בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך ספר יום הדין, הספר הראשון בסדרת נוסעי הזמן של אוקספורד, מאת קוני ויליס
לכבוד 25 שנה למהדורה העברית של ספר יום הדין של קוני ויליס, הוצאת אופוס הוציאה לאור מהדורה חדשה, ואנחנו שמחים להזמין אתכם.ן לקרוא את הפרק הראשון!
קריאה נעימה!
"יותר מכול זקוק הפעמונאי לא לכוח, אלא ליכולת להקפיד על ההקשה בפעמון בזמן. עליו למזג שני דברים אלה בתודעתו ולחרות אותם שם לנצח — הפעמונים והזמן, הפעמונים והזמן".
— רונאלד בליית
אייקנפילד
1
מר דַנוֶורתִ'י פתח את דלת המעבדה, ומיד התכסו משקפיו הבל.
"איחרתי?" שאל, שולף אותם בחטף וממצמץ אל מרי.
"סגור את הדלת", אמרה. "אני לא יכולה לשמוע אותך, מזמורי חג המולד מקימים רעש מחריד".
דנוורת'י סגר את הדלת, אבל צלילי "בואו כל הנאמנים" שבקעו מחצר הקמפוס לא נבלמו לחלוטין. "איחרתי?" שאל שוב.
מרי נענעה את ראשה. "החמצת רק את הנאום של גילכרייסט". היא נצמדה אל משענת הכיסא על מנת להניח לדנוורת'י להידחק דרכה ולהיכנס אל עמדת התצפית הצרה. היא כבר פשטה את מעילה ואת כובע הצמר והניחה אותם ואת סל הקניות הגדוש חבילות על הכיסא היחיד שנותר. שערה האפור היה סתור, כאילו טפחה עליו כדי להוסיף נפח לתסרוקתה לאחר שהסירה את כובעה. "נאום ארוך מאוד על מסע הבתולין בזמן של ימי הביניים", אמרה, "ועל מכללת ברייזנוז, שתופס מעתה את המקום ההולם אותו, כיהלום בכתר ההיסטוריה. יורד גשם עדיין?"
"כן", ענה, מנגב את משקפיו בצעיפו. הוא השחיל את זרועות המתכת על אוזניו וניגש אל מחיצת הזגוגית-דקה להתבונן ברשת. במרכז המעבדה ניצבה עגלה מנופצת, ומסביבה תיבות וארגזי עץ הפוכים. מעליהם השתלשלו מגני הביטחון של הרשת, מקופלים כמצנח מלמלה.
המנחה של קיוורין, לאטימר, שנראה זקן ותשוש נפש מן הרגיל, עמד ליד אחת התיבות. מונטויה עמדה ליד מערכת הבקרה לבושה בג'ינס ובמעיל מנומר והתבוננה בקוצר רוח בדיגיטלי שעל מפרק ידה. בדרי ישב מול מערכת הבקרה, מדפיס לתוכה משהו ומקמט מצח מול מסכי הצגים.
"איפה קיוורין?" שאל דנוורת'י.
"לא ראיתי אותה", ענתה מרי. "בוא שב, בבקשה ממך. הצניחה מתוכננת להתבצע רק בצהריים, ויש לי ספק רב אם הם יצליחו להעביר אותה אז. בעיקר אם גילכרייסט ישא עוד נאום".
היא כרכה את מעילה על משענת הכיסא שלה והניחה את סל הקניות הגדוש חבילות על הרצפה לרגליה. "אני כולי תקווה שזה לא ימשך כל היום. בשלוש אני מוכרחה לאסוף את הבן של האחיינית שלי, קולין, מהתחנה. הוא מגיע בתחתית".
היא חיטטה בסל הקניות שלה. "דיידרה, אחייניתי, יוצאת לחגים לקנט, והיא ביקשה ממני להשגיח עליו. אני מקווה מאוד שלא ירד גשם במשך כל הזמן שהוא כאן", אמרה, ממשיכה לחטט. "הוא בן שתים-עשרה, ילד נחמד, נבון מאוד, אם כי יש לו אוצר מילים מזעזע. כל דבר הוא נִמְקִי או אפוקליפטי. וחוץ מזה, דיידרה מרשה לו לזלול יותר מדי ממתקים".
היא המשיכה לנבור בתוך תכולת סל הקניות. "קניתי לו את זה לחג המולד". היא הרימה קופסה צרה, מפוספסת באדום ובירוק. "קיוויתי לסיים את יתר הקניות שלי לפני שאני מגיעה הנה, אבל ירד גשם שוטף, ואת המוסיקה המזעזעת של הקָריליון הדיגיטלי ברחוב היי אני מסוגלת לסבול רק לפרקי זמן קצרים".
היא פתחה את הקופסה ופרשה את נייר האריזה. "אין לי צל של מושג מה בנים בני שתים-עשרה לובשים בימינו, אבל צעיפים צריך תמיד, אתה לא חושב, ג'יימס? ג'יימס?"
הוא פנה לעברה והתיק מהצגים את עיניו הנעוצות בהם כמסונוורות. "מה?"
"אמרתי שצעיפים הם תמיד מתנת חג מולד מתאימה לבנים, אתה לא חושב?"
הוא הביט בצעיף שהרימה כדי לאפשר לו לבחון אותו. היה זה צעיף צמר משובץ, אפור כהה. כשהוא היה ילד, גם אם היו הורגים אותו הוא לא היה לובש דבר כזה, וזה היה לפני חמישים שנה. "כן", אמר ושב אל הזגוגית-דקה.
"מה העניין, ג'יימס? קרה משהו?"
לאטימר הרים תיבה קטנה מלופפת נחושת ואחר כך התבונן סביבו בפיזור נפש, כאילו שכח מה רצה לעשות בה. מונטויה הציצה בקוצר רוח בדיגיטלי שלה.
"איפה גילכרייסט?" שאל דנוורת'י.
"הוא יצא משם", אמרה מרי, מצביעה על הדלת בירכתי הרשת. "הוא נשא דברים על מקומם של ימי הביניים בהיסטוריה, שוחח קצת עם קיוורין, הטכנאי הריץ כמה בדיקות, ואחר כך גילכרייסט וקיוורין יצאו דרך הדלת הזאת. אני מניחה שהוא עדיין נמצא איתה שם, מכין אותה".
"מכין אותה", הפטיר דנוורת'י.
"ג'יימס, בוא שב בבקשה וספר לי מה קרה", אמרה, תוחבת את הצעיף חזרה לקופסה ואת הקופסה חזרה אל סל הקניות. "ואיפה אתה היית? ציפיתי שתהיה כאן כשאני אגיע. אחרי הכול, קיוורין היא התלמידה החביבה עליך".
"ניסיתי להשיג את ראש הפקולטה להיסטוריה", אמר דנוורת'י, מבטו נעוץ במסכי הצגים.
"את בייסינגיים? חשבתי שהוא יצא לאיזה מקום לחופשת חג המולד".
"הוא באמת יצא, ובהיעדרו הצליח גילכרייסט לתמרן את עצמו למינוי של ממלא מקום, כדי שהוא יוכל לפתוח את ימי הביניים למסע בזמן. הוא ביטל את הדירוג הכוללני עשר וקבע באופן שרירותי דירוג לכל אחת מהמאות. את יודעת איזה דירוג הוא קבע למאה הארבע-עשרה? שש. שש! לו בייסינגיים היה כאן, הוא בשום אופן לא היה מרשה לו. אבל האיש נעלם כאילו האדמה בלעה אותו". הוא הביט במרי בתקווה. "אולי את יודעת איפה הוא?"
"לא", אמרה. "איפשהו בסקוטלנד, אני חושבת".
"איפשהו בסקוטלנד", אמר במרירות. "ובינתיים גילכרייסט שולח את קיוורין למאה שהיא ללא ספק עשר, למאה שהיו בה חזירית ודבר ושהעלתה את ז'אן ד'ארק על המוקד".
הוא הביט בבדרי, שדיבר עכשיו אל תוך אוזן מערכת הבקרה. "אמרת שבדרי הריץ בדיקות. איזה מין בדיקות? אישור נקודות ציון? ניבוי שדה?"
"אני לא יודעת". היא הניעה את ידה בתנועה ערטילאית לעבר הצגים, שעליהם מערכי מספרים וטורי ספרות משתנים ללא הרף. "אני רק רופאה, לא טכנאית רשת. היה נדמה לי שאני מכירה את הטכנאי. הוא לא מבייליול?"
דנוורת'י הנהן. "הוא הטכנאי הכי טוב בבייליול", אמר, מתבונן בבדרי שהקיש על קלידי מערכת הבקרה, קליד אחר קליד, עיניו נעוצות בקריאות המשתנות. "כל הטכנאים של ניו קולג' יצאו לחופשה. גילכרייסט תכנן להשתמש במתלמד משנה ראשונה שעוד אף פעם לא הריץ צניחה מאוישת. מתלמד שנה ראשונה לצניחת מרחק! שכנעתי אותו להשתמש בבדרי. אם אני לא יכול למנוע את הצניחה הזאת, לפחות אני יכול לדאוג שיריץ אותה טכנאי מיומן".
בדרי העיף מבט מרוכז במסך, שלף מכיסו מונה ופנה לעבר העגלה.
"בדרי!" קרא דנוורת'י.
לא ניכר בבדרי שהוא שמע. הוא פסע סביב הארגזים והתיבות, מתבונן במונה. הוא הזיז את אחת התיבות מעט שמאלה.
"הוא לא יכול לשמוע אותך", אמרה מרי.
"בדרי", צעק. "אני מוכרח לדבר איתך".
מרי קמה. "הוא לא יכול לשמוע אותך, ג'יימס", אמרה. "המחיצה אטימה לקול".
בדרי אמר דבר-מה ללאטימר, שהמשיך להחזיק את התיבה המלופפת נחושת. לאטימר נראה מבוהל. בדרי לקח ממנו את התיבה והניח אותה על הרצפה, על גבי סימון בגיר.
דנוורת'י תר סביבו אחר מיקרופון. הוא לא מצא. "איך שמעת את הנאום של גילכרייסט?" שאל את מרי.
"גילכרייסט לחץ על כפתור, שם בפנים", ענתה, מצביעה על לוח מתגים שהיה קבוע בקיר ליד הרשת.
בדרי חזר וישב מול מערכת הבקרה ודיבר אל האוזן. מגני הרשת החלו לרדת למקומם. בדרי אמר משהו נוסף, והם שבו התרוממו למקום שממנו באו.
"הוריתי לבדרי לערוך בדיקה חוזרת לכל דבר, לרשת, לחישובים של המתלמד, לכל דבר", אמר, "ולבצע מיד ביטול צניחה במקרה שהוא מוצא טעות כלשהי, ולא חשוב מה גילכרייסט יגיד".
"אבל מובן מאליו שגילכרייסט לא יעמיד את קיוורין בסכנה", מחתה מרי. "הוא אמר לי שהוא נקט כל אמצעי זהירות —"
"כל אמצעי זהירות! הוא לא הריץ סיורי מבחן מוקדמים וגם לא אימות פרמטרים. אנחנו עשינו שנתיים של לא-מאוישים במאה העשרים לפני ששלחנו לשם מישהו. הוא לא עשה בכלל. בדרי אמר לו שהוא צריך לדחות את הצניחה עד שהוא יוכל לבצע לפחות לא-מאוישת אחת, והוא במקום זה הקדים את הצניחה ביומיים. האיש הזה הוא לא יוצלח גמור".
"אבל הוא הסביר למה הצניחה צריכה להתבצע דווקא היום", אמרה מרי. "בנאום שלו. הוא אמר שבמאה הארבע-עשרה האנשים לא הקדישו תשומת לב לתאריכים, פרט לעונות של זריעה וקציר ולימים הקדושים של הכנסייה. הוא אמר שבסביבות חג המולד היה הריכוז הכי גבוה של ימים קדושים, ולכן ימי הביניים החליטו לשלוח את קיוורין עכשיו, כדי שהיא תוכל לנצל את חודש ההתגלות לפני חג המולד על מנת שתוכל לקבוע את המיקום שלה בזמן ולהבטיח שהיא תהיה בצניחה בעשרים ושמונה בדצמבר".
"אין שום קשר בין זה שהוא שולח אותה עכשיו לבין חודש ההתגלות והימים הקדושים", אמר, מתבונן בבדרי. הוא חזר להקיש על קליד אחד אחר קליד ולקמט את מצחו. "הוא יכול לשלוח אותה בשבוע הבא ולהשתמש בחג ההתגלות עצמו כתאריך מפגש. הוא יכול להריץ לא מאוישים במשך שישה חודשים ואחר כך לשלוח אותה בפער-זמן. גילכרייסט שולח אותה עכשיו מפני שבייסינגיים יצא לחופשה ואין מי שיכול למנוע את זה ממנו".
"אבוי", אמרה מרי. "גם לי היה נדמה שהוא נחפז מדי. כשאמרתי לו לכמה זמן אני צריכה את קיוורין במרפאה, הוא ניסה לשכנע אותי לוותר. הייתי צריכה להסביר שיעבור זמן עד שההרכבות שלה יתחילו להיות יעילות".
"מפגש בעשרים ושמונה בדצמבר", אמר דנוורת'י במרירות. "ברור לך איזה יום קדוש זה? 'משתה טבח התמימים'. ולאור אופן ההרצה של הצניחה הזאת, יכול להיות שזה בדיוק היום המתאים".
"למה אתה לא יכול למנוע את הצניחה?" שאלה מרי. "אתה לא יכול לאסור על קיוורין לצאת? אתה המנחה שלה".
"לא", השיב, "אני לא המנחה שלה. היא סטודנטית של ברייזנוז. לאטימר הוא המנחה שלה". הוא נופף יד לעבר לאטימר, שחזר והרים את התיבה המלופפת נחושת ובהה בה בפיזור נפש. "היא באה לבייליול וביקשה ממני להנחות אותה באופן בלתי רשמי".
הוא הסתובב ונעץ מבט עיוור בזגוגית-דקה. "אמרתי לה אז שהיא לא יכולה לצאת".
קיוורין באה לפגישה איתו כשהייתה סטודנטית שנה ראשונה. "אני רוצה לצאת לימי הביניים", אמרה אז. גובהה לא הגיע אפילו למטר וחצי, ושערה הבהיר היה קלוע לצמות. היא נראתה צעירה מדי אפילו מכדי לחצות את הכביש בעצמה.
"את לא יכולה", הוא אמר לה, המשגה הראשון שלו. היה עליו לשלוח אותה חזרה לימי הביניים, לומר לה שעליה לדון בכך עם המנחה שלה. "ימי הביניים סגורים. יש להם דירוג עשר".
"עשר כוללני", אמרה קיוורין, "ומר גילכרייסט אומר שזה לא מגיע להם. הוא אומר שהדירוג הזה לא יחזיק מעמד בניתוח של כל שנה ושנה לחוד. הוא מבוסס על שיעור התמותה של האנשים באותה תקופה, שנבע בעיקר מתזונה לקויה ומהיעדר תמיכה רפואית. הדירוג לא יהיה עד כדי כך גבוה להיסטוריון שיקבל חיסון נגד מחלות. מר גילכרייסט מתכנן לפנות לפקולטה להיסטוריה בבקשה לבצע הערכה מחודשת של הדירוג ולפתוח חלק מהמאה הארבע-עשרה".
"אני לא מעלה על דעתי שהפקולטה להיסטוריה תפתח מאה שהתרחשו בה לא רק המוות השחור וכולרה, אלא גם 'מלחמת מאה השנים'", אמר דנוורת'י.
"אבל יכול להיות שהם יפתחו, ואם הם יפתחו, אני רוצה לצאת".
"זה בלתי אפשרי", הוא אמר. "אפילו אם היא תיפתח, ימי הביניים לא ישלחו אישה. במאה הארבע-עשרה אישה בגפה הייתה דבר שלא יעלה על הדעת. רק נשים מהמעמד הנמוך ביותר הסתובבו לבדן, והן היו טרף קל לכל גבר או חיה שהזדמנו בדרכן. נשים ממעמד האצולה או אפילו מהמעמד הבינוני המתפתח היו תמיד מלוות באבותיהן או בבעליהן או במשרתיהן, בדרך כלל בכל השלושה, וגם לולא היית אישה, את סטודנטית לתואר ראשון. המאה הארבע-עשרה מסוכנת מכדי שימי הביניים ישקלו לשלוח סטודנטית לתואר ראשון. הם היו שולחים היסטוריון מנוסה".
"זה לא יותר מסוכן מאשר המאה העשרים", אמרה קיוורין. "גז חרדל ותאונות מכוניות ופצצות מדויקות. לפחות אף אחד לא יזרוק עלי פצצה. ולאיזה היסטוריון יש ניסיון בימי הביניים? לאף אחד אין ניסיון מעשי בשדה, וההיסטוריונים של המאה העשרים שיש לך כאן בבייליול לא יודעים שום דבר על ימי הביניים. אף אחד לא יודע שום דבר. אין כמעט שום תיעוד, חוץ מאשר רשומות של קהילות ומצבות משלמי מסים, ולאף אחד אין מושג איך בכלל היו החיים שלהם. בגלל זה אני רוצה לצאת. אני רוצה ללמוד עליהם, איך הם חיו, איזה מין בני אדם הם היו. אתה לא מוכן לעזור
לי?"
בסופו של דבר הוא אמר, "צר לי, אבל תצטרכי לדבר על זה עם ימי הביניים", אך הוא איחר את המועד.
"כבר דיברתי איתם", היא אמרה. "גם הם לא יודעים שום דבר על ימי הביניים. כלומר, הם לא יודעים שום דבר מעשי. מר לאטימר מלמד אותי אנגלית תיכונה, אבל הכול זה נטיות של כינויי גוף וחילופי אימות קריאה. הוא לא לימד אותי להגיד שום דבר".
"אני צריכה להכיר את השפה ואת המנהגים", אמרה, רוכנת מעל המכתבה של דנוורת'י. "ואת הכסף ואת נימוסי השולחן ועוד כל מיני דברים. ידעת שהם לא השתמשו בצלחות? הם השתמשו בכיכרות לחם שטוחות, מעין פנכות עשויות לחם, וכשהם גמרו לאכול את הבשר, הם בצעו את פנכות הלחם האלה לחתיכות ואכלו אותן. אני צריכה שמישהו ילמד אותי דברים כאלה, כדי שאני לא אעשה שגיאות".
"אני היסטוריון של המאה העשרים, לא מומחה לימי הביניים. לא עסקתי בימי הביניים כבר ארבעים שנה".
"אבל אתה יודע איזה מין דברים אני צריכה לדעת. אני יכולה לחפש עליהם חומר וללמוד עליהם, אם אתה רק תגיד לי מה הם".
"מה בקשר לגילכרייסט?" שאל, אם כי גילכרייסט נחשב בעיניו לשוטה המגזים בערך עצמו.
"הוא עובד על הדירוג המחודש ואין לו זמן".
ומה יועיל לו הדירוג המחודש אם אין לו היסטוריונים לשלוח? חשב דנוורת'י. "מה בקשר למונטויה, הפרופסור האורחת מאמריקה? היא לא עובדת על חפירה של אתר מימי הביניים ליד וויטני? היא אמורה לדעת משהו על המנהגים".
"גם לגברת מונטויה אין זמן. היא עסוקה מדי בניסיונות לגייס אנשים שיעבדו בחפירות סקדנגייט. אתה לא מבין? הם לא יכולים להועיל. אתה היחיד שיכול לעזור לי".
היה עליו לומר, "בכל אופן הם שייכים לסגל המרצים של ברייזנוז, ואני לא", אלא שבמקום זה הוא נהנה הנאה מרושעת לשמוע מפיה את הדעה שבה החזיק זה מכבר, שלאטימר הוא כבר זקן עובר בטל, ושמונטויה היא ארכיאולוגית מתוסכלת, ושגילכרייסט איננו מסוגל להכשיר היסטוריונים. הוא היה להוט לנצל אותה כדי להראות לימי הביניים איך עושים את זה.
"נצטרך לתגבר אותך במתורגמן", אמר אז. "ואני רוצה שתלמדי לטינית כנסייתית, צרפתית נורמנית וגרמנית עתיקה, נוסף על האנגלית התיכונה של מר לאטימר", והיא מיד שלפה עיפרון ומחברת מכיסה והחלה להכין רשימה.
"את תזדקקי לניסיון מעשי בעבודה חקלאית — חליבת פרה, איסוף ביצים, גידול ירקות", אמר, מונה אותם על אצבעותיו. "השיער שלך לא ארוך מספיק. תצטרכי לקחת קורטיקסידילים. את צריכה ללמוד לטוות בפלך, לא בגלגל טווייה. גלגל הטווייה עדיין לא הומצא אז. ואת צריכה ללמוד לרכב על סוס".
הוא השתתק, מתעשת סוף כל סוף. "את יודעת מה את צריכה ללמוד?" אמר, מתבונן בה, כשהיא רכונה בכובד ראש על הרשימה שהיא מכינה, צמותיה משתלשלות מעל כתפיה. "איך לטפל בפצעים פתוחים ובפצעים מזוהמים, איך להכין גופה של ילד לקבורה, איך לחפור קבר. שיעור התמותה יישאר ברמה עשר, גם אם גילכרייסט יצליח להשיג את שינוי הדירוג. תוחלת החיים הממוצעת במאה הארבע-עשרה הייתה שלושים ושמונה שנים. אין לך מה ללכת לשם".
קיוורין הרימה את עיניה, עפרונה תלוי מעל הנייר. "לאן אני צריכה ללכת כדי להסתכל בגופות של מתים?" שאלה בכובד ראש. "לחדר המתים? אולי אני צריכה לברר אצל ד"ר אהרנס במרפאה?"
"אמרתי לה שהיא לא יכולה לצאת", אמר דנוורת'י, עדיין בוהה בעיוורון בזגוגית. "אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע".
"אני יודעת", אמרה מרי. "גם לי היא לא הייתה מוכנה לשמוע".
דנוורת'י התיישב לידה כשאבריו מאובנים. הגשם וניסיונות המרדף אחר בייסינגיים החמירו את השיגרון שלו. הוא היה עדיין לבוש במעיל עליון. הוא פשט אותו והתיר את הצעיף שהיה כרוך לצווארו.
"רציתי לצרוב לה את האף", אמרה מרי. "אמרתי לה שהריחות של המאה הארבע-עשרה עלולים למנוע ממנה לתפקד, שבימינו אנחנו כבר לא רגילים לצואה ולבשר מקולקל ולריקבון. אמרתי לה שבחילה עלולה לחבל משמעותית בכושר התפקוד שלה".
"אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע", אמר דנוורת'י.
"נכון".
"ניסיתי להסביר לה שימי הביניים היו מסוכנים, ושגילכרייסט לא נקט מספיק אמצעי זהירות, והיא אמרה לי שאני דואג ללא סיבה".
"אולי זה נכון", אמרה מרי. "אחרי הכול, בדרי הוא זה שמריץ את הצניחה, לא גילכרייסט, ואמרת שהוא יבצע ביטול במקרה שתתעורר בעיה".
"כן", אמר, צופה בבדרי מבעד לזגוגית. הוא הדפיס שוב, קליד אחד בכל פעם, עיניו נעוצות בצגים. בדרי היה לא רק הטכנאי הטוב ביותר בבייליול, אלא באוניברסיטה כולה. והוא הריץ עשרות צניחות רחוקות.
"וקיוורין מוכנה מצוין", אמרה מרי. "אתה הנחית אותה, ובמשך כל החודש האחרון אני הכנתי אותה מבחינה גופנית במרפאה. היא מוגנת מפני כולרה וטיפוס ומכל דבר אחר שהיה נפוץ בשנת 1320, ודרך אגב, דווקא הדבר, שמפניו אתה חושש כל-כך, עוד לא היה נפוץ אז. באנגליה לא היו מקרי דבר עד שהמוות השחור הגיע, בשנת 1348. הוצאתי לה את התוספתן ותגברתי את המערכת החיסונית שלה. נתתי לה את הטווח המלא של הרכבות אנטי-ויראליות והשתלמות קצרה ברפואת ימי הביניים. והיא בעצמה עשתה הרבה עבודת הכנה. בזמן השהות שלה במרפאה היא למדה על עשבי מרפא".
"אני יודע", אמר דנוורת'י. היא הקדישה את חופשת חג המולד הקודמת לשינון מיסות בלטינית ולמדה לארוג ולרקום, והוא לימד אותה כל דבר שרק עלה על דעתו. אך האם די בכך כדי להגן עליה מפני סוס דורס, מאונס בידי אביר שיכור השב לביתו ממסעות הצלב? בשנת 1320 עדיין שרפו בני אדם על המוקד. אין חיסון שיגן עליה מפניהם או מפני מישהו שיראה אותה עוברת ויחליט שהיא מכשפה.
הוא חזר להסתכל מבעד לזגוגית-דקה. לאטימר הרים את התיבה בפעם השלישית ושוב הניח אותה. מונטויה הציצה שוב בשעונה. הטכנאי הקיש על הקלידים וקימט את מצחו.
"הייתי צריך לסרב להנחות אותה", אמר. "עשיתי את זה רק כדי להוכיח קבל עם ועדה שגילכרייסט הוא לא יוצלח גמור".
"שטויות", אמרה מרי. "עשית את זה מפני שהיא קיוורין. היא אתה במהדורה חדשה — פיקחית, בעלת תושייה, נחושה בדעתה".
"אני מעולם לא הייתי פזיז עד כדי כך".
"ועוד איך היית. אני זוכרת איך פעם מיהרת לבליץ בלונדון ונפלו לך פצצות על הראש. ונדמה לי שאני זוכרת גם אירוע מסוים שהיה קשור לספרייה הבודליאנית —"
דלת חדר ההכנה נפתחה לרווחה, וגילכרייסט וקיוורין נכנסו לחדר. קיוורין מחזיקה את שמלותיה הארוכות ופוסעת מעל התיבות המפוזרות. היא הייתה לבושה בגלימה הלבנה בעלת בטנת פרוות הארנבת ובשמלנית הכחולה עזת הצבע, אותה באה להראות לו אתמול. היא סיפרה לו שהגלימה נארגה ביד. היא נראתה כמו שמיכת צמר ישנה שמישהו כרך סביב כתפיה, ושרוולי השמלנית היו ארוכים מדי. הם כמעט כיסו את ידיה. שערה הארוך הבהיר היה משוך לאחור בעזרת רצועת בד וגלש על כתפיה. היא עדיין נראתה צעירה מכדי לחצות את הכביש בעצמה.
דנוורת'י נעמד, מוכן להלום שוב בזגוגית ברגע שהיא תביט לעברו, אך היא נעמדה בין התיבות הפזורות בערבוביה, פניה עדיין מוסבות ממנו בחלקן, התבוננה בסימונים על הרצפה, פסעה פסיעות אחדות לפנים וסידרה סביבה את שמלותיה הנשרכות אחריה.
גילכרייסט ניגש אל בדרי, אמר לו משהו והרים צג נישא, שהיה מונח על גבי מערכת הבקרה. הוא החל לסמן פריטים בנעיצות מהירות של עט-אור.
קיוורין אמרה לו דבר-מה והצביעה על התיבה המלופפת נחושת. מונטויה הזדקפה בקוצר רוח מרכינתה מעל כתפו של בדרי וניגשה אל קיוורין, מנענעת בראשה לשלילה. קיוורין אמרה משהו נוסף, ביתר תקיפות, ומונטויה כרעה על ברכיה והזיזה את התיבה סמוך יותר לעגלה.
גילכרייסט בדק פריט נוסף ברשימתו. הוא אמר דבר-מה ללאטימר, ולאטימר הלך והביא קופסת מתכת שטוחה ונתן אותה לגילכרייסט. גילכרייסט אמר דבר-מה לקיוורין, והיא הרימה את כפות ידיה השטוחות והצמודות אל מול חזה. היא הרכינה את ראשה מעליהן והחלה לדבר.
"הוא הורה לה להתאמן בתפילה?" אמר דנוורת'י. "זה דווקא יועיל לה, כי יכול להיות שעזרת אלוהים תהיה העזרה היחידה שהיא תקבל בצניחה הזאת".
"הם בודקים את השתל", אמרה מרי.
"איזה שתל?"
"מקליטון שבב מיוחד, כדי שהיא תוכל לתעד את עבודת השדה שלה. רוב הזמנאים לא יודעים לקרוא ולכתוב, לכן השתלתי במפרק יד אחד אוזן ואנלוגי לדיגיטלי וזיכרון במפרק היד השני. היא מפעילה אותו על-ידי לחיצת כריות כפות הידיים זו אל זו. כשהיא מדברת לזה, נראה כאילו היא מתפללת. לשבבים יש קיבולת של 2.5 ג'יגה-בייט, כדי שהיא תוכל להקליט את התצפיות שלה במהלך כל השבועיים וחצי".
"היית צריכה להשתיל גם איתורון, כדי שהיא תוכל להזעיק עזרה".
גילכרייסט התעסק בקופסת המתכת השטוחה. הוא נענע בראשו ואחר כך הרים מעט את ידיה השלובות של קיוורין. השרוול הארוך הופשל מיד. ידה הייתה חתוכה. חוט חום ודקיק של דם קרוש נמתח לאורך החתך.
"משהו קרה", אמר דנוורת'י ופנה אל מרי. "היא נפצעה".
קיוורין שוב דיברה אל ידיה. גילכרייסט הנהן. קיוורין הביטה בו, ראתה את דנוורת'י והבזיקה אליו חיוך מתרונן. גם רקתה זבה דם. שערה תחת רצועת הבד היה מדובלל מדם. גילכרייסט הרים את עיניו, הבחין בדנוורת'י ומיהר אל מחיצת הזגוגית-דקה. הוא נראה נרגז.
"היא עוד לא הספיקה לצאת, והם כבר הניחו לה להיפצע!" דנוורת'י הלם בשמשה.
גילכרייסט ניגש אל הלוח הקבוע בקיר, הקיש על לחצן ואחר כך קרב ועמד מול דנוורת'י. "מר דנוורת'י", אמר. הוא הנהן אל מרי. "ד"ר אהרנס. אני שמח שהחלטתם לבוא להיפרד מקיוורין". את שתי המילים האחרונות ביטא בשמץ של הדגשה, לפיכך נשמעו כאיום.
"מה קרה לקיוורין?" שאל דנוורת'י.
"קרה?" אמר גילכרייסט בנימת הפתעה. "מה זאת אומרת?"
קיוורין פנתה לכיוון המחיצה, מחזיקה את חצאית השמלנית שלה ביד מדממת. על לחיה הסתמנה חבורה אדמדמה.
"אני רוצה לדבר איתה", אמר דנוורת'י.
"לצערי אין לנו זמן", אמר גילכרייסט. "אנחנו חייבים לעמוד בלוח הזמנים".
"אני דורש לדבר איתה".
גילכרייסט חשק את שפתיו, ושני קמטים לבנים הופיעו משני צידי אפו. "אם יורשה לי להזכיר לך, מר דנוורת'י", אמר בקרירות, "הצניחה הזאת היא של ברייזנוז, לא של בייליול. אני כמובן מעריך את הסיוע שנתת לנו כשהשאלת לנו את הטכנאי שלכם, ואני מכבד את שנות הניסיון הרבות שלך כהיסטוריון, אבל אני מבטיח לך שהכול מתנהל כשורה".
"אז למה ההיסטוריונית שלך פצועה עוד קודם שהיא יצאה?"
"הו, מר דנוורת'י, אני כל-כך שמחה שבאת", אמרה קיוורין, קרבה אל השמשה. "חששתי שלא תהיה לי אפשרות להגיד לך שלום. זה לא מלהיב?"
מלהיב. "את שותתת דם", אמר דנוורת'י. "מה קרה לך?"
"שום דבר", אמרה קיוורין, נוגעת ברקתה ברפרוף ולאחר מכן מתבוננת באצבעותיה. "זה חלק מהתחפושת". היא העבירה את מבטה אל מרי. "ד"ר אהרנס, גם את באת. אני ממש שמחה".
מרי קמה, עדיין מחזיקה בסל הקניות שלה. "אני רוצה לראות את ההרכבה האנטי-ויראלית שלך", אמרה. "היו לך תגובות נוספות חוץ מההתנפחות? אולי גירוד?"
"הכול בסדר, ד"ר אהרנס", אמרה קיוורין. היא הפשילה את השרוול, ומיד הניחה לו ליפול שוב, לפני שהיה ביכולתה של מרי להתבונן היטב בצד הפנימי של זרועה. על אמת זרועה של קיוורין הייתה חבורה נוספת, שכבר החלה להשחיר ולהכחיל.
"נדמה לי שהשאלה הנכונה היא למה היא מדממת", אמר דנוורת'י.
"זה חלק מהתחפושת, אמרתי לך. אני איזבל דה בּוֹבְרִיֶיה, ושודדי דרכים כביכול התנפלו עלי בדרך", אמרה קיוורין. היא הסתובבה והורתה על הארגזים ועל העגלה המנופצת. "החפצים שלי נגנבו, ואותי השאירו כי חשבו שאני מתה. ממך קיבלתי את הרעיון, מר דנוורת'י", אמרה בתוכחה.
"אני בשום פנים ואופן לא הצעתי שתצאי פצועה וחבולה", אמר דנוורת'י.
"דם מלאכותי היה לא מעשי", אמר גילכרייסט. "בהסתברות לא היו יכולים לתת לנו סיכויים מובהקים סטטיסטית שאף אחד לא יטפל בפצעים שלה".
"ולא עלה על דעתך להשתמש בשכפול פצע ריאליסטי? במקום זה שברת לה את הראש?" אמר דנוורת'י בכעס.
"מר דנוורת'י, תרשה לי להזכיר לך —"
"שזה מבצע של ברייזנוז, ולא של בייליול? אתה צודק, ועוד איך. אם זה היה מבצע של המאה העשרים, היינו מנסים להגן על ההיסטוריונית מפציעה, לא לפצוע אותה בעצמנו. אני רוצה לדבר עם בדרי. אני רוצה לדעת אם הוא ערך בדיקה חוזרת לחישובים של המתלמד".
שפתיו של גילכרייסט נחשקו. "מר דנוורת'י, מר צָ'אדְרִי הוא אולי הטכנאי שלך, אבל הצניחה היא שלי. אני מבטיח לך ששקלנו כל אי ודאות אפשרית —"
"זאת בסך הכול שריטה", אמרה קיוורין. "זה אפילו לא כואב. אני בסדר גמור, באמת. אל תתרגז, מר דנוורת'י. הרעיון להיות פצועה היה שלי. נזכרתי במה שאתה אמרת, שאישה בימי הביניים הייתה פגיעה מאוד, וחשבתי שזה רעיון מוצלח להיראות פגיעה יותר ממה שאני באמת".
את לא יכולה להיראות פגיעה יותר ממה שאת, חשב דנוורת'י.
"אם אני אעמיד פנים שאיבדתי את ההכרה, אני אוכל לשמוע מה האנשים מדברים עלי, והם לא ישאלו יותר מדי שאלות על מי אני, כי יהיה ברור ש —"
"הגיע הזמן שתעברי לתנוחה", אמר גילכרייסט וניגש באיום אל לוח הלחצנים שעל הקיר.
"אני באה", אמרה קיוורין ולא זעה.
"אנחנו מוכנים לחבר את הרשת".
"אני יודעת", אמרה בתקיפות. "אני כבר באה. אני רק נפרדת ממר דנוורת'י ומד"ר אהרנס".
גילכרייסט הנהן קצרות ושב אל העגלה השבורה ואל החפצים הפזורים. לאטימר שאל אותו דבר-מה, והוא השיב ברוגז.
"מה נדרש במעבר לתנוחה?" שאל דנוורת'י. "שהוא יוריד עלייך אלה כי בהסתברות אמרו לו שמבחינה סטטיסטית קיים סיכוי שמישהו לא יאמין שאת באמת איבדת את ההכרה?"
"אני צריכה לשכב על הרצפה ולעצום עיניים", אמרה קיוורין בחיוך רחב. "אל תדאגו".
"אין שום סיבה שלא תחכו עד מחר כדי שלפחות יהיה לבדרי זמן להריץ אימות פרמטרים", אמר דנוורת'י.
"אני רוצה לראות שוב את ההרכבה", אמרה מרי.
"אולי אתם שניכם תפסיקו לרטון?" אמרה קיוורין. "ההרכבה שלי לא מגרדת, הפצע לא כואב, בדרי השקיע את כל הבוקר בהרצת בדיקות. אני יודעת שאתם שניכם מודאגים בגללי, אבל אל תדאגו. נקודת הצניחה היא על דרך המלך מאוקספורד לבאת', שלושה קילומטרים מסקנדגייט. אם אף אחד לא יעבור שם, אני אלך ברגל לכפר ואספר להם ששודדים התנפלו עלי. אחרי שאני אקבע את המיקום שלי, כדי שאני אוכל למצוא שוב את נקודת הצניחה". היא הרימה את ידה על הזגוגית. "אני רק רוצה להודות לשניכם על כל מה שעשיתם. הדבר שהכי רציתי בעולם הוא לצאת לימי הביניים, והרצון הזה מתגשם עכשיו".
"סביר מאוד שאחרי הצניחה תרגישי כאב ראש ולאות", אמרה מרי. "אלה תופעות לוואי של סחרחורת-זמן".
גילכרייסט חזר אל הזגוגית-דקה. "הגיע הזמן שתעברי לתנוחה", אמר.
"אני מוכרחה ללכת", אמרה, אוספת את חצאיותיה הכבדות. "תודה רבה רבה לשניכם. לא הייתי יוצאת בלי העזרה שקיבלתי מכם".
"להתראות", אמרה מרי.
"תהיי זהירה", אמר דנוורת'י.
"אני אהיה זהירה", אמרה קיוורין, אבל גילכרייסט כבר לחץ על לוח הלחצנים שבקיר, ודנוורת'י לא שמע אותה. היא חייכה, הרימה את ידה בנפנוף קל והלכה אל העגלה השבורה.
מרי חזרה לשבת והחלה לפשפש בסל הקניות בחיפוש אחר ממחטה. גילכרייסט הקריא פריטים מתוך הצג הנישא. קיוורין הנהנה על כל אחד מהם, והוא סימן אותם בעזרת העט-אור.
"מה יהיה אם היא תקבל הרעלת דם מהחתך על הרקה?" שאל דנוורת'י, שנשאר לעמוד ליד השמשה.
"היא לא תקבל הרעלת דם", אמרה מרי. "תגברתי את המערכת החיסונית שלה". היא מחטה את אפה.
קיוורין התווכחה עם גילכרייסט על משהו. התלמים הלבנים לאורך אפו הסתמנו בבירור רב. היא נענעה בראשה, וכעבור רגע הוא סימן את הפריט הבא בתנועה חטופה, כעוסה.
גילכרייסט וכל יתר ימי הביניים הם אולי בעלי יכולת מוגבלת, אבל לא כן קיוורין. היא למדה אנגלית תיכונה ולטינית כנסייתית ואנגלו-סקסונית. היא שיננה מיסות בלטינית ולמדה לבד לרקום ולחלוב פרות. היא זאת שהמציאה לעצמה זהות והציעה הסבר הגיוני להימצאותה לבדה בדרך בין אוקספורד לבאת', והיא מצוידת במתורגמן ובתאי גזע מחוזקים ואין לה תוספתן.
"היא תבצע את המשימה בהצלחה מרובה", אמר דנוורת'י. "והודות לה גילכרייסט ישתכנע שהשיטות של ימי הביניים הן לא מרושלות ומסוכנות".
גילכרייסט ניגש אל מערכת הבקרה ומסר לבדרי את הצג הנישא. קיוורין שילבה שוב את ידיה, הפעם קרוב יותר לפניה, פיה כמעט נוגע בהן, והחלה לדבר לתוכן.
מרי התקרבה ונעמדה ליד דנוורת'י, הממחטה בידה הקפוצה. "כשהייתי בת תשע-עשרה — אלוהים, זה היה לפני ארבעים שנה, זה לא נראה לי כל-כך מזמן — אחותי ואני טיילנו בכל מצרים", אמרה. "זה היה בתקופת המגפה העולמית. מסביבנו הכריזו על הסגר אחרי הסגר, והישראלים ירו באמריקנים בו במקום, אבל אנחנו לא התייחסנו לזה בכלל. אני לא חושבת שבכלל עלה על דעתנו שאולי אנחנו בסכנה, שאולי נידבק במחלה, או שניחשב לאמריקניות. רצינו לראות את הפירמידות".
קירווין הפסיקה להתפלל. בדרי עזב את מערכת הבקרה וניגש אליה. הוא דיבר איתה דקות ספורות, ההבעה הרצינית אינה מרפה מפניו לרגע. היא כרעה על ברכיה ולאחר מכן שכבה על צידה ליד העגלה והסתובבה, כך שהייתה שרועה פרקדן, זרועה האחת מוטלת מעבר לראשה ושמלותיה סתורות על רגליה. הטכנאי סידר את השמלות, שלף את מונה האור ופסע סביבה, חזר אל מערכת הבקרה, ודיבר אל האוזן. קיוורין שכבה ללא נוע, הדם שעל מצחה כמעט שחור תחת האור.
"הו, היא נראית צעירה כל-כך", אמרה מרי.
בדרי דיבר אל תוך האוזן, נעץ מבט בתוצאות על הצג, וחזר אל קיוורין. הוא פסע מעליה, פיסק את רגליה והתכופף לסדר את שרוולה. הוא לקח מידה, הזיז את זרועה כדי שתהיה על פניה, כאילו ניסתה להדוף מהלומה מידי תוקפיה, ומדד שוב.
"ראית את הפירמידות?" שאל דנוורת'י.
"מה?" אמרה מרי.
"כשהיית במצרים. כשעברת את כל המזרח התיכון בלי להתייחס לסכנה. הצלחת לראות את הפירמידות?"
"לא. ביום שנחתנו קהיר הייתה נתונה בהסגר". היא התבוננה בקיוורין השוכבת על הרצפה. "אבל ראינו את עמק המלכים".
בדרי הזיז את זרועה של קיוורין בחלקיק סנטימטר, עמד והביט בה בריכוז רגע קל, ואז שב למערכת הבקרה. גילכרייסט ולאטימר באו אחריו. מונטויה פסעה לאחור כדי לפנות לכולם מקום סביב הצג. בדרי דיבר אל אוזן הבקרה, והמגנים השקופים למחצה החלו לרדת למקומם, מכסים את קיוורין כהינומה.
"שמחנו שנסענו לשם", אמרה מרי. "חזרנו הביתה בלי אף שריטה".
המגנים נגעו בקרקע, משתלשלים כמעט כמו שמלותיה הארוכות מדי של קיוורין, ונעצרו.
"תהיי זהירה", לחש דנוורת'י. מרי נטלה את ידו.
לאטימר וגילכרייסט הסתודדו לפני המסך, צופים בהתפרצות המספרים הפתאומית. מונטויה העיפה מבט בדיגיטלי שלה. בדרי גחן לפנים ופתח את הרשת. האוויר בתוך המגנים ריצד בהתעבות פתאומית.
"אל תלכי", אמר דנוורת'י.
תעתיק מתוך ספר הדין
(000008 — 000242)
דיווח ראשון. 22 בדצמבר, 2054. אוקספורד. מכאן ואילך יובא תיעוד התצפיות ההיסטוריות שלי על החיים באוקספורדשייר, באנגליה, מה-13 בדצמבר, 1320, עד ה-28 בדצמבר, 1320 (על-פי הלוח הישן).
(הפסקה)
מר דנוורת'י, אני מכנה את הדיווח שלי "ספר יום הדין", מפני שהוא אמור לתעד את החיים בימי הביניים כפי שמתעד אותם הסקר המכונה בשם "ספר יום הדין", "הדומזדיי בוק", שערך וויליאם "הכובש", אם כי במקורו נועד הסקר להבטיח שוויליאם יקבל כל ליטרת זהב וכל מס שאריסיו חייבים לו.
אני מכנה את דיווחי בשם "ספר יום הדין", גם כי אני יודעת שהכינוי הזה היה מוצא חן בעיניך, מפני שאתה משוכנע לחלוטין שמשהו נורא עומד לקרות לי. אני צופה בך ברגע זה עומד באזור התצפית ומספר לד"ר אהרנס המסכנה על כל הסכנות האיומות שצופנת המאה הארבע-עשרה. אל תטרח. היא כבר הזהירה אותי מפני סחרחורת-זמן ומפני כל מחלות ימי הביניים בפירוט מזעזע, אם כי אני אמורה להיות מחוסנת מפניהן. והיא הזהירה אותי גם מפני שכיחות האונס במאה הארבע-עשרה. וכשאני אומרת לה שהכול יהיה בסדר גמור, גם היא לא מקשיבה לי. הכול יהיה בסדר גמור, מר דנוורת'י.
בזמן שתקשיב להקלטה איתה, לבטח כבר תדע את כל זה, וגם את זה שחזרתי בריאה ושלמה בהתאם ללוח הזמנים המתוכנן, לכן בוודאי לא אכפת לך שאני קצת מתלוצצת על חשבונך. אני יודעת שאתה רק דואג לשלומי, ואני יודעת מצוין שללא העזרה וללא ההכנה שקיבלתי ממך, לא הייתי חוזרת בריאה ושלמה ואולי לא הייתי חוזרת בכלל.
לכן אני מקדישה את "ספר יום הדין" לך, מר דנוורת'י. לולא אתה, לא הייתי עומדת כאן בשמלנית ובגלימה, מדברת אל המקליטון, מחכה לבדרי ולמר גילכרייסט, שיסיימו את החישובים האינסופיים שלהם, ומתחננת שימהרו כבר, כדי שאני אוכל לצאת.
(הפסקה)
אני כאן.
