הטיזר של עיבוד הלייב אקשן של בת הים הקטנה שוחרר לרשת, מכה גלים ומעורר סערה בין חובבי דיסני
בת הים הקטנה הוא סרט חדש אשר צפוי לצאת לאקרנים ב-2023. זהו רימייק של סרט האנימציה האהוב של דיסני מ-1989, ונוצר בהשראת המעשייה של הנס כריסטיאן אנדרסן. הסרט מופק על ידי לין מנואל מירנדה (המילטון, מואנה) ומרק פלאט. בנוסף לתפקידו כמפיק, מירנדה יחבור אל אלן מנקן כדי לעבד מחדש את השירים מן הסרט המקורי, ושניהם ילחינו שני שירים חדשים במיוחד לעיבוד זה.
תקציר העלילה
בת ים צעירה עושה עסקה עם מכשפת ים, ומחליפה את קולה היפיפה בתמורה לרגליים אנושיות, כדי שתוכל לגלות את העולם שמעל הים.
השערורייה
איך סרטון של 01:23 גורם לכל כך הרבה רעש? קודם כול נגיע לעניין: מסתבר שבעיבוד הלייב אקשן החדש מגלמת את אריאל, בת הים, שחקנית כהת עור בשם האלי ביילי. זאת בניגוד לדמות מסרט האנימציה בה אריאל לבנה. גם הגיוני שאנדרסן הדני בן המאה ה-19 לא בדיוק דמיין את בת הים כשחורה.
האם זה משנה? לי, לא. לך, אולי לא. ביילי יפיפייה, עם עיניים גדולות, ועוברת בקלות כנסיכה של דיסני. לאחרים, הליהוק של שחקנית שחורה כדי לגלם דמות שאמורה, לכאורה, להיות לבנה, מפריע מאוד. מי צודק? אנחנו לא יודעים. האמת, לדעתי, שזה לא משנה. למי שיש ניסיון בקולנוע וכושר הבחנה, חשיפת השחקנית שתגלם את אריאל וצבע עורה היא כל מטרת הטיזר.
דיסני, אשפי השיווק, תכננו את כל הסרטון למטרה זאת בדיוק. במהלך מרבית הווידיאו הקצר, הצופים עוקבים אחרי דמותה החמקמקה של בת הים, בעודה גולשת במהירות ממחבוא למחבוא. היא נעה בחללים צרים, והמצלמה, שעוקבת אחריה, מובילה ומנחה את הצופים לנוע בעקבותיה. כל פעם שאריאל מבליחה על פני המסך, רואים אותה רק טיפ-טיפה יותר טוב, שבריר שנייה נוסף. כך, עד לסוף הסרטון בה נחשפת בת הים, ביילי, יושבת בתנוחה אייקונית ושרה קטע קצר מתוך השיר, Part of Your World, עם שינוי קל בסגנון שמעניק לו תחושה של יותר Soul.
משחק המחבואים בעקבות בת הים הקטנה הוא הדרך של דיסני לשחק עם הצופים ועם הציפיות שלהם. כל הפואנטה היא להוביל אותנו לנקודת הסיום של הקליפ, בו נחשף הליהוק של שחקנית שחורה לתפקיד של אריאל. קוריוז, שכל תפקידו לעורר בדיוק את הרעש שהתעורר ברשת. האינטרנט גועש, כשצד אחד של הגולשים מאשימים את הצד השני בגזענות, והצד השני מאשים את הצד הראשון בצדקנות. אז מי צודק, והאם "בת הים השחורה" היא סמל להתקדמות החברה בכיוון הנכון, או לקפיטליזם ציני וחסר עכבות?
האם דיסני דוגלת בצדק חברתי או מייצגת אותו
ביקורת מצד המעריצים אינה משהו חדש עבור דיסני. במשך עשורים אולפני העכבר היו נתונים לביקורת עזה בעקבות היחס הסקסיסטי שלה כלפי נשים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בנסיכות שבסרטי האנימציה. נוסף על כך, הואשמה דיסני בגזענות וביצירת מודלים בלתי אפשריים של רזון עבור ילדות ומתבגרות (ע"ע הגזרה הלא אנושית של הנסיכות). במשך עשורים עמדה דיסני כחומה בצורה וסירבה לשנות את הנוסחה שעבדה כה טוב עד אז.
אלא שעם חלוף השנים, הביקורת התעצמה ושערוריות הצטברו, ואיפשהו למעלה הוחלט על היפוך מגמה. פתאום דיסני נהייתה אבירת הייצוג. ב"מלפיסנט", זוהי אהבת אם (מאמצת) שמצילה את הנסיכה ולא נשיקת הנסיך. מנגד, דווקא דמות גברית – המלך, הפך לנבל בוגדני. ב"לשבור את הקרח", זאת אהבה בין אחיות שמצילה את חייה של הנסיכה, בעוד הנסיך הוא רמאי ורוצח בהתהוות. בדיסני ראו כי טוב והחלו להוציא בקצב תעשייתי סרטים ועיבודים פסאודו-ליברליים. נראה שתדמיתה של החברה שוקמה. אולם מחוץ למסכי הקולנוע הותירה דיסני רושם שונה מאוד.
דיסני ויום המתים
כך, למשל, משכה דיסני אש, ב-2013, כשנודע בקרב הציבור הרחב, שהחברה הגישה בקשה לרשום את חג "יום המתים" המקסיקני כסימן רשום. אם זה לא ניכוס תרבותי, לא ברור מה כן. בעקבות הלהבות שגברו והלכו, דיסני משכה מן הרשם את הבקשה. היא הוציאה הודעת הבהרה שמדובר רק באפשרות ששקלו, ולבסוף – בלי קשר למחאה הציבורית – החליטו לבחור לסרט שם שונה. לימים, ייתכן שהכרתם את הסרט הזה בשם "קוקו". אחלה סרט, דווקא.
דיסני ומתים
מסתבר שמתים בסרטי דיסני זה סבבה, אבל דיסני בקרב מתים – פחות. ב-2019 ספגה דיסני קיתונות של ביקורת, כשסירבה לבקשתם של הורים בריטיים, ששכלו את בנם בן ה-4, לכלול את דמותו של ספיידרמן על קברו של בנם. נציגי דיסני סירבו לבקשה, למרות שניכר שאולי (Ollie) הפעוט היה מעריץ נלהב של ספיידרמן, ושאב מהדמות הרבה שמחה ואומץ. הסיבה לסירוב התקיף של דיסני – מדיניות של וולט דיסני עצמו, לפיה אין להשתמש בדמויות של דיסני על קברים, מצבות, כדי אפר ושאר דברים המקושרים במוות, כדי לשמר את התמימות והקסם שלהן. סיבה ראויה, הלוא כן? יש מי שיטענו כך. אולם הבעיה – ספיידרמן אינו דמות של דיסני, הוא דמות של מארוול. האם לכך הייתה כוונתו של מייסד דיסני? מובן שלא. האם דיסני תכנן שיום אחד החברה שייסד תרכוש את מארוול, את לוקאס פילם וכמעט כל נכס תרבות אחר שתוכל להניח עליו את ידיה? כמובן שלא.
אביו של אולי ג'ונס סיכם, בתגובה לסירוב של דיסני: "אני חושב שזה הכול עניין של כסף. החופשה האחרונה של אולי הייתה בדיסנילנד. הוא אהב את ספיידרמן וקנינו לו את כל הצעצועים. אבל עכשיו שהוא מת ולא נוציא עוד כסף, לא אכפת להם".
דיסני ומחוז שינג'יאנג
ב-2019 ו-2020 שוב זכתה דיסני לביקורת נוקבת לאחר ששיתפה פעולה עם המפלגה הקומוניסטית בסין, במסגרת צילומי עיבוד הלייב-אקשן של מולאן, כדי לצלם במחוז שינג'יאנג. המדובר במחוז אוטונומי מרהיב ביופיו, שתושביו סובלים מדיכוי קשה בידי השלטון. הממשל נקט בצעדים מרחיקי לכת על מנת לדכא את תושבי שינג'יאנג, לרבות הגבלת ילודה דראסטית, עיקור נשים, הפעלה של מחנות עבודה בפרך, כליאה של מיליונים במחנות חינוך מחדש, שימוש בעינויים, והקמה של מערך ריגול המוני שלא היה מבייש את "האח הגדול" של אורוול. מערך הריגול כולל פריסה נרחבת של מצלמות וידיאו עם טכנולוגיית זיהוי פנים, ציוד האזנה, רישום ביומטרי וביולוגי ועוד. תושבי שינג'יאנג (אלה שאינם סינים, לפחות) הם – הלכה למעשה – אסירים.
לא זאת בלבד שאולפני העכבר בחרו לצלם את הסרט דווקא שם, בקרדיטים טרחו לפרסם תודה מיוחדת לכמה גורמי ממשל ולמשטרת המחוז. הפעם, הגינוי הגיע לא רק מצד הציבור הרחב, אלא גם מן הממשל האמריקאי, מקרן זכויות האדם הבינלאומית ואפילו מגורמי ממשל בבריטניה. הגדיל לעשות הפוליטיקאי איאן דאנקן סמית', כאשר פרסם בטוויטר שלו כי "נראה שלמדיניות הניהולית של דיסני לא אכפת מנושאים של זכויות אדם".
דיסני ושוויון זכויות במקום העבודה
ניתן למצוא הסברים מהסברים שונים לגבי שלל המקרים בהם דיסני הציגה התנהלות… לא ערכית. אבל בשורה התחתונה, נשאלת השאלה: מהי עמדתה של דיסני לגבי שוויון זכויות וזכויות אדם? שוב, כדי לקבל תשובה צריך להסתכל לא על מה שהחברה אומרת, אלא על מה שהיא עושה.
לפני כחצי שנה, בלבד, כיכבה דיסני שוב בכותרות, כשסירבה לבקשתם של מחזיקי מניות לשקיפות בנוגע לחוסר שוויון ביחס לעובדיה לפי גזע ומין. בקשתם של בעלי המניות הייתה מאלצת את ענקית המדיה לפרסם דוחות המפרטים את פערי התשלום בין עובדים לבנים ואחרים ובין נשים וגברים. דיסני לא מואשמת רק באפליה בשכר, אלא גם בהעדפה של גברים על פני נשים במסלולי קידום ובדרישה מעובדיה לשמור את תנאי העסקתם בסוד – דרישה שאם תוכח כנכונה, מנוגדת לחוק. נושא האפלייה בתנאי ההעסקה בדיסני נידון בימים אלה במערכת המשפט האמריקאית, אבל שני דברים ידועים: ראשית, ישנן עובדות דיסני רבות, בעבר ובהווה, שמתלוננות על האפליה שהן חוו, או חוות במסגרת עבודתן בחברה. אם להאמין למספרים שבהצעת בעלי המניות, דיסני ספגה לא פחות מ-"25,000 האשמות בדבר 'אפליה משולחת רסן בתשלום' ובסודיות תשלומים, מעובדי בהווה ובעבר בשנים האחרונות. האשמות אלו הגיעו לשיאן בתביעה ייצוגית". שנית, אנו יודעים שדיסני מסרבת להיענות ולחשוף את הנתונים. אם תאגיד הענק מסרב כך לבקשת בעלי המניות, סביר להניח שיש סיבה טובה. סיבה שגורמת לתאגיד להעדיף את הביקורת החריפה מצד בעלי המניות והציבור, על פני חשיפת המידע על תנאי ההעסקה.
בחזרה אל בת הים הקטנה
אז מה באמת כואב לחובבי דיסני שמתלוננים על הליהוק של הולי ביילי לתפקיד בת הים הקטנה? בסופו של דבר, אני לא יכול לדבר בשם אחרים. אני יכול רק להגיד מה כואב לי. כואב לי כי אני מאמין שמדובר בטריק שאין מאחוריו ערכים של ממש. כואב לי כי אני מאמין שמשהו רע מאוד עובר על אולפני האנימציה שאהבתי. אני מתגעגע לסרטים הקסומים שעליהם גדלתי, שכל אחד מהם היה עמוס עד להתפקע בקסם, ביצירתיות וברגש. כואב לי כי אני מרגיש שאולפני העכבר כבר שנים מתייחסים אל קהל לקוחותיהם בתור ארנק ותו לא. סרט נוסחתי אחר סרט נוסחתי, עיבוד מיותר אחר עיבוד מיותר, מחווה צדקנית נבובה אחר מחווה צדקנית נבובה – אני צופה במותג האהוב שוקע, בעוד שערוריות צפות ועולות, כמו בועות אוויר, לפני המים.
האם משנה שאת דמותה של אריאל תגלם שחקנית שחורה? לא באמת. יש לי תחושה שביילי תעשה עבודה מצוינת. מה שמשנה לי זאת התחושה שהתעלולים השיווקיים האלה מסווים ניצול של נכסי העבר של דיסני, במקום להסתכן ביצירת דברים חדשים. משנה שהתעלולים האלה מכסים על התנהלות מפוקפקת, לכל הפחות. כזאת שלא עומדת במבחן הערכים שעליהם גדלתי עם הסרטים של דיסני. משנה, שאם, חלילה, "בת הים הקטנה" ייכשל בקופות, יטילו את האחריות על הכישלון בכך שהצופים גזעניים, ולא (רחמנא ליצלן) בכך שהסרט לא טוב, או בכך שמדובר בעיבוד שאף אחד לא רצה או ביקש. אבל יותר מכול משנה שהתעלולים האלה גורמים לפילוג ולעויינות בקרב החובבים, בעוד העכבר המפורסם בעולם צוחק כל הדרך אל הבנק.
