ארו שאה ועץ המשאלות – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "ארו שאה ועץ המשאלות", הספר השלישי בסדרת "ארו שאה", מאת רושני צ'קשי

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

תארו לכם שבגיל 14 היה נודע לכם שאתם נסיכים לוחמים וחצי-אלים. נשמע מעולה, נכון? לארו שאה, שגילתה שהיא פנדווה מיתולוגית, זה רק עושה את החיים קשים. למעשה, המצב שלה ושל אחיותיה הפנדווה גרוע מתמיד. נבואה עתיקה וגורלית הגיעה באשמתן לאוזניו של כוח אפל, ועכשיו המשגיחים השמיימיים כבר לא סומכים עליהן. ארו נחושה להשיב לה ולאחיותיה את שמן הטוב ולמנוע מהשדים ניצחון מוחץ. תקוותה היחידה היא קַלְפַּוְוריקְשָה, עץ המשאלות – אם תצליח להגיע אליו ראשונה, תוכל לשנות את המצב באמצעות משאלה. אבל הדרך אל המטרה שזורה הפתעות לא צפויות ותגליות מטלטלות על ארו עצמה, ועד מהרה  הפנדווה הצעירה תגלה שיש משאלות שעדיף לא לבקש…

בקרו באתר הבית של רושני צ'קשי (אנגלית)

ארו שאה ועץ המשאלות
סדרת ארו שאה, ספר 3
מאת: רושני צ'קשי
תרגום מאנגלית:  יעל אכמון
הוצאה:  מודן (2021)
368 עמודים

קריאה נעימה!

* * *

ארו שאה היא לא ספיידרמן

לאַרוּ שָאה היה ברק ענקי, והיא רצתה מאוד להשתמש בו.

"בבקשה לא, שאה," התחנן הידיד שלה אַיידֵן. "אִם וַג'רָה יחשמל את המטרות… כל משימת הפַּנְדָוָוה הזאת תיהרס."

"אוי נו," אמרה ארו. היא קיוותה שהיא נשמעת בטוחה בעצמה יותר משהרגישה. "אני הבת של אל הרעם והברק. חשמל זה הקטע שלי."

"אתמול דחפת מזלג לטוסטר," ציין איידן.

"רק לשנייה, כי הטוסטר החזיק את ארוחת הבוקר שלי בשבי."

משב רוח פגע בעורף של ארו, וכשהסתובבה היא ראתה עיט ענקי עם נוצות בצבע ספיר דואה לעברם. הציפור צללה לקרקע, ובהבזק של אור כחול הפכה לבּרִין, אחות הנשמה של ארו ובתו של אל הרוח.

"אין קשר עין עם המטרות," אמרה ברין. "ואיידן צודק. אני ממש לא סומכת עלייך עם חשמל."

"את בכלל לא היית חלק מהשיחה הזאת!" אמרה ארו.

"בכל זאת שמעתי אותה." ברין טפחה על צד ראשה. "לשנייה היו לי אוזני עיט, זוכרת?"

לצד איידן עמדה מיני, בתו של אל המוות. היא אחזה בכוח בדידי, דַנדָה המוות שלה, והסתכלה סביב בחשש.

"היית עלולה להתחשמל מהמזלג ההוא!" היא נזפה בארו. "ואז היית…"

"מתה?" ניחשו איידן, ארו וברין בו זמנית.

מיני שילבה זרועות. "התכוונתי לומר שהיית סובלת מכוויות קשות, מדום לב, ואולי היית שוקעת בתרדמת… וכן, גם היית עלולה למות."

ברין גלגלה עיניים. "מספיק לדבר על טוסטרים. אנחנו צריכים לגבש תוכנית להציל את המטרות, ומהר."

שלוש הפנדווה ואיידן עמדו ברחוב ונשאו מבט אל הגלגל הענק המואר שעיטר כמו כתר את מרכז העיר אטלנטה. מעל הגלגל הענק נגלה קו הרקיע המשונן, הבוהק. ברחוב מאחוריהם מכוניות צפרו והתקדמו באיטיות בפקקים של שעת השיא בלי להבחין כלל בארבעת הילדים המחזיקים כלי נשק זוהרים.

מוקדם יותר, הָנוּמַן, המורה שלהם לענייני מלחמה בעל פני הקוף, ובּוּ, היונה ממין זכר שהיה המדריך שלהם, אמרו להם שבמקום כלשהו על הגלגל הענק הזה ישנם שני אנשים שהם צריכים להציל. לפנדווה לא היה מושג איך נראות המטרות, אבל הם ידעו שאחת מהן רואה נסתרות.

כבשים נסתרות? שאלה ארו.

בו נאנח. רואה, לא רועה.

אה.

התברר ש"רואה נסתרות" אינה רועת כבשים חמקמקות, אלא מישהי שמסוגלת לחזות את העתיד ולהתנבא. כבר עשרות שנים שהעולם הבא חיכה לנבואה חשובה. אם להאמין לשמועות, יהיה בה די כוח לקבוע מי ינצח במלחמה של הדֶווֹת עם האָסוּרה שהנהיג כרגע הישֵן. אבל בו הסביר להם שנבואות הן דבר רגיש. הן חושפות את עצמן רק בנוכחות ישויות מסוימות – בדרך כלל אלה שבהן עוסקת הנבואה. בו האמין שבמקרה הזה, רק הפנדווה או הנאמנים של הישֵן יוכלו לשמוע את הנבואה. והצלחתו של כל צד הייתה תלויה בכך שהצד האחר לא ישמע אותה.

ארו בחנה את צללי סוף החורף המתארכים. הרבה כל כך השתנה בשנה שחלפה מאז שעשו את דרכם אל ים החלב. עכשיו היא כבר בת ארבע–עשרה. היא גבהה בכחמישה סנטימטרים, השיער שלה צמח עד הכתפיים, ובזמן האחרון היא הצליחה להיכנס לנעליים של אימא שלה… אבל עדיין העדיפה ללכת יחפה. באור הערב המוקדם, פרחי קרנית בהקו כמו כוכבים שנלכדו בין הענפים הכהים. פרחי עצי הדובדבן הנטועים לאורך הרחובות השירו עלי כותרת ורודים, ואבקת הפרחים הרטובה ברחובות נראתה כמו זהרורי זהב.

"ניסיתי לעוף למעלה ולאתר את המטרות, אבל כמה מהתאים סגורים וחשוכים," אמרה ברין. "אני פשוט לא מבינה למה מישהו שמסוגל לחזות את העתיד יבחר להסתתר על מתקן בפארק שעשועים."

"ועוד מתקן תקוע בלי מפעיל," הוסיף איידן.

"אולי הם רצו לעלות לנקודת תצפית יותר טובה?" הציעה מיני.

"מי יודע, אבל קודם כול אנחנו צריכים להפעיל מחדש את הגלגל הענק כדי שתהיה לנו גישה לתאים," אמרה ברין. "אם אני אפגיז אותו ברוח…"

"הוא עלול להתהפך!" אמרה ארו.

"ואם ננסה להפעיל אותו עם וג'רה, אנחנו עלולים לטגן את רואת הנסתרות!" אמרה ברין.

מיני נשכה שפתיים והעבירה את מבטה מארו אל ברין. "אולי יש דרך אחרת?"

איידן הנהן. "בי יכולה להשתמש – בעדינות – באלת הרוח שלה כדי להזיז אותו. אני אסייר מסביב ו…"

"אין לנו זמן לעדינות!" קטעה אותו ארו.

"טוב, אז אולי את ואני נטפס על הגלגל הענק ואני אסרוק את התאים עם דידי?" הציעה מיני.

"נטפס על הגלגל הענק?!" חזרה אחריה ארו. "אני נראית לך כמו ספיידרמן?"

"טוב, לפעמים את לובשת את הפיג'מה ההיא…" אמרה מיני.

ברין השמיעה נחרת צחוק.

"איזו פיג'מה?" שאל איידן.

בטל שיחה! צרח המוח של ארו. בטל שיחה!

"בואו נזוז," היא נחפזה לומר.

ברין חייכה חיוך רחב והניפה את מטה הרוח שלה מעל ראשה. אור כחול מסנוור פרץ מכלי הנשק. חריקת מתכת פילחה את האוויר. הגלגל הענק הגבוה החל להסתובב באיטיות.

"קדימה!" אמרה ברין.

ארו רצה לעבר הגלגל הענק – מתקן שגובהו כמעט שישים מטר, עם תאים סגורים מסתובבים. עצביה זמזמו ממתח בעודה ממהרת במעלה מדרגות הכניסה אל השלב הראשון. מוטות המתכת היו חלקלקים מגשם שירד לא מזמן והדיפו ריח ברזל. בנסיבות רגילות אין מצב שהיא הייתה מסכימה לטפס על הדבר הזה, אבל על הסוליות של נעלי הפנדווה המותאמות אישית שלה היו כריות ואקום שהבטיחו שלא תיפול.

הפנדווה התכוננו לקראת המשימה הזאת כל השבוע, וידעו מה עומד על כפות המאזניים. לא חלף יום אחד בלי שארו תשמע על פעילות שדים מוגברת בעולם בני התמותה. אבל איש לא הצליח לאתר את מי שעמד מאחורי הבלגן: הישֵן. אבא שלה. ארו הצטערה שאינה מסוגלת לראות בו רק את המפלצת שהוא. אבל זיכרונות מסוימים התעקשו לצוץ, ולפעמים היא לא דמיינה את הישֵן כפי שהיה עכשיו אלא כאבא שהיה בעבר. האיש שהחזיק אותה בזרועותיו. ולו למשך שעה.

היד של ארו החליקה, והיא מעדה. רוח קרירה הכתה בפניה בעוד מבטה נשמט אל הקרקע, שנמצאה יותר משלושים מטרים מתחתיה. מהגובה הזה פנסי הרחוב נראו כמו שרשראות רחוקות של כוכבים, וחלקות העצים הזכירו גושי ברוקולי מעוך.

"את בסדר?" קראה מיני מהשלב שמתחתיה.

זהירות, שאה, היא אמרה לעצמה.

הם התאמנו לקראת זה.

היא מסוגלת לזה.

"לא. אני ארו." היא חייכה חיוך קלוש והושיטה יד לשלב הבא.

משב צונן נוסף העיף את שערה אל תוך עיניה.

את מטפסת על גלגל ענק, חשבה ארו. את יודעת מי עושה דברים כאלה? גיבורי–על. והבחור ההוא מהסרט 'היומן', אבל בעיקר גיבורי–על.

"גיבורות–על," היא לחשה לעצמה, והושיטה יד לשלב הבא.

ארו התחילה לשיר לעצמה בשקט. ידיה כאבו ושיניה נקשו. כשהסתכלה למעלה היא קלטה שהיא בגובה גורדי שחקים.

"את שרה שם?" שאלה מיני, שהלכה וסגרה את הפער.

ארו נחפזה להשתתק. "מה פתאום."

"כי זה נשמע כמו 'ספיידרמן, ספיידרמן… פעם הייתי ספיידרמן,' ואני די בטוחה שאלה לא המילים הנכונות."

"שמעת לא טוב בגלל הרוח."

מיני, שתמיד הייתה זריזה יותר מברין וארו גם יחד, הצליחה להדביק אותה.

"חשבתי שיש לך פחד גבהים," אמרה ארו.

"יש לי!" ענתה מיני. "אני מפחדת מהרבה דברים. אבל אני עושה טיפול בחשיפה וזה עוזר. אולי לכבוד יום הולדת שמונה–עשרה שלי נעשה כולנו צניחה חופשית."

"כולנו?"

"תראי, ארו! התא הראשון!"

במרחק כחמישה מטרים מהן, מהצד האחר של גשר מתכת דק, היה תא זכוכית גדול מספיק לשני אנשים. הדלת האדומה הייתה סגורה ובפנים שרר חושך. ארו הצליפה במפרק ידה, ווג'רה הפך מצמיד לחנית. נשק הברק שלה שילח צמרמורת חשמלית במעלה זרועה.

אל תטגני את המשימה, מלמלה ארו לעצמה.

כל גורל העולם הבא היה תלוי בהן. ארו כיוונה אל הדלת ושילחה את הברק…

בנג!

הברק פגע בצירי הדלת. הדלת נפתחה בחריקה וחשפה… כלום. התא נראה ריק לחלוטין. מיני הרימה את דידי בצורתו כמראה. הבבואה שלו חשפה תמיד את האמת הנסתרת מאחורי כישופים.

"אין כאן אף אחד," אמרה מיני.

ארו פתחה את כף ידה, ווג'רה מיהר בחזרה אל אחיזתה. "קדימה, ממשיכות," אמרה.

הן עשו את דרכן באיטיות בחזרה לאורך הגשר אל מרכז הגלגל, ומשם טיפסו אל החישור הבא. הן התקדמו בזהירות לאורך הגשר אל התא הבא, וארו התכווצה קלות מקול היניקה שהשמיעו כריות הוואקום על סוליות הנעליים שלה, כשנצמדו למתכת הלחה. היא פתחה את התא במכת ברק, ומיני סרקה אותו באמצעות דידי.

"הוא ריק," אמרה בהבעה זועפת.

גם השלישי נמצא באותו מצב: ריק. ברביעי, ארו כמעט קפצה לאחור כשזוג נעלי ספורט שנקשרו לחגורת הבטיחות נפלו החוצה והשתלשלו מול פניה…

אבל זאת הייתה סתם מתיחה שהשאיר הנוסע אחרון.

דלת התא נטרקה בקול חבטה כבד.

ארו הסתכלה למעלה. נשאר רק עוד תא אחד לבדוק. הדופק שלה האיץ. היא עצמה עיניים ודמיינה שהיא יכולה לשמוע את הנבואות שלא נאמרו מהדהדות בלב הלילה. האוויר נדמה צונן יותר, כבד איכשהו.

"האחרון," לחשה ארו.

היא התרוממה על קצות האצבעות לראות טוב יותר, וכריות הוואקום שעל סוליות הנעליים שלה הרפו מגשר המתכת החלקלק. בעודה מסדרת את אחיזתה בברק, הגלגל הענק נטה בכוח והשליך אותה ימינה. תחושת חוסר משקל הציפה את קיבתה בעודה מושלכת משם, וידה רק בקושי הספיקה לאחוז במוט מתכת בעוד רגליה משתלשלות מעל התהום.

מיני צרחה ונאחזה בכל כוחה.

שדים גילו אותנו! שידרה ברין בבהלה במסר טלפתי. תיזהרו!

הרגליים של ארו השתלשלו חסרות אונים, בועטות בניסיון למצוא אחיזה. הגלגל הענק היטלטל שוב, והתנופה אפשרה לה להניף את רגליה ולעטוף את המוט בברכיה. ארו התפתלה למעלה עד שהשתופפה מעל החישור, ואז קמה רועדת על רגליה, ונעליה נצמדו שוב למתכת בקול יניקה.

היא הסתכנה במבט חטוף למטה… ומייד התחרטה שעשתה זאת.

תשומת ליבם של השדים כבר לא הייתה ממוקדת באיידן ובברין – אלא בה ובמיני.

"את איתי?" קראה ארו אל מיני. "אין זמן!"

עיניה של מיני היו פעורות מפחד, אבל היא נשכה שפתיים והנהנה. ארו התקדמה בזהירות על הגשר שהוביל לתא האחרון, אשר נמצא פחות משלושה מטרים ממנה. הוא נראה ריק כמו כל האחרים, אבל היה משהו מעוות באוויר סביבו. מיני סגרה את המראה שלה בנקישה.

יש מישהו בפנים, היא שידרה לארו בטלפתיה. בטוח שאלה המטרות. שנזהיר אותם שאנחנו הולכות לפרוץ את הדלת?

ארו נענעה בראשה. אולי החוטף שלהם איתם.

נספור עד שלוש?

ארו הנהנה.

אחת… שתיים… שלוש!

ארו השליכה את וג'רה, והברק שבר את הצירים וחזר אל ידה. המתכת נאנקה ונפרצה, וחשפה גוש של גפנים שחורות שהתפתלו כמו נחשים.

"תשחררו את רואת הנסתרות!" צעקה מיני. "אה, וגם את האדם השני! ואל תנסו שום דבר, כי אנחנו חמושות!"

היא נופפה בווג'רה ועמדה להכריז "ומסוכנות!" אבל הגלגל הענק התנודד וקטע אותה כך שבסופו של דבר זה יצא, "ומסוכנ–אהה!"

הגוש המתפתל של הגפנים קפא פתאום. אור ירקרק בקע מלב הסבך, כמו מפלצת שעירה שפוקחת עין אחת.

"מסוכנ–אהה? זאת מילה בכלל?" שאל קול נשי יהיר.

"את רואת הנסתרות?" קראה מיני מעל יללת הרוח.

לרגע השתרר שקט.

"אולי."

ארו התנודדה למרות כריות הוואקום האוחזות בגשר. היא הושיטה זרועות לצדדים כדי להשיג שיווי משקל, ווג'רה נכרך סביב מפרק ידה בצורת צמיד. "אז בואו איתנו… אם אתם רוצים לחיות."

עוד שתיקה.

"אנחנו בסדר כאן," אמר הקול היהיר. "תודה, אבל לא תודה."

"את רצינית?" השתנקה ארו. "באנו להציל אתכם! את אמורה להיות הרבה יותר אסירת תודה! מה אתם עושים בכלל על הגלגל הענק?"

קול התלחשויות נשמע ממעמקי הגפנים.

"הסתתרנו," אמר קול אחר, שקט יותר. "את ארו שאה?"

ארו שתקה לרגע. "כן?"

הגפנים הוסטו לשני הצדדים וחשפו צמד ילדות זהות, כהות עור, כבנות עשר. אחת מהן לבשה שמלה בהדפס פרחוני ומעליה ז'קט מבריק. מעל עשרות הצמות הדקיקות שלה התנוססה עטרה קטנה. האחרת לבשה חולצת טריקו מפוספסת ומכנסי ג'ינס כהים, וצמותיה גלשו ישרות עד כתפיה. ארו זיהתה אותן מייד. היא כבר ראתה אותן בחלום.

"אתן…" התנשפה מיני לפני שארו הספיקה לפתוח את פיה. "אני ראיתי אתכן בחלום!"

ראשה של ארו הסתובב אליה בבת אחת. "רגע, מה? גם את ראית אותן?"

הילדה עם העטרה נשפה בקוצר רוח. "ביקרנו את כל הפנדווה."

"נדבר על זה אחר כך," אמרה ארו והושיטה את ידה. "כרגע אתן חייבות לבוא איתנו."

הילדה עם העטרה הסתכלה על ארו ומיני, ועיניה הכחולות כקרח מצומצמות.

"קודם כול אתן צריכות להציל אותנו. זה מה שראית בחיזיון שלך, נכון, שילָה?"

"אהה," אמרה שילה בהיסח הדעת בעודה סופרת לאחור על אצבעותיה – שלוש, שתיים, אחת.

"להציל אתכן מ…" התחילה מיני לשאול, אבל לפני שהספיקה לסיים, קול חבטה רטובה הדהד על חישור המתכת הישר מעל ראשיהן.

ארו נרתעה לאחור. רַקְשָסָה עם גוף אדם וראש שור השתלשל, ראשו למטה, ושאג שאגה נוראה. הילדה עם העטרה השתעלה קלות, שילבה זרועות ואז הצביעה על השד.

"מזה."