כישור הזמן: עין העולם – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרולוג של"עין העולם", הספר הראשון בסדרת כישור הזמן מאת רוברט ג'ורדן

אנחנו לא יודעים אם הסדרה החדשה של אמזון, המבוססת על סדרת ספרי הפנטזיה מאת רוברט ג'ורדן, תצליח. האם היא תצליח לשחזר את ההישג ל "משחקי הכס"? כנראה שלא. אבל מה שבטוח, זהו זמן מצוין לקחת ליד את הספרים ולהתחיל לקרוא את אחת הסדרות שעזרו לעצב את הז'אנר, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

כמה נפלא, אם כך שהוצאת אופוס בדיוק נמצאת בשלבי הפקה מחדש של ספרי "כישור הזמן", ושהוצאה מחודשת שלהם ממש מעבר לפינה? מה תכלול ההוצאה המחודשת? שאלה מצוינת. התרגום המקורי של בועז וייס,עם השלמות, עדכונים ותיקונים של צפריר גרוסמן + פרק מקדים שהסופר הוסיף + מפות חדשות.

מתי כל הטוב הזה יוכל להיות שלכם? ינואר 2022 הוא זמן היעד, נכון לעכשיו. אבל בספרייה הפנטסטית, אתם לא צריכים לחכות ומוזמנים להתחיל לקרוא את הפרולוג כבר היום!

עין העולם
כישור הזמן #1
מאת: רוברט ג'ורדן
תרגום מאנגלית: בועז וייס וצפריר גרוסמן
הוצאת אופוס (2022)
מספר עמודים בכרך א' – 432
מספר עמודים בכרך ב' – 376

קריאה נעימה!

* * *

פרולוג

הר הדרקון

הארמון עדיין רעד מדי פעם כשהאדמה הזוכרת הרעימה ונאנקה, כמנסה להתכחש למה שאירע. קרני השמש שחדרו דרך חורים בקירות האירו גרגרי אבק וצבעו אותם בעודם תלויים באוויר. סימני חריכה כיסו את הקירות, את הרצפות, את התקרות. כתמים שחורים גדולים נמרחו על הציורים החרוכים ועל עיטורי הזהב של הקירות שהיו פעם צבעוניים כל-כך, ופיח כיסה גילופים קפואים של בני אדם וחיות, שנראו כאילו ניסו לעזוב את המקום לפני ששכך השיגעון. המתים שכבו בכל פינה, גברים ונשים וילדים שהִכה בהם הברק בשעה שניסו להימלט, הברק שהבזיק בכל מסדרון ומעבר, או שנלכדו באש שרדפה אחריהם, או ששקעו לתוך אבני הארמון, אבנים שהייתה בהן כמדומה רוח חיים, אבנים שזרמו וחיפשו אותם לפני ששב השקט. בניגוד חד לתמונה האיומה, עדיין היו שטיחים צבעוניים וציורים, מעשי אוּמן, שנותרו תלויים במקומם באין מפריע פרט למקומות שהסיטו אותם הקירות שהתעקמו. רהיטים מגולפים יפהפיים, מעוטרי שנהב וזהב, עמדו בשלווה, פרט למקומות שהפילה אותם הרצפה המתנועעת. השיגעון הִכה בלב והתעלם מהדברים השוליים.

לוּז תֵרִין טַלָאמוֹן שוטט בארמון ושמר בגמישות על שיווי משקלו בכל פעם שהאדמה נעה. "אִילְיִינַה! אהובתי, היכן את?" שולי גלימתו האפורה והחיוורת נגררו בתוך הדם כשפסע מעל גופתה של אישה, יופייה זהוב השיער הוכתם באימת רגעיה האחרונים, עיניה, עדיין פעורות, היו קפואות בתדהמה מוחלטת. "היכן את, אשתי? איפה כולם מתחבאים?"

עיניו הבחינו בהשתקפותו שלו במראָה שהייתה תלויה במעוקם על קיר שיש מנומר. בגדיו, היו מלכותיים בעבר, צבעם היה אז אפור, שָני וזהב; הבד הארוג והמשובח שהביאו סוחרים מעבר לים העולם, היה עתה קרוע ומזוהם, מכוסה בשכבה עבה של אבק, האבק שכיסה את שערו ואת עורו. לרגע נגע בסמל שעל גלימתו, מעגל שחציו לבן וחציו שחור ששני צבעיו הופרדו זה מזה בקו מעוקל. הייתה לו משמעות, לסמל הזה. אבל המעגל הרקום לא הצליח ללכוד את תשומת ליבו לזמן רב. הוא הביט בדמותו שלו במידה שווה של פליאה. גבר גבוה בראשית גיל העמידה, פעם יפה תואר, אך עתה שערו היה לבן יותר מחום, פניו חרושות קמטים של מתח ודאגה, ועיניו הכהות ראו יותר מדי. לוּז תֵרִין החל לצחקק, ואז הִטה את ראשו לאחור; צחוקו הדהד בין המסדרונות נטולי החיים.

"אִילְיִינַה אהובתי! בואי אליי, אשתי. את חייבת לראות את זה".

האוויר ריצד מאחוריו, בהק, התלכד, קיבל מוצקות והיה לגבר שהביט סביבו, פיו התעוות קצרות בסלידה. הוא לא היה גבוה כלוז תרין, ובגדיו היו שחורים, פרט לתחרה לבנה כשלג סביב צווארו, ועיטורי הכסף על מגפיו הגבוהים. הוא פסע בזהירות והחזיק את גלימתו כדי שלא תתחכך במתים. שוב רעדה הרצפה מעט, שריד לרעש הגדול, אבל תשומת ליבו הייתה נתונה לגבר שבהה במראָה וצחק.

"אדון הבוקר", אמר. "באתי לקחת אותך".

הצחוק נקטע באחת, כמו לא היה מעולם, ולוז תרין הסתובב בהפתעה. "אה, אורח. האם יש לך קול טוב, זר? בקרוב תגיע שעת השירה וכולם מוזמנים להשתתף. איליינה, אהובתי, יש לנו אורח. איליינה, איפה את?"

עיניו של האיש בשחור נפערו, עברו אל גופתה של האישה זהובת השיער, ואז שבו אל לוז תרין. "ייקח אותך שָאיְ'טַן, כבר אחז בך הכתם בציפורניו עד כדי כך?"

"השם הזה, שאי —" נרעד לוז תרין והרים את ידו כמנסה להדוף משהו. "אסור לך לומר את השם הזה. הוא מסוכן".

"את זה לפחות אתה זוכר. מסוכן בשבילך, שוטה, לא בשבילי. מה עוד אתה זוכר? זכור, אידיוט מוכה סנוורים שכמותך! אני לא אניח לכך להסתיים בזמן שאתה שקוע בחוסר מודעות! זכור!"

לוז תרין בהה לרגע בידו המורמת, מוקסם מציורי הזוהמה שעל עורו. אז מחה את ידו במקטורנו, שהיה מזוהם אף יותר, ופנה שוב אל הגבר האחר. "מי אתה? מה אתה רוצה?"

האיש בשחור הזדקף בשחצנות. "פעם היה שמי אֶלַן מוֹרִין טֶדְרוֹנַאי, אבל עכשיו —"

"בוגד התקווה", נשמעה לחישה מפיו של לוז תרין. זיכרונו ניעור, אבל הוא הפנה את ראשו ונסוג מפניו.

"אם כן, אתה זוכר כמה דברים. כן, בוגד התקווה. כך כינו אותי בני האדם, כשם שאותך כינו בשם הדרקון. אך שלא כמוך, אני מאמץ את השם לליבי. הם נתנו לי את השם כדי לחרף אותי, אבל אכריח אותם לכרוע על ברכיהם ולסגוד לשם הזה. מה תעשה אתה עם שמך? אחרי היום הזה, אנשים יכנו אותך בשם טובח שְאֵרים. מה תעשה עם שם כזה?"

לוז תרין הביט בתימהון באולם ההרוס. "איליינה צריכה להיות כאן כדי לקדם את פני האורח", מלמל בפיזור נפש ואז הרים את קולו. "איליינה, היכן את?" הרצפה רעדה; גופתה של האישה זהובת השיער נעה, כתשובה לקריאתו. עיניו לא ראו אותה.

אֶלַן מוֹרִין עיווה את פניו. "הבט בעצמך", אמר בבוז. "פעם היית הראשון בין המשרתים. פעם ענדת את טבעת טַמִירְלִין וישבת על הכס העליון. פעם זימנת את תשעת שרביטי השלטון. הבט בעצמך עכשיו! שבר כלי עלוב, מעורר רחמים. אך אין די בזה. אתה השפלת אותי באולם המשרתים. אתה הבסת אותי בשערי פַּארָן דִיזֶן. אבל אני החזק עכשיו. לא אניח לך למות בלי שתדע זאת. בשעה שתמות, תהיה מחשבתך האחרונה נתונה לידיעה השלמה של תבוסתך, תבוסה מוחלטת, אם בכלל אניח לך למות".

"אינני יכול להעלות על דעתי מה מעכב את איליינה. היא תצליף בי בלשונה אם תחשוב שהסתרתי מפניה אורח. אני מקווה שאתה נהנה מהשיחה, היא בהחלט אוהבת לשוחח. אני מזהיר אותך מראש. איליינה תשאל אותך שאלות רבות כל-כך, שבסופו של דבר תספר לה את כל הידוע לך".

אלן מורין הפשיל את גלימתו השחורה לאחור ושילב את זרועותיו. "חבל בשבילך", מלמל, "שאף אחת מאחיותיך אינה נמצאת כאן כרגע. מעולם לא הייתי מוכשר במיוחד בריפוי, וכיום אני הולך בעקבות כוח אחר. אבל אפילו אחת מהן הייתה מסוגלת להעניק לך רק כמה דקות של צלילות, אם לא היית הורס אותה קודם. מה שאני יכול לעשות גם הוא ישרת את המטרה, את מטרתי שלי". חיוכו הפתאומי היה אכזרי. "אבל אני חושש שהריפוי ששאי'טן מעניק שונה מזה שאתה מכיר. הירפא, לוז תרין!" הוא פשט את ידיו והאור נחלש, כאילו כיסה צל את פני
השמש.

כאב יוקד הציף את לוז תרין והוא צרח, צרחה שבאה ממעמקי ישותו, צרחה שלא היה יכול לעצור. אש חרכה את לשד עצמותיו; חומצה דהרה בוורידיו. הוא נפל לאחור והתרסק על רצפת השיש; ראשו נחבט באבן וניתר מעלה. ליבו פעם וניסה להבקיע דרך אל מחוץ לחזהו, וכל פעימה העבירה בגופו להבה יוקדת חדשה. הוא התעוות באין אונים, התפתל, גולגולתו נעשתה כדור של ייסורים טהורים, כעומדת להתפקע. צרחותיו הניחרות הדהדו ברחבי הארמון כולו.

באיטיות, באיטיות איומה כל-כך, נסוג הכאב. היה נדמה שהדבר נמשך אלף שנים, והוא נשאר על הארץ, התעוות בחולשה ושאף אוויר דרך גרון בוער. היה נדמה שאלף שנים נוספות עברו עד שהצליח להתהפך בשרירים רוטטים ולהיעמד על ידיו וברכיו, וכל גופו רועד. עיניו צנחו על האישה זהובת השיער, והצרחה שנעקרה מגרונו גימדה כל צליל שהשמיע קודם. הוא מיהר לעברה, דידה, כמעט נפל. הוא נזקק לכל שארית הכוח שנשארה בו כדי לאסוף אותה בזרועותיו. ידיו רעדו כשהחליק על שׂערה וחשף את פניה הבוהות.

"איליינה! יעזור לי האור, איליינה!" גופו סוכך על גופה בתנועה מגוננת, ויפחותיו היו לזעקות של אדם שלא נשארה לו סיבה לחיות. "איליינה, לא! לא!"

"תוכל לקבל אותה שוב, טובח שאֵרים. אדון האופל הגדול יכול להשיב אותה לחיים, אם תשרת אותו. אם תשרת אותי".

לוז תרין הרים את ראשו, והאיש בשחור פסע צעד אחד לאחור, נרתע מהמבט. "עשר שנים, בוגד", אמר לוז תרין ברכות, רכות של פלדה חשופה. "עשר שנים זרע אדונך הנתעב הרס בעולם. ועכשיו זה. אני…"

"עשר שנים! שוטה עלוב שכמותך! המלחמה לא נמשכה עשר שנים, אלא מראשית הזמן. אתה ואני לחמנו אלף קרבות עם סיבוב הכישור, אלף פעמים אלף, ונמשיך להילחם עד שהזמן עצמו ימות והצל ינצח!" הוא סיים את דבריו בצעקה, נופף באגרופו, ועתה לוז תרין הוא שנרתע, נשימתו נעתקה מול הבוהק בעיני הבוגד.

לוז תרין הניח בזהירות את איליינה המתה על הארץ. אצבעותיו ליטפו בעדינות את שׂערה. דמעות טשטשו את ראייתו בקומו, אך קולו היה כברזל קפוא. "אין מחילה על כל מה שעוללת, בוגד, אבל על מותה של איליינה אהרוס אותך, יותר מכול מה שיוכל אדונך לתקן. היכון ל —"

"זכור, שוטה שכמוך! זכור את ההתקפה חסרת התוחלת שלך על אדון האופל הגדול! זכור את מהלומת הנגד שלו! זכור! ברגעים האלה ממש חבורת המאה קורעת את העולם לגזרים, ובכל יום מצטרפים אליהם מאה גברים נוספים. איזו יד הייתה זו שטבחה את איליינה שיער-שמש, טובח השארים? לא ידי שלי. לא שלי. איזו יד שמה קץ לחייהם של כל אלה שנשאו בעורקיהם טיפה מדמך, כל אלה שאהבו אותך, כל אלה שאהבת? זו לא הייתה ידי, טובח שארים. זכור, ודע את המחיר שישלם כל מי שיתנגד לשאי'טן!"

זיעה פתאומית השאירה חריצים על פניו של לוז תרין ושטפה אבק ועפר. הוא זכר במעורפל, כמו חלום בתוך חלום, אבל ידע עתה שזאת האמת.

יללתו הִכתה בכתלים, יללה של אדם שגילה שנשמתו מקוללת בשל מעשי ידיו, והוא הִכה בפניו כמנסה לעקור את המחזה שנגלה לו. עיניו מצאו את המתים בכל מקום שהביט בו. הם היו משוסעים, שבורים, שרופים או מוטבעים למחצה באבן. משרתים ותיקים וידידי ילדות, רעים נאמנים שליוו אותו בכל שנות המלחמה הארוכות. בכל מקום נחו פנים חסרות חיים, פנים שהכיר, פנים שאהב. וילדיו. בניו ובנותיו שלו, שרועים כבובות הרוסות שאיש לא ישחק בהן עוד. וכולם מצאו את מותם מידו. פניהם של ילדיו הטיחו בו האשמה, עיניים ריקות שאלו מדוע, ולדמעותיו לא היו מענה. צחוקו של הבוגד הצליף בו והטביע את יללותיו. הוא לא יכול לשאת את הפנים, את הכאב. הוא לא יכול להישאר שם עוד. הוא פנה בייאוש אל המקור האמיתי, אל סַאיְדִין המזוהם, ועבר.

הארץ סביבו הייתה שטוחה וריקה. נהר זרם בקרבת מקום, ישר ורחב, אבל הוא חש שאין אנשים במקום, במרחק מאה ליגות. הוא היה לבדו, בודד ככל שיכול אדם חי להיות, אבל לא עלה בידו להימלט מהזיכרון. העיניים רדפו אותו במערות האין-סופיות של תודעתו. הוא לא יכול להסתתר מפניהן. עיני ילדיו. עיניה של איליינה. דמעות נצצו על לחייו כשהפנה את פניו לשמיים.

"אור, סלח לי!" הוא לא האמין שהמחילה תבוא. לא על מה שכבר עשה. אך הוא צעק אל הרקיע והתחנן לדבר שלא האמין שיקבל. "אור, סלח לי!"

הוא עדיין נגע בסַאיְדִין, המחצית הזכרית של הכוח שהניע את היקום, שסובב את כישור הזמן, והוא חש את הכתם השמנוני המזהם אותו, את הכתם שהותירה בו התקפת הנגד של הצל, את הכתם שחרץ את גורלו של העולם. בגללו. בגלל גאוותו, שגרמה לו להאמין שבני אנוש יוכלו להשתוות לבורא, יוכלו לתקן את מה שיצר הבורא והם עצמם הרסו. והוא האמין, בגאוותו.

הוא ינק בכוח מהמקור האמיתי והמשיך לינוק כאדם הגווע בצמא. הוא שאב בזריזות את הכוח האחד, כמות גדולה מכפי שהיה יכול לתעל לבדו; הוא חש כאילו עורו עולה בלהבה. הוא התאמץ, אילץ את עצמו לינוק עוד וניסה לשאוב הכול.

"אור, סלח לי! איליינה!"

האוויר הפך לאש, האש הפכה לאור נוזלי. הברק שבקע ממרומים היה שורף ומסמא כל עין שהביטה בו, אפילו לשבריר שנייה. הוא בא ממרומים, עבר דרך לוז תרין טלאמון וחדר לקרבי האדמה. אבן הפכה לאד עם מגעו. האדמה רעדה ורטטה כיצור חי הנתון בכאב נורא. המוט הבוהק התקיים שנייה אחת בלבד, חיבר את השמיים ואת הארץ, אבל אפילו לאחר היעלמו המשיכה האדמה להתנחשל כים סוער. מעיין סלע מותך בקע מהאדמה, טיפס לגובה של מאתיים מטרים, והקרקע הנאנקת טיפסה אחריו והעיפה את הסלע הבוער מעלה מעלה, גבוה יותר ויותר. הרוח שאגה, מיהרה מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, שברה בדרכה עצים כמו היו זמורות דקיקות, צרחה ונשבה כמנסה לעזור להר המטפס להגיע לרקיע עצמו, מעלה, תמיד מעלה.

הרוח גוועה לבסוף, האדמה נרגעה, רועדת ורוטנת. מלוז תרין טלאמון לא נותר כל זֵכר. במקום שעמד ניצב עתה הר שטיפס לשמיים, ולבה רותחת המשיכה לבקוע מפסגתו. הנהר הישר והרחב הוסט והתעקל עם צמיחת ההר, התפצל ויצר אי ארוך במרכזו. צל ההר הגיע כמעט עד לאי; ההר ניצב כיד מבשרת רעה, יד של נבואה. הצליל היחיד שנשמע זמן-מה היה נהימותיה של האדמה.

האוויר ריצד על האי ונעשה מוצק. האיש בשחור עמד והביט בהר היוקד העולה מהמישור. פניו התעוותו בזעם ובבוז. "לא תוכל להימלט בכזאת קלות, דרקון. זה לא נגמר בינינו. זה לא ייגמר עד לקץ כל זמן".

ואז נעלם האיש, וההר והאי נשארו לבדם. מחכים.

וייפול הצל על הארץ, וייקרע לגזרים העולם, אבן מאבן נתלשת. האוקיאנוסים מילטו נפשם, ההרים נבלעו באדמה והממלכות פוזרו לשמונה קצות תבל. הירח היה אדום כדם והשמש הייתה כאפר. הימים רתחו והחיים קינאו במתים. כל אשר נותר נופץ ורק הזיכרונות נותרו לבדם, וזיכרון אחד התנשא מעל כולם, זכר האדם שהביא את הצל ואת שבירת העולם. והם קראו לו הדרקון.

(מובאה מתוך אַלֶת נִין טַאיְרִין אַלְטָה קַמוֹרָה, שבירת העולם, מחבר לא ידוע, העידן הרביעי).

ויגיעו אותם הימים, כפי שהגיעו בעבר וכפי שיגיעו שוב, הטיל האופל את עולו על הארץ והכביד על לב בני האדם, כל הירוק מת, והתקווה מתה. ובני האנוש זעקו לבורא ויאמרו, הו, אור הרקיעים, אור העולם, הבא לנו את המובטח שייוולד מן ההר, כמו שאמרו הנבואות, כשם שהיה בעידנים שעברו כשם שיהיה בעידנים שיבואו… הנח לנסיך הבוקר לשיר לאדמה כדי שיצמח כל הירוק וטלאים ישובו לעמקים. הנח לזרועו של אדון השחר לחסות עלינו מפני האופל, ולחרב הגדולה של הצדק להגן עלינו. הנח לדרקון לרכוב שוב על רוחות הזמן.

(מובאה מתוך    שָארָאל דְרִינַאן טֶה קַלָמוֹן,
מחזור הדרקון, מחבר לא ידוע, העידן הרביעי)