בואו לקרוא את הפרק הראשון והשני מתוך "ארו שאה ועיר הזהב", הספר הרביעי בסדרת "ארו שאה", מאת רשני צ'קשי
חודשים ספורים בלבד, לאחר צאתו של "ארו שאה ועץ המשאלות", מגיע הספר הרביעי בסדרת הנוער המצליחה של רשני צ'קשי – "ארו שאה ועיר הזהב". אז שאנחנו לא נביא לכם טעימת קריאה מהספר החדש? ככה אתם מכירים אותנו? למעשה, הפעם הגדלנו לעשות והבאנו את שני הפרקים הראשונים!
ארו שאה ועיר הזהב
סדרה: ארו שאה #4
מאת: רשני צ'קשי
תרגום מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת מודן (2022)
מספר עמודים: 364
קריאה נעימה!
היי, אני קרובת משפחה אבודה שלך! (טה–דה)
אַרוּ שָאה הרגישה כאילו פגע בה ברק.
פיזית.
והיא הכירה את ההרגשה הזאת בגלל ניסוי מטומטם שעשתה. פעם אחת כשארו הייתה ממש משועממת, היא החליטה לבדוק מה מרגישים כשנפגעים מברק, והשתמשה לשם כך בוַג'רָה, חזיז הברק שלה (ולפעמים כדור פינג–פונג).
"אחותי, את רצינית?" שאלה בְּרִין בזמנו.
"אני לא יכולה להסתכל," אמרה מיני. "את עלולה –"
"אני לא הולכת למות," ארו גלגלה עיניים. "אני חצי–אלה!"
"זה לא אומר שאינְדרָה יגן עלייך," אמרה מיני ושילבה זרועות בזעף.
ארו השליכה באוויר את כדור הפינג–פונג ("תסמכו עלי, לא יקרה לי שום דבר") ונגחה בו.
כעבור שש שעות היא התעוררה עם כאב ראש מחריד, טיק בעין שמאל ושיער סומר כולו.
במשך שבוע שלם היא הרגישה כאילו מישהו שיחק במוח שלה כמו בכדורגל. אם כי אולי זה מפני שמיני לא הפסיקה לבחון אותה בשאלות טריוויה בגיאוגרפיה כדי לבדוק את "מצבה הנוירולוגי".
ארו לא רצתה להרגיש כך שוב לעולם.
ובכל זאת הנה היא כאן, כבולה לסלע במערה של הישֵן, ומרגישה כאילו חשמלו אותה. היא בהתה בילדה ששמה קארה, אשר השתופפה על הקרקע מולה.
אני הבת שלו, קארה בדיוק אמרה.
ארו מצמצה בראש מזמזם. "אַת… את הבת של הישן?"
קארה הנהנה. היא אמרה את המילים בגאווה והטתה את הראש להסתכל על ארו ביהירות, אבל עכשיו התגנב אל פניה של הילדה משהו עצוב ומהוסס. "אבל גם אַת הבת שלו… זה אומר ש… זה אומר שאנחנו אחיות?"
אחיות, חשבה ארו. היא ראתה בברין ובמיני אחיות, למרות שלא הייתה ביניהן קרבת דם. אבל היא וקארה? זה משהו אחר. לרגע תהתה ארו אם גם הילדה הזאת היא התגלמות של אחד האחים הפַּנדַוַוה, אבל זה לא היה אפשרי. היו במקור רק חמישה אחים, והן הגיעו למספר הזה כשפגשו את התאומות שילה וניקיטה.
האם ייתכן שאנחנו קרובות משפחה? שאלה ארו את עצמה. קארה נראתה בערך בת גילה… האם זה אומר שהן תאומות לא זהות? ארו בחנה את תווי פניה של הילדה, חיפשה משהו משותף לשתיהן, אבל לא הצליחה למצוא שום דבר כזה. לקארה היו פה רחב, עיניים גדולות בצבע חום–דבש, שיער חום–שוקולד חלק עד הכתפיים, עצמות לחיים גבוהות ועור כהה בוהק. גם אם ארו הייתה מברישה את השיער שלה מאה שנה, הוא לעולם לא היה מבריק ככה. וגם אם תעמוד מתחת למנורה ותסתחרר במהירות, העור שלה לא יבהק.
בדרך כלל ארו ניסתה להתעלם מדברים כאלה ולא הניחה להם להפריע לה, אבל היא ידעה שאינה דומה כלל להוריה היפים, האלגנטיים. ואילו קארה… כן דמתה להם. אבל אם קארה אחותה, למה ארו לא ראתה אותה בבריכת העבר?
"אני יודעת מה עובר לך בראש," אמרה קארה.
"קשה לי להאמין," רטנה ארו, אבל לא נראה שקארה שמעה אותה.
"הוא חשש שתנסי לברוח, אז הוא דאג שהחדר שלי ייראה כמו הצינוק הנוראי הזה," אמרה קארה. "אבל האמת שהוא לא כזה נורא."
קארה נקשה על אבן סמוכה בטבעת זהב לבן נוצצת שענדה על אצבעה. כשהטבעת נגעה בסלע, קירות המערה התחילו להשתנות. החלל הפך לספרייה מפוארת עם מדפים חצובים בסלע. סמוך לתקרה ריחף כדור קסום שיצר אשליה של אור שמש חמים, ומכל עבריה ראתה ארו נישות קטנות עם ערימות של כריות, בובות ושאר צעצועים. בקיר האחורי של אחת הנישות הייתה דלת פתוחה למחצה, ומבעדה ראתה ארו בחטף מיטה מסודרת עם כיסוי צהוב עז ובובת ארנב על הכרית.
ארו עדיין הייתה כבולה לסלע, אבל שכחה מזה למראה המסך הענקי הקבוע בקיר הנגדי, היכן שהתנוססה ההודעה של נטפליקס, "האם אתה עדיין צופה?"
ארו לטשה מבט בכל זה. איך מוצאים בכלל מאורת רשע שיש בה חיבור לאינטרנט? לשנייה מוזרה אחת היא דמיינה לעצמה סוכנת נדל"ן מהגיהינום טופחת על קיר האבן: היא מצוידת בחפיר שורץ תנינים וגם בוויי–פיי!
"אני בטוחה שאת רגילה לדברים הרבה יותר יפים בעולם בני התמותה," נחפזה קארה לומר. "אבל אבא עשה כמיטב יכולתו."
אבא.
כאב התעורר בין צלעותיה של ארו, כשהזיכרונות מהימים האחרונים הציפו אותה. הפעם היחידה שקראה לישן "אבא" הייתה כשחשבה שאזלו הסיכויים שלה ושל אחיותיה לנצח את הצבא שלו. היא קיוותה שהכאיבה לו בזה לפחות באותה מידה שזה הכאיב לה.
באוזניה עדיין נשמע קול החרבות המצטלצלות וקריאות הקרב בעודם נלחמים בחורשה הקסומה של אָרַנְיאני, אלת היער ומגינת קַלְפַּוְוריקְשָה, העץ המגשים משאלות.
ארו זכרה איך כרכה זרועות סביב צווארו של הישן, כאילו מחבקת אותו. אבל זה לא היה חיבוק. זאת הייתה תזכורת לאדם שהוא היה יכול להיות, לכל הזיכרונות שהקריב בניסיון למצוא את העץ שחשב שיוכל לשנות את גורלו.
ארו זכרה אפילו איך מצאה את עץ המשאלות…
אבל היא כבר לא זכרה אם הביעה משאלה. כשהתאמצה מאוד, הדבר היחיד שעלה במוחה היה מראה שלג.
לא היה בזה היגיון.
ארו טלטלה את ראשה. היא תוכל לדאוג לגבי זה בהמשך. נכון לעכשיו היא צריכה לגלות מה קרה לברין ולמיני, לשילה ולניקיטה, לרודי ולאַיידֵן. האם הם מוגנים? האם הצליחו לברוח? או שהישן חטף גם אותם?
"מה אני עושה כאן?" דרשה ארו לדעת.
"הוא רוצה להגן עלייך," אמרה קארה, ואז הוסיפה בעצבנות, "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מחטטת, אבל אני יודעת עלייך כל כך הרבה, ארו. אבא סיפר לי שאימא שלך הרחיקה אותך ממנו."
אימא שלך. אז ארו וקארה אינן תאומות. האם הישן בגד בקריתיקה? הקיבה של ארו התהפכה למחשבה. האם זאת הסיבה האמיתית לכך שאימא של ארו כלאה אותו במנורה?
"הוא החזיר אותך לכאן כדי שנוכל להיות משפחה," המשיכה קארה.
משפחה. ארו נרתעה למשמע המילה. אילו אבא שלה באמת רצה שיהיו משפחה, הוא לא היה הופך למפלצת. אבל אפילו בעודה חושבת זאת, קול חלקלק לחש בראשה, אבל ראית איך הוא נאלץ לוותר על הזיכרונות שלו, ארו שאה. את יודעת שאולי הוא לא היה מסוגל שלא להפוך לְמה שהוא…
"איפה הוא?" שאלה ארו. "ואיפה האחרים?"
"הוא הביא רק אותך," מיהרה קארה לומר. "ואז עזב שוב. אבל… הוא גיבש תוכניות לפני שעזב. הצבא שלו מתכנן לתקוף את לַנְקָה עד סוף השבוע."
לנקה? ארו הכירה את השם הזה. זוהי עיר הזהב שמשל בה לורד קוּבֵּרָה, אל העושר והאוצרות. המילה "לתקוף" עוררה בה פאניקה. פלישה? כל כך מהר? הדֶווֹת לא ציפו לזה. היא חייבת להזהיר את העולם הבא. ואת האחיות הפַּנדַוַוה שלה. האחיות האמיתיות שלה.
ארו העיפה מבט במפרק ידה. התברר שמה שחשבה לשלשלת הכובלת אותה לסלע לא הייתה אלא אשליה, ולמעשה מדובר בסרט דק ותו לא. ארו משכה את ידה והסרט נקרע, משחרר אותה לחופשי. על מפרק ידה השנייה היה צמיד קלוע, וממנו השתלשל כדור זכוכית ובו וג'רה בצורת כדור פינג–פונג. ארו הטיחה את הכדור בקרקע, והזכוכית התנפצה.
וג'רה ניתז מעלה, וארו תפסה אותו ביד אחת. זרם חשמלי עדין ומענג ריצד במעלה זרועה, וארו הרגישה בחשמל הסטטי המוּכּר זוקר מעט את שערה. היא זינקה על רגליה, ועיניה סרקו את החדר.
"את לא יכולה ללכת!" אמרה קארה בבהלה.
"חכי ותראי," נהמה ארו והשליכה את וג'רה על מדפי הספרייה.
חשמל הבזיק על פני קיר המדפים שגובהו שלושים מטרים. רעם הרעים, ושני ספרים עלו באש. אבל הקיר נותר שלם.
"הוא מחוזק בגומי קסום," אמרה קארה. "גם אם תשרפי את כל המקום הזה, לא תצליחי לצאת. רק… רק אני יכולה לעשות את זה."
ארו הסתובבה בבת אחת. היא חשבה שקארה תסתכל עליה ביהירות בעודה מדברת, אבל נראה שהילדה מרגישה לא בנוח, כאילו אינה רגילה לדבר עם אחרים. ידה התעסקה בטבעת שעל אצבעה.
"אם… אם את רוצה להשתחרר," אמרה קארה וזקפה סנטר, "אז… אז את חייבת להבטיח לי משהו."
"מה את רוצה?"
קארה בלעה רוק. "אני רוצה שתיקחי אותי איתך."
כן, ממש
ארו לטשה מבט בילדה. "לקחת אותך איתי? אממ… לא? קודם כול, אני לא מכירה אותך –"
"אבל… אני אחותך!" אמרה קארה. "אני יודעת שגדלת לבד, ושאת התגלמות של פַּנדַוַוה, ו –"
"תקשיבי. אנחנו מעולם לא נפגשנו! אני מכירה את תיבת הדואר שלי יותר טוב מאשר אותך. וחוץ מזה, את בטח תסגירי אותנו. שמעתי איך את קראת לו, ואותך הוא לא מחזיק כלואה כאן," אמרה ארו וסימנה בידה בכעס על כל הצעצועים והספרים.
"זה… זה לא מה שאת חושבת," אמרה קארה. "אני כאן רק שנתיים."
המצח של ארו התקמט. "איפה היית לפני זה?"
"במָקום… לא טוב," אמרה קארה. הפנים שלה נראו כאובות. "אני יודעת רק שהאנשים שהיו אמורים להתייחס אלי כמו אל בת לא עשו את זה. אבא אמר לי שהוא היה כלוא שתים–עשרה שנה – אחרת הוא היה מוצא אותי קודם ומגדל אותי בעצמו."
"את לא זוכרת איפה היית?" שאלה ארו וחישבה בראש את הגיל של קארה. אם קארה בת ארבע–עשרה, היא וארו נולדו כנראה לאימהות שונות ולאותו אבא באותה שנה. זה היה אפשרי – וממש דוחה – אבל לא נשמע לה סביר. ארו ראתה את הזיכרונות של הישן. הוא אהב את קריתיקה שאה. כל מה שהוא רצה זה לחזור הביתה אליה… ואל ארו. זה לא הגיוני.
"אבא אמר שהוא לא רצה שאמשיך לסבול, ולכן מחק את הזיכרונות שלי מהחיים ההם. הוא רצה שאהיה מאושרת… ולתקופה מסוימת הייתי." קארה נשמה נשימה עמוקה. "אבל אז התחלתי לשאול את עצמי, למה הוא אף פעם לא נותן לי לעזוב את המקום הזה. והוא מצידו אף פעם לא היה בבית. התחלתי לחטט, ומצאתי איפה הוא שומר את הזיכרונות שלו. זה כמו מין ספרייה זוהרת כזאת שמוסתרת במערות, שונה לגמרי מהמקום הזה, וככל שראיתי יותר, ככה הבנתי שהוא משקר לי. כשהוא הביא אותך לכאן זאת הייתה ההוכחה הסופית. בכל הפעמים שאמר שהוא יוצא לנסיעה, למעשה הוא אסף בסתר את הצבא שלו ו –"
"ניסה לשים קץ לזמן?" הוסיפה ארו. "ולגנוב את נקטר האלמוות? אה, כן, ולהרוג אותי?"
"אני מצטערת," אמרה קארה. בעיניה נצצו דמעות. "בטח הוא המציא גם את כל הסיפור הזה שהוא היה כלוא –"
"האמת היא שהחלק הזה דווקא נכון," אמרה ארו בשקט. "אני יודעת את זה בוודאות."
ארו בחנה את קארה בתשומת לב. לא נראה שהילדה מנסה לעבוד עליה… לא היה בה שום דבר ערמומי. רק משהו בודד. התחוור לארו שהיא מרחמת על קארה, וזה רק עצבן אותה עוד יותר.
"איך את יודעת את זה?" שאלה קארה.
ארו נשמה נשימה עמוקה. "כי אני זאת ששחררה אותו. הוא היה לכוד במנורה."
ארו חיכתה שקארה תצעק. או תגיב בבוז. אבל הילדה רק הנהנה. "אני אסירת תודה."
אסירת תודה? איש מעולם לא היה אסיר תודה על כך שארו שחררה את הישן. למעשה, זהו אחד המקורות המרכזיים לתחושת האשמה שלה. אבל זאת גם הסיבה לכך שהיו לצידה עכשיו ברין ומיני כאחיות וכחברות הכי טובות, וניקיטה ושילה כאחיות הקטנות שלא ידעה שרצתה עד שמצאה אותן. זה היה אירוע נורא, אבל הוא הביא לחייה את הקסם ואת העולם הבא, ועכשיו התברר לארו שזה גם הוביל לשחרור של קארה ממצב חיים קשה ולכך שזכתה בבית טוב יותר.
אימא של ארו תמיד אמרה, "יש סיבה לכל דבר," אבל זה רק בלבל את ארו עוד יותר. מה הסיבה לכך שהישן הפך למפלצת? או שבּוּ בגד בהם? אבל היא לא יכלה להרשות למחשבות שלה לנדוד לשם. כרגע היא חייבת לחזור הביתה ולהזהיר את האחרים לגבי הקרב הצפוי עם הישן.
"למה את רוצה בכלל לבוא איתי?" שאלה ארו. "אַת… הבת שלו. הוא ינסה למצוא אותך, וככה הוא ימצא גם אותנו."
"הוא לא יוכל למצוא אותי," אמרה קארה. היא הסתובבה והרימה את שערה הארוך, חושפת עיגול לבן בגודל מטבע בעורפה. "הוא נתן לי את קסם ההגנה הזה, שהוא גם מגן וגם משואה. הוא מונע מאלים ושדים לאתר אותי. אפילו אבא לא מסוגל לאתר אותי כשזה עלי. אבל הוא מודיע לי כשאבא בסביבה, ואני יכולה לקרוא לו באמצעותו במידת הצורך. כנראה הוא לא חשב שיש לו סיבה לחשוש שיאבד אותי… זה לא שיצאתי מכאן אי–פעם."
ארו הסתכלה סביב על הספרייה הענקית, עם אור השמש המלאכותי והיעדר הדלתות.
"אז מה, את פשוט נשארת כאן כל היום והלילה?" שאלה.
קארה משכה בכתפיה והחוותה בידה אל המסך שעל הקיר. "כל בוקר מתקשרים אלי מורים פרטיים להעביר לי שיעורים… וכשאבא כאן אנחנו חוקרים יחד את המערות." קארה חייכה. "לפעמים הוא יוצר אשליה של יער ומכין לי משחק 'מחפשים את המטמון'. כיף כאן, אבל… את יודעת, שָקט."
היא בודדה עוד יותר משהעלתה ארו בדעתה. כלואה פה בלי אפשרות לצאת? לא תודה.
"תקשיבי, אני מצטערת, אבל אני חייבת ללכת, ואני לא יכולה לקחת אותך איתי," אמרה ארו. "זה סיכון גדול מדי –"
"חכי!" אמרה קארה ותפסה במפרק היד של ארו. "מה אם… מה אם אומר לך, שאפילו עוד יותר מסוכן להשאיר אותי מאחור?"
"מה זה אמור להביע?"
"אבא קורא לי 'הנשק הסודי' שלו," אמרה קארה בבהילות. "ובזמן האחרון הוא לא מפסיק לדבר על כך שהרגע הולך ומתקרב… אני מפחדת, ארו. אני לא יודעת מה זה אומר."
"נשק סודי?" ארו נסוגה צעד מתוח.
"אני לא יודעת לְמה הוא מתכוון," אמרה קארה. "אני לא מסוגלת לעשות שום דבר. בחיי. זאת אומרת, הוא לימד אותי להילחם, אבל אין לי ממש כוחות מיוחדים."
המחשבות של ארו נתקעו במילה "ממש". השתמע ממנה שכן יש לה משהו, אבל מה?
"מאז שהגעת בדקתי עוד זיכרונות שלו. ראיתי את הקרבות שלו… כל הערים ההרוסות… כל האנשים המפוחדים…" אמרה קארה בשקט. "אני לא רוצה להיות חלק מזה – זה לא בסדר. אבל הוא המשפחה שלי, ואני גם לא רוצה לפגוע בו. אני רק צריכה לעצור אותו. אבל אני… אני לא יודעת מה לעשות."
דמעות זלגו על לחייה של קארה, והלב של ארו נצבט בחדות.
היא הבינה את קארה. את התחושה הרעה הזאת של חוסר איזון כשאת מפספסת את הצעד האחרון במדרגות, ובמקום שהרגל שלך תדרוך ביציבות… את נופלת ישר על הפרצוף.
ארו הרגישה ככה כשהבינה את היקף הסודות שאימא שלה הסתירה ממנה. היא הרגישה ככה כשגילתה שהמורים שלה, הָנוּמַן ואוּרְוואשִי, אחראים חלקית לכך שאימא שלה לכדה את הישן במנורה. היא הרגישה ככה כשבּוּ – המורה מספר אחת של ארו, זה ששכנע אותה שהוא מאמין בפנדווה יותר מכולם – הסגיר אותם לישן. היא עדיין הרגישה כאילו היא נופלת, והרגליים שלה לעולם לא ייגעו בקרקע.
"את חייבת לקחת אותי איתך," אמרה קארה וניגבה את הדמעות שלה באגרוף. "אני יודעת מה הוא מחפש, ארו. אני אגלה לך מה זה אם תיתני לי לבוא איתך." משהו פראי מילא את פניה, והיא הזכירה קצת את ברין לפני קרב. טבעת הזהב הלבן על אצבעה יקדה לרגע כמו קרן שמש. וג'רה העלה ניצוצות בתגובה.
ארו השתוקקה לגלות מה מחפש הישן, אבל החליטה להסתיר מקארה את הלהיטות שלה. ברגע שמישהו יודע מה את רוצה, זה הופך לנשק בידיו, כך לימד אותם הנומן.
ארו הכריחה את עצמה להישאר חסרת הבעה. "מאיפה לי לדעת שלא תתחילי להשתולל?"
"להשתולל?" חזרה אחריה קארה. "כמו בֶּרְסֶרְקֵר מהאגדות הנורדיות?" עיניה נצצו. זאת הייתה מעין הצצה אל האדם שהייתה ודאי, כשאינה מפוחדת ולחוצה. אדם סקרן… היא הזכירה לארו את מיני.
"הבֶּרְסֶרְקֵרים היו לוחמים שלבשו חולצות מפרוות דוב והתחרפנו בכוונה ממש לפני שהסתערו לקרב! בֶּר זה דוב וסֶרְק זה חולצה! נכון שזה מגניב?"
בסתר ליבה חשבה ארו, אווו, מעניין. אבל בקול רם רק אמרה, "איך זה אמור לשכנע אותי?"
"זה לא," הודתה קארה באנחה. "אין לך שום סיבה לבטוח בי. אבל… אני הסיכוי הכי טוב שלך לצאת מכאן, ארו שאה. אז תהמרי עלי או לא?"
ארו עשתה פרצוף.
"אם זה עוזר, אין לי חולצה מפרוות דוב?" אמרה קארה.
ארו עמדה לחייך, אבל כבשה את החיוך בכוח. חלק בה לא הצליח להיאבק בדחף לבטוח בקארה. משהו בה באמת הזכיר לארו את האחיות שלה.
מה אם היא משקרת? לחש קול אחר בראשה של ארו. היא לא תהיה הראשונה שתבגוד בך.
אבל מה אם לא? מה אם תשאיר את קארה מאחור, ובכך תעמיד את העולם הבא בסכנה גדולה עוד יותר? לא, היא לא יכולה לתת לזה להכביד על מצפונה. אם קארה תנסה משהו – ברין, מיני, איידן, ניקיטה, שילה וארו עצמה יעצרו בה. וחוץ מזה, באיזו דרך אחרת היא תצליח לברוח מכאן?
ארו נשמה נשימה עמוקה. "טוב, בסדר. את יכולה לבוא. עכשיו תוציאי אותנו מכאן."
