בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך המהדורה המיוחדת של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שיוצאת לכבוד 42 שנה לספרו של דאגלס אדמס
מאת דאגלס אדמס
תרגום מאנגלית: מתי ונגריק ודנה לדרר
עריכת התרגום: עמנואל לוטם
הוצאת כתר (2021)
221 עמודים
קריאה נעימה
* * *
פרק ראשון
הבית עמד על מדרון מתון, בדיוק בפאתי הכפר. בודד עמד, משקיף על מרחבי נוף החוות הכפרי של מערב אנגליה. הוא לא היה בית מיוחד במינו משום בחינה – הוא היה בן שלושים שנה לערך, גוצי, ריבועי, עשוי לבנים, והיו לו ארבעה חלונות חזיתיים ומידות ופרופורציות שהצליחו בדיוק, פחות או יותר, שלא לענג את העין.
האדם היחיד שבשבילו היה הבית מיוחד באופן כלשהו היה ארתור דנט, ואף זאת רק משום שזה היה בית מגוריו, דרך מקרה. הוא גר בו זה שלוש שנים לערך, מאז עזב את לונדון מפני שעשתה אותו עצבני ונוח לרגוז. גם הוא היה בשנות השלושים לחייו, גבה קומה, שחור שיער ולעולם לא מרוצה לגמרי מעצמו. יותר מכל הדאיגה אותו העובדה שאנשים לא חדלו לשאול אותו מדוע הוא נראה מודאג כל-כך. הוא עבד בתחנת הרדיו המקומית, ונהג לספר לחבריו שהיא מעניינת הרבה יותר מכפי שהם משערים לעצמם, כנראה. ואכן כך היה – רוב חבריו עבדו בפרסום.
בליל יום רביעי ירד גשם כבד מאוד, והשביל היה רטוב ובוצי, אך בבוקר יום חמישי זרחה השמש באור חזק ובהיר על ביתו של ארתור דנט, בפעם שנועדה להיות האחרונה.
ארתור עדיין לא היה ער די צורכו לעובדה שהמועצה המקומית רוצה להרוס את ביתו ולסלול במקומו מעקף.
בבוקר יום חמישי, בשעה שמונה, חש ארתור שלא בטוב. הוא התעורר מטושטש, קם מהמיטה, שוטט בחדרו בעיניים עצומות למחצה, פתח חלון, ראה דחפור, מצא את נעלי הבית שלו ודשדש לחדר האמבטיה להתרחץ.
משחת שיניים על המברשת – כך, שפשף.
מראת הגילוח – פונה אל התקרה. הוא כיוון אותה. לרגע השתקף בה עוד דחפור מבעד לחלון האמבטיה. לאחר שכוונה כראוי, היא שיקפה את זיפיו של ארתור דנט. הוא גילח אותם, התרחץ, התנגב ודשדש למטבח לחפש משהו שיערב לחכו.
קומקום, תקע, מקרר, חלב, קפה. פיהוק.
המילה דחפור שוטטה לרגע בנבכי מוחו, בחיפוש אחר משהו שאפשר להיקשר אליו.
הדחפור שמבעד לחלון המטבח היה גדול למדי.
הוא נעץ בו את מבטו.
"צהוב," אמר בלבו ודשדש בחזרה לחדר השינה כדי להתלבש. כשעבר ליד חדר האמבטיה נעצר לשתות כוס גדולה של מים, ועוד אחת. הוא החל לתהות על הרגשתו המזופתת. מדוע הרגשתו מזופתת? האם שתה אמש? הוא שיער שאכן כך עשה. הוא קלט הבזק במכונת הגילוח. "צהוב," אמר בלבו, ודשדש הלאה לחדר השינה.
הוא עמד וחשב. הפאב, אמר בלבו. אוי לי, הפאב. במעורפל זכר את עצמו זועם, זועם על משהו שנראה לו חשוב. הוא סיפר עליו לאנשים, סיפר עליו באריכות יתרה, כך חשד: התמונה הבהירה ביותר שזכר הייתה מבטים מזוגגים על פניהם של אנשים אחרים. משהו בקשר למעקף חדש שנודע לו עליו רק עכשיו. העניין כולו התנהל בצינורות המקובלים זה חודשים, אלא שאיש לא ידע על כך משום מה. מגוחך. הוא גמע מעט מים. זה יסתדר מאליו, גמר בלבו. איש אינו רוצה במעקף, ולמועצה אין שום בסיס להחלטתה. זה יסתדר מאליו.
אבל בשם אלוהים, אזו הרגשה מזופתת הסב לו העניין הזה. הוא התבונן בעצמו בראי שבארון הבגדים. הוא חרץ לשון כלפי האיש שממול. "צהוב," אמר בלבו. המילה צהוב שוטטה בנבכי מוחו, בחיפוש אחר משהו שאפשר להיקשר אליו.
כעבור חמש-עשרה שניות כבר היה מחוץ לבית, שרוע על גחונו לפני דחפור גדול וצהוב שהתקדם מעלה שביל הגן שלו.
מר ל' פרוסר היה, כמו שאומרים, בסך הכול בן-אדם. במילים אחרות, הוא היה צורת חיים דו-רגלית מבוססת-פחמן שמוצאה מהקוף; וביתר פירוט, בן ארבעים, שמן וממורטט ועובד במועצה המקומית. מעניין לציין, אם כי איש לא ידע על כך, שהוא היה גם צאצא זכרי ישיר של ג'נג'יס חאן, אם כי הדורות שחלפו מאז וערבוב הגזעים בללו את הגנים שלו במידה כזו שלא ניכרו בו עוד כל מאפיינים מונגולואידיים, והשרידים היחידים שנותרו למר ל' פרוסר ממורשתו הכבירה היו נטייה להתעבות באזור הכרס וחולשה לכובעי פרווה קטנים.
משום בחינה לא היה לוחם גדול; למעשה, הוא היה איש עצבני ומודאג. אותו יום היה עצבני ומודאג במיוחד, משום שמשהו השתבש קשות בדרכו לבצע את המשימה שהוטלה עליו, דהיינו לדאוג לסילוק ביתו של ארתור דנט עד ערוב היום.
"עזוב את זה, מר דנט," אמר, "תה לא יכול לנצח, שתדע. אתה לא יכול לשכב לפני הדחפור לנצח." הוא ניסה לוות לעיניו מבט רושף וחד, אבל הן פשוט סירבו לעשות את זה.
ארתור שכב בבוץ והתפלש לעומתו.
"אני מוכן ומזומן," אמר, "נראה מי יחליד ראשון."
"חוששני שתצטרך להשלים עם זה," אמר מר פרוסר. הוא אחז בכובע הפרווה שלו וסובב אותו סביב ראשו. "המעקף הזה חייב להיסלל, והוא ייסלל!"
"פעם ראשונה שאני שומע על זה," אמר ארתור. "למה הוא חייב להיסלל?"
מר פרוסר נענע מעט את אצבעו מולו, ואחר כך חדל והחזיר אותה למקומה.
"מה זאת אומרת, למה הוא חייב להיסלל?" אמר. "זה מעקף. אנחנו חייבים לבנות מעקפים."
מעקפים הם אמצעים המאפשרים לכמה אנשים לעשות את הדרך מנקודה א' לנקודה ב' במהירות רבה, בזמן שאנשים אחרים עושים את דרכם מנקודה ב' לנקודה א' במהירות רבה. אנשים שגרים בנקודה ג', שהיא הנקודה המצויה בדיוק ביניהן, תוהים לעתים תכופות מה מושך כל-כך בנקודה א' ומעורר אצל רבים כל-כך מאנשי נקודה ב' רצון נלהב כל-כך להגיע אליה, ומה מושך כל-כך בנקודה ב' ומעורר אצל רבים כל-כך מאנשי נקודה א' רצון נלהב כל-כך להגיע אליה. לעתים תכופות הם מביעים בסתר לבם שהבריות יבררו לעצמם אחת ולתמיד היכן, לכל הרוחות, הם רוצים להיות.
מר פרוסר רצה להיות בנקודה ד'. נקודה ד' לא הייתה שום מקום מיוחד, אלא סתם נקודה נוחה, איזו שלא תהיה ובלבד שתהיה רחוק מוד מנקודות א', ב' וג'. יהיה לו קוטג' קטן ונחמד בנקודה ד', עם גרזנים מעל לדלת, והוא יבלה את זמנו בנעימים בנקודה ה', שתהיה הפאב הקרוב ביותר לנקודה ד'. אשתו רצתה כמובן שיח ורדים מטפס, אבל הוא רצה גרזנים. הוא לא ידע מדוע – הוא פשוט חיבב גרזנים. פניו להטו מסומק לנוכח גיחוכיהם המלעיגים של נהגי הדחפורים.
הוא העיר את משקלו מרגל לרגל, אבל מידת האי-נוחות הייתה שווה על זו ועל זו. מובן שמישהו גילה כאן אוזלת-יד חמורה, והוא קיווה, בשם אלוהים, שלא הוא האיש.
מר פרוסר אמר, "הייתה לך זכות מלאה להגיש כל הצעה או ערעור בזמן המתאים שתדע."
"בזמן המתאים?" הזדעק ארתור, "בזמן המתאים? בפעם הראשונה שמעתי על זה אתמול, כשבא לביתי איזה פועל. שאלתי אותו אם הוא בא לנקות את החלונות והוא אמר שלא, הוא בא להרוס את הבית. והוא לא אמר את זה מיד, כמובן. מה פתאום. קודם הוא ניגב כמה חלונות ודרש ממני חמישייה. רק אחר כך הוא אמר לי."
"אבל מר דנט, התוכניות מוצגות במשרד התכנון המקומי כבר תשעה חודשים."
"אה כן, טוב, ברגע ששמעתי הלכתי ישר לראות אותן, אתמול אחר הצהריים. אתם לא השתדלתם במיוחד להסב את תשומת הלב אליהן, נכון? לומר משהו למישהו, או מה שלא יהיה."
"אבל התוכניות מוצגות שם…"
"מוצגות שם? בסופו של דבר נאלצתי לרדת למרתף כדי למצוא אותן."
"שם יושבת מחלקת התצוגה."
"בעזרת פנס כיס."
"אה, טוב, התאורה התקלקלה כנראה."
"וגם המדרגות."
"אבל תגיד, בסוף מצאת את ההודעה, לא?"
"כן," אמר ארתור "מצאתי. ההודעה הוצגה לעיון בתחתיתו של ארון תיוק נעול שנתחב לבית שימוש שאינו בשימוש, עם שלט על הדלת, זהירות נמר."
ענן עבר מעל ראשיהם. הוא הטיל צל על ארתור דנט ששכב, שעון על מרפקיו, בבוץ הקר. הוא הטיל צל על ביתו של ארתור דנט. מר פרוסר כרכם את פניו לעומתו.
"לא שזה בית יפה במיוחד," אמר.
"מצטער. בעיני הוא מוצא חן, במקרה."
"גם המעקף ימצא חן בעיניך."
"אוף, סתום ת'פה." אמר ארתור דנט. "סתום ת'פה ותסתלק, וקח איתך את המעקף המחורבן שלך. אין לך שום בסיס להריסה, כפי שאתה יודע היטב."
פיו של מר פרוסר נפתח ונסגר כמה פעמים, ואילו מוחו התמלא לרגע במראות לא-מובנים, אבל נורא מרתקים, של ביתו של ארתור דנט העולה באש ושל אתור עצמו היוצא בריצה ובצריחות מתוך ההריסות הבוערות, עם לפחות שלושה כידונים כבדים שמזדקרים מגבו. מר פרוסר הוטרד לעתים קרובות בחזיונות שכאלה, והם גרמו לו הרגשה עצבנית מאוד. הוא למלם כמה הברות קטועות לפני שהתאושש.
"מר דנט," אמר.
"הלו? כן?" אמר ארתור.
"קצת מידע עובדתי בשבילך. האם יש לך מושג מהי מידת הנזק שיירם לדחפור הזה אם אורה לו לנסוע ישר עליך?"
"מה הנזק?" שאל ארתור.
"לא כלום," אמר מר פרוסר ופנה משם בסערה עצבנית, תוהה מדוע נמלא פתאום מוחו באלף פרשים שעירים, שכולם צועקים עליו.
מכוחו של צירוף מקרים מוזר, "לא כלום" הייתה המידה המדויקת של הסתברות שיחס צאצא הקוף אתור דנט לאפשרות מוצאו של אחד מחבריו הקרובים ביותר אינו מן הקוף, אלא בעצם מכוכב לכת קטן אי-שם בסביבות ביתלג'וז – ולא מגילפורד, כפי שטען בדרך כלל.
ארתור דנט מעודו לא חשד בכך, בשום אופן.
החבר הזה הגיע לראשונה לכוכב הלכת ארץ כחמש-עשר שנות ארץ לפני כן, ועבד קשה כדי להתמזג בחברה הארצנית – במידה בלתי-מבוטלת של הצלחה, יש לומר לזכותו. למשל, הוא בילה את חמש-עשרה השנים האלה בהתחזות כשחקן מובטל, והיה משכנע למדי.
עם זאת, הוא התרשל קמעה בעבודת התחקיר המכינה שלו. המידע שאף הניע אותו לבחור בשם פורד פרפקט כשם ראוי ולא בולט.
הוא לא היה גבוה באופן בולט, תווי פניו היו מרשימים אך לא יפים במיוחד, שערו היה מקורזל ואדמוני ומסורק מהרקות לאחור. עורו נראה מתוח מהאף לאחור. היה בהופעתו שמץ קל מן המוזר, אבל קשה היה להגדיר מהו. אולי העובדה שלא מצמץ בעיניו לעתים תכופות די הצורך, וכשדיברת אליו זמן-מה היו עיניך דומעות למענו, בעל כורכך. אולי העובדה שחיוכו היה מעט רחב מדי, והדבר עורר בבני שיחו את הרושם המטריד כאילו הוא עומד להתנפל עליהם.
דמותו, כפי שהצטיירה בעיני חבריו בכדור הארץ, הייתה של אדם משונה אך לא מזיק – שתיין פרוע בעל כמה הרגלים מוזרים במקצת. למשל, היה נוהג לבוא כאורח לא-קרוא למסיבות באוניברסיטה, להתבשם קשות ולשים ללעג כל אסטרופיזיקאי שנקרה על דרכו, עד שנזרק החוצה.
לעתים היה נתפס להלכי רוח מוזרים ומרוחקים, שבהם נהג לנעוץ את מבטו בשמים כמהופנט, עד אשר שאל אותו מישהו מה הוא עושה. ואז היה מתחלחל לרגע בתחושת אשם, ומיד נרגע ומחייך.
"אה, סתם, מחפש צלחות מעופפות," היה מתבדח, וכולם היו צוחקים ושואלים אותו איזה מין צלחות מעופפות הוא מחפש.
"ירוקות!" היה עונה בחיוך ממזרי, צוחק צחוק פראי ואחר כך מתנפל בפתאומיות על הבאר הכי קרוב ומזמין מנה הגונה של משקאות לכול.
ערבים כאלה הסתיימו בכי רע, בדרך כלל. פורד הלום הוויסקי היה מתכרבל בפינה בחברת איזו נערה ומסביר לה במילים מעורפלות שצבע הצלחות המעופפות אינו חשוב לו באמת.
לאחר מכן היה מקרטע ברחובות החשוכים, משותק למחצה, ושואל שוטרים נקרו על דרכו אם הם יודעים את הדרך לביתלג'וז. השוטרים היו אומרים לו בדרך כלל משהו כמו – "אתה לא חושב שהגיע הזמן שתלך הביתה, אדוני?"
"אני משתדל, מותק, אני משתדל," הייתה התשובה השגורה בפי פורד באותם מקרים.
למעשה, מה שהוא חיפש באמת, כשהיה בוהה בפיזור נפש בשמים, היה צלחת מעופפת מאיזה סוג שלא יהיה. הסיבה אמר ירוק היא שירוק הוא צבע מדי החלל המסורתיים של צי הסוחר הביתלג'וזי.
פורד פרפקט השתוקק עד ייאוש שתופיע צלחת מעופפת כלשהי ושתעשה את זה בקרוב. חמש-עשרה שנה הן זמן ארוך למי שתקוע בכל מקום שהוא, לא כל שכן מקום משעמם להחריד כמו כדור הארץ.
פורד רצה שתופיע בקרוב צלחת מעופפת, משום שידע איך לאותת לצלחות מעופפות כדי לתפוס טרמפ. הוא ידע איך לראות את פלאי היקום בפחות משלושים דולרים אלטאיריים ליום.
למעשה, פורד פרפקט היה תחקירן נודד מטעם אותו ספר ראוי בהחלט לציון, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.
בני אדם הם סתגלנים מעולים, וכבר בשעת הצהריים התנהלו החיים בסביבות ביתו של ארתור על פי שגרה יציבה. חלקו של ארתור התמצה בהתפלשות בבוץ ובהשמעת דרישות מפעם לפעם שמישהו יביא לו את עורך הדין שלו, או את אמו, או איזה ספר טוב; חלקו של מר פרוסר התמצה בניסיונות להכשיר את ארתור בתכסיסים חדשים שעלו על דעתו מפעם לפעם, כגון דיבורים על טובת הציבור או על מצעד הקדמה, גם את הבית שלי הרסו פעם, שתדע, או אין לבכות על חלב שנשפך, וכן שידולים ואיומים שונים ומשונים; חלקם של נהגי הדחפורים הסתכם בשתיית קפה ובניסיונות לראות איך אפשר לנצלאת תקנות האיגוד המקצועי להפקת מירב התועלת הכספית בנסיבות הנוכחיות.
כדור הארץ נע לאטו במסלולו היומי.
השמש החלה לייבש את הבוץ שרבץ בו ארתור.
שוב נע צל מעליו.
"שלום, ארתור," אמר הצל.
ארתור נשא את מבטו, מצמץ בעיניו לעבר השמש והופתע לראות את פורד פרפקט עומד מעליו.
"פורד! שלום, מה נשמע?"
"בסדר," אמר פורד, "אתה עסוק?"
"אם אני עסוק?" נזעק ארתור, "טוב, כרגע אני צריך לרבוץ לפני הדחפורים האלה וכל שאר הדברים, אחרת הם יהרסו לי את הבית, אבל חוץ מזה… טוב, לא, לא באופן מיוחד, למה אתה שואל?"
לשום איש מביתלג'וז אין סרקזם, ובדרך כלל נעלמו מפורד פרפקט דקויות אלו כשלא היה טורח להתרכז. הוא אמר, "יופי, יש איזה מקום שנוכל לשוחח בו?"
"מה?" אמר ארתור דנט.
למשך כמה שניות נראה פורד כאילו הוא מתעלם ממנו, ותחת זאת נועץ את מבטו בשמים כארנב המנסה לשכנע מכונית לדרוס אותו. ואז נשכב פתאום לצד ארתור.
"אנחנו מוכרחים לדבר," דחק בו.
"בסדר," אמר ארתור, "דבר."
"ולשתות," אמר פורד, "חשוב מאוד שנדבר ונשתה. עכשיו. בוא נלך לפאב בכפר."
שוב נשא את מבטו לשמים, מתוח, מצפה.
"תגיד, אתה לא מבין?" צעק ארתור. הוא הצביע על פרוסר.
"האיש הזה רוצה להרוס את הבית שלי."
פורד הביט בו בתמיהה.
"הוא יכול לעשות את זה גם כשלא תהיה פה, לא?" שאל.
"אבל אני לא רוצה שהוא יעשה את זה!"
"אהא."
"תגיד, מה קורה לך, פורד?" שאל ארתור.
"שום דבר. שום דבר לא קורה לי. תקשיב לי – אני חייב לומר לך את הדבר הכי חשוב ששמעת אי-פעם. אני חייב לספר לך את זה עכשיו, ואני חייב לספר לך את זה בפאב הסוס והסייס."
"אבל למה?"
"מפני שאתה תזדקק למשקה חריף מאוד."
פורד נעץ את מבטו בארתור, וארתור נדהם להיווכח שכוח הרצון שלו הולך ונחלש. הוא לא ידע שהסיבה לכך היא משחק שתייה ישן שפורד למד לשחק בו בנמלי העל-מרחב המשרתים את עובדי מכרות המדרניט במערכת הכוכב אוריון ביתא.
"המשחק אינו שונה מאוד מהמשחק הארצני המכונה "הורדת ידיים", ואלה כלליו.
שני מתחרים יושבים משני עבריו של שולחן ולפני כל אחד מהם עומדת כוס.
ביניהם עומד בקבוק ג'נקס (כפי שהוא מונצח באותו שיר כורים אוריוני עתיק: "לא, אל תיתן לי עוד מהג'נקס הנושן הזה / לא, אל תיתן לי עוד מהג'נקס הנושן הזה / פן ראשי יסתחרר, לשוני תשקר, עיני תתעוור ואני אתפגר / הלא תמזוג לי עוד כוס אחת מהג'נקס הנושן המחטיא הזה").
כל אחד משני המתחרים מרכז את כוח הרצון שלו בבקבוק, בניסיון להטות אותו ולמזוג ממנו לכוסו של מתחרהו – והלה חייב ללגום ולרוקן אותה.
אחר כך ממלאים שוב את הבקבוק. ומתחילים שוב במשחק. ושוב, ושוב.
מי שמתחיל להפסיד, סביר שימיך להפסיד, כי אחת מתופעות הלוואי של הג'נקס הוא דיכוי הכוח הטלקינטי.
ברגע שנלגמה כמות שנקבעה מראש, על המפסיד לשלם "קנס", שהוא, בדרך כלל, מעשה ביולוגי מגונה.
פורד פרפקט שיחק לרוב על-מנת להפסיד.
פורד נעץ את מבטו בארתור, שהתחיל לחשוב שאולי הוא בכל זאת רוצה ללכת לסוס והסייס, למרות הכול.
"אבל מה יהיה על הבית שלי…?" שאל בעגמומיות.
פורד העיף מבט במר פרוסר, ופתאום עלה על דעתו רעיון זדוני.
"הוא רוצה להרוס את הבית שלך?"
"כן, הוא רוצה לבנות כאן…"
"והוא לא יכול, כי אתה שוכב לפני הדחפור?"
"כן, וגם…"
"אני בטוח שנוכל להגיע לסידור כלשהו," אמר פורד. "תסלח לי!" צעק.
מר פרוסר (שהתווכח עם נציג נהגי הדחפורים על השאלה האם ארתור דנט מהווה סיכון לבריאותם הנפשית, ואם כן, כמה מגיע להם בגלל זה) הביט סביב. הוא הופתע ונבהל מעט לראות שלארתור יש אורח.
"כן? שלום לך," קרא. "האם מר דנט כבר התפכח?"
"אולי נוכל להניח לרגע שהוא עדיין לא התפכח?" קרא פורד.
"ובכן?" נאנח מר פרוסר.
"והאם נוכל, כמו כן," אמר פורד, "להניח שהוא מתכוון להישאר כאן כל היום?"
"ובכן?"
"ושכל האנשים שלך יעמדו כאן כל היום בלי לעשות כלום?"
"ייתכן, ייתכן…"
"ובכן, אם מקובל עליך שבכל מקרה לא יקרה שום דבר, אתה לא צריך בעצם שהוא ישכב כאן כל היום, נכון?"
"מה?"
"בעצם," אמר פורד בסבלנות, "אתה לא צריך אותו כאן."
מר פרוסר חשב על זה.
"טוב,לא, לא ממש…" אמר, "אני לא בדיוק צריך…"
מר פרוסר היה מודאג. הוא אמר בלבו שאחד משניהם אינו מדבר בהיגיון רב ביותר.
פורד אמר, "ובכן, אם תסכים לקבל כעובדה מוגמרת את הימצאותו כאן בבוץ, הוא ואני נוכל לקפוץ לפאבלחצי שעה. איך זה נראה לך?"
מר פרוסר חשב שזה נראה מטורלל לחלוטין.
"זה נשמע לי הגיוני לגמרי…" אמר בנעימה מרגיעה, ותהה את מי הוא מנסה להרגיע.
"ואם תרצה אתה לקפוץ לאיזה משקה חפוז אחר כך," אמר פורד, "נוכל תמיד לחפות עליך בתמורה."
"תודה רבה מאוד," אמר מר פרוסר, שלא ידע עוד כיצד להמשיך במשחק. "תודה רבה, כן. זה נדיב מאוד מצדך…" הוא הזעיף את פניו. אחר כך חייך, אחר כך ניסה לעשות בו בזמן זאת אף זאת, נכשל, אחז בכובע הפרווה שלו ומולל את קצותיו בקדחתנות. לא נותר לו אלא להניח שהוא המנצח כאן.
"טוב," המשיך פורד פרפקט, "אם רק תואיל לגשת הנה ולרבוץ כאן…"
"מה?" אמר מר פרוסר.
"אה, אני מצטער," אמר פורד, "אולי לא הבהרתי את עצמי די הצורך. מישהו חייב לשכב לפני הדחפורים, נכון? אחרת לא יהיה מה שימנע מהם לנסוע ישר לתוך ביתו של מר דנט, נכון?"
"מה?" שב ואמר מר פרוסר.
"זה פשוט מאוד," אמר פורד, "מה דנט אומר שהוא יפסיק לרבוץ כאן בבוץ בתנאי היחיד שאתה תמלא את מקומו."
"על מה אתה מדבר?" שאל ארתור, אך פורד בעט בו בקצה נעלו כדי להשתיקו.
"אתה רוצה," אמר מר פרוסר, כדי להבהיר לעצמו את הרעיון החדש הזה, "שאני אבוא וארבץ כאן…"
"כן"
"לפני הדחפור?"
"כן."
"במקום מר דנט."
"כן."
בתוך הבוץ."
"בתוך הבוץ, כדבריך."
משהבין מר פרוסר שאחרי ככלות הכול הוא המפסיד, עקרונית, הרגיש כאילו הוסר עול מעל כתפיו: העסק כבר נראה דומה יותר לעולם שאותו הכיר. הוא נאנח.
"ובתמורה על כך, אתה תיקח איתך את מר דנט לפאב?"
"זהו זה," אמר פורד, "זהו זה, בדיוק."
מר פרוסר צעד מה צעדים עצבניים קדימה ונעצר.
"מבטיח?" שאל.
"מבטיח," אמר פורד. הוא פנה אל ארתור.
"בוא," אמר לו, "קום ותן לאיש הזה לשכב."
ארתור קם, וחש עצמו כשרוי בחלום.
פורד רמז למר פרוסר, והלה התיישב לו בעגמומיות ובעצלתיים בבוץ. הוא חש כאילו כל חייו הם מין חלום, ולעתים תהה מי חולם את החלום הזה, והאם החולם נהנה ממנו. הבוץ כרך את עצמו סביב ישבנו וזרועותיו וחלחל לתוך נעליו.
פורד הביט בו בחומרת סבר.
"ולא תהיה פה שום הריסת ביתו של מר דנט בגנבה בזמן שהוא לא נמצא, בסדר?" אמר.
"אפילו בתיאוריה בלבד," רטן מר פרוסר, "לא התחלתי לעיין," המשיך, והתרווח לאחור בנוחיות, "בעצם האפשרות שמחשבה כזאת תעלה על דעתי."
הוא ראה את נציג איגוד נהגי הדחפורים מתקרב, הניח לראשו לשקוע לאחור ועצם את עיניו. הוא ניסה לארגן בראשו את הטיעונים הדרושים להוכחת העובדה שהוא עצמו ינו מהווה עתה סכנה לבריאות הנפש. כשלעצמו, הוא לגמרי לא היה בטוח בכך – נדמה היה לו שמוחו מלא שאון, סוסים, עשן וצחנת דם. כך קרה לו תמיד כשהרגיש אומלל או נרמס, ומעולם לא הצליח להסביר זאת לעצמו. בממד גבוה, שאין אנו יודעים עליו לא כלום, שאג החאן כביר בזעם, אבל מר פרוסר רק נרעד קלות וייבב. מאחורי עפעפיו החל לחוש בטפטוף קל של מים. אוזלת-יד ביורוקרטית, אנשים זועמים רובצים בבוץ, זרים בלתי-מובנים מנחיתים השפלות בלתי-מוסברות וצבא בלתי-מזוהה של פרשים מלעיגים עליו בתוך ראשו – איזה יום.
איזה יום. פורד פרפקט ידע בבירור שאין זה משנה כלל, אף לא כקליפת השום, אם ביתו של ארתור ייהרס עכשיו אם לאו.
ארתור נשאר מודאג ביותר.
"אנחנו יכולים לסמוך עליו?" שאל.
"כשלעצמי, אני סומך עליו עד סוף העולם," אמר פורד.
"אה כן," אמר ארתור, "וכמה הוא רחוק?"
"שתים-עשרה דקות בערך," אמר פורד, "בוא, אני צריך לשתות."
