ביקורתו של שלומי עובדיה על "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר" הסרט המסכם את הטרילוגיה הראשונה בעידן שאחרי לוקאס
מי לא היה רוצה להיות אביר ג'דיי כשהיה קטן? להילחם עם חרב אור, להשתמש בכוח, להיות טייס קרב בחלל ולהילחם בצד האפל? מאז שנות ה 70 המאוחרות, דורות שלמים של ילדים חולקים את החלום הזה, וגדלים לאהוב את העולם המורכב והמדהים של "מלחמת הכוכבים".
מאז יצא סרט "מלחמת הכוכבים" הראשון, חלה קפיצת מדרגה ענקית בתחום האפקטים, ובמיוחד בעשור האחרון. לכן, בתור מעריץ מושבע של הפראנצ'ייז, מאז שהכריזו על יציאתו של פרק 7 (מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר) חיכיתי לרגע בו יבוא לידי ביטוי הפוטנציאל המטורף של הפרנצ'ייז. חיכיתי שסוף סוף נזכה לראות סצנות אקשן דינאמיות, קרבות לייטסייברז עוצמתיים, וסצנות שידגישו את הפרטים שאנחנו המעריצים אוהבים: כמו המהירות של המילניום פאלקון, השימוש ב"כוח" וכו'. דברים, שלתחושתי, התפספסו, או לא עמדו במבחן הזמן, בששת הסרטים הקודמים. ועם יד על הלב, אפשר להגיד שהסרט בהחלט מספק את זה, והרבה!
אפקט זה עניין של השפעה
אבל האפקטים וסצנות האקשן הם לא העיקר. הסרט כולו מהווה סוג של אקורד סיום קולנועי לסימפוניה (תרתי משמע) שנמשכה כמעט 43 שנים, ומרגישים את זה. במהלך הסרט אפשר למצוא רמזים לסצנות אייקוניות ודמויות מסרטי עבר, תוך התפתחות העלילה והדמויות החדשות, מה שקושר את כל סדרת הסרטים יחד בצורה יפה.
אפשר להגיד שהדינאמיקה בין הדמויות חזרה למקורות בהרבה מובנים. היא מאוד מזכירה את פרקים 4 עד 6, אבל עם טוויסט מתוחכם יותר של 2019. כלומר, "עלייתו של סקייווקר" מצליח לשמר את האיזון העדין בין טון רציני ושבירה של המתח באמצעות בדיחות קטנות. זאת בניגוד מוחלט לסרט הקודם (אחרוני הג'דיי), שהיה כמעט אנטיתזה לפרקים 4 עד 6. הסרט הזה מסתמך פחות על הומור בלתי פוסק נוסח "שומרי הגלקסיה", ויותר על נגיעות מדודות בדמות הערות של C3PO ששוברות את הקרח.
פיספוסים
מבחינה רגשית, היה כאן פספוס. אני לא יודע אם זה בגלל הקצב המהיר של הסרט, או העובדה שהסרט הקודם מחק כל חלקה טובה שהייתה לי לגבי הסרטים החדשים, אבל באופן כללי פשוט לא היה לי איכפת מהדמויות. אפילו הגיע שלב בו חלק מהדמויות הראשיות הרגישו מיותרות וחסרות תועלת.
פאן סרביס, לא היה פה בכלל (למעט תאוריית מעריצים אחת שהתממשה, אך לא אפרט כדי לא לספיילר).
כמו כן, אפשר לשכוח ממופעים של דמויות אייקוניות, למעט הצפוי והמובן מאליו. זה נכון, מבחינת זמן מסך, וזה נכון מבחינת סצנות משמעותיות, שהמעריצים שגדלו על הטרילוגייה המקורית חלמו לראות ולחוות.
גולת הכותרת של הסרט היא "ממשיכים הלאה", או כמו שקיילו רן אמר "You have to let the past die".
מבחינת קלישאות וצ'יזיות, יש סצנה אחת בודדת, מי שיראה את הסרט יבין מיד על מה מדובר. באופן אישי, לי היא לא הפריעה ואפילו אהבתי, אבל אי אפשר היה להתעלם מאנחות היאוש שאנשים השמיעו באותו הרגע.
יש סצינה בעייתית נוספת, שהועתקה לגמרי מ"הנוקמים – סוף המשחק", אבל אפשר היה לראות אותה מגיעה מקילומטרים, ככה שזה לא כזה נורא. זה פשוט היה פחות עוצמתי ומשמעותי.
לסיכום
בשורה התחתונה, הסרט מעולה! אבל יצאתי עם רגשות מעורבים: בפני עצמו, הסרט טוב, דינאמי ומרתק, אבל אתה לא "על הקצה" ולא הדוק לכורסה. היה לי חסר החיבור הרגשי. חסרה לי הדמעה הזו שזולגת לך כשאתה רואה סצנה מרגשת עם callback למשהו נוסטלגי (כמו סצנת הסיום של פרק 7).
לראות את הסרט הזה זו חוויה, ואחרי הביקורות הרעות שספג הסרט הקודם בסדרה, אפשר לומר בלב שלם שהם תיקנו הרבה ויש שיפור משמעותי. ללא ספק אלך לראות אותו שוב.
