שלום וברוכים הבאים לשיחה שלנו עם סופרת הנוער והפנטסיה, כריסטי דוהרטי. השיחה נערכה ב-30 לדצמבר, 2020 בזום ונמשכה יותר משעה. זאת קריאה ארוכה מאוד. לשם נוחות הקריאה, החלטנו לפרסם את השיחה בשלושה חלקים. דיברנו על הקריירה של דוהרטי כסופרת נוער, על הספרים רבי-המכר שלה, ועל כתיבה של ספרות נוער באופן כללי. היה לנו כל כך כיף ששעה עברה כהרף עין! מוזמנים להצטרף אלינו ולקרוא גם את חלקים שתיים ושלוש.
אנחנו מתכבדים מאוד לארח את הסופרת הבריטית כריסטי דוהרטי. למי מכם שלא יודעים, דוהרטי היא כתבת פלילים ועובדת ציבורית לשעבר. היא החלה לכתוב את סדרת "תיכון לילה" בזמן שעבדה כיועצת תקשורת בשביל משרד הפנים הבריטי. סדרת הנוער עשתה חיל ומכרה למעלה ממיליון וחצי עותקים ברחבי העולם. לאחר מכן, היא כתבה את סדרת "The Echo Killing" ואת "האש הסודית", עם הסופרת הצרפתית קרינה רוזנפלד. ספריה תורגמו ליותר מ-25 שפות, והיו לרבי-מכר במספר ארצות. ב-2020 הזכויות של "תיכון לילה" נמכרו לטובת עיבוד הספרים לסדרת טלוויזיה.
אם כך, ברוכה הבאה כריסטי ותודה שהצטרפת אלינו.
תודה רבה שאתם מארחים אותי. אני שמחה מאוד להיות כאן. זה מרגש.
נפלא, אז בואי נצלול ישר פנימה. שאלה ראשונה: איך נהיית סופרת נוער?
זה מצחיק, אני מרגישה שמרבית הצעדים שעשיתי בקריירת הכתיבה שלי היו לחלוטין במקרה, וזה בהחלט היה אחד מאותם דברים מקריים. אז, נהייתי עיתונאית כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר לעשות לפרנסתי מלבד לכתוב. אני פשוט לא טובה בשום דבר מלבד כתיבה. אני אשת מקצוע נוראית בכל דבר אחר שאי פעם ניסיתי, כך שלהפוך לסופרת נוער קרה במקרה, אבל מקרה משמח.
הייתי עיתונאית במשך שנים, ואז נהייתי כותבת פרילאנסרית, במקרה, כי העיתון שבו עבדתי נסגר, אז סוג של נפלתי מהכתיבה לעיתון יומי. ואז הפכתי לעורכת במקרה, כי חבר הציע לי עבודה והייתי זקוקה לעבודה, אז קיבלתי את ההצעה. הפכתי לעובדת ציבורית במקרה, כי המגזין שבו עבדתי נסגר. זה משהו שהרבה כותבים מכירים. ואז מצאתי את עצמי עובדת בשביל הממשלה הבריטית – עבודה שמעולם לא חשבתי שאעשה. נולדתי בארה"ב, כך שבשבילי זה נראה כאילו התגלגלתי למקום מוזר מאוד. עבדתי בלב ווסטמינסטר, היו לי פגישות ברחוב דאונינג 10. זה היה מוזר מאוד, ואני זוכרת שחשבתי, במהלך אותן שנים, "יום אחד אני צריכה לכתוב ספר, כי אני רוצה לכתוב על העולם הזה, אבל אני לא יכולה לכתוב עליו ספרות ריאליסטית, בגלל חוקים", אז זאת, למעשה, הייתה ההתחלה של "תיכון לילה".
הייתי מוקפת באנשים רבי עוצמה, ואנשים שגדלו עם הרבה פריבילגיות, ואני הגעתי ממשפחה די לא פריבילגית בלב הדרום של ארה"ב. כך שלראות את העולם הזה כמישהי מבחוץ, זאת הייתה ההתחלה. בדיוק קראתי את "דמדומים" שבדיוק הפך ללהיט, וקראתי את "משחקי הרעב". בהתחלה חשבתי לכתוב למבוגרים, אבל קראתי את הספרים האלה וחשבתי לעצמי, "איך זה ירגיש להיות ילד מתבגר של האנשים שעבדתי אתם," כי זהו עולם שההורים שלהם המציאו, והם אלה שיירשו אותו, ואני זוכרת את תחושת חוסר האונים שהרגשתי כבת 16 בזמן המלחמה הקרה. אני זוכרת שבתכלס חשבתי "ההורים שלי הורסים את העולם שלנו", שזה בדיוק מה שאנשים צעירים חושבים, ולפעמים הם לא טועים. זאת היית ההתחלה של זה. אני אוהבת מתבגרים, אבל לא התכוונתי לכתוב ספרות נוער בהתחלה. זה פשוט קרה, כמו שהרבה דברים קורים, ואז הסתבר שזה יצא טוב, כי אני באמת נהנית לכתוב לאנשים צעירים.
אז העצה שלך למי שרוצה להיות סופר/ת נוער, זה לתת לדברים להתגלגל…
אני חושבת, כן. ככה זה בערך קרה. זה בהחלט לא היה משהו שלמדתי או שתכננתי. זה קרה יותר בטעות, טעות משמחת. כי רוב הקוראים שלי הם לא מתבגרים, רוב הקוראים שלי הם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, ומעלה. כולם מרגישים שהם צריכים להתנצל על כך שהם קוראים ספרים על אנשים צעירים, ואני חושבת שזה מגוחך. האם תתנצלו על זה שאתם קוראים את רומיאו ויוליה? האם תתנצלו על זה שאתם קוראים את התפסן בשדה השיפון? אין שום צורך להתנצל. זה עולם שאם יוצרים אותו היטב, אלו פשוט פשוט ספרים מעניינים על אנשים. הגיל של האדם בספר לא משנה.
באיזה אופן השפיע לדעתך הניסיון המקצועי על הכתיבה שלך? כלומר, מלבד לכך שעבדת ברחוב דאונינג וכו'.
כן, סביר להניח שלא מעט, כי הקריירה הראשונה שלי הייתה ככתבת פלילים, ויצא לי להתקרב מאוד לזירות פשע רבות בארה"ב. גרתי בסאבאנה, ג'ורג'יה באותה תקופה, ועבדתי בשביל עיתון שם, ועיתונאי פלילים בארה"ב מתקרבים מאוד לזירות פשיעה. זאת שיטה די פשוטה. זה מרוץ נגד הזמן להגיע לזירת הפשע לפני המשטרה, כדי שתוכל לראות מה קרה, כדי שתוכל לכתוב על זה, לפני שיסגרו את הזירה, ואז הם לא יכולים לגלות לך כלום ואתה לא יכול לראות. אז זה היה בסביבה הזאת שנתקלתי בהרבה אלימות וכתבתי על הרבה אלימות.
למדתי לכתוב על פשע בשלב די מוקדם, ולנתק את עצמי מזה, ובאותו זמן להתבונן. העבודה שלי הייתה להיות העיניים והאוזניים של קוראי העיתון שלי. כל זה בטח דגר לו איפשהו במוח שלי, איפשהו אפל ומסוכן, ואז המשכתי בחיי, קראתי על דברים אחרים, ואז עברתי לעבוד בשביל פוליטיקאים. הסדרה החדשה שלי, "Number 10" היא על בת של ראש הממשלה, שמגלה מזימה לרצוח את אמא שלה, אז אני כן מוצאת שרצח, פשע ופוליטיקה סוג של משחקים תפקיד במרבית הספרים שלי.
את חושבת שבמובן מסוים, הניסיון שלך עם פשעים אמיתיים נותן לכתיבה שלך מידה נוספת של אמינות?
כן, אולי. כלומר, אני יודעת שאני ניגשת לזה מזווית של רצון להיות נאמנה לנזק שפשע גורם. אני קוראת הרבה ספרים וזה מאוד מתסכל, כי הם לא ריאליסטיים לגבי ההשפעה של פשע על חייהם של אלו בסביבתם של הקורבנות והפושעים. כולם מסביב לפשע נשאבים אל תוך העולם הזה. הם כולם נפגעים מזה. החיים של כולם נהיים "פחות", באין אם הם הכירו את הקורבן, הם קרובי משפחה של הקורבן, או שהם מכירים את העבריינים. כך או אחרת, אתה מוצא את עצמך איכשהו מוכתם בגלל הקרבה לזה. אני רוצה להיות נאמנה לזה. אני רוצה להיות נאמנה לאדוות באגם החיים שהפשע גורם, ושיכולות לגרום לגלים האלה שפוגעים בחיים. כך שאני מאוד ברורה לגבי זה, והרבה פעמים אני מוצאת שספרי פשע מחליקים מעל זה. הם לא תופסים את זה כמו שצריך, אז זה כנראה משחק תפקיד בזה.
ומבחינת פוליטיקה, אני תמיד רוצה להאניש אותה. אני מוצאת שלעתים קרובות ספרים על פוליטיקאים, אפילו פוליטיקאים רעים, מציירים אותם כמעין דמויות מצוירות שממוללות בשפמן, כשלמעשה הם רק אנשים. הם בני אדם ויש להם ניואנסים. ואחד הדברים שאני רוצה שאנשים ייקחו מספרי "תיכון לילה" שלי, שאני יודעת שחלקם אכן לוקחים, זה שאני רוצה שיתהו האם הדמויות הראשיות שלי הן תמיד החבר'ה הטובים, כי בעיניי הם לא תמיד הטובים. ואני רוצה שהם יתהו האם האנשים שהם חושבים עליהם בתור החבר'ה הרעים הם אכן כאלה רעים. אני רוצה שהם יסתכלו על הניואנסים של זה, מי צודק ומי טועה – זה בידיים של מי שקורא את הספרים.
ספרייך הראשונים הפכו ללהיט בן-לילה. האם הצלחה של הספר הראשון, או הסדרה הראשונה, הפעילה עלייך לחץ לעמוד בציפיות?
אתה יודע, זה מצחיק. בזמנו פשוט רכבתי על רכבת ההרים הזאת כך שלא ממש שמתי לב. אני יודעת שהייתי תחת לחץ להפיק את הספרים מהר מאוד, כך שתמיד ערכתי ספר אחד, וקידמתי ספר אחר, וכתבתי ספר שלישי, בו זמנית. נאלצתי לעזוב את העבודה הקבועה שלי כי פשוט לא יכולתי לעמוד בקצב של כל זה ולעבוד. זה לא היה משהו שרציתי לעשות – נאלצתי לעשות את זה. ואז, אחרי "תיכון לילה", היה מן "מה היא הולכת לעשות הלאה", וזאת אחת הסיבות שהגעתי לכתוב את "האש הסודית" עם קרינה רוזנפלד.
התחלנו לכתוב את הסדרה כשעוד עבדתי על "תיכון לילה: סופמשחק", אז זה נתן לי משהו שידעתי שאוכל להמשיך אליו. זה היה כמו "תיכון לילה" מהבחינה שזה היה ספר נוער שמונע על ידי דמויות, אבל זה גם היה שונה כי זה היה פנטסיה, ומעולם לא כתבתי פנטסיה קודם. בנוסף, עבדתי עם סופרת נוספת. אז זה פשוט עמד להיות משהו חדש, בלי להתרחק יותר מדי מאזור הנוחות שלי.
אנחנו הולכים לחזור לנושא הזה, אבל בינתיים, הייתי רוצה לשאול אותך, מי הם מקורות ההשראה העיקריים שלך?
זה מצחיק, אני חושבת… בהחלט היו ספרים… כלומר, לקרוא את "דמדומים", למרות שיש הרבה שיח רביזיוניסטי על הסדרה, אבל רק להסתכל על הסדרה הזאת ומה שהייתה בזמנו, התופעה שלה… בהתחלה הייתי כמו כולם בגילי – "אני לא הולכת לקרוא את הספר הזה! זה ספר לילדים, וזה מגוחך שמישהו… למה כולם קוראים את הספר הזה? מה אם הספר הזה ממש טוב? אולי רק אקרא כשאף אחד לא מקשיב…" זה בערך היה המסע שלי.
אז, קניתי את הספר וקראתי אותו בחשאי, כמו שהרבה אנשים עשו, וקראתי אותו ביום. ורק כשסיימתי אותו חשבתי, "אני לא בטוחה שאהבתי את הספר, אבל עבר המון זמן מאז שקראתי ספר מהר כל כך, וסוג של ספגתי אותו, כמו אוכל, כמו מים". העברתי הרבה זמן במחשבה על הסיבה לכך, ואני חושבת שהוא פשוט היה ממש קריא, והתרגלתי לקרוא סוג אחר של ספרים, ספרים שעיתונים חשובים וחברים שקראו עיתונים חשובים המליצו לי עליהם. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר פשוט בשביל ההנאה – פשוט הרגשתי את ההנאה מהקריאה ומהסיפור.
משחקי הרעב היה אותו הדבר. קראתי את משחקי הרעב בטיסה לארה"ב לביקור משפחתי. זאת הייתה טיסה של 14 שעות. עד שהמטוס נחת סיימתי אותו, ואחי (שאותו לא ראיתי שנה וחצי) פגש אותי בשדה התעופה. הוא חיבק אותי ונכנסתי לרכב ואמרתי "קח אותי לחנות הספרים שלך. אני צריכה לקנות את הספר השני בסדרה. פשוט תעצור בכל חנות ספרים בדרך הביתה". זאת הייתה התמכרות עד כדי כך. הספרים האלה באמת השפיעו על הרצון שלי לכתוב ספרים ממכרים, אם יש דבר כזה, אם זאת תת-קטגוריה כמו מותחנים – סיפורים ממכרים מבוססי דמויות. זה ממש השפיע עליי.
דברים אחרים שהשפיעו עליי זה בעיקר סרטים וטלוויזיה. כשאני תקועה בכתיבה, לעתים קרובות אני פונה לטלוויזיה לעזרה. ב"באפי ציידת הערפדים" יש דיאלוגים פנטסטיים – מאוד מהירים, מאוד מצחיקים, מאוד אפלים. זה גם מועיל גם בספרים שאינם פנטסיה שלי, כי הערפדים הם לא העניין. העניין הוא שיחה ואיך היא בונה דמות. זה מאוד חשוב עבורי. לעתים קרובות אני בונה דמויות באמצעות דיאלוג.
יש גם סדרת טלוויזיה מארה"ב בשם "אלה הם חיי" (My So-Called Life), שיצאה בשנות ה-90. יש לי מארז של כל הסדרה, וכשאני צריכה לזכור איך זה רגיש להיות מתבגר.ת אני פשוט שמה את זה לשעה, ואני פשוט צופה בשני פרקים כדי לקבל תזכורת על העולם הזה. כי למרות שאני כותבת בו, ואני סוג של חיה בו, אני יכולה לשכוח, וכולנו שוכחים, ואני לא חושבת שזה אותו הדבר, לצפות בילדים שלך, אם יש לך ילדים מתבגרים. זה שונה לראות מה אמן אחר עשה עם חיי המתבגרים. וזה, בשבילי, מה אני מקבלת הרבה מהטלוויזיה. אני מקבלת השפעות שונות מספרים ומהטלוויזיה.
אמרת שרצית לכתוב ספרים ממכרים, שזה מה שתכננת לעשות. איך מתכננים לכתוב ספר ממכר?
אכן. זה החלק הקשה. להגיד ולעשות אלה שני דברים שונים. אני מסכימה לגמרי. הייתה לי עורכת נהדרת כשרק מכרתי את "תיכון לילה" בבריטניה – סם סמית' מ-Little Brown, שלה ניסיון עצום בתחום. היא הייתה העורכת הבריטית של "דמדומים". היא הכירה הרבה מהדברים שדיברתי עליהם, כך שהיא לימדה אותי הרבה על איך לגשת לזה. חלק מזה היה נושא סופי הפרקים. היכן שאתם סוגרים פרק ממש משנה. ואם אתם מסתכלים היכן הפרקים מסתיימים בספר הראשון של "תיכון לילה", והיכן הם מסתיימים בספר השלישי, תוכלו לראות שיש אבולוציה של למידה. הפרקים בספר הראשון די ארוכים ומסתיימים במקומות שהיו מאוד מספקים עבורי. כאילו, "זה הסוף של הפרק הזה". זה עניין טכני, אבל זה חלק מזה, מהבחינה שאם תשימו סופי פרקים במקומות מאוד חכמים, אנשים ירצו להפוך את הדף ולהמשיך לקרוא. זה, למשל, טכניקה אחת לכתוב ספר יותר ממכר. לוודא שמסיימים בקליפהנגר (cliff-hanger – מקום מותח), או במקום לסיים בסוף סצנה, לחתוך באמצעה, אבל במקום מספק.
אלו הן דרכים לוודא שהעמודים ימשיכו להיהפך. והשאר, בשבילי, זה לאזן מאוד בקפידה, לבנות דמויות שאנשים יאמינו בהן ויאהבו, כדי שירגישו אמתיות בשבילם. זה גורם לכך שיש להן השפעה על הקוראים. אתם רוצים שתהיה לכם השפעה על הקוראים, כדי שירגישו שאם משהו קורה לדמויות האלה, הוא קורה להם. זאת מערכת יחסים מאוד קתרטית, ואם אתם יכולים ליצור קשר רגשי בין הקורא לדמות, אז אנשים נהיים יותר מושקעים בספרים. אני עושה את זה בגלל שכשאני קוראת, זה מה שאני רוצה לקרוא. ואם אני לא יכולה להרגיש דמות שאני קוראת, אני מאבדת עניין בספר מהר מאוד.
שיטה נוספת היא מיקום. אז, מקמו את הסיפור במקום שבו אנשים רוצים להעביר את זמנם. אני יצרתי בית ספר – אקדמיית קימריה, ב"תיכון לילה", מקום שהוא בדיוק מעט אמיתי ומעט פנטזיה, במובן של כמה הוא מושלם ורחב ידיים ואיך שהוא נראה. ניסיתי לוודא שאנשים יוכלו לראות את המבנה, שהוא מושלם בצורה כמעט בלתי אפשרית. לשם כך ביקרתי בהרבה פנימיות – לא למדתי בהם, אבל ביקרתי. אישית, למדתי בבית ספר מול חנות אגזוזים ביוסטון טקסס – כך שבשבילי כל פנימייה בריטית היא מיקום פנטסטי. בתי הספר האלה באמת נראים כמו טירות. למעשה, חלקם הם בתי אחוזה של טירות. זה יוצא מגדר הרגיל, כך שסטינג שכזה בשבילי היה פנטסטי. אם אני יכולה להעביר את זה בכתיבה שלי, אז אנשים רוצים לבלות שם זמן. הם רוצים לראות את זה. זה מקום בו הם רוצים לשהות, מקום שבו אני כסופרת רוצה לבלות בו. אז אם הם רוצים להישאר במיקום שיצרת, אם הם רוצים להיות עם הדמויות ועם העלילה ממשיכה ביתר שאת, אז יש לכם בעצם את הנוסחה לספר שאנשים לא ירצו להניח מהיד, אני מקווה.
הזכרת פנימיות… אז מה הקטע של בריטים עם פנימיות? נראה שזו תמה שחוזרת על עצמה לעתים קרובות בהרבה ספרים וסדרות ספרים, ובמיוחד בספרות נוער.
כן, זה באמת ככה ובספרות ליותר צעירים. אני מתכוונת, אני זוכרת שקראתי ספרים שמוקמו בפנימיות כשהייתי ילדה. פנימיות לילדים בריטים. קראתי ספר בשם "שרלוט לפעמים" (Charlotte Sometimes), שהוא אחד הספרים האהובים עליי בכל הזמנים. אם לא קראתם אותו – תקראו אותו. זה אחד מאותם ספרים על מישהו צעיר, אבל מבוגרים יכולים לשקוע בו בכיף. והיו עוד ספרים. יש סצנות בהאריה המכשפה וארון הבגדים, שבהן הם נוסעים לבית ספר. זה היה כזה קטע שילדים עזבו את הבית ונסעו לבית הספר. אני חושבת שעבור אנשים צעירים יש מעין פחד מענג ברעיון של לחיות הרחק מהוריהם. כאילו, הרעיון של יותר חופש. אני מתכוונת, אישית, הייתי שמחה ללכת לפנימייה. שמחה! למרות שאני יודעת שזה לא היה משתווה לרעיון שיש לי בראש לגבי איך זה יכול הי להיות, ואני יודעת שיש המון אנשים שלמדו בפנימיות במציאות, שחושבים "למה שתרצי לעשות משהו כזה," אבל אם לא עשית את זה, יש בזה משהו קסום.
בארה"ב, כולנו נוסעים למחנה קיץ, ושם אנחנו רחוקים מההורים. זאת המקבילה הכי קרובה לזה שתמצא, אלא אם כן אתה עשיר במיוחד. והשבועות האלה, שעוברים במחנה הקיץ, הרחק מההורים – במבט לאחור, כמבוגרת, היו קסומים. אני התבגרתי המון בשבועות האלה. זה היה מן חופש מפוקח, באמת, אם זה הגיוני. בשבילי זה היה מן עולם חדש. אני חושבת שיש את האלמנט הזה, כולנו משקיעים בפנטזיות שלנו לגבי סוג החופש שזה יביא. כלומר, 200 ילדים ו-20 מבוגרים, בבית. זה הרעיון של אנשים צעירים שיכולים לעשות דברים בכוחות עצמם, ליהנות מהחופש לחקור, להתבגר. אני מניחה שזה זה יותר מכול, וגם ההיבט ההיסטורי של זה. ההיסטוריה של פנימיות בדיוניות – כל כך הרבה ספרים טובים יצאו מזה בתחילת המאה ה-20, וכולנו גדלנו אתם. לכולנו יש את הבסיס הזה, שעליו אנחנו בונים את "פנימיית החלומות". אנחנו כבר מכירים אותה בערך ועושים לה אידיאליזציה, כך שקל להחליק אל תוך העולם הזה בתור סופרת.
ציינת שאת עצמך לא למדת בפנימייה. אז איזה מן מחקר הייתי צריכה לעשת כדי לכתוב על החיים בבית ספר שכזה?
זה מצחיק. כשעבדתי בשביל הממשלה, עבדתי עם לא מעט אנשים שלמדו בפנימיות, כך שיכולתי סוג של לחטט להם במוח לגבי איך זה היה עבורם. אז היו לי את האנשים עצמם עם החוויות שלהם. אני זוכרת אחת מהסוכנות שלי, כשעבדתי עם Little Brown, שלמדה בפנימייה, והיא ספירה לי שבזו שלה היו להם סוסי פוני. הם יכלו לרכוב על סוסי הפוני אחרי השיעורים, אז הם היו יורדים מהשיעורים, והיא תיארה כאלה אחוזות כפריות מושלמות, שבהן הם היו לומדים. אחרי זה הם היו רצים במורד הגבעה למקום בו הסוסים היו, וכולם היו יוצאים לרכוב בשדות. אני מתכוונת, וואו, איזו דרך לבלות את הלימודים.
יצא לי גם לדבר בפנימיות שבהן אתה חולף על פני הסוסים של התלמידים בשניים וחצי הקילומטרים של הכביש הפרטי שמוביל לבניין הראשי. זה מטורף. יש מעט מאוד ב"תיכון לילה" שמנותק לחלוטין ממחוזות האפשרי. יש דברים שהמצאתי כדי לגרום לו להיראות יותר קסום, אבל אף הוא לא בלתי אפשרי עם קצת יצירתיות, אז כן, אני מניחה שהמחקר שלי היה לדבר עם אנשים שלמדו בפנימיות, ואז ללכת פיזית להרצות בהן ולפגוש את הילדים שם, ולדבר על קריאה, ובאותו זמן לספוג את זה, את החוויה.
באחד מהפנימיות שהרצאתי בהם, דיברתי עם אחת המורות, שהיא למעשה גם אם-בית, אז היא ישנה במגורים עם התלמידים ושמה עליהם עין. היא סיפרה שחלק מהתלמידים, כשהם באים, היו כל כך מוגנים על ידי הוריהם, שהיא תפסה תלמידה שניסתה לפתוח קופסה של שימורי עגבניות עם סכין, כי לא ידעה מה זה פותחן. לא היה לה פותחן, והיא מעולם לא ראתה אחד. היא אמרה שהם חייבים להסביר הכול: "ככה שוטפים כלי, כך מכינים כוס תה," כי לילדים תמיד היה צוות שיעשה את הדברים האלה בשבילם". חלק ממה שהם עשו בפנימייה היה ללמד ילדים עשירים מאוד איך לחיות בכוחות עצמם. אז כן, העולם הזה אמיתי.
איזה מן אלמנטים פנטסטיים המצאת בשביל "תיכון לילה"?
דברים כמו טניס לילה וקריקט לילה, שבהם הכול מאיר והתלמידים משחקים בחושך עם מחבטי טניס וכדורים זורחים, ויש להם רשת זוהרת, אבל חוץ מזה, כל השאר חשוך לחלוטין. זה פשוט משהו שהייתי רוצה לעשות. אני לא בטוחה שזה אפשרי, אבל יש לי מטרייה שקניתי איפשהו שיש לה נורות מסביב בצדה החיצוני, אז כשאתם הולכים בחושך, אם אתם לוחצים על כפתור, כל המטרייה מאירה כמו משהו מקרקס. אז אין שום דבר שאי אפשר לעשות. זה בטח השפיע על איך שהמצאתי את ענף ה"טניס לילה": אם יכולה להיות לי מטרייה שמאירה, יכול להיות לי מחבט טניס שמאיר, ואותו הדבר לגבי קריקט. אבל כל השאר, כמו הריסות הטירה בראש הגבעה, והכנסייה על אדמות האחוזה ובית האחוזה, שוב, זה רגיל לגמרי. אקדמיית קימריה מבוססת בעצם על פנימייה שקרובה למקום מגוריי. היא כמעט זהה לבית הספר הספציפי הזה, זה הכול אמיתי.
סוף חלק 1
הצטרפו אלינו לחלקים 2 ו-3, בהם נכנסנו אפילו יותר עמוק לעניינים.
