיה זמן, יש לשער, שבו הם שוב לא יהיו כאן. הם יהיו במקום אחר. הזמן שבין לבין הוא חסר משמעות.

אבל חלקם נשברו ואחרים, הצעירים, דממו.

המשקל גבר.

היה צורך לעשות משהו.

אחד מהם נשא את תודעתו בשיר.

העסקה הייתה קשוחה, אבל קשוחה כלפי מי? זו הייתה השאלה. ומר בְּליסטר עורך הדין לא זכה בתשובה. הוא היה רוצה תשובה. כשצדדים מסוימים מעוניינים באדמה לא מצודדת במיוחד עשוי להשתלם לצדדים אחרים, קטנים יותר, לקנות את החלקות שלצידיה, רק למקרה שהצדדים מהחלק הראשון שמעו משהו, כנראה מצד שלישי.

אבל היה קשה להבין מה יש לדעת.

הוא הפנה אל האישה שמעברו האחר של השולחן חיוך מודאג במידה נאותה.

“את מבינה, העלמה מוֹטֶק, שהאזור כפוף לחוקי הכרייה של הגמדים? פירוש הדבר שכל המתכות ועפרות המתכת מוחזקות בבעלותו של מלך הגמדים הזוטר. תצטרכי לשלם לו תמלוגים מרשימים על כל מה שתוציאי. לא שיהיו שם מתכות או עפרות מתכת, מחובתי לומר. נאמר שיש שם רק חול וטין כל הדרך עד למטה, וככל הנראה מדובר בדרך ארוכה מאוד עד למטה״.

הוא המתין לתגובה כלשהי מהאישה שמולו, אבל היא רק נעצה בו מבט. עשן כחול הסתלסל מהסיגריה שלה אל תקרת המשרד.

“ומלבד זאת קיים עניין העתיקות״, אמר עורך הדין והתבונן בהבעתה ככל שהתאפשר לו לראות אותה מבעד לאובך. “המלך הזוטר הכריז שכל התכשיטים, השריון, הפריטים העתיקים המסווגים כמתקנים, הנשק, הכדים, המגילות או העצמות שתוציאו מהאדמה המדוברת יהיו כפופים גם הם למיסוי או להחרמה״.

העלמה מוֹטֶק השתהתה לרגע כאילו השוותה את הדקלום עם איזו רשימה פנימית, מעכה את הסיגריה ואמרה: “יש סיבה כלשהי לחשוב שמשהו מהדברים האלה נמצא שם?״

“שום סיבה שהיא״, אמר עורך הדין בחיוך יבש. “כולם יודעים שמדובר בארץ בור שוממה, אבל המלך מבטח את עצמו נגד מקרה שבו ‘מה שכולם יודעים׳ יתגלה כשגוי. זה קורה לעיתים קרובות מאוד״.

“הוא מבקש הרבה מאוד כסף על תקופת חכירה קצרה מאוד!״

“ואת מוכנה לשלם אותו. דברים כאלה מדאיגים גמדים, לידיעתך. חריג מאוד שגמד יסכים להיפרד מאדמה, אפילו רק לכמה שנים. אני מבין שהוא צריך את הכסף בגלל כל העסק ההוא עם עמק קוּם״.

“אני משלמת את הסכום שנדרש!״

“בהחלט, בהחלט. אבל אני —“

“האם הוא יכבד את החוזה?״

“ככתבו וכלשונו. זה בטוח לפחות. גמדים דקדקנים מאוד בעניינים כאלה. את רק צריכה לחתום, ולמרבה הצער, לשלם״.

העלמה מוֹטֶק הכניסה יד לתיקה והניחה על השולחן דף נייר עבה. “זה שטר בנקאי על סך חמשת אלפים דולר, משוך מהבנק המלכותי של אנך-מורפורק״.

עורך הדין חייך. “שם שאפשר לבטוח בו״, הוא אמר, והוסיף: “באופן מסורתי לפחות. אנא חתמי במקומות שסימנתי בצלבים, אם תואילי?״

הוא התבונן בתשומת לב כשחתמה, והיא קיבלה את הרושם שהוא עוצר את נשימתו.

“הינה״, היא אמרה ודחפה את החוזה על פני השולחן.

“אולי תוכלי להשביע את סקרנותי, גברתי?״ אמר. “מכיוון שהדיו מתייבשת על חוזה החכירה״.

העלמה מוֹטֶק הציצה סביבה בחדר, כאילו כונניות הספרים הכבדות הישנות מסתירות המוני אוזניים. “אתה יודע לשמור סוד, מר בליסטר?״

“כן, בהחלט, גברתי. בהחלט!״

היא הסתכלה סביבה כקושרת קשר. “גם כך, יש לומר זאת בשקט״, היא לחששה.

הוא הנהן בתקווה, רכן לפנים ולראשונה זה שנים רבות חש בנשימתה של אישה על אוזנו:

“גם אני״, היא אמרה.

זה היה לפני כמעט שלושה שבועות…

מבין הדברים שאפשר ללמוד כשמטפסים על צינור ניקוז בלילה יש גם כאלה שהם מפתיעים למדי. לדוגמה, אנשים מקדישים תשומת לב לקולות קטנים — נקישת סגר החלון, צלצולו הזעיר של מפתח
גנבים — יותר משהם מקדישים לקולות רמים, כמו לבנה הנופלת ברחוב או אפילו (כי אחרי הכול, באנך-מורפורק עסקינן) צרחה.

אלה היו קולות רמים ולפיכך קולות פומביים, ופירושו של דבר שהם הבעיה של כולם ולפיכך, לא שלי. אבל קולות חלשים הם קרובים ומרמזים על דברים כגון חמקנות שלא עלתה יפה, ולכן הם דוחקים ואישיים.

לפיכך, הוא השתדל לא להשמיע רעשים קטנים.

מתחתיו שקקה חצר המרכבות של משרד הדואר המרכזי כמו כוורת שהתהפכה. התחלופה פעלה ממש טוב עכשיו. מרכבות הלילה הגיעו ואקספרס אוברוואלד החדשה נצצה לאור הפנסים. הכול פעל כשורה, וזאת, מבחינתו של המטפס באישון-ליל, הייתה הסיבה שהכול השתבש.

המטפס תחב מפתח לבנים לתוך טיח רך, הסיט את משקלו, הזיז את כף רג—

יונה מחורבנת! היא המריאה בבהלה, רגלו האחרת החליקה, אצבעותיו איבדו את אחיזתן במרזב וכשהעולם הפסיק להתנודד הוא חב את דחיית המפגש שלו עם אבני המרצפת הרחוקות לאחיזתו במפתח לבנים, שאם נודה בכך, לא היה אלא מסמר שטוח ארוך בעל אחיזה דמוית T.

ואי אפשר להונות קיר, הוא חשב. אם תתנדנד אולי תצליח להניח יד ורגל על הצינור, או שהמפתח עלול להישלף.

אז… בסדר…

היו לו עוד מפתחות ופטיש קטן. האם יוכל לנעוץ אחד מהם פנימה בלי לאבד את אחיזתו באחר?

מעליו הצטרפה היונה לעמיתיה על בליטה גבוהה יותר.

המטפס נעץ את המסמר לתוך הטיח בכוח רב ככל שהעז, שלף את הפטיש מכיסו ובזמן שהאקספרס יצא לדרכו למטה בשאון שקשוק וצלצולים, הכה במסמר במכה עזה אחת.

המסמר נכנס. הוא שמט את הפטיש בתקווה שקול הפגיעה ייטשטש בשאון הכללי, ותפס במאחז החדש לפני שהפטיש פגע בקרקע.

אז… בסדר. ועכשיו אני… תקוע?

הצינור היה במרחק פחות ממטר ממנו. בסדר. זה יפעל. להעביר את שתי הידיים למאחז החדש, להתנדנד בעדינות, להעביר את יד שמאל שתקיף את הצינור, והוא יוכל למשוך את עצמו על פני הפער. השאר יהיה רק —

היונה הייתה עצבנית. עבור יונים זה מצב הקיום הבסיסי. היא בחרה בנקודה זו כדי להקל את משאה.

אז… בסדר. תיקון: שתי ידיו לפתו עכשיו את המסמר שפתאום היה חלקלק מאוד.

לעזאזל.

ובשלב הזה, מפני שעצבנות עוברת בין יונים מהר יותר מרץ עירום במנזר, החל לרדת עליו טפטוף קליל.

יש רגעים שבהם המשפט “זה הכי טוב שיכול להיות״, לא עולה במחשבה.

ואז אמר קול מלמטה: “מי שם למעלה?״

תודה, פטיש. הם בשום אופן לא יכולים לראות אותי, הוא חשב. אנשים מרימים מבט מהחצר המוארת היטב, וראיית הלילה שלהם אבודה. אבל מה זה משנה? הם יודעים שאני כאן.

אז… בסדר.

“בסדר, אני נכנע, חבר״, הוא קרא למטה.

“גנב, מה?״ אמר הקול למטה.

“לא נגעתי בשום דבר, חבר. לא תזיק לי איזו דחיפה למעלה, חבר״.

“אתה מגילדת הגנבים? אתה משתמש בשפה שלהם״.

“לא אני, חבר. אני תמיד משתמש במילה חבר, חבר״.

עכשיו, הוא לא היה מסוגל להסתכל למטה בקלות רבה, אבל הקולות שהגיעו משם העידו שהסייסים והרכבים שסיימו את עבודתם מתקרבים למקום. זה לא יעזור. מפגשים בין רכבים וגנבים מתקיימים בדרך כלל בדרכים מבודדות, שם השודד לא טורח לרוב לשאול שאלות נחמדות כמו “הכסף או החיים?״ כשאחד מהם נלכד, הצדק והנקמה משלבים ידיים בשמחה, לרוב סביב חתיכת צינור עופרת שימושי.

מלמולים נשמעו תחתיו, ונראה שהושגה הסכמה.

“בסדר, אדון שודד דואר״, הרעים קול עליז. “זה מה שנעשה, בסדר? אנחנו ניכנס לבניין, כן, ונוריד לך חבל. אין יותר הוגן מזה, נכון?״

“נכון, חבר״.

העליזות שלו הייתה מהסוג הלא נכון. זו הייתה העליזות של המילה “חבוב״ במשפט כמו “הסתכלת עליי, חבוב?״ גילדת הגנבים שילמה פרס של עשרים דולר על כל גנב לא רשום שהובא אליה בחיים, והיו דרכים כה רבות להישאר בחיים כשגוררים אותך פנימה ושופכים אותך על הרצפה.

הוא הרים מבט. חלון דירתו של מנהל הדואר היה ממש מעליו.

אז… בסדר.

ידיו ורגליו היו קהות ובו-בזמן גם כואבות. הוא שמע את השקשוק של מעלית המטענים הגדולה בתוך הבניין, את חבטת דלת הגג הנחבטת ממקומה, את הצעדים על פני הגג ואז הרגיש בחבל פוגע בזרועו.

“תפוס או פול״, אמר קול כשהתאמץ לתפוס אותו. “זה אותו דבר בטווח הארוך״. צחוק נשמע בחשכה.

האנשים משכו בחבל בכוח. הדמות התנדנדה באוויר, ואז בעטה החוצה והתנדנדה בחזרה. זכוכית התנפצה, ממש מתחת למרזב, והחבל התרומם ריק.

המצילים על הגג הסתכלו זה בזה.

“בסדר, שניכם, לדלת הקדמית והאחורית ברגע זה!״ אמר רכב שהיה מהיר תפישה יותר מהאחרים. “תקדימו אותו! רדו במעלית! האחרים, נבריח אותו החוצה קומה אחרי קומה!״

כשירדו שוב ברוב מהומה במדרגות ורצו במסדרון, תחב איש בחלוק את ראשו מתוך אחד החדרים, בהה בהם בהשתאות ואז שאל בקול חד, “מי אתם לעזאזל? קדימה, אחריו!״

“אה, כן? ומי אתה?״ אמר סייס שהאט ונעץ בו מבט זועף.

“זה מר שפריץ פון סתמבורג, זה מי שהוא!״ אמר רכב מאחור. “הוא המנהל הראשי של הדואר!״

“מישהו נכנס דרך החלון, נחת ממש בינֵי — כלומר, כמעט נחת עליי!״ צעק האיש בחלוק. “הוא ברח במסדרון! עשרה דולרים לכל אחד אם תתפסו אותו! וזה סתמבור, למעשה!״

זה היה יכול להתניע מחדש את הדהרה, אבל הסייס אמר בקול חשדני, “תגיד רגע את המילה ‘חבר׳, אכפת לך?״

“על מה אתה מדבר?״ אמר הרכב.

“הוא לא נשמע אפילו קצת כמו הטיפוס ההוא״, אמר הסייס. “ומלבד זאת אין לו בכלל אוויר!״

“אתה טיפש?״ אמר הרכב. “הוא מנהל הדואר! יש לו מפתח מחורבן! יש לו את כל המפתחות! למה לעזאזל שהוא ירצה לפרוץ לתוך משרד הדואר של עצמו?״

“נראה לי שאנחנו צריכים להעיף מבט בחדר ההוא״, אמר הסייס.

“באמת? טוב, לי נראה שמה שמר סתמבור עושה בשביל שלא יהיה לו אוויר בחדר של עצמו הוא עניינו הפרטי״, אמר הרכב, וקרץ אל שפריץ קריצה ענקית. “וחוץ מזה נראה לי שעשר דולר לבנאדם בורחים ממני למה שאתה כזה טמבל דפוק. סליחה בעד זה, אדוני״, הוא אמר לסתמבור, “הוא חדש ואין לו שום נימוסים. נעזוב אותך עכשיו, אדוני״, הוא הוסיף ועשה תנועה שחשב שהיא הצדעה, “ושוב מתנצלים על כל הפרעה שאולי נגרמה. עכשיו תזיזו ת׳תחת, נבלות!״

כשיצאו מטווח ראייה, חזר שפריץ לחדרו והבריח את הדלת בקפידה מאחוריו.

טוב, הוא לפחות לא איבד את כל המיומנויות. הרמז הקלוש שיש אישה בחדרו בהחלט פעל. ובכל אופן, הוא באמת המנהל הראשי של הדואר ובאמת יש לו את כל המפתחות.

נותרה רק שעה לזריחה. הוא בשום אופן לא יצליח להירדם שוב. הוא כבר יכול לקום רשמית, ולהוסיף עוד נדבך למוניטין שלו כמנהל מסור.

הם יכלו לירות בו ולהפיל אותו מעל הקיר, חשב כשהכין לעצמו חולצה. הם יכלו להשאיר אותו שם תלוי ולהמר כמה זמן יעבור לפני שיאבד את אחיזתו; זו הייתה הדרך של אנְך-מורפורק. שיחק לו מזלו שהם החליטו להחטיף לו איזה פליק צודק או שניים לפני שיעבירו אותו בתיבת המכתבים המוזהבת. והמזל מברך את אלה שמשאירים עבורו מקום —

נקישה כבדה ועם זאת עדיין מנומסת נשמעה בדלת.

“אתה מהוגן, מר סתמבור?״ הרעים קול.

למרבה הצער, חשב שפריץ, אבל אמר בקול: “היכנסי, גלדיס״.

קרשי הרצפה חרקו והרהיטים רטטו מעברו האחר של החדר כשגלדיס נכנסה.

גלדיס הייתה גולם, איש חמר (או לצורך חוסר העניין, אשת חמר) שגובהה עלה על שני מטרים.

היא — טוב, עם שם כמו גלדיס “זה״ לא התאים ו״הוא״ פשוט לא פעל — לבשה שמלה כחולה גדולה מאוד.

שפריץ הניד בראשו. כל העסק המטופש היה בעצם רק עניין של נימוס. העלמה מקאלאריאט, שמשלה בדלפקי רשות הדואר ביד ברזל ובריאות פליז, התנגדה לכך שגולם זכר ינקה את הנוחיות של הגברות. השאלה איך הגיעה העלמה מקאלאריאט למסקנה שהם זכרים מטבעם ולא רק על-פי המנהג היא תעלומה מרתקת, אבל לא הייתה שום תועלת בוויכוח עם שכמותה.

לפיכך, באמצעות תוספת של שמלה גדולה מאוד מכותנה מודפסת, גולם הפך לנקבה במידה מספקת עבור העלמה מקאלאריאט. הדבר המוזר היה שגלדיס, בדרך כלשהי, אכן הייתה נקבה עכשיו. זו לא הייתה רק השמלה. היא נטתה לבלות בחברת עובדות הדלפק, שנדמה שקיבלו אותה אל אחוותן חרף העובדה שהיא שוקלת מחצית הטונה. הן אפילו העבירו לה את מגזיני האופנה שלהן, אף כי הוא התקשה לדמיין מה תהיה משמעותן של עצות לטיפוח העור בחורף עבור ברייה בת אלף שנה ולה עיניים הזורחות כחורים בכבשן.

ועכשיו היא שאלה אותו אם הוא מהוגן. איך היא תוכל לדעת, בכלל?

היא הביאה לו ספל תה ואת המהדורה העירונית של הטיימס, עדיין לחה מהדפוס. שני אלה הונחו בקפידה על השולחן.

ו… אוי, אלים, הדפיסו את התמונה שלו. את התמונה האמיתית שלו! הוא, וטינרי ועוד כמה אישים אמש, כולם מרימים את מבטם אל הנברשת החדשה! הוא הצליח לזוז קצת כדי שהתמונה תיטשטש מעט, אבל אלה עדיין היו הפנים שניבטו אליו ממראת הגילוח בכל בוקר. מכאן ועד גנואה יש אנשים שרומו, הוּנו, נגזלו ונעקצו על-ידי הפנים האלה. הדבר היחיד שלא עשה מימיו היה לאחז עיניים, וזה רק מפני שלא גילה איך עושים את זה.

בסדר, יש לו מין פנים לכל מטרה שמזכירות פנים רבות אחרות, אבל היה נורא לראות אותן לכודות בדפוס. יש אנשים שחושבים שתמונות יכולות לגנוב את הנשמה, אבל הדבר שהעסיק את מחשבותיו של שפריץ היה דווקא החירות.

שפריץ פון סתמבור, מעמודי התווך של הקהילה. חה…

משהו משך את תשומת ליבו והוא הסתכל טוב יותר. מי האיש הזה מאחוריו? נראה כאילו הוא מביט מעבר לכתפו של שפריץ. פנים שמנות, זקן קטן שנראה כמו זקנו של לורד וטינרי, אבל בעוד זקנו של הפטריקי היה זקן תיש, אותו זקן עצמו על פניו של האיש האחר נראה תוצאה של גילוח חפוז. מישהו מהבנק, נכון? היו פרצופים רבים כל-כך, ידיים רבות כל-כך ללחוץ, וכולם רצו להיות בתמונה. האיש נראה מהופנט, אבל אנשים רבים הגיבו כך כשצילמו אותם. סתם עוד אורח בסתם עוד אירוע רשמי…

ופרסמו את התמונה בעמוד הראשון רק כי מישהו החליט שהסיפור המרכזי, סיפור על עוד בנק שפשט את הרגל ועל אספסוף של לקוחות כועסים שניסה לתלות את המנהל ברחוב, לא היה ראוי לאילוסטרציה. אבל האם הייתה לעורך ההגינות הבסיסית להדפיס צילום של המעשה עצמו ולהוסיף בכך ברק ליום של כולם? הו לא, הוא היה חייב לשים תמונה מחורבנת של שפריץ פון סתמבור!

והאלים, מרגע שדחקו אדם לחבלים, לא יכולים לעמוד בפיתוי להוריד עוד ברק אחד. שם, נמוך יותר בדף הראשי, התנוססה הכותרת זייפן בולים לתלייה. אולסוויק ג׳נקינס עומד בפני הוצאה להורג. ועל מה? על רצח? על כך שהוא בנקאי נודע לשמצה? לא, רק על כך שזייף כמה מאות גיליונות בולים. והוציא תחת ידיו עבודה איכותית; המשמר לעולם לא היה מפצח את הפרשה אלמלא פרץ לעליית הגג שלו ומצא חצי תריסר גיליונות של בולי חצי אגורה אדומים תלויים לייבוש.

ושפריץ העיד, ממש שם בבית המשפט. לא הייתה לו ברירה. זו הייתה חובתו האזרחית. זיוף בולים נחשב לגרוע כמו זיוף מטבעות, ולא הייתה לו דרך להתחמק. הוא היה המנהל הראשי של הדואר, אחרי הכול, דמות מכובדת בקהילה. הוא היה מרגיש טיפ-טיפה טוב יותר אם האיש היה מקלל אותו או נועץ בו מבטים זועמים, אבל הוא רק עמד בדוכן הנאשמים, דמות קטנה עם זקן מדובלל, ונראה אבוד ומבולבל.

הוא זייף בולים של חצי אגורה, באמת. זה שבר את הלב, באמת. אה, הוא זייף גם ערכים גבוהים יותר, אבל איזה מין אדם טורח כך בשביל חצי אגורה? אולסוויק ג׳נקינס טרח, ועכשיו הוא היה באחד מתאי הנידונים למוות בטאנטי, ונותרו לו רק כמה ימים להרהר בטבעו של הגורל האכזר לפני שיוצא החוצה לרקד באוויר.

הייתי שם בעצמי, חשב שפריץ. הכול השחיר — ואז קיבלתי חיים חדשים לגמרי. אבל מעולם לא חשבתי שיהיה גרוע כל-כך להיות אזרח למופת.

“אה… תודה, גלדיס״, הוא אמר לדמות שהיתמרה בנימוס מעליו.

“יש לך פגישה עכשיו עם לורד וטינרי״, אמרה הגולם.

“אני בטוח לגמרי שאין לי״.

“יש בחוץ שני שומרים שבטוחים לגמרי שיש לך, מר סתמבור״, הרעימה גלדיס.

אה, חשב שפריץ. אחת מהפגישות האלה.

“ושעת הפגישה הזאת היא בוודאי ממש עכשיו, נכון?״

“כן, מר סתמבור״.

שפריץ חטף את מכנסיו, ושריד כלשהו מהחינוך המהוגן שלו גרם לו להסס. הוא הרים מבט אל הר הכותנה הכחולה שלפניו.

“אכפת לך?״ הוא אמר.

גלדיס הסתובבה.

היא חצי טון חמר, חשב שפריץ בקדרות בשעה שנדחק לתוך בגדיו. וטירוף הוא מדבק.

הוא גמר להתלבש ומיהר לרדת במדרגות האחוריות ולצאת אל חצר המרכבות שאיימה ממש לא מזמן להפוך למקום מנוחתו הלפני-אחרון. המעבורת לקווירם בדיוק יצאה, אבל הוא זינק פנימה ליד הרכב, הניד בראשו אל האיש ונסע בהידור בשדרת סיבובית-שמאלה עד שקפץ מהמושב מחוץ לכניסה הראשית של הארמון.

היה נחמד, הרהר כשרץ במעלה המדרגות, אם כבוד הלורד היה מעלה על דעתו את הרעיון שפגישה קובע יותר מאדם אחד. אבל הוא היה רודן, אחרי הכול. הם חייבים ליהנות איך שהוא.

דראמנוט, מזכירו של הפטריקי, המתין ליד דלת המשרד המוארך והוביל אותו עד מהרה אל הכיסא שמול שולחנו של הוד לורדיותו.

אחרי תשע שניות של כתיבה שקדנית, לורד וטינרי הרים את מבטו מהניירת שלו.

“אה, מר סתמבור״, אמר. “לא בחליפת הזהב שלך?״

“היא בניקוי, אדוני״.

“אני מתאר לעצמי שיומך עובר היטב? עד כה, זאת אומרת?״

שפריץ הביט סביבו ועבר במחשבותיו בחיפזון על בעיותיה הקטנות של רשות הדואר מהזמן האחרון. מלבד דראמנוט, שעמד ליד אדונו כשהוא מדיף ערנות אומרת כבוד, הם היו לבדם.

“תראה, אני יכול להסביר״, הוא אמר.

הלורד וטינרי זקר גבה בקפדנות כמי שמצא חתיכת זחל בסלט שלו וכעת מרים את שאר החסה.

“אנא, הסבר״, הוא אמר ונשען לאחור.

“נסחפנו קצת״, אמר שפריץ. “היינו קצת יצירתיים מדי בחשיבה שלנו. עודדנו נמיות להתרבות בתיבות הדואר כדי למנוע את התרבות הנחשים…״

הלורד וטינרי לא אמר דבר.

“אה… שאותם, יש להודות, הכנסנו אל תיבות הדואר כדי לצמצם את מספר הקרפדות…״

הלורד וטינרי חזר על עצמו.

“אה… שאותן, נכון, הצוות הכניס לתיבות הדואר כדי להשתלט על אוכלוסיית החלזונות…״

הלורד וטינרי המשיך באפס קול.

“אה… באשר אליהם, עליי להודות בהגינות שהם נכנסו לתיבות מיוזמתם הפרטית, כדי לאכול את הדבק שעל הבולים״, אמר שפריץ, מודע לכך שהוא מתחיל לברבר.

“טוב, נחסך ממך לפחות הצורך להכניס אותם בעצמך״, אמר הלורד וטינרי בעליצות. “כפי שאתה אומר, בהחלט ייתכן שזהו מקרה שבו היה ראוי להחליף את ההיגיון הצונן בשכל הישר שיש, נאמר, לכל תרנגולת. אבל זו אינה הסיבה שביקשתי ממך לבוא הנה היום״.

“אם זה בעניין דבק הבולים בטעם כרוב —“ פתח שפריץ.

וטינרי נופף בידו. “תקרית משעשעת״, אמר, “ואני סבור שאיש לא מת למעשה״.

“אה, בול חמישים האגורות בהנפקה השנייה?״ ניסה שפריץ.

“זה שמכונה ‘הנאהבים׳?״ אמר וטינרי. “הליגה לצניעות אכן התלוננה בפניי, כן, אבל —“

“הצייר שלנו לא הבין מה הוא רושם! הוא לא מבין כל-כך בחקלאות! הוא חשב שהזוג הצעיר זורע זרעים!״

“אהמ״, אמר וטינרי. “אבל אני מבין שניתן לראות את פרטי הפרטים הבעייתיים רק בעזרת זכוכית מגדלת חזקה למדי, ולפיכך הפגיעה, אם קיימת כזאת, היא נגרמת עצמית״. הוא חייך אחד מחיוכיו הקטנים, המפחידים מעט. “אני מבין שהעותקים המעטים שיצאו למחזור ומוּפצים בין אספני הבולים דבוקים למעטפה חומה חסרת סימנים מזהים״. הוא הסתכל בפניו החתומות של שפריץ ונאנח. “אמור לי, מר סתמבור, היית רוצה לעשות קצת כסף אמיתי?״

שפריץ הקדיש לזה מחשבת-מה ואז אמר, בזהירות רבה: “מה יקרה לי אם אסכים?״

“תפתח בקריירה חדשה של אתגר והרפתקה, מר סתמבור״.

שפריץ התנועע במקומו באי-נוחות. לא היה עליו להסתכל סביבו כדי לדעת שבשלב זה, מישהו ודאי עומד ליד הדלת. מישהו בעל מבנה כבד אבל לא מוגזם, בחליפה שחורה זולה וללא שמץ של חוש הומור.

“ורק לשם הדיון, מה יקרה אם אסרב?״

“תוכל לצאת מהדלת ההיא שם והעניין לא יעלה שוב״.

זו הייתה דלת בקיר אחר. הוא לא נכנס דרכה.

“הדלת ששם?״ שפריץ קם והצביע.

“אכן כן, מר סתמבור״.

שפריץ פנה אל דראמנוט. “יורשה לי לשאול את העיפרון שלך, מר דראמנוט? תודה״. הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה. לאחר מכן הצמיד יד לאוזנו בתנועה תיאטרלית ושמט את העיפרון.

“בוא נראה כמה עמו —“

קליק! העיפרון קיפץ והתגלגל על קרשי רצפה מוצקים למדי למראה. שפריץ הרים אותו ובהה בו, ואז חזר לאיטו אל כיסאו.

“לא היה שם פעם בור עמוק מלא יתדות?״ שאל.

“איני יכול להעלות על דעתי למה שתחשוב כך״, אמר הלורד וטינרי.

“אני בטוח שהיה״, התעקש שפריץ.

“האם אתה יכול להיזכר, דראמנוט, בסיבה כלשהי לכך שמר סתמבור שלנו יחשוב שפעם היה בור עמוק מלא יתדות מאחורי הדלת ההיא?״ אמר וטינרי.

“איני יכול להעלות על דעתי למה שיחשוב כך, אדוני הלורד״, אמר דראמנוט בקול שקט.

“אני מרוצה מאוד ברשות הדואר, אתה יודע״, אמר שפריץ, והבין שהוא נשמע מתגונן.

“אני בטוח בכך. אתה מנהל דואר מצוין״, אמר וטינרי. הוא פנה אל דראמנוט. “אחרי שסיימתי עם זה כדאי שאטפל בעסקה של משלוחי הלילה מגנואה״, הוא אמר וקיפל בקפידה את המכתב לתוך מעטפה.

“כן, אדוני הלורד״, אמר דראמנוט.

הרודן של אנך-מורפורק רכן על שולחן עבודתו. שפריץ הסתכל במבט תמוה כשווטינרי הוציא קופסה קטנה אבל כבדה למראה ממגרת שולחן, שלף ממנה מקל של שעוות חותם שחורה והתיך שלולית קטנה של שעווה על המעטפה בהבעת ריכוז שהרתיחה את שפריץ.

“זה הכול?״ אמר.

וטינרי הרים את מבטו ונראה מופתע כשראה ששפריץ עדיין שם. “כמובן, מר סתמבור. אתה רשאי ללכת״. הוא הניח מידו את מקל השעווה והוציא טבעת חותם שחורה מהקופסה.

“זאת אומרת, אין איזו בעיה, נכון?״

“לא, כלל לא. הפכת לאזרח לדוגמה, מר סתמבור״, אמר וטינרי והטביע בקפידה את האות V בשעווה המצטננת. “אתה קם בכל בוקר בשמונה, אתה יושב ליד שולחנך שלושים דקות לאחר מכן. הפכת את רשות הדואר מאזור פורענות למכונה משומנת היטב. אתה משלם את מיסיך וציפור קטנה מספרת לי שעל-פי השמועה בשנה הבאה אתה מיועד לתפקיד יושב הראש של גילדת הסוחרים. עבודה טובה, מר סתמבור!״

שפריץ קם כדי לעזוב, אבל היסס. “אם כן, מה לא בסדר בלהיות יושב ראש גילדת הסוחרים?״ אמר.

בסבלנות איטית וראוותנית החזיר לורד וטינרי את הטבעת לקופסה ואת הקופסה בחזרה למגירה. “אבקש את סליחתך, מר סתמבור?״

“פשוט אמרת את זה כאילו יש בזה משהו רע״, אמר שפריץ.

“לא נראה לי שכך אמרתי״, אמר וטינרי והרים מבט אל מזכירו. “האם ביטאתי הטעמה שיש בה משום עלבון, דראמנוט?״

“לא, אדוני הלורד. לעיתים קרובות השמעת את דעתך כי הסוחרים והחנוונים מהגילדה הם עמוד השדרה של העיר״, אמר דראמנוט והושיט לו תיקייה עבה.

“אני אקבל שרשרת של כמעט בדיוק זהב״, אמר שפריץ.

“הוא יקבל שרשרת של כמעט בדיוק זהב, דראמנוט״, ציין וטינרי, שהפנה כעת את תשומת ליבו למכתב חדש.

“ומה כל-כך רע בזה?״ תבע שפריץ.

וטינרי הרים שוב את מבטו בהבעה של השתוממות מאולצת אמיתית. “האם אתה בקו הבריאות, מר סתמבור? נראה שמשהו לא תקין בשמיעתך. עכשיו רוץ לך לדרכך. סניף הדואר המרכזי נפתח בעוד עשר דקות ואני בטוח שתרצה, כתמיד, להוות דוגמה ומופת לצוותך״.

כששפריץ הסתלק, הניח המזכיר בשקט תיקייה מול וטינרי. היא הייתה מסומנת בשמות “אלברט ספנגלר/שפריץ פון סתמבור״.

“תודה, דראמנוט, אבל למה?״

“גזר דין המוות של אלברט ספנגלר עדיין קיים, אדוני הלורד״, אמר דראמנוט חרש.

“אה. אני מבין״, אמר הלורד וטינרי. “אתה חושב שאציין באוזני מר סתמבור שעל המעשים שעשה תחת שם החטא אלברט ספנגלר הוא עדיין מועמד לתלייה? אתה חושב שאוכל לרמוז לו שכל מה שעליי לעשות הוא להודיע לעיתונים שהזדעזעתי לנוכח הגילוי שמר סתמבור המכובד שלנו אינו אלא הרב-גנב, הרב-זייפן והרב-עקצן שבמשך השנים גנב מאות רבות של אלפי דולרים, מוטט בנקים ודרדר עסקים הגונים לעוני? אתה חושב שאאיים לשלוח כמה מפקידיי הנאמנים ביותר לבדוק את חשבונות הדואר, ואני בטוח שהם יחשפו שם ראיות למעילה מזעזעת ביותר? אתה חושב שהם יגלו, לדוגמה, שכל קרן הפנסיה של רשות הדואר נעלמה? אתה חושב שאבטא קבל העולם כולו את האימה שלי על העובדה שחדל האישים סתמבור חמק מעניבת התליין בעזרתם של גורמים לא ידועים? אתה חושב, בקצרה, שאסביר לו באיזו קלות אני יכול להביא אדם לתהומות כאלה שחבריו לשעבר יצטרכו לכרוע ארצה כדי לירוק עליו? זה מה שהנחת, דראמנוט?״

המזכיר התבונן מעלה אל התקרה. שפתיו נעו במשך כעשרים שניות בזמן שהלורד וטינרי המשיך בעבודת הניירת. לבסוף הוא הנמיך שוב את מבטו ואמר: “כן, אדוני הלורד. זה פחות או יותר הכול, אני חושב״.

“אה, אבל יש יותר מדרך אחת להעלות אדם על גלגל העינויים, דראמנוט״.

“בפנים למעלה או בפנים למטה, אדוני הלורד?״

“תודה, דראמנוט. אני מעריך את חוסר הדמיון שאתה מקפיד עליו, כידוע לך״.

“כן, אדוני. תודה לך, אדוני״.

“בעצם, דראמנוט, אתה נותן לו לבנות לעצמו את הגלגל שלו, ומניח לו לסובב את הבורג בכוחות עצמו״.

“אני לא בטוח שהצלחתי להבין בדיוק, אדוני הלורד״.

הלורד וטינרי הניח את העט שלו מידו. “עליך לשקול את הפסיכולוגיה של הפרט, דראמנוט. אפשר לראות כל אדם כמעט כמנעול, מנעול שיש מפתח שיכול לפתוח אותו. אני תולה תקוות גדולות במר סתמבור בעימות הקרב. גם עכשיו, עדיין יש לו חושים של פושע״.

“איך אתה מבחין, אדוני הלורד?״

“אה, יש כל מיני רמזים קטנים, דראמנוט. אבל אני חושב שהעובדה המשכנעת במיוחד היא שהוא הסתלק זה עתה עם העיפרון שלך״.

היו פגישות. תמיד היו פגישות. והן היו משעממות, מכאן נובעת הסיבה שהיו פגישות מלכתחילה. השיעמום אוהב חברה.

רשות הדואר כבר לא הייתה בדרכה להגיע רחוק. היא כבר עברה את הדרך. היא כבר הגיעה רחוק. עכשיו ברחוק הזה היה צורך בעובדים, ובסידורי עבודה, וברשימות שכר, ובפנסיה, ובתחזוקה מבנית, ובאנשי ניקיון שיגיעו בלילות, ובלוחות זמנים לאיסוף, ובמשמעת והשקעה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה…

שפריץ בהה בעוגמה במכתבה של גברת אסטרסה פּארטלי מהקמפיין לשוויון בגובה. רשות הדואר, כך מתברר, לא מעסיקה מספיק גמדים. שפריץ ציין, וחשב שיש היגיון רב בדברים, שאחד מכל שלושה עובדים הוא גמד. היא השיבה שזו לא הנקודה. הנקודה היא שמכיוון שגובהם הממוצע של גמדים הוא שני-שליש מקומת אדם, רשות הדואר, כרשות אחראית, אמורה להעסיק אחד וחצי גמדים על כל אדם שהיא מעסיקה. על רשות הדואר לאמץ אל ליבה את קהילת הגמדים, אמרה גברת פּארטלי.

שפריץ הרים את המכתב בין אגודל לאצבע ושמט אותו לרצפה. אולי לאמץ אל מותניה, גברת פּארטלי, לאמץ אל מותניה.

היה גם משהו על ערכי ליבה. הוא נאנח. עד כדי כך הידרדר המצב. הוא היה סמכות מוּכרת, ואנשים יכלו להשתמש מולו במונחים כמו “ערכי ליבה״ בלי חשש מתגמול.

ואף-על-פי-כן, שפריץ היה יכול להאמין שיש אנשים שמוצאים סיפוק שקט בבחינת טורי מספרים. הוא לא נמנה עליהם.

עברו שבועות מהפעם האחרונה שתכנן בול! וזמן רב יותר מזה מאז הרגיש בעקצוץ הזה, בתסיסה הזאת, בתחושת התעופה שפירושה שמזימה מתבשלת מעדנות ושהוא מצליח לעבוד על מישהו שחושב שהוא עובד עליו.

הכול היה כל-כך… נאות. וזה היה מחניק.

אז חשב על אירועי הבוקר, וחייך. בסדר, הוא נתקע, אבל האחווה האפלולית של מטפסים באישון-ליל ראתה במשרד הדואר אתגר יוצא דופן. והוא הצליח להיחלץ מצרה באמצעות דיבורים. בסך הכול, זו הייתה הצלחה. לרגע אחד שם, בין רגעי האימה, הוא הרגיש מלא חיים, מתעופף.

צעדים כבדים במסדרון העידו שגלדיס בדרכה עם תה אמצע-הבוקר שלו. היא נכנסה בראש מורכן כדי לא לפגוע במשקוף ובמיומנות של משהו ענקי אבל בעל קואורדינציה שלא תיאמן, הניחה מידה את התחתית והספל בלי להעלות בו אדווה. היא אמרה: “המרכבה של הלורד וטינרי מחכה בחוץ, אדוני״.

שפריץ היה משוכנע שיש יותר תדרים גבוהים בקולה של גלדיס בימינו.

“אבל ראיתי אותו לפני שעה! למה היא מחכה?״ הוא אמר.

“לך, אדוני״. גלדיס קדה, וכשגולם קד אפשר לשמוע את זה.

שפריץ השקיף מבעד לחלון. מרכבה שחורה ניצבה מחוץ לבניין הדואר. הרכב עמד לצידה ועישן בשקט.

“הוא אומר שיש לי פגישה?״ הוא אמר.

“הרכב אמר שנאמר לו לחכות״, אמרה גלדיס.

“הא!״

גלדיס קדה שוב לפני שיצאה.

כשהדלת נסגרה מאחוריה, הפנה שפריץ את תשומת ליבו אל ערמת הניירת שבמגש הדואר הנכנס שלו. הצרור העליון הוכתר בכותרת “פרוטוקול ישיבת ועדת רשויות הדואר המשניות״, אבל באורך הזה הן נראו מִשָעוֹת, לא משניוֹת.

הוא הרים את ספל התה. הופיע עליו הכיתוב: לא חייבים להיות משוגעים כדי לעבוד כאן אבל זה עוזר! הוא בהה בו, ולאחר מכן הרים בהיסח הדעת טוש שחור עבה והוסיף פסיק בין “כאן״ לבין “אבל״. הוא גם פסל את סימן הקריאה. הוא שנא את סימן הקריאה הזה, שנא את עליזותו התזזיתית, הנואשת. פירושו היה: לא חייבים להיות משוגעים כדי לעבוד כאן. אנחנו נדאג לזה!

הוא אילץ את עצמו לקרוא את הפרוטוקול, והבין שעינו מדלגת על פסקאות שלמות מתוך הגנה עצמית.

לאחר מכן הוא התחיל לטפל בדוחות השבועיים של המשרדים המחוזיים. לאחר מכן, בוועדת התאונות והרפואה על דונמי המילים שלה.

מדי פעם שפריץ הציץ בספל.

באחת-עשרה עשרים ותשע השעון המעורר שעל שולחנו השמיע “בינג״. שפריץ קם, הציב את כיסאו מתחת לשולחן, ניגש אל הדלת, מנה עד שלוש, פתח אותה, אמר “שלום, טידלס״ כשהחתול הקדמוני של רשות הדואר נכנס בדשדוש, מנה עד תשע-עשרה בזמן שהחתול ערך סריקה של החדר, אמר “שלום, טידלס״ כשהחתול יצא שוב בכבדות אל המסדרון, סגר את הדלת וחזר לשולחנו.

כרגע פתחת את הדלת לחתול קשיש שאיבד את אחיזתו ברעיון ההליכה סביב דברים, אמר לעצמו כשכיוון מחדש את השעון המעורר. אתה עושה את זה בכל יום. אתה חושב שזו התנהגות של אדם שפוי? בסדר, עצוב לראות אותו עומד שעות בראש לחוץ אל כיסא עד שמישהו מזיז אותו, אבל עכשיו אתה קם בכל יום כדי להזיז בשבילו את הכיסא. זה מה שעבודה הגונה עושה לבן אדם.

כן, אבל עבודה לא הגונה כמעט הובילה אותי לתלייה! הוא מחה.

אז? תלייה נמשכת רק דקה או שתיים. ועדת קרן הפנסיה נמשכת חיים שלמים! הכול כל-כך משעמם! אתה לכוד בשלשלאות זהב-הב!

שפריץ מצא את עצמו ליד החלון. הרכב אכל עוגייה. כשקלט את שפריץ הוא נפנף לו נפנוף ידידותי.

שפריץ כמעט קפץ לאחור מהחלון. הוא התיישב בזריזות וחתם על טופסי הזמנה פ״ג/2 במשך חמש-עשרה דקות רצופות. לאחר מכן יצא למסדרון, שבצידו המרוחק נפתח אל האולם הגדול, והסתכל למטה.

הוא הבטיח להחזיר את הנברשות הגדולות למקומן, ועכשיו שתיהן היו תלויות שם ונצצו כמערכות כוכבים פרטיות. הדלפק הגדול, הבוהק, נצץ בתפארתו הממורקת. המהום של פעילות חדורת מטרה ויעילה ברובה נשמע באולם.

הוא הצליח. הכול פעל. זו הייתה רשות הדואר. וזה כבר לא היה כיף.

הוא ירד לחדרי המיון, קפץ לחדר התאים של הדוורים ולגם שם ספל תה ידידותי דמוי זפת, שוטט ברחבי חצר המרכבות והסתובב בין הרגליים של אנשים שניסו לעשות את עבודתם, ולבסוף חזר בכבדות למשרדו, שחוח תחת משא השגרה.

הוא הציץ במקרה מבעד לחלון, כפי שכל אדם עשוי לעשות. הרכב אכל את ארוחת הצהריים שלו! את ארוחת הצהריים המחורבנת שלו! היה לו כיסא מתקפל קטן על האספלט, והארוחה הייתה מונחת על שולחן מתקפל קטן! היו לו שם פאי חזיר גדול ובקבוק בירה! ואפילו מפת שולחן לבנה!

שפריץ ירד במדרגות הראשיות כרקדן סטפס אחוז טירוף ויצא בריצה מבעד לדלתיים הגדולות. ברגע דחוס אחד, בזמן שרץ אל המרכבה, הארוחה, השולחן, המפה והכיסא אוחסנו באיזה תא נסתר והאיש עמד ליד הדלת הפתוחה בהזמנה.

“שמע, מה כל העניין הזה?״ תבע שפריץ המתנשף. “אין לי יום —“

“אה, מר סתמבור״, אמר קולו של הלורד וטינרי מבפנים, “היכנס בבקשה. תודה, האוסמן, גברת לאוויש ודאי ממתינה. מהר, מר סתמבור, אני לא אוכל אותך. כרגע אכלתי כריך גבינה סביר״.

לא יזיק רק לברר. משפט שהותיר אחריו חַבָּלות וחורבן זה דורות רבים, עוד יותר מאשר “לא יזיק לקחת רק אחד״ ו״זה בסדר אם עושים את זה רק בעמידה״.

שפריץ טיפס אל הצללים. הדלת נסגרה מאחוריו בנקישה, והוא הסתובב פתאום.

“אוי, באמת״, אמר הלורד וטינרי. “היא רק סגורה, לא נעולה, מר סתמבור. התעשת בבקשה!״ לצידו ישב דראמנוט בהצטנעות ובחיקו תרמיל עור גדול.

“מה אתה רוצה?״ אמר שפריץ.

לורד וטינרי זקף גבה. “אני? כלום. מה אתה רוצה?״

“מה?״

“טוב, אתה נכנסת למרכבה שלי, מר סתמבור״.

“כן, אבל אמרו לי שהיא בחוץ!״

“ואם היו אומרים לך שהיא שחורה, האם היה נראה לך הכרחי לעשות משהו בעניין? הדלת מולך, מר סתמבור״.

“אבל אתה חונה כאן כל הבוקר!״

“זה רחוב ציבורי, אדוני״, אמר הלורד וטינרי. “עכשיו שב. יפה״.

המרכבה התנודדה והחלה בנסיעה.

“אתה חסר מנוחה, מר סתמבור״, אמר וטינרי. “אתה פזיז בשמירה על ביטחונך. החיים איבדו את טעמם, הלא כן?״

שפריץ לא השיב.

“הבה נדבר על מלאכים״, אמר הלורד וטינרי.

“אה, כן, את זה אני מכיר״, אמר שפריץ במרירות. “כבר שמעתי את זה. זה האחד שאיתו תפסת אותי אחרי שתלו אותי —“

וטינרי זקף שוב גבה. “דומני שתשים לב שנתלית רק ברובך. כמלוא הנימה מהמוות״. “לא משנה! תלו אותי! והחלק הגרוע בזה היה לגלות שקיבלתי רק שתי פסקאות במודיע הטאנטי!^[1]

שתי פסקאות, אם יותר לי לומר, על חיי פשע מקוריים, יצירתיים ולגמרי לא-אלימים? יכולתי להוות דוגמה לצעירים! את העמוד הראשון כולו תפס רוצח האלפבית הדיסלקטי, והוא הספיק רק את אל״ף ווי״ו!״

“אני מודה שנראה שהעורך אכן סבור שפשע אינו ראוי לשמו אלא אם כן מישהו נמצא בשלוש סמטאות בו-בזמן, אבל זהו מחירה של עיתונות חופשית. ומתאים לשנינו, הלא כן, שיציאתו של אלברט ספנגלר את עולמנו הייתה… לא נחקקת בזיכרון?״

“כן, אבל לא ציפיתי לחיים כאלה לאחר המוות! אני חייב לעשות מה שאומרים לי לשארית חיי?״

“תיקון, חייך החדשים. פחות או יותר, כן״, אמר וטינרי. “אבל הרשה לי לנסח את הדברים מחדש. לפניך, מר סתמבור, משתרעים חיים שלווים של שביעות רצון, כבוד מצד עמיתיך האזרחים וכמובן, בבוא העת, פנסיה. שלא להזכיר את שרשרת הזהב-הב הגאה״.

שפריץ העווה את פניו למשמע המילים. “ואם לא אעשה את מה שאתה מבקש?״

“הממ? אה, לא הבנת אותי כראוי, מר סתמבור. זה מה שיקרה לך אם תדחה את הצעתי. אם תקבל אותה יהיה עליך להסתמך על פיקחותך כדי לשרוד מול אויבים רבי-עוצמה ומסוכנים, וכל יום יציג בפניך אתגרים חדשים. מישהו עלול אפילו לנסות להרוג אותך״.

“מה? למה?״

“אתה מרגיז אנשים. אגב, לתפקיד הזה מתלווה כובע״.

“ובתפקיד הזה עושים כסף אמיתי?״

“שום דבר מלבד כסף, מר סתמבור. זהו למעשה התפקיד של מנהל המטבעה המלכותית״.

“מה? להטביע מטבעות כל היום?״

“בקיצור, כן. אבל באופן מסורתי התפקיד הזה הולך יד ביד עם עמדה בכירה בבנק המלכותי של אנך-מורפורק, שתדרוש את רוב תשומת ליבך. תוכל לעשות כסף, אפשר לומר, בזמנך החופשי״.

“בנקאי? אני?״

“כן, מר סתמבור״.

“אבל אני לא יודע שום דבר על ניהול בנק!״

“יפה. בלי דעות קדומות״.

“שדדתי בנקים!״

“מעולה! פשוט תתחיל לחשוב הפוך״, אמר הלורד וטינרי וקרן כולו. “הכסף צריך להיות בפנים״.

המרכבה האטה ונעצרה.

“על מה כל העניין הזה?״ אמר שפריץ. “אבל באמת?״

“כשקיבלת את ניהול רשות הדואר, מר סתמבור, היא הייתה חרפה. עכשיו היא פועלת ביעילות רבה. יעילות משעממת, בעצם. עד כדי כך שאיש צעיר עלול למצוא את עצמו מטפס באישון ליל, אולי, או פורץ מנעולים רק לשם הריגוש, או אפילו משתעשע בעיטוש אתגרי. מה דעתך על מפתחות הגנבים, אגב?״

זו הייתה חנות קטנה ועלובה בסמטה עלובה, ולא היה שם איש חוץ מהזקנה הקטנה שמכרה לו את מפתחות הגנבים. הוא עדיין לא ידע בדיוק למה קנה אותם. הם היו לא-חוקיים אך ורק מבחינה גיאוגרפית, אבל הוא חש ריגוש קל בשל הידיעה שהם במעילו. זה היה עצוב, כמו אנשי העסקים המגיעים לעבודה בבגדים רציניים אבל עונבים עניבות ססגוניות בניסיון נואש להראות שאי-שם בתוכם יש רוח חופשייה.

אוי, אֵלים, הפכתי לאחד מהם. אבל לפחות נראה שהוא לא יודע על האַלָה.

“אני לא גרוע כל-כך״, הוא אמר.

“והאַלָה? אתה, שמעולם לא הכית אדם אחר? אתה מטפס על הגגות ופורץ את מנעולי השולחנות שלך. אתה כמו חיה בכלוב החולמת על הג׳ונגל! אני רוצה לתת לך את מה שאתה משתוקק אליו. אני רוצה להשליך אותך אל האריות״.

שפריץ התחיל למחות, אבל וטינרי הרים יד.

“לקחת את רשות דואר שלנו שהייתה בגדר בדיחה, מר סתמבור, ועשית ממנה הצלחה רצינית. אבל הבנקים של אנך-מורפורק, אדוני, הם רציניים מאוד. הם כשלים רציניים, מר סתמבור. היו כישלונות רבים מדי. הם תקועים בבוץ, הם חיים בעבר, הם מהופנטים ממעמד ומעושר, הם חושבים שלזהב יש חשיבות״.

“אה… אין לו?״

“לא. וכגנב ונוכל, סלח לי, כגנב ונוכל לשעבר, אתה יודע את זה עמוק בתוכך. בשבילך זאת הייתה רק דרך לדעת מי מנצח״, אמר וטינרי. “מה יודע זהב על ערך אמיתי? תסתכל מהחלון ותגיד לי מה אתה רואה״.

“אה, כלב קטן מדובלל מסתכל על איש משתין בסמטה?״ אמר שפריץ. “סליחה, פשוט בחרת ברגע הלא נכון״.

“אילו היית מתייחס לדבריי בצורה פחות מילולית״, אמר וטינרי ונעץ בו מבט זועף, “היית רואה עיר גדולה, שוקקת, מלאה אנשים יצירתיים הטווים זהב מהחמר הפשוט של העולם. הם בונים, מקימים, מסתתים, כובשים, יוצקים, מטביעים, מתיכים ומתכננים פשעים מוזרים ורבי המצאה. אבל הם מחזיקים את כספם בגרביים ישנים. הם בוטחים בגרביים שלהם יותר משהם בוטחים בבנקים. יש מחסור של ממש במטבעות, ולכן בולי הדואר שלך משמשים עכשיו מטבע הלכה למעשה. מערכת הבנקאות הרצינית שלנו היא בלגן. בדיחה, למעשה״.

“היא תהיה בדיחה גדולה עוד יותר אם תמנה אותי לאחראי״, אמר שפריץ.

וטינרי חייך אליו חיוך קטן, קצרצר. “באמת?״ אמר. “טוב, כולנו צריכים לצחוק לפעמים״.

הרכב פתח את הדלת, והם יצאו.

למה מקדשים? חשב שפריץ כשהרים את מבטו אל חזית הבנק המלכותי של אנך-מורפורק. למה תמיד בונים בנקים כך שייראו כמו מקדשים, חרף העובדה שכמה דתות גדולות: א׳ מתנגדות מעיקרן למה שעושים בתוכם וב׳ מחזיקות בהם את כספן?

הוא הביט בו קודם לכן, כמובן, אבל עד עכשיו מעולם לא באמת טרח לראות אותו כראוי. ביחס למקדשי כסף אחרים, המקדש המסוים הזה לא היה גרוע. האדריכל ידע לפחות איך לתכנן עמוד ראוי לשמו, וגם ידע מתי לעצור. הוא הקשה את עורפו כצור כנגד כל אפשרות לפסלי מלאכונים, אף שמעל העמודים היה תבליט נשגב שהציג משהו אלגורי ובו עלמות וכדים. ברוב הכדים וגם באחדות מהנשים הצעירות, כך הבחין שפריץ, קיננו ציפורים. יונה כעוסה השפילה מבט אל שפריץ מעל שָדי אבן.

שפריץ עבר על פני המקום פעמים רבות. הוא מעולם לא נראה שוקק במיוחד. ומאחוריו ניצבה המטבעה המלכותית, שמעולם לא הראתה שום סימני חיים.

הוא התקשה לדמיין בניין מכוער יותר שלא זכה מעודו בשום פרס אדריכלי חשוב. המטבעה הייתה גוש קודר של אבן ולבנים, חלונותיה גבוהים, קטנים, מרובים ומסורגים, דלתותיה מוגנות בשבכות והמבנה כולו אומר לעולם: אל תחשבו על זה אפילו.

עד כה שפריץ לא חשב על זה אפילו. זו הייתה מטבעה. מין מקום שבו מחזיקים אותך מהרגליים מעל דלי ומנערים אותך בכוח לפני שמניחים לך לצאת. היו שם שומרים, ודלתות עם שפיצים.

וזה המקום שווטינרי רצה שינהל. בלי ספק מסתתר סכין גילוח ענק בתוך מנה גדולה כל-כך של צמר גפן מתוק.

“אמור לי, אדוני הלורד״, הוא אמר בזהירות. “מה קרה לאיש שהחזיק בתפקיד הזה?״

“חשבתי שתשאל, ולכן ביררתי. הוא מת בן תשעים, מסכיזמה בלב״.

זה לא נשמע גרוע במיוחד, אבל שפריץ ידע מספיק כדי לחטט עוד. “עוד מישהו מת בזמן האחרון?״

“סר ג׳ושואה לאוויש, יושב ראש הבנק. הוא מת לפני שישה חודשים במיטתו, כשהיה בן שמונים״.

“יש כמה דרכים ממש לא נעימות למות במיטה״, ציין שפריץ.

“כך אני סבור״, אמר הלורד וטינרי. “ואולם במקרה זה, המוות אירע בזרועותיה של אישה צעירה בשם האני, אחרי ארוחה גדולה מאוד של צדפות ממולאות. עד כמה לא נעים זה היה? חוששני שלא נדע לעולם״.

“היא הייתה אשתו? אמרת שזו הייתה המיטה שלו —“

“הייתה לו דירה בבנק״, אמר לורד וטינרי. “הטבה מסורתית שהייתה בה תועלת בכל פעם שהיה עליו״ — כאן וטינרי השתהה שבריר שנייה — “לעבוד עד מאוחר. גברת לאוויש לא הייתה במקום באותה עת״.

“אם הוא היה סר, היא לא אמורה להיות ליידי?״ אמר שפריץ.

“באורח אופייני למדי לגברת לאוויש, היא לא אוהבת להיות ליידי״, אמר הלורד וטינרי. “ואני נענה למשאלתה״.

“הוא ‘עבד׳ עד מאוחר לעיתים קרובות?״ אמר שפריץ, כשהוא מצטט בקפידה.

“בסדירות מדהימה יחסית לגילו, כך הבנתי״, אמר וטינרי.

“אה, באמת?״ אמר שפריץ. “אתה יודע, נדמה לי שאני זוכר הספד בטיימס. אבל אני לא חושב שהזכירו שם איזה פרט מהסוג הזה״.

“כן, אי אפשר שלא לתהות מה קורה לעיתונות בימינו״.

וטינרי הסתובב וסקר את הבניין. “מבין השניים, אני מעדיף את כנותה של המטבעה״, הוא אמר. “היא נוהמת על העולם. מה אתה חושב, מר סתמבור?״

“מה הדבר העגול הזה שאני תמיד רואה בולט מהגג?״ אמר שפריץ. “זה נראה ככה כמו קופת חיסכון שמטבע ענקי תקוע לה בחריץ!״

“למרבה הפלא, זה באמת נודע בעבר כמטבע המזויף״, אמר וטינרי. “זה גלגל גדול שנועד לספק כוח להטבעת מטבעות וכן הלאה. הונע בעבר ברגלי אסירים, בזמנים שבהם ‘שירות לקהילה׳ לא היו סתם מילה. או שתיים. אבל זה נחשב לעונש אכזרי וחריג, דבר שמרמז במקצת על חוסר דמיון. שניכנס?״

“תראה, אדוני, מה אתה רוצה שאני אעשה?״ אמר שפריץ כשטיפסו במדרגות השיש. “אני יודע קצת על בנקאות, אבל איך אני מנהל מטבעה?״

וטינרי משך בכתפיו. “אין לי מושג. אנשים מסובבים ידיות, אני מתאר לעצמי. מישהו אומר להם באיזו תכיפות ומתי להפסיק״.

“ולמה שמישהו ירצה להרוג אותי?״

“אין לי מושג, מר סתמבור. אבל היה לפחות ניסיון התנקשות אחד בחייך כשרק חילקת מכתבים בתמימות, לפיכך אני מצפה שהקריירה שלך בבנקאות תהיה מסעירה״.

הם הגיעו לראש המדרגות. איש קשיש, לבוש במה שהיה יכול להיות מדים של גנרל בצבא, מאחד הסוגים היציבים פחות, פתח להם את הדלת והחזיק אותה פתוחה.

הלורד וטינרי החווה לשפריץ שייכנס ראשון.

“אני רק עומד להעיף מבט מסביב, בסדר?״ אמר שפריץ וכשל פנימה. “ממש לא היה לי זמן לחשוב על זה״.

“מובן בהחלט״, אמר וטינרי.

“אני לא מתחייב בכך לדבר, נכון?״

“אף לא דבר״, אמר וטינרי. הוא ניגש אל ספת עור והתיישב, וסימן לשפריץ לשבת לצידו. דראמנוט הקשוב תמיד עמד מאחוריהם.

“לבנקים תמיד יש ריח מהנה, אתה לא חושב?״ אמר וטינרי. “תערובת של חומר הברקה ודיו ועושר״.

“ונשל״, אמר שפריץ.

“זה היה עלול להיות אכזרי כלפי הנחשים. אתה מתכוון לנשך, חושבני. לא נראה שהכנסיות מתנגדות לזה במיוחד בימינו. אגב, כוונותיי ידועות רק ליו״ר הבנק בימינו. מבחינת כל שאר הנוכחים כאן היום, אתה רק עורך עבורי ביקורת קצרה. טוב שאתה לא לבוש בחליפת הזהב המפורסמת״.

שקט שרר בבנק, בעיקר מפני שהתקרה הייתה גבוהה כל-כך עד שהקולות פשוט אבדו, אבל חלקית מפני שאנשים מנמיכים את קולם בנוכחות סכומי כסף גדולים. קטיפה אדומה ופליז נראו בשפע. בכל מקום היו תמונות של אנשים רציניים במקטורנים מהודרים. לפעמים הדהדו צעדים בקצרה על רצפת השיש הלבנה ונבלעו פתאום כשבעליהם עבר אל אי של שטיח. והשולחנות הגדולים היו מכוסים בעור ירוק כמרווה. מאז ילדותו, פני שולחן עשויים מעור בצבע ירוק מרווה ייצגו עושר בעיני שפריץ. עור אדום? שטויות! זה נועד לנובו-רישים ולמתיימרים. ירוק מרווה משמעותו שהגעת, ושגם אבות אבותיך הגיעו. הוא אמור להיות שחוק במקצת, כדי להשיג את הרושם המושלם.

על הקיר שמעל לדלפק תקתק לו שעון גדול, נתמך בידי כרובים. נוכחותו של לורד וטינרי השפיעה על פעילות הבנק. עובדים דחקו זה בזה במרפקיהם וכיוונו אליו מבטים מלאי הבעה.

למען האמת, נוכח שפריץ לדעת, הם לא היו צמד שקל כל-כך להבחין בו. הטבע בירך אותו בכישרון להיות פרצוף ברקע, אפילו ממרחק צעדים אחדים. הוא לא היה מכוער, הוא לא היה נאה, הוא היה פשוט נוח כל-כך להישכח עד שלפעמים הפתיע את עצמו כשהתגלח. ואילו וטינרי לבש שחורים, צבע לא מתבלט כלל וכלל, אבל גם כך הייתה נוכחותו כמו משקולת עופרת על יריעת גומי. הוא עיוות את המרחב סביבו. אנשים לא ראו אותו מייד, אבל הם חשו בנוכחותו.

עכשיו אנשים לחשו לתוך שפופרות דיבור. הפטריקי כאן ואיש לא מקדם את פניו באופן רשמי! יהיו צרות!

“מה שלום העלמה מוֹטֶק?״ אמר וטינרי, שנראה כאילו לא הבחין ברחישות הגוברות.

“היא נסעה״, אמר שפריץ חד וחלק.

“אה, הקרן איתרה עוד גולם קבור, בלי ספק״.

“כן״.

“עדיין מנסה למלא פקודות שניתנו לו לפני אלף שנה?״

“כנראה. הוא אי-שם בשממה״.

“היא בלתי נלאית״, אמר וטינרי בשמחה. “האנשים האלה מוחזרים לתחייה מהחשכה כדי לסובב את גלגלי הסחר, לטובת הכלל. ממש כמוך, מר סתמבור. היא מעניקה לעיר שירות גדול. וגם לקרן הגלמים״.

“כן״, אמר שפריץ והתעלם מכל עניין הקימה לתחייה.

“אבל נימת הקול שלך אומרת אחרת״.

“טוב…״ שפריץ ידע שהוא מתפתל באי-נוחות, אבל המשיך ונפתל בכל זאת. “היא תמיד רצה לה כי איתרו עוד גולם באיזה ביוב ישן או משהו —“

“במקום לרוץ לה אחריך, אם לומר כך?״

“ובגלל הגולם הזה היא נעדרת כבר שבועות״, אמר שפריץ והתעלם מהדברים, כנראה כי היו מדויקים. “והיא לא מוכנה לספר לי במה העניין. היא רק אומרת שזה חשוב מאוד. משהו חדש״.

“אני חושב שהיא כורה״, אמר וטינרי. הוא התחיל להקיש לאט במקל שלו על השיש. המעשה הפיק קול מצלצל. “שמעתי שראו גלמים כורים באדמת גמדים בצד הזה של כימריה, בקרבת דרך המרכבות. דבר שמשך התעניינות רבה מצד הגמדים, עליי להוסיף. המלך החכיר את הקרקע לקרן, ורוצה להיות בטוח שיזכה להעיף מבט במה שהם מוציאים משם״.

“היא בצרות?״

“העלמה מוֹטֶק? לא. מהיכרותי איתה, ייתכן שמלך הגמדים הסתבך בצרות. היא אישה צעירה מאוד… מיושבת בדעתה, כך הבחנתי״.

“חה! אין לך מושג בכלל״.

שפריץ ציין לעצמו במחשבתו שעליו לשלוח מסר למאדי מונט ברגע שזה ייגמר. כל עניין הגלמים התלהט שוב בגלל תלונותיהן של הגילדות שהם משתלטים על עבודות. נוכחותה הייתה נחוצה בעיר — עבור הגלמים, כמובן.

רעש קלוש הגיע כעת למודעותו. הוא הגיע מלמטה, ונשמע דומה מאוד לאוויר מבעבע מבעד לנוזל, או למים הנמזגים מתוך בקבוק בקול הפכפוך המוכר.

“אתה שומע את זה?״ אמר.

“כן״.

“אתה יודע מה זה?״

“עתידו של התכנון הכלכלי, כך אני מבין״. לורד וטינרי נראה, אם לא מודאג לכל הפחות משתומם במידה לא מצויה. “משהו ודאי קרה״, אמר. “מר בנט לרוב מחליק לו על פני הרצפה רגעים אחדים מהרגע שאני נכנס. אני מקווה ששום דבר לא משעשע לא קרה לו״.

דלתות מעלית גדולות נפתחו בקצה המרוחק של המסדרון, ואיש עבר בעדן. לרגע אחד, שאיש שאינו קורא פני אדם למחייתו בשום אופן לא היה מבחין בו, הוא היה חרד ומודאג, אבל זה חלף מהר כשסידר את חפתיו והעלה על פניו את החיוך החמים, שוחר הטוב, של מישהו שעומד לקחת ממך כסף.

מר בנט היה חלקלק ומגוהץ בכל מובן שהוא. שפריץ ציפה למעיל ארוך מסורתי של בנקאי, אבל במקום זאת היה מקטורן שחור מחויט למשעי מעל מכנסיים בדוגמת פסים דקיקים. מר בנט גם היה דומם. רגליו, חסרות קול אפילו על השיש, היו גדולות במידה לא שגרתית לאדם מהודר כל-כך אבל הנעליים, שחורות ומצוחצחות, נוצצות כמראה, היו עשויות היטב. אולי הוא רצה להתהדר בהן, כי הוא הלך כמו סוס בתרגילי ראווה, כשכל רגל מורמת בהדגשה רבה מאוד מעל הקרקע לפני שנחתה שוב. מלבד חוסר ההתאמה הזה, מר בנט הדיף תחושה של מישהו שעומד בשקט בארון כשאינו בשימוש.

“לורד וטינרי, אני כל-כך מצטער!״ פתח. “חוששני שהיה עניין לא גמור —“

לורד וטינרי קם על רגליו. “מר מאווֹליוֹ בֶּנְט, הרשה לי להציג בפניך את מר שפריץ פון סתמבור״, אמר. “מר בנט הוא הקופאי הראשי כאן״.

“אה, ממציאו של שטר האגורה הלא מאובטח המהפכני?״ אמר בנט והושיט יד רזה. “איזו תעוזה! אני שמח מאוד לפגוש אותך, מר סתמבור״.

“שטר אגורה?״ אמר שפריץ בהשתוממות. חרף דבריו, מר בנט לא נראה שמח כלל.

“לא הקשבת למה שאמרתי?״ אמר וטינרי. “הבולים שלך, מר סתמבור״.

“מטבע הלכה למעשה״, אמר בנט וההבנה נגהה על שפריץ. טוב, זה היה נכון, הוא ידע זאת. הוא התכוון שהבולים יודבקו למכתבים, אבל אנשים החליטו בדרכם חסרת ההנחיה שבול של אגורה הוא לא יותר מאשר אגורה קלה מאוד, מובטח ממשלתית ויתרה מזאת, אגורה שאפשר לשים במעטפה. עמודי הפרסום היו מלאים בעסקים שצצו על גבם של בולי הדואר הקלים להעברה במידה מפתה: “לִמדו את סודות היקום! שלחו 8 בולי אגורה וקבלו חוברת!״ בולים רבים נשחקו בשימושם כמטבעות בלי שראו מימיהם את תוכה של תיבת הדואר.

אבל משהו בחיוכו של בנט הרגיז את שפריץ. מקרוב הוא לא נראה חביב באותה מידה. “למה אתה מתכוון ב׳לא מאובטח׳?״ הוא אמר.

“איך אתה מתקף את הטענה שהוא שווה אגורה?״

“אה, אם אתה מדביק אותו על מכתב אתה מקבל נסיעה בשווי אגורה?״ אמר שפריץ. “אני לא מבין למה אתה חותר —“

“מר בנט הוא אחד האנשים שמאמינים בעליונותו של הזהב, מר סתמבור״, אמר וטינרי. “אני בטוח שתסתדרו בדיוק כמו בית שעולה בלהבות. אעזוב אותך עכשיו ואמתין להחלטתך בתקווה שתינתן, אה, על רוח החיוב הלא דחוי. בוא, דראמנוט. אולי תקפוץ לראות אותי מחר, מר סתמבור?״

שפריץ ובנט הסתכלו בהם בלכתם. לאחר מכן נעץ בנט בשפריץ מבט זועף. “אני מבין שאני צריך להראות לך את המקום… אדוני״, הוא אמר.

“יש לי הרגשה שלא התחלנו ברגל ימין, מר בנט״, אמר שפריץ.

בנט משך בכתפיו, תמרון מרשים על גוף צנום כל-כך. זה היה כמו להסתכל בקרש גיהוץ המאיים להיפתח מקיפוליו.

“איני יודע דבר לגנותך, מר סתמבור. אבל אני סבור שהיו״ר והלורד וטינרי מתכננים תוכנית מסוכנת ואתה הוא שליחם לנושא, הכלי שבידיהם״.

“כוונתך ליו״ר בימינו?״

“אכן כן״.

“אני לא רוצה או מתכוון כל-כך להיות כלי״, אמר שפריץ.

“כל הכבוד לך, אדוני. אבל האירועים מתארעים —“

נפץ זכוכית שבורה נשמע מלמטה, וקול חלוש ומעומעם צעק: “לעזאזל! הלך מאזן התשלומים!״

“שנערוך את הסיור, מה?״ אמר שפריץ בעליצות. “ונתחיל במה שזה היה?״

“התועבה הזאת?״ בנט רעד קלות. “אני חושב שאנחנו צריכים לעזוב את זה עד שיוברט ינקה. אוי, רק תראה את זה! זה באמת נורא…״

מר בנט צעד על פני הרצפה עד שהגיע אל מתחת לשעון הגדול, המרשים. הוא נעץ בו מבט כאילו העליב אותו עלבון מוות, והקיש באצבעותיו, אבל פקיד זוטר כבר חצה בזריזות את האולם ובידו סולם מדרגות קטן. מר בנט עלה במדרגותיו, פתח את השעון והסיט את מחוג השניות קדימה בשתי שניות. השעון נטרק, הסולם פונה והחשב חזר אל שפריץ כשהוא מסדר את חפתיו.

הוא בחן את שפריץ מכף רגל ועד ראש. “הוא מפגר כמעט בדקה בשבוע. אני היחיד שזה נראה לו לא בסדר? אויה, נראה שאכן כך הדבר. בוא נתחיל בזהב, בסדר?״

“אווו, כן״, אמר שפריץ. “בוא!״

---

^[1]     כתב עת המתפרסם ברחבי המישורים, הנודע בסיקור אריגות (עדיפות לנוֹרָהיוֹת), משפטים, בריחות מהכלא ובאופן כללי העולם המוקף בקו מתאר מגיר. פופולרי מאוד.