מנתץ הכתר – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "מנתץ הכתר", הספר השישי והאחרון בסדרת "קלע הכשף", מאת סבסטיאן דה קסטל

הבטחנו ולכן נקיים! אנחנו שמחים להזמין אתכם לקבל טעימת קריאה מתוך "מנתץ הכתר", מאת סבסטיאן דה קסטל.

מנתץ הכתר
ספר #6 בסדרת קלע הכשף
הוצאת כתר ספרים (2021)
תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון
480 עמ'

לרכישת הספר הישר מן ההוצאה.

קריאה נעימה!

* * *

פרולוג

תכסיס הקלפים

הזקן נתן לי אַס. שוב. לקחתי אותו והפלתי אותו פתוח ליד האס האחר ושני הנסיכים שלפניי. קצה אחד של הקלף נחת על פירור לחם יבש  ועבש שהיה דבוק לשולחן. הוא היה מונח שם, נטוי לעברי כאילו מצביע על המובן מאליו. "שני נסיכים, כל אחד מהם עם אס," אמרתי. "אלה זוג נושאי חניתות."  הזקן נשען קדימה, שערו וזקנו החומים הארוכים והשמנוניים הקיפו חיוך עקום. הוא נופף בזרועותיו באוויר כדי להראות לי שנסחף בנסיבות שלא היה אפשר לנבא. "אז מה, שוב הפסדתי?"

הוא הביט סביב־סביב בחדר כאילו הוא מופיע בפני קהל. המסבאה הייתה ריקה פרט לשיכור אחד שנחר בפינה ולמוזג ששטף את הרצפה בשיא העליבות. הזקן פנה בחזרה אליי והניח ליד אחת ליפול אל חיקו, ואילו האחרת סימנה למוזג להוסיף שיכר לספלים הגדולים, שלא היו נקיים יותר מקרשי הרצפה.

"לא נראה לי שאתה טוב במיוחד בקלפים," הערתי. חברי למשחק, שהיה עליז במידה מרגיזה, החזיר לי חיוך. היו לו שיניים מושלמות.  שיער מטונף, בגדים מהוהים, רזה כמו מקל. הסנדלים שלו הזכירו לי מופעי סטריפטיז שבהם הרקדנים כורכים סביב גופם פיסות בד תוך כדי  תזוזות קדחתניות על הבמה. אי אפשר לומר שהם עירומים, אבל הם היו מצטננים אם היו יוצאים ככה החוצה. אבל השיניים? ישרות. נקיות. מושלמות. מבט אחד בכפות ידיו חשף אצבעות לא מיובלות וציפורניים קצוצות יפה.

"אני לא יכול שלא לשאול את עצמי למה רב־מָג נכנס למסבאה ומתחיל להפסיד כמויות כסף בקלפים," אמרתי ונגעתי בערימת המטבעות שהייתה לידי על השולחן. התחלתי את הערב עם מטבע אחד בלבד. הזקן משך כתפיים. "אולי טרדות קטנות כמו כסף לא מעניינות אותי." "אולי," אמרתי ולגמתי מהבירה. התחרטתי מייד. "אבל אולי גם לא אכפת לך לראות איך אני מעביר מטבעות מצד השולחן שלך אל שלי כל הלילה, כי אין לך כוונה לתת לי לצאת איתם מפה."  המג אסף את הקלפים והתחיל שוב לערבב. "אמרו לי שאתה פיקח."

"תמסור שאני מודה על המחמאה."  הוא חילק יד נוספת של 'שוד כפרי.' ארבעה קלפים לכל שחקן. רק קלפי דמויות נחשבים. לקחתי את היד שלי וראיתי שכל ארבעת הקלפים הם שתיים. הזקן נתן לי סוס עם שמונה רגליים. כנראה הוא לא מתכנן לתת לי לנצח הפעם.

"ככה זה יהיה?" שאלתי.

"ככה זה יהיה." והחיוך נעלם. עם העמדת הפנים. "אתה תמות הלילה, קֶלֶן לבית קֶה."

"נראה לי שאתה מתבלבל ביני לבין מישהו אחר, חבר." שמתי את השתיים־מרּכבות על ערימת הקלפים הזרוקים במרכז השולחן. הזקן נתן לי קלף חדש, שתיים־מרכבות נוסף. תחבולה יפה.

"זה מה שאתה חושב?" הוא צחקק. "אתה חושב שהמבטא המחריד הזה של ארצות הסְפָר מסתיר את זהותך?"

זה סתם היה מגעיל. התאמנתי על המבטא כל הבוקר כדי שיהיה מושלם.

"הפעם לא תברח, קֶלֶן," המשיך המג. "אתה מי שאתה ואני מי שאני. נכון, השגת לעצמך קצת קסם. כמה תכסיסים. אבל אתה לא רב־מָג."

"אף פעם לא אמרתי שכן."

הזקן פלט נחירה. "לא, ודאי שלא. איך קוראים לך הברברים הָדַרֹומָניים? קַלָע הכֶּשֶׁף של המלכה'?"

"אני מאמין שהוד מלכותה דווקא מעדיפה את התואר 'מורה הקלפים' המלכותי'."

זרקתי את השתיים־בליסטראות על הערימה.

'"הוד מלכותה'," חזר אחריי הזקן ביבבה לעגנית. הוא ירק על השולחן, אבל זה לא שינה את מידת הניקיון או הלכלוך שלו. "הכלבה הקטנה הרגיזה את האנשים הלא־נכונים, קֶלֶן. אבל היא מוגנת מדי – פוליטיקה ודיפלומטיה, אתה מבין. לכן שלחו אותי ללמד אותה לקח, להראות מה קורה דרכך." הוא פלט נחירה, כאילו שנינותו הפתיעה אותו. "אתה חושב שבגלל זה אני עכשיו 'מורה ההליכות המלכותי' שלה?"

"אני לא מבין איך תלמֵד מישהו לקח באמצעותי, חבר, בהתחשב בכך שכמו שכבר אמרתי לך, אני לא הקֶלֶן הזה שאתה אומר שאתה מחפש."

הוא נתן לי עוד קלף, שנשא את המספר שתיים וציור של שתי גולגולות. זה היה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שבחפיסה הַָדרומנית אין סדרת גולגולות. "אולי אתה רוצה ללמד אותי את התכסיס הזה?" שאלתי.

"מה הטעם?" אצבעותיו נעו קלות, והקלף עלה בלהבות. "היה הגיוני לחשוב שמישהו עם מוניטין כמו שלך בפריעת חוק יסתתר טוב יותר, אבל כשפי המשי שלי הובילו אותי ישר למקום הזה. במלוא הכנות, ילד, אני מאוכזב כל כך. מתחשק לי להרוג אותך עכשיו ולגמור עניין."

הרמתי ידיים וחייכתי אליו חיוך שובה לב. "שמע, הפזיזות מיותרת. באתי לפה רק כדי לשתות ולשחק קלפים. אולי תתאר לי את הקֶלֶן הזה? אולי ראיתי אותו בסביבה."  המג צחקק.

"הוא בגובה שלך, מבנה גוף כמו שלך." הוא זרק על השולחן נסיך בליסטראות פתוח. "פה מטונף כמו שלך, שיער בצבע חרא כמו שלך." הוא הפך את הקלף פעם אחת, ועכשיו זה היה נסיך להבים.

"התיאור הזה מתאים להמון אנשים באזור," אמרתי. "חוץ מזה, אני לא חושב שיש לך זכות לזלזל בשיער של אחרים, חבר."

"וכמובן" – המג הפך את הנסיך שוב באוויר. הפעם כשהוא נחת זה היה אותו קלף, אבל סביב עינו של הנסיך היה פתאום ציור שחור מורכב – "לאיש שאני מחפש יש אותו צל אפל מגעיל סביב עינו השמאלית כמו שיש לך, קֶלֶן מבית קֶה."

נשענתי לאחור בכיסא ומחאתי לו כפיים. "אתה רואה? זה יופי של קסם. אתה בטוח שאני לא יכול לשכנע אותך ללמד אותי את תכסיסי הקלפים הנהדרים שלך?"

"נגמרו לך התכסיסים, קֶלֶן." הוא נופף באצבע לעומתי. "הצלחת להתחמק מכמה אשפים זוטרים, לבנות לעצמך מוניטין צנוע עם הקסם המועט שיש ברשותך. אני בטוח שהרשמת כמה מהכפריים הנידחים כאן. אולי אפילו שבית את דמיונה של ילדה בת שתים־עשרה שקוראת לעצמה מלכה. אבל אין לך שום יכולת להתמודד מול רב־מָג קֶלֶן, אז עכשיו תמות."

השמעתי אנקת תסכול. "כמו שאני אומר לך שוב ושוב, חבר, אתה מתבלבל ביני לבין מישהו אחר."

"אתה מנסה לומר לי שיש יותר מאדם אחד באזורים האלה עם סימנים שחורים מסביב לעינו השמאלית?"

משכתי בכתפיי. "יכול להיות שזה סתם איפור, אתה יודע. מין אופנה חדשה. אולי בשביל הרושם?"

 "בשביל הרושם? כאילו יש אדם שפוי כלשהו שיסתובב מרצונו עם כתמי צל אפל על הנשמה." הוא מחא כפיים. "אני חוזר בי, ילד. כמעט  יותר מדי כיף איתך בשביל שארצח אותך. לרוע המזל, הרגת יותר מדי מגים מבני הז'אנ'טֶפּ…"

 הוא אסף את הקלפים, שלף ערימה קטנה מהם ופרש אותם בצורת מניפה על השולחן. אחד־עשר קלפים. כולם מלכים. "אם אפשר להאמין לשמועות."

"אולי אפילו יותר?" שאלתי, והפכתי קלף נוסף מהחפיסה. היה נחמד אילו הוא היה הופך בדרך קסם למלך נוסף, אבל זה היה שש־חיצים.

"הכול אפשרי, כנראה."

"הטיפוס הזה, קֶלֶן, הוא נשמע ממש מסוכן. אתה לא קצת מפחד שתיפגע בזמן שאתה רודף אחריו בכל שטחי הדָרוֹמָנים?"

"לא."

השענתי מרפקים על השולחן והבטתי לתוך עיניו. "אתה עד כדי כך בטוח בעצמך? יש לך באמת כל כך הרבה כוח?"

 "כן. אבל בניגוד לטיפשים שפגשת עד כה, אני גם זהיר. בגלל זה עשיתי הכנות מסוימות לפני המפגש בינינו, ליתר ביטחון." נגעתי בערימת המטבעות שלי. "זאת אומרת, הפסדת המון כסף בקלפים?"

הוא צחקק. "במובן מסוים. הקלפים נועדו רק כדי להחזיק אותך בכיסא, וכפי שאתה עומד לגלות, כישפתי אותו אתמול בקסם עתיק יותר ומתועב יותר מכפי שאתה יכול להעלות על דעתך."

השפלתי מבט אל הכיסא. "הדבר הרעוע הזה? לא נעים לי לומר לך, חבר, אבל אם הוא אמור להרוג אותי עכשיו, הוא לא עובד מי יודע מה."

"להרוג אותך? אל תהיה טיפשון. אני רוצה לשמור את התענוג הזה לעצמי. לא, על הכיסא הוטל כישוף אהדה לכבילה, קֶלֶן. כשמג מתיישב עליו, הכישוף לופת בהדרגה את הקסם שבתוכו. בשלב הזה אפילו טיפת הכוח הקטנטנה הקיימת ברצועת הנשימה על אמתך מספיקה כדי להחזיק אותך בלפיתה עזה יותר מזו של עץ אלון או ברזל." הוא סימן לי לקום. "קדימה. תנסה לזוז. ככל שתיאבק, כך הכישוף יכבול אותך חזק יותר לכיסא, עד שבסופו של דבר תיחנק מרוב הלחץ."

חשבתי על זה לרגע. "זה באמת נשמע מבריק. אני לא יכול לתאר לעצמי דרך להיחלץ ממלכודת כה שטנית. אני אפילו תוהה למה אף אחד עוד לא ניסה אותה על הקֶלֶן הזה."

הזקן צחקק. "אין רבים שיכולים להטיל את הכישוף הזה, אני מבטיח לך."

"אז אני לא מבין למה היו תריסר אנשים או יותר שישבו בכיסא הזה לפניי ולא נראו מוטרדים ממנו."

הבעה של רוגז עברה על פניו של הזקן. "כמו שאמרתי לך, הכבילה עובדת רק על מגים מבני הז'אנ'טֶּפ. חשבתי שתעריך את המחמאה קֶלֶן. לפחות עכשיו אנשים יצטרכו להכיר בכך שלא היית נטול לחלוטין כל יכולת קסם."

 "כן, כן," אמרתי. "שטנית וגם מתחשבת. אבל בכל זאת…" תופפתי באצבעותיי על השולחן.

"בכל זאת מה?"

הטיתי את ראשי לאחור ונעצתי מבט אדיש בתקרה. "טוב, זה נראה לי מסוכן, להשקיע כל כך הרבה מאמץ במשהו שגרתי כמו כיסא, להסתמך על כך שהקורבן יֵשב במקום הנכון."

 "אין שום סיכון. ראו אותך כאן בכל לילה כבר שבוע, ותמיד ישבת באותו כיסא. לכן הקפדתי לשבת בכיסא שלי לפני שהגעת, והמוזג דאג שאף אחד אחר לא יֵשב שם עד שהגעת. חוץ מזה, בחרתי ערב שבו רוב  הברברים יצאו לחגוג בפסטיבל יום ההולדת של המלכה הקטנה שלהם."

"בטח, זה הגיוני. ובכל זאת…"

"מה?"

"טוב, הקֶלֶן הזה אמור להיות מין פורע חוק פיקח כמו שד, נכון? גאון באמנות ההתחמקות מאויביו?"

"גאון? לא. אולי ערמומי. הוא בהחלט מחזיק כמה תכסיסים בשרוול." הנהנתי בהסכמה. "נכון. ערמומי. מלא תחבולות. אז כנראה אני שואל אם לא היה מתאים בדיוק לטיפוס ערמומי ומלא תחבולות להבין מה אתה זומם ואז להיכנס בלילה הקודם ולהחליף בין הכיסאות. כלומר, נראה לי שיש לו כישרון על־טבעי להישרדות. אולי הוא במקרה התגנב לכאן אחרי שעת הסגירה אתמול בלילה, הניח את הכיסא שלך כאן ואת הכיסא שלו, אה, בדיוק במקום שבו אתה יושב עכשיו. זה לא היה אומר, טכנית, שאתה יושב בכישוף הכבילה?"

עיניו של הזקן הצטמצמו. הוא ניסה להרים את היד, ופיו נפער כשהיא לא זזה. הוא משך בשרוול גלימתו כאילו הוא דבוק לזרוע הכיסא. הוא  התחיל לנוע בשצף קצף, ניסה לצאת מהכיסא, לשווא. ההתפתלויות שלו נעשו קדחתניות יותר ויותר, עד שבסופו של דבר הוא נעץ בי מבט מעבר לשולחן כששפתיו נעות בדממה, בחוסר אונים, כאילו משקולת עופרת שגדֵלה בהתמדה מוחצת את חזהו. עיניו רפרפו ונעצמו.

החדר דמם.

ואז הזקן התחיל לצחוק.

הוא קם מהכיסא בלי מאמץ וטפח על בטנו. "בחיי. איך שאתה נראית! אני נשבע, זה היה נפלא! כמו לראות תליין על הגרדום שמגלה שלולאת החנק מונחת סביב צווארו!"

"טוב," אמרתי ביובש, "זאת הייתה יופי של הופעה."

הזקן קד מן המותניים. "תודה, תודה." הוא התיישב והתחיל שוב לצחקק. "הזהרתי אותך, קֶלֶן, שאני קצת יותר חכם מהמגים שאיתם נאבקת בעבר."

"קצת יותר," הסכמתי.

"ידעתי שיש סיכוי שהשמועה על תוכניותיי תגיע לאוזניך, ונקטתי אמצעי זהירות. וידאתי שבדקו את הכיסאות מוקדם בבוקר. כך שאחרי שהתגנבת לכאן אתמול בלילה והחלפת ביניהם…"

"שותפך לפשע החליף אותם מחדש לפני שהגעתי." הבטתי במוזג. על פניו היה חיוך מטונף. "יופי של יחס ללקוח קבוע," אמרתי.

המג הטיח את ידיו בשולחן בינינו. "לצערי, המפגש בינינו אמנם היה מבדר, אבל הגיע הזמן שאקבל את החצי השני של הפרס שמגיע לי, ולשם כך עלינו לסיים את עניינינו."

המוזג ניגש והניח על השולחן בקבוק יין מאובק וחולץ פקקים לולייני. "אתה לא חושב שמן הראוי שתציע לי לפחות כוס מהמשקה שאיתו אתה חוגג לפני שתהרוג אותי?"

 "זה?" הוא אמר והרים את הבקבוק. "אה, לא. את זה אני שומר לאחר כך." הוא החזיר את הבקבוק לשולחן, שלף בד לבן מכיס גלימתו והתחיל לנקות את חולץ הפקקים. "את זה," הוא אמר והרים אותו מולי, "אני אסובב בתוך העין השחורה שלך. ואז אני אתלוש ממך את החיים."

בלעתי. "נשמע קצת ברברי בשביל אדון מכובד כמוך, אם לא אכפת לך שאני אומר."

"זאת הדרישה של המעסיקים הדַָרוֹמָניים שלי," הוא הסביר. "חילול גופות אויביהם הוא מסורת אצלם. זה מעביר מסר משמעותי יותר למלכה הקטנה שלהם."

הנהנתי בהבנה. "לפעמים ממש קשה להיות שכיר חרב."

"לי לא אכפת." הוא סובב את חולץ הפקקים המבריק באוויר. "רב־מָג מלכלך את ידיו רק לעיתים נדירות, אבל לסובב את זה בתוך העין שלך? להסב לך כאב כה מזוויע כשאתה יושב, צורח בייסורים  ולא מסוגל להניע אף שריר?" הוא נרעד. "בוא נאמר רק שזה רעיון  מסקרן בעיניי. אני חושב שתיחנק מהמאבק בכישוף הכבילה לפני שתמות מפצעיך."

 נשכתי את שפתי. "אפשר לשכנע אותך להימנע מזה? אולי נעשה עסק?"

המָג נד בראשו. הוא חייך עוד פעם אחת, הראה לי את שיניו המושלמות, ואז קם כשחולץ הפקקים לפות היטב בידו הימנית.

"אוף," אמרתי. "אם זה היום שבו אפגוש את אבותיי הקדמונים, אני מעדיף לעשות זאת בעמידה על שתי רגליי."

"אמרתי לך, יש…"

הדברים שהזקן התכוון לומר גוועו על שפתיו כשראה אותי קם מהכיסא.

זה לא…"

לקחתי את בקבוק היין ושמתי לב לשנת הבציר שהייתה משורבטת עליו בעט שמנוני. כנראה הבקבוק הכי יקר שהיה במקום. הפרס בטח היה גדול.

"זה לא בסדר," אמר המג, ונראה ממש כמו זקן מבולבל שגילה שהלך לאיבוד הרחק מהבית.

"אולי הכישוף לא עבד?" הצעתי.

"לא יכול להיות. הכשפים שלי לא נכשלים לעולם. אף פעם."

"טוב, אז זאת ממש תעלומה." הרמתי אצבע. "אולי הטיפוס הזה, קֶלֶן, הרבה יותר חזק ממה שסיפרו לך."

הזקן התחיל למלמל. "אבל… אבל כולם יודעים ש קֶלֶן לבית קֶה הוא המג החלש בעולם. כל חייו הוא הפעיל רק את רצועת הנשימה. הקסם שלו חלש כמו של ילד!"

הנהנתי תוך הרהור. "כן, אפילו אני שמעתי. אז אם הכישופים שלך לא נכשלים לעולם, והטיפוס הזה, קֶלֶן, לא חזק מספיק כדי לשבש אותם, אז נשאר רק הסבר אחד, נראה לי, לא?"

 לקחתי את הבד הלבן מהשולחן והתחלתי למחות את האיפור השחור מעיני השמאלית.

"אבות קדמונים! רימית אותי! אתה לא…"

חייכתי בתום לב. "תהיה הוגן, חבר. הזהרתי אותך שאני לא אותו קֶלֶן מבית קֶה שאתה מחפש. ציינתי את זה כמה פעמים, אתה בטח זוכר…"

המג התעשת, ואצבעו התחילה להתעוות לְמה שבני הז'אנ'טֶּפ מכנים צורות סומטיות. "אני לא יודע מי אתה, אבל זה שהכיסא לא כבל אותך מעיד שאין לך קסם להגנה עצמית. אז עכשיו אתה תספר לי איפה קֶלֶן מסתתר, או שאני אדאג שתתחנן למוות מהיר!"

 "אומר לך בחינם," אמרתי, וזרקתי את הסמרטוט המלוכלך מעבר לכתפו של המג. "הוא מאחוריך."

המג הסתובב במהירות. המוזג שכב מחוסר הכרה על הרצפה. השיכור שנחר בפינה עמד עכשיו מאחורי הזקן וניגב את עינו השמאלית בסמרטוט.

"תכסיס!" צעק המג. "תכסיס מלוכלך!"

קֶלֶן אַרגוֹס – לפחות זה השם שנתן לי כששכר את שירותיי – חייך באהדה אל הזקן. הדפוס השחור המטריד שהקיף את עינו, זה שלקח לנו שעות לצייר סביב העין שלי, הבהיק עכשיו באור הפנס הקלוש. "כמו  שאמרת, רב־מָג: יש לרשותי מעט מאוד קסם. יש לי רק תכסיסים."

להשלמת חלקי בחוזה בינינו, הטחתי בכל כוחי את בקבוק היין בחלקו האחורי של ראשו של המג. הזכוכית התרסקה למאה חתיכות, והיין נשפך על שערו השמנוני של הזקן. הוא התמוטט כמו שק.

קֶלֶן אַרגוֹס השתופף לידו וניסה לשמוע פעימות לב, ואחר כך ערך חיפוש בבגדיו של המג ושלף מתוכם שק מטבעות. הוא הוציא כמה מהם ותחב אותם לכיסו, ואז נתן לי את השאר. הבטתי פנימה. היה שם הון קטן. די כדי לקנות לי תואר זוטר ואחוזה קטנה ונחמדה בפאתי עיר הבירה, אם ארצה. מספיק כדי לעורר חשד כלפיי.

"מה אתה רוצה בתמורה לכל כך הרבה כסף?"

קֶלֶן תפס בזרועו של המג מחוסר ההכרה. "תעזור לי איתו." שנינו יחד הנפנו אותו והושבנו אותו בכיסא שבו ישבתי קודם.

"זה נראה קצת אכזרי," אמרתי.

קֶלֶן טפח על ראשו של הזקן. "זה לא יותר גרוע ממה שהוא תכנן בשבילי. חוץ מזה, בשלב הזה המעסיקים שלו כבר בדרך לכאן, כדי לחגוג. אולי הם ירחמו עליו וישכרו מג אחר שישחרר אותו מכישוף הכבילה."

"למה לא להרוג אותו ודי? אתה לא חושש שהוא יספר לאנשים איך הצלחת לעשות את זה?"

"אני סומך עליו שיספר." הוא ניגש לספסל ששימש אותו קודם להעמיד פנים שהוא ישן, ולקח את מעילו ואת כובע הסְּפָר השחור, שעל גבי הרצועה מעל שוליו היו סמלים כסופים. "בפעם הבאה שאויבי המלכה ירצו לשכור לעצמם רב־ מָג שיעשה בשבילם את העבודה שחורה, הם יצטרכו לשלם הרבה יותר על הפריבילגיה."

הוא פנה לעבר הדלתות המתנדנדות של המסבאה. "עוד שאלה אחת," ביקשתי לפני שהוא ילך. "אתה עובד בשביל המלכה, נכון? כלומר, יש לך תפקיד רשמי בחצר המלוכה הדָרוֹמָנית?"

"זה מה שאומרים לי כל הזמן."

"אז למה אין כאן תריסר שריפים מלכותיים או שומרים מהארמון שמגבים אותך?"

הוא הניח את הכובע על ראשו. הוא היה קצת גדול עליו. באמת היינו דומים – מספיק כדי לרמות זרים, בכל אופן – אבל הוא היה צעיר ממני בכמה שנים ונראה הרבה יותר… עייף.

"אומרים לי גם שאני לא חברותי."

"מה יהיה בפעם הבאה"? התעקשתי. "לא תוכל להשתמש באותו תרגיל פעמיים."

הוא דחף את הדלתות, והקולות הנחלשים של חגיגות הלילה הסתננו פנימה מהרחוב בחוץ. הוא פנה לעברי, וחיוך מרושע חמק מזווית פיו כמו פורץ החומק מהחלון האחורי אחרי שגנב לך את הארוחה. "בפעם הבאה אני אצטרך להמציא תכסיס חדש."

עיר התהילה

לכל עיר יש שני צדדים. החלק העליון מבליח ומבריק, מגדלים מרהיבים מתרוממים גבוה באוויר, מושכים את מבטם של הנודדים לאורך קילומטרים רבים בהבטחות לתרבות ולחברה. והצד השני? כמו בכל תכסיס טוב, לפעמים מוטב לא להביט מקרוב מדי במה שנמצא מתחת.

1

המעצר

שום דבר לא מסריח כמו עיר בירה בקיץ. הרחובות העמוסים באצילים ופועלים מתחילים לעלות על גדותיהם כששיירות אינספור של סוחרים, דיפלומטים ואלה שהתרוששו בגלל יבולים גרועים או פולשים זרים נוהרים מבעד לשערים כדי לחפש רווח או הגנה. על קשת לבנה בוהקת בכניסה לעיר חקוק המוטו של עיר הבירה הדַָרוֹמָנית, הנושא הבטחה

לבאים: "אֶמְנִי אוּרְבָּנָה אוֹמְנָה וִיטָארִיס."

מעיר האימפריה נובע העושר.

גם הביוב.

זה הקטע בערים גדולות: הן יכולות לפתור את בעיית הרעב בתוספת מזון, ביטחון בתוספת חיילים, וכמעט כל דבר אחר בתוספת כסף. אבל יש גבול לכמות החרא שאפשר להעביר לפני שאבני הריצוף מתחילות להסריח.

"מסריח פה," הקיש רַייקֶס בשיניו מעליי.

רפרוף רך של קרומי דאייה מכוסי פרווה הקדים חבטה קלה בכתפי כשהחתול־סנאי נחת. השותף העסקי השודד והרצחני שלי, שגובהו שישים סנטימטרים, רחרח את פניי. "משום מה אין לך ריח של מת."

"אני בסדר," אמרתי. לא השתוקקתי לחדש את הוויכוח הארוך שהתחיל לפנות בוקר, כשיצאתי לבד להתייצב מול המג שנשלח להרוג אותי. עכשיו רציתי רק אמבטיה, קצת שקט, ואולי כמה שעות מנוחה בלי ניסיונות התנקשות בחַיי. רַייקֶס רחרח אותי שוב. "בעצם יש לך ריח יותר גרוע משל מת. זה ויסקי?" הוא תקע את החוטם שלו בשערי ונשמע מסוקרן למדי.

שנה של חיים בעיר הבירה של דָארוֹם העניקה לרַייקֶס הזדמנות להרחיב  את רשימת ההתמכרויות המזיקות שלו, שכרגע הייתה מורכבת מעוגיות חמאה, ליקר פַּהאציוֹנֶה ענברי במחיר מופקע, שנות בציר אחדות של יינות גיטַבּריים – היקרים, מן הסתם – וכמובן, בשר אדם.

"זכרת להביא לי את העיניים של המג?" הוא שאל.

"הוא לא מת." "זה לא מה ששאלתי."

זה השלב שבו נוכחותו של חתול־סנאי על כתפך, בקרבה מפחידה לאוזניך האנושיות הרכות והטעימות, נעשית מסוכנת. אתם מבינים? חתולים־סנאים, שהם בעלי גוף חתולי שמנמן, זנב גדול ושעיר, פרווה שמשנה צבע בהתאם למצב הרוח, וקרומים פרוותיים שנמתחים בין גפיהם הקדמיות והאחוריות ומאפשרים להם לדאות מצמרות העצים (או "לעוף כמו כל בז ארור־אֵלים" כפי שרַייקֶס היה מתעקש לומר,) יכולים – אם נועצים בהם מבט מעיניים מכווצות, ממרחק, ורצוי בטשטוש של שִכרוּת – להיראות כמעט חמודים. הם לא. כלבלבים הם חמודים. ארנבונים הם חמודים. יש מי שבעיניו רעשני חול בָָּרבֶּסקיים הם חמודים. אבל חתולים־סנאים? הם לא חמודים. הם מרושעים.

"רַייקֶס…" פתחתי ואמרתי. הבל פיו חמים במידה מפתיעה כשהוא במרחק סנטימטר או שניים מהתנוך שלך. "קדימה, תגיד."

אבות קדמונים, חשבתי, ומזווית העין ראיתי שסימני הצל האפל של ַריי ֶקס מסתחררים. לפני מעט יותר משנה נהיו גם לו קווים שחורים ומתפתלים סביב העין השמאלית, כמו אצלי. אבל בניגוד אליי, האפשרות  שביום מן הימים הוא יהפוך לשד משתולל המטיל את על היבשת כולה לא הטרידה אותו כהוא זה. הוא חיכה ליום הזה בשמחה. ההצלה מנשיכת חתול־סנאי שעלולה להיות קטלנית הגיעה בצורת חצי תריסר זוגות של מגפיים כבדים שצעדיהם הרעימו מאחוריי, ומייד אחריהם הנקישה האופיינית לשחרור נצרה של קשת מוצלבת. "קֶלֶן אַרגוֹס, במצוות סֶגֶן לִיבְּרִי משירות השריפים של המלכה, אתה עצור."

נאנחתי. "עוד פעם?"

הרחש המהוסס הראשון של הֶדֶק הקשת המוצלבת המתחכך בברזל שסביבו. "תרים את הידיים, קַלָּע כֶּשֶׁף."

אפילו לא שמתי לב שאצבעותיי נדדו אל נרתיקי האבקה שבצידי חגורתי. רפלקס טבעי, כנראה, אם כי בשלב הזה היה אפשר להניח שאתרגל לכך שעוצרים אותי כמעט מדי שבוע.

הרמתי ידיים והסתובבתי לאט, וראיתי את השריפים בכובעים הרחבים ובמעילים האפורים הארוכים האופייניים להם, חמושים במגוון הרגיל של אלות קצרות וקשתות מוצלבות – שכולן מכוונות אליי. "אתה רוצה שאקריא את הצו"? שאל הסַּמל פָאוּסְטוּס קוֹבּ. הוא היה נמוך, צנום וצר כתפיים, ושנים רבות עברו מאז היה בשיאו. היה אפשר לצפות שייראה  מצחיק ליד פקודיו הצעירים והנמרצים ממנו, אבל הניסיון שלי עם השריפים של המלכה לימד אותי שהגיל לא מפחית כהוא זה מהסכנה שיש בהם – רק מגביר את רשעותם כשמתנגדים להם.

אני לעומתו הייתי בן שמונה־עשרה, לאה הרבה יותר משאמור להיות אדם בן גילי. חולצתי עדיין הייתה רטובה מהאלכוהול שבו השתמשתי כדי להסוות את עצמי כשיכור במסבאה, והרגשתי די עצבני בעצמי.

"מה האשמה הפעם?"

קוֹבּ הקריא את הצו בהדגשה. "קשירת קשר לתקיפה גופנית של שליח זר הנהנה מההגנות המוקנות לנציגים דיפלומטיים…"

כן־כן, זה נכון: הזקן שבא להרוג אותי, כרב־מָג מבני הז'אנ'טֶפּ, היה בעל מעמד של שגריר ב ָדארוֹם.  קוֹבּ המשיך. "נזק פיזי חמור…"

ממש לא חמור מספיק.

"גנבה…"

ידעתי שלא הייתי צריך להשאיר אצלי אף אחד מהמטבעות. "פעולה הנוגדת את האינטרסים החיוניים של הכתר הדָרוֹמָני והעם שהוא משרת…"

את זה הם זורקים לכל צו כמעט. אם אתם יורקים על המדרכה, הרי שטכנית "פעלתם נגד האינטרסים של הכתר."

קוֹבּ שתק לרגע. "ויש פה משהו על זה שאתה 'קַלָע הכֶּשֶׁף קלפן מעצבן ודביל שלא עושה מה שאומרים לו,' אבל אני לא בטוח שזה ממש פשע."

אף על פי כן, הייתי די בטוח שזה הפשע היחיד שמעניין את טוֹרִיאַן. "משונה שהיא הכינה את הצו הזה עוד לפני שמישהו מצא את המג," ציינתי.

קוֹבּ חייך. "כנראה הסגן כבר מכירה אותך לא רע, קֶלֶן."

התחלתי ממש לתעב את סֶגֶן טוֹרִיאַן לִיבְּרִי. אמנם לא חסרו אנשים בבירה הדָרוֹמָנית שהיו נחושים בדעתם להפוך את חיי לגיהינום, אבל מעטים הפגינו נחישות בוטה וחוש הומור גרוע כמוה.

 "אתה הרי יודע שלפי חוקי האימפריה מעמדי כמורה של המלכה מונע מכם להעניש אותי על פשע כלשהו בלי שארבע חמישיות מאנשי החצר ישללו ממני מראש את מעמדי, נכון?"

 אחד מסגני השריפים הצעירים פלט צחקוק חביב. נתתי לו לנצח אותי בקלפים בשבוע שעבר, בתקוות שווא שאוכל לשכנע כמה מהשריפים להיות לטובתי. "אבל בחוק לא כתוב שאסור לעצור אותך."

"בוא, קַלָע כֶּשֶׁף," הורה קוֹבּ וסימן לי ללכת לפניו.

רַייקֶס נהם בקול נמוך. "אתה מוכן שיתייחסו אליך ככה, קֶלֶן? שוב?

בוא נרצח את השקי עור האלה. אתה חייב לי שלוש עיניים ויש לך פה הזדמנות להחזיר את החוב."

"שלוש? כמה עיניים אתה חושב שהיו למג?" שאלתי.

 אחת השריפים הביטה בי בתמיהה. היא בטח הייתה חדשה – האחרים היו רגילים לשמוע אותי עונה לרַייקֶס.

"מי יודע אצל בני אדם?" רטן החתול־סנאי. "הפרצופים שלכם כל כך מכוערים שבכל פעם שאני מתחיל לספור, אני מתבלבל מרוב בחילה. חוץ  מזה, היית חייב לי שתי עיניים כבר לפני שעה. השלישית זאת ריבית". מושלם. לא מספיק שהוא גנב, סחטן ורוצח, עכשיו רַייקֶס רוצה להוסיף "מלווה בריבית" לרשימת המיזמים הפליליים שלו.

"בואו נלך יותר מהר," אמר קוֹבּ. "אתה יודע איך הסגן מתעצבנת כשהיא צריכה לחכות לך."

כמה מהעוזרים שלו צחקו – לא שמישהו מהם היה מעז להכעיס אותה. מיהרתי אחריו באי רצון על אבני הריצוף ברחוב הרחב, בדרך למעצר מספר שלוש־עשרה מאז שמוניתי למורה הקלפים של המלכה.

"הֵיי, מה זה?" שאל רַייקֶס, וחוטמו סימן לעבר משהו קטן ושטוח ששט ברוח לעברנו, קרוב לפני הקרקע.

קלף משחק נחת לרגליי.

"תמשיך ללכת," הורה קוֹבּ.

נשארתי במקומי והבטתי בציור המפורט על הקלף, שהציג עיר מרהיבה בחציו העליון. החצי התחתון היה מעין תמונת ראי, מעוּותת כאילו השתקפה בבריכה כהה ונעה של מים שחורים.

"זה נפל לך?" הוא שאל כשהבחין סוף־סוף בקלף.

"סמל קוֹבּ," פתחתי ואמרתי. "לפני שהעניין הזה יתפתח, אני צריך להבהיר כמה דברים."

"כן? מה למשל?"

"קודם כול, אין לי שום קשר לזה שהקלף צץ פה פתאום."

"אז מה? זה קלף משחק. אתה הרי לא המהמר היחיד בבירה."

כאילו במחאה על ההסבר הבנאלי שלו, קלף שני דאה לעברנו ונחת ליד הראשון. ועוד אחד ועוד אחד, כל קלף מסוּבב מעט יותר יחסית לקודמו, כך שהם הקיפו אותי בהדרגה במעגל.

"במה אתה משחק, קַלָע כֶּשֶׁף?" שאל קוֹבּ ונסוג. שמעתי את צליל פתיחת הנִצרות של כמה קשתות מוצלבות.

עכשיו עמדתי בתוך טבעת של קלפים מצוירים להפליא, בגוונים מתכתיים עשירים של נחושת, כסף וזהב, בוהקים עד כדי כך שהרחוב נראה עגום וחסר חיים בהשוואה אליהם. פניתי לעבר חצי תריסר הגברים והנשים החמושים היטב שהצטוו ללוות אותי לכלא. "שריפים, אני מבקש להתנצל בפניכם מעומק הלב."

"על מה"? שאלה אחת מהם וכיוונה לעברי את הקשת המוצלבת שלה. הקלפים על הקרקע הבליחו באור מתגבר, סימאו את עיניי לכל דבר פרט למשחק הצבעים המנצנץ ששאב את האור מהעולם סביבי.

"על אי הנעימות שבהצלתי," עניתי.

אני לא חושב שמישהו שמע אותי. העיר סביבי נמוגה למרחב שטוח ונטול צבע. הבניינים, הרחובות, אפילו השריפים עצמם, נראו כאילו גולפו מיריעות דקות של שנהב חיוור. רַייקֶס נשכב על כתפי והתחיל לנחור. דמות הלכה לעברי, מקור יחיד של צבע מסחרר, עטוף בפסי זהב מפותלים של קסם חול, גוני תכלת של כישופי נשימה וסגולים מבליחים של כישוף משי. כניסה גרנדיוזית מסוג זה מלוּוה בדרך כלל באנחת אכזבה מפי אחותי שָׁלָה – בעצם, שמה עכשיו שָ'מָאת – ומייד אחריה פרשנות נרחבת למצבי העגום ולטרדה שהסבה התנהגותי באחרונה למשפחתנו האצילית והנערצת. אם כי מדי פעם אבי הוא שמופיע כדי לדווח לי על הפשע האחרון שביצעתי נגד בני עמנו. אפשרות שנייה זאת הייתה הסיבה לכך שידיי היו עכשיו עמוק בתוך שקיקי האבקה שבצידי גופי.

מאז שעזבתי את בני עמי, לפני שלוש שנים כמעט, ידעתי שיבוא היום שבו גורלו המפואר של אבי לא יעלה עוד בקנה אחד עם קיומי העלוב. פעמים רבות שאלו אותי ידידים ויריבים כאחד אם יש לי תכסיס – איזו תחבולה מחוכמת – שאני שומר כדי להערים על קֶ'הֶיוֹפְּס האדיר לפני שיצליח להרוג אותי.

היה לי. פשוט לא הייתי בטוח שזה יצליח.

"קֶלֶן."

הקול לא היה של אחותי ולא של אבי. למעשה, זמן רב כל כך חלף מאז ששמעתי אותו, עד שבהתחלה לא זיהיתי אותה.

 רצועות הכוח הקסום החלו לשכוך בהדרגה, האור העז פחת, ויכולתי לזהות סוף־סוף את הדמות שהתגלתה לפניי. מצאתי את עצמי עומד שם כשהאבקה האדומה והאבקה השחורה ששימשו אותי בדרך כלל ל הטלת פיצוץ להבה מחליקות בין אצבעותיי, ואין לי שמץ של מושג מה יקרה עכשיו.

"אימא?"

הדמות החוותה בידה אל הקלפים שהקיפו אותי. "בחר קלף, קֶלֶן," היא אמרה. "לא משנה איזה."

מה יש לאנשים בזמן האחרון עם תכסיסי קלפים?