אין פה רוחות רפאים – ביקורת ספר

אין פה רוחות רפאים, מאת ויליאם אלכסנדר, הוא ספר קצר וחכם על העבר ועל חשיבותו לחיים בהווה וליצירת העתיד

“אין פה רוחות רפאים", מאת ויליאם אלכסנדר, הוא אחד הספרים שחיכיתי להם במיוחד, השנה. לכן ממש שמחתי כשהוא הגיע בסופו של דבר לידיי. זאת גם הסיבה שהתאכזבתי כשהחזקתי בו לראשונה. במשפט קצר אחד – הספר קצר מדי ודק מדי. שונה מהטעם שלי בספרי פנטזיה, שכולל העדפה ברורה לספרים יותר עבים, בהם ניתן "לנעוץ את השיניים". ספרים שבהם, אם אתם אוהבים את העולם הסיפורי, אתם יכולים לשקוע עמוק אל תוכו, בטרם תצטרכו לצאת מהצד השני עם סיום הקריאה. וזאת בעצם הביקורת העיקרית שלי לגבי ספר זה. 148 העמודים שלו פשוט לא מספקים חוויה כה עמוקה.

אני מצר על כך, כיוון שדווקא יש בספרו של אלכסנדר הרבה תמות ורעיונות שהייתי שמח להעמיק בהם ולהוסיף ליהנות מהם. מצד שני, כיוון שמדובר בספר לגילי העשרה המוקדמים, הוא יכול להיות מצוין כדי לשמש פתח לעולם המופלא של הקריאה, עבור מי שלא לקחו בו חלק נכבד עד היום. אורכו המצומצם מבטיח חוויה מלאה ומהנה, מהתחלה ועד הסוף, וכל זאת בפחות מ-150 עמודים.

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

בכל העולם יש רק עיירה אחת שאין בה רוחות רפאים. אז למה דווקא העיירה הזאת, אינגוט, מבקשת להעסיק המומחית מספר אחת לפיות רוחות, אתנה דיאס?

רוסה היא בתה של מומחית הפיוס. היא לא רצתה לעבור דירה לעיירה נטולת רוחות. היא לא מבינה למה אימא שלה נענתה להזמנה לעבור לאינגוט ולשבת בבטלה גמורה. היא מתגעגעת לעיר הגדולה והיא כועסת.

ג'ספר, לעומתה, נולד באינגוט. הוא מעולם לא יצא ממנה, והוא מעלום לא נתקל ברוחות רפאים. בשבילו אינגוט היא בעיקר המקום של פסטיבל הרנסנס הכי חגיגי וגדול מסוגו. אבל הוא דווקא סקרן לראות פעם רוח רפאים…

עד היום שבו ג'ספר פוגש את רוסה, ובבת אחת מתהפך עולמו. כי עיירה שאין בה רוחות רפאים היא דבר לא נרומלי. משהו לא בסדר בה. ורוסה צריכה את עזרתו של ג'ספר להבין לאן נעלמו הרהוחות ומי הבריח אותן – לפני שיהיה מאוחר מדי.

עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל

אחד מן ההיבטים שמצאו חן בעיניי לגבי הספר הוא היפוך המשמעות בכל הנוגע לרוחות רפאים. במקום לראות בהן משהו שיש להיפטר ממנו, רוחות הרפאים בספרו של אלכסנדר הן ישויות שיש לפייס, כדי להגיע למצב של מחייה משותפת. הן לא איום על-טבעי, הן חלק טבעי מהחיים ומהעולם הסובב אותנו. כמו כן, רוחות רפאים לא חייבות להיות של בני אדם שחלפו מן העולם. הן יכולות להיות רוחות עבר ולהימצא בכל חפץ או מקום בעל משמעות. מהבחינה הזאת, הרוחות מייצגות את העבר ואת המשמעות. בלעדיהן, דברים ואנשים מאבדים ממהותם.

שאלה נוספת שמתעוררת היא, האם יכולים אנשים לברוח מעברם. האם באמת ניתן להשאיר את העבר בעבר ולהתקיים בלעדיו? האם זה בכלל חכם לנסות? או שמא, בדומה לאמונתן של רוסה ואתנה אמה, לגבי רוחות רפאים – אי אפשר לגרש את העבר, אי אפשר להרוג אותו ואי אפשר לנטוש אותו – אפשר רק לפייס אותו. כלומר, למצוא דרך לחיות אתו בשלום.

לסיכום

"אין פה רוחות רפאים" הוא ספר פנטזיה קצר לגיל חטיבת הביניים (Middle Grade). הוא קצר, הוא רווי אקשן ויש בו רעיונות מקוריים לגבי רוחות רפאים, שספק אם ראיתם כמותם בספרים דומים. אבל היתרון שלו הוא גם החיסרון שלו – הוא קצר מדי ונגמר מהר מדי, בלי הזדמנות לצלול אל העולם שיצר המחבר עבור הקוראים/ות. אבל לא נורא, עד שיגיע ספר ההמשך, יש להוצאת עוץ שלל כותרים יותר ארוכים ועמוקים, בהם ניתן לבקר בהנאה רבה.

בקרו באתר הבית של ויליאם אלכסנדר (אנגלית)

אין פה רוחות רפאים
מאת: ויליאם אלכסנדר
תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן
הוצאת עוץ (2020)
149 עמודים