בואו לקרוא את "המתכת האחת עשרה" – הסיפור הראשון מתוך הארקאנום נחשף: אוסף סיפורי הקוסמיר
"המתכת האחת עשרה" הופיע לראשונה בחוברת משחק התפקידים של "הערפילאים". סנדרסון התחייבת לכתוב סיפור קצר שייכנס לתוך ספר המשחק, שיהיה מיועד למעריצי הסדרה.
סנדרסון ידע שרצה לכתוב סיפור על קלסייר, והבחירה המתבקשת הייתה לספר על התקופה שבה התאמן כערפילאי. דמות נוספת שמוזכרת בסדרת הספרים ומופיעה בסיפור הזה הוא גמל, כי זה חלק מהסיפור המתאר כיצד תמרן את קלסייר לעשות את מה שעשה בספר הראשון של הטרילוגיה.
אבל ניתן לקרוא את הסיפור הזה גם לפני שקראתם את טרילוגיית הערפילאים הראשונה. כיוון שהסיפור נכתב עבור משחק, סנדרסון (שחקן תפקידים בעצמו, בעברו) שיער שיקראו אותו גם שחקנים שמעולם לא קראו את הסדרה. לכן, אחת המטרות של הסיפור היא להציג את העולם לקוראים חדשים. כתוצאה מכך, הסיפור מתעכב על המכניקה של עולם הערפילאים הרבה יותר מהסיפורים האחרים באוסף הזה, המבוססים על ההנחה שכבר קראתם על העולם ועל הדמויות.
קריאה נעימה!
* * *
קֵלְסֵייר החזיק את פיסת הנייר הקטנה בין שתי אצבעותיו. הרוח ניסתה לחטוף ממנו את הנייר, אבל הוא החזיק אותו בכוח. התמונה לא הייתה טובה.
הוא ניסה לצייר אותה כמה עשרות פעמים, להעביר אל הנייר את התמונה שהייתה בראשו. התמונה המקורית הושמדה, הוא היה בטוח בזה. לא נותר לו דבר אחר שיזכיר אותה, דבר שיעזור לו לזכור איך היא נראתה. ולכן הוא ניסה, ללא הצלחה, לצייר את התמונה של הדבר שהיא אהבה יותר מכול.
פרח. ככה זה נראה. זה היה מיתוס, סיפור ילדים. חלום.
"אתה צריך להפסיק לעשות את זה," נהם חברו. "אני צריך למנוע ממך לצייר את הדברים האלה."
"אתה יכול לנסות," קלסייר אמר בשקט, קיפל את פיסת הנייר הקטנה בין שתי אצבעותיו והכניס אותה לכיס חולצתו. הוא ינסה שוב אחר כך. עלי הכותרת צריכים להיראות כמו מעין דמעות.
קלסייר הביט בקור רוח בגֶמֶל ואז חייך. זה היה חיוך קצת מאולץ. איך הוא מסוגל לחייך בעולם שהיא לא נמצאת בו?
קלסייר הוסיף לחייך. הוא יעשה את זה עד שזה ייראה לו טבעי. עד שקהות החושים שהייתה אצורה בתוכו כמו קשר הדוק תתחיל להיפרם והוא יתחיל להרגיש שוב. אם זה אפשרי בכלל.
זה אפשרי. בבקשה שזה יהיה אפשרי.
"בכל פעם שאתה מצייר את התמונות האלה, אתה חושב על העבר," הפטיר גמל. לאיש המבוגר היה זקן אפור ומדובלל והשיער על ראשו היה פרוע כל-כך עד שהוא נראה מטופח כאשר הרוח הצליפה בו וסתרה אותו לכל עבר.
"אתה צודק," אמר קלסייר. "אני לא מתכוון לשכוח אותה."
"היא בגדה בך. אתה צריך להמשיך הלאה." גמל לא חיכה לראות אם קלסייר ימשיך להתווכח איתו. הוא הסתלק. הוא בדרך כלל עשה את זה בזמן ויכוחים.
קלסייר לא עצם את עיניו כפי שרצה. הוא לא צרח בהתרסה נגד היום הגווע כפי שרצה. הוא הדחיק את מחשבותיו על בגידתה של מָארֵה. הוא לא היה צריך לספר לגמל את מחשבותיו הכמוסות.
אבל הוא סיפר. אי אפשר לשנות את זה.
קלסייר הרחיב את חיוכו עוד יותר. זה דרש מאמץ רב.
גמל הביט בו שוב. "אתה נראה מוזר כשאתה עושה את זה."
"זה כי אף פעם לא חייכת באמת, ערמת אפר זקנה שכמוך," אמר קלסייר והצטרף אל גמל ליד החומה הנמוכה בקצה הגג. הם הביטו מטה בעיר מנטיז העגמומית שהייתה כמעט כולה קבורה באפר. האנשים כאן בקצה הצפוני המרוחק של המשלט המערבי לא ידעו לנקות טוב כמו האנשים בלות'אדל.
קלסייר חשב שיהיה כאן פחות אפר — רחוק כל-כך מהרכסים הגדולים, היה רק הר אפר אחד בסביבה. באמת נראה שהאפר ירד בתדירות נמוכה יחסית. אבל עצם זה שאיש מהם לא פינה את האפר גרם לו להרגיש כאילו היה הרבה יותר אפר.
קלסייר כיווץ את ידו סביב קצה החומה. הוא מעולם לא אהב את החלק הזה במשלט המערבי. הבניינים כאן כאילו היו… נמסים. לא, זה לא היה המושג הנכון. הם היו מעוגלים מדי, בלי פינות, ורק לעיתים נדירות היו סימטריים — צד אחד של הבניין תמיד היה גבוה יותר או גבשושי יותר מהאחר.
עדיין, האפר היה דבר מוכר. הוא כיסה את הבניין כאן כמו בכל מקום אחר, ושיווה מראה שחור ואפור לכל דבר. שכבת אפר כיסתה את הרחובות, נצמדה לגגות הבניינים, נערמה בסמטאות. האפר שנפלט מהררי האפר נראה כמו פחם, הרבה יותר מהאפר שעלה ממדורה רגילה.
"מי מהן?" שאל קלסייר והעביר את מבטו אל ארבע המצודות שהתנשאו מעל גגות העיר. מנטיז הייתה עיר גדולה יחסית למשלט הזה, אבל היא כמובן לא הייתה דומה כלל ללות'אדל. לא היו ערים כמו לות'אדל. ובכל זאת, היא הייתה עיר מכובדת למדי.
"מצודת שזלר," אמר גמל והצביע על בניין גבוה ודקיק ליד מרכז העיר.
קלסייר הנהן. "שזלר. אוכל להיכנס פנימה בקלות. אצטרך תחפושת — בגדים יפים, כמה תכשיטים. אנחנו צריכים לאתר מקום שאוכל למכור בו חרוז אטיום — וחייט שמסוגל לסתום את הפה שלו."
גמל נחר בבוז.
"יש לי מבטא לות'אדלי," קלסייר אמר. "לפי מה ששמעתי פה, לורד שזלר ממש מאוהב באצולה הלות'אדלית. הוא יקבל בברכה מישהו שמציג את עצמו כיאות. הוא רוצה לטפח קשרים עם הבירה. אני —"
"אתה לא מדבר כמו אלומנטיקן," גמל קטע את דבריו בקולו הגס.
"אתה רוצה שאשתמש באלומנטיקה רגשית," אמר קלסייר. "להפוך אותו —"
גמל שאג פתאום והסתובב במהירות אל קלסייר. האדם המחוספס תפס בחולצתו של קלסייר, דחף אותו מטה, הטיח את גבו ברעפי הגג והתנשא מעליו. "אתה ערפילאי, לא איזה מרגיע מהרחוב שעובד תמורת כמה שבבים! אתה רוצה שייקחו אותך שוב? שהחיילים שלו ייקחו אותך בחזרה למקום שברחת ממנו? זה מה שאתה רוצה?"
קלסייר הביט בגמל, והערפילים התחילו להתערבל סביבם. לפעמים גמל הזכיר יותר חיה מאשר אדם. הוא התחיל למלמל לעצמו, כאילו מדבר עם חבר קרוב שקלסייר לא היה מסוגל לראות או לשמוע.
גמל רכן קרוב יותר אליו, עדיין ממלמל, נשימתו מצחינה, עיניו גדולות ומופרעות. האיש לא היה שפוי לגמרי. לא. הוא הגזים פה לטובה. לאיש הזה נותר חוט אחד של שפיות בראשו והוא עמד להיקרע בכל רגע.
אבל הוא היה הערפילאי היחיד שקלסייר הכיר, והוא יעשה כל מה שצריך לעשות כדי ללמוד ממנו. האפשרות האחרת היחידה שלו הייתה לקבל שיעורים מאיזה אציל.
"תקשיב לי טוב," אמר גמל, בקול שנשמע כמעט כמו תחינה. "פעם אחת תקשיב לי. אני רוצה ללמד אותך להילחם. לא איך לדבר. אתה כבר יודע לדבר. לא באנו לכאן כדי שתוכל להתנהג כמו איזה אציל, כמו פעם. אני לא מוכן לשמוע אותך מדבר על זה, בשום אופן לא. אתה ערפילאי. אתה לוחם."
"אשתמש בכל כלי שיש ברשותי."
"אתה לוחם! אתה רוצה ששוב יתפסו אותך בחולשתך, אתה רוצה שהם שוב ייקחו אותך?"
הפעם קלסייר שתק.
"אתה רוצה לנקום בהם? נכון?"
"כן," נהם קלסייר. משהו גדול ואפל התנועע בתוכו, חיה שהתעוררה בעקבות דבריו של גמל. היא הצליחה לחדור אפילו מבעד לקהות החושים שלו.
"אתה רוצה להרוג, נכון? בגלל כל מה שהם עשו לך ולחבריך? מפני שהם לקחו אותה ממך? נכון, בחור צעיר?"
"כן!" צעק קלסייר והבעיר את המתכות שלו, דוחף את גמל הרחק ממנו.
זיכרונות. חור שחור שבקירותיו ניצבו אבני בדולח חדות כלהבי תער. קולות יבבותיה כאשר מתה. הזעקות שלו כאשר שברו אותו. ריסקו אותו. קרעו אותו לגזרים.
הצרחות שלו כאשר הרכיב את עצמו מחדש.
"כן," הוא אמר וקם על רגליו, הפיוטר בוער בתוכו. הוא אילץ את עצמו לחייך. "כן, אני עומד לנקום בהם, גמל. אבל אעשה את זה בדרך שלי."
"ומהי בדיוק הדרך הזאת?"
קלסייר היסס לרגע.
החוויה הזאת הייתה חדשה עבורו. תמיד הייתה לו תוכנית. אפילו תוכניות בתוך תוכניות. אבל עכשיו, בלעדיה, ללא האנשים שלו… הניצוץ כבה, הניצוץ שתמיד דרבן אותו להשיג יותר ממה שחשבו שניתן לעשות. הניצוץ הזה הוביל אותו מתוכנית לתוכנית, משוד לשוד, מעושר לעושר.
אבל עכשיו הכול נעלם ובמקום הניצוץ הייתה פקעת אדירה של קהות חושים. הדבר היחיד שהוא הרגיש בזמן האחרון היה זעם, והזעם הזה לא היה מסוגל להוביל אותו הלאה.
הוא לא ידע מה לעשות. הוא שנא את זה. הוא תמיד ידע מה לעשות. אבל עכשיו….
גמל נחר בבוז. "אחרי שאסיים איתך תהיה מסוגל להרוג מאה אנשים במטבע אחד. תוכל למשוך חרב מידו של אדם ולהשתמש בה כדי להרוג אותו. תוכל למחוץ אדם בתוך השריון שלו ולעוף באוויר כמו הערפילים עצמם. אתה תהיה אל. אחרי שאסיים איתך, תוכל לבזבז את הזמן שלך על אלומנטיקה רגשית. אבל עכשיו, אתה הורג."
האדם המזוקן דילג בחזרה אל החומה והביט במצודה. קלסייר הדחיק את הכעס ושפשף את חזהו, במקום שבו נפגע כשנחת על הגג. ומשהו… מוזר התעורר בו. "איך אתה יודע מה עשיתי פעם, גמל?" הוא לחש. "מי אתה?"
מנורות וזרקורים האירו את הרחובות, אורם בוקע מתוך זגוגיות החלונות ומפלח את הערפילים. גמל התכופף ליד החומה ולחש שוב לעצמו. אם שמע את שאלתו של קלסייר, הוא התעלם ממנה.
"אתה צריך לשרוף את כל המתכות," אמר גמל אחרי שקלסייר התקרב אליו. קלסייר החניק את התגובה על כך שהוא לא רוצה לבזבז אותן. הוא כבר הסביר לו פעם שכאשר היה ילד מקרב הסקאא הוא למד לחסוך במשאבים. גמל צחק לשמע דבריו. באותו הזמן קלסייר חשב שגמל צחק מפני ששפיותו אבדה.
אבל… אולי הוא צחק מפני שידע את האמת? מפני שידע שקלסייר לא גדל כילד סקאא עני ברחובות? שהוא ואחיו חיו חיי מותרות, והסתירו את היותם בני תערובת?
זה נכון, הוא שנא את בני האצולה. את הנשפים והמסיבות שלהם, את שביעות הרצון העצמית שלהם ואת תחושת העליונות שלהם. אבל הוא לא היה יכול להכחיש את העובדה שהוא היה אחד מהם. הוא דמה להם הרבה יותר מאשר לסקאא ברחובות.
"נו?" אמר גמל.
קלסייר הצית כמה מהמתכות שבתוכו, שורף כמה ממאגרי שמונה המתכות שהיו בתוכו. הוא שמע אלומנטיקנים מדברים על המאגרים האלה, אבל מעולם לא ציפה להרגיש אותם בעצמו. הם היו כמו בארות אנרגיה הנובעות מתוכו, והוא היה יכול לשאוב כוח מכל אחת מהן.
להבעיר מתכות בתוכו. כמה מוזר זה נשמע — אבל כמה טבעית הייתה ההרגשה. זה היה טבעי כמו לנשום את האוויר ולשאוב ממנו כוח. כל אחד משמונת המאגרים העצים את יכולותיו בדרך כלשהי.
"כל השמונה," אמר גמל. "תשרוף את כולן." גמל עצמו שרף ארד כדי להרגיש את המתכות שקלסייר שורף.
קלסייר שרף עד עכשיו רק את ארבע המתכות הגופניות. באי-רצון, הוא הוסיף גם את האחרות. גמל הנהן. עכשיו כשקלסייר שרף נחושת, אנשים אחרים לא יוכלו לראות שהוא שורף מתכות. נחושת, איזו מתכת נהדרת — היא הסתירה אותך מאלומנטיקנים אחרים וחיסנה אותך מפני אלומנטיקה רגשית.
היו אנשים שדיברו על נחושת בזלזול. אי אפשר להשתמש במתכת הזאת כדי להילחם, אי אפשר לשנות בעזרתה דברים. אבל קלסייר תמיד קינא בחברו פח, שהיה ערפילן נחושת. כמה טובה הייתה ההרגשה לדעת שהרגשות שלך אינם נשלטים בידי מישהו אחר.
אבל כמובן, בזמן שאתה שורף נחושת אתה יודע שכל מה שאתה מרגיש — הכאב, הכעס, ואפילו קהות החושים — הם שלך בלבד.
"בוא נלך," גמל אמר וזינק אל הלילה.
הערפילים כמעט התגבשו לגמרי. הם הגיעו בכל לילה, לפעמים סמיכים ולפעמים דלילים. אבל הם תמיד היו שם. הערפילים נעו כמאות נהרות הזורמים זה על זה. הם התנועעו והסתחררו, התעבו והיו חיים הרבה יותר מערפל רגיל.
קלסייר תמיד אהב את הערפילים, אבל לא ידע בדיוק למה. מארש טען שזה מפני שכל שאר האנשים פחדו מהם וקלסייר היה טיפוס יהיר שסירב להתנהג כמו שאר בני האדם. מובן שגם מארש לא פחד מהם. שני האחים הרגישו משהו, הבנה כלשהי, מודעות כלשהי. היו אנשים שפשוט אהבו את הערפילים.
קלסייר זינק מהגג הנמוך ושרף פיוטר לחזק את גופו לקראת הנחיתה. אז הוא עקב אחר גמל על אבני המרצפת, רץ בכפות רגליים יחפות. בדיל בער בתוך בטנו. הוא הפך אותו למודע יותר לסביבתו, הפך את חושיו לחדים יותר. הערפילים היו רטובים, ועקצוץ הטיפות קירר את עורו. הוא שמע עכברושים רוחשים בסמטאות רחוקות, כלבים נובחים, אדם נוחר בשנתו באחד מהבתים הקרובים. אלפי קולות שאדם רגיל לא יוכל לשמוע. לפעמים, כששרף בדיל, העולם נשמע כמו רעש מהומה מחריד. הוא לא היה מסוגל לשרוף את הבדיל בעוצמה חזקה דיה שהקולות לא יסיחו את דעתו. רק מספיק כדי שיוכל לראות טוב יותר. הבדיל הפך את הערפילים לשקופים, והוא עדיין לא ידע למה זה קורה.
הוא עקב אחר צילו של גמל כאשר הם הגיעו אל החומה המקיפה את מצודת שזלר והצמידו אליה את גבם. על ראש החומה, שומרים קראו זה לזה.
גמל הנהן והפיל מטבע על הקרקע. כעבור רגע, האדם המזוקן והכחוש זינק לאוויר. הוא לבש גלימת ערפילאים — גלימה בצבע אפור כהה שהייתה עשויה מאניצים רבים שנפרשו מתוך החזה כלפי חוץ. קלסייר ביקש ממנו גלימה כזאת. גמל רק צחק עליו.
קלסייר ניגש אל המטבע. הערפילים סביבו הסתחררו בתבנית של חרקים המתקדמים לעבר להבה — הם תמיד עשו זאת סביב אלומנטיקנים ששרפו מתכות. הוא ראה את זה אצל מארש.
קלסייר כרע ליד המטבע. לנגד עיניו נראה קו כחול עמום שהוביל מחזהו אל המטבע והזכיר קור עכביש דק. למעשה, מאות קווים קטנים הצביעו מתוך חזהו אל מקורות מתכת קרובים. ברזל ופלדה יצרו את הקווים האלה — אחד לדחיפה ואחד למשיכה. גמל אמר לו לשרוף את כל המתכות, אבל גמל לא היה אדם הגיוני לגמרי. לא הייתה סיבה להשתמש גם בפלדה וגם בברזל. אלה היו שתי מתכות הופכיות.
הוא כיבה את הברזל והשאיר רק את הפלדה. באמצעות פלדה, הוא היה יכול לדחוף כל מקור מתכת שהיה מחובר אליו. הדחיפה נעשתה על-ידי המחשבה, אבל הוא הרגיש גם צורך לדחוף משהו בזרועותיו.
קלסייר הציב את עצמו מעל המטבע ודחף אותו, כפי שגמל לימד אותו. מכיוון שהמטבע לא היה יכול לנוע עוד למטה, קלסייר עצמו נדחף כלפי מעלה. הוא ריחף כחמישה מטרים לאוויר ותפס בתנועה מגושמת את קצה החומה. הוא נאנק והרים את עצמו מעבר לקצה.
קבוצה חדשה של קווים כחולים הופיעה בחזהו והם נעשו עבים יותר ויותר. מקורות מתכת התקרבו אליו במהירות.
קלסייר קילל ודחף. המטבעות שטסו לעברו נדחפו בחזרה אל הלילה, טסים דרך הערפילים. גמל התקדם לעברו, והיה ברור כי הוא מקור דחיפת המטבעות. הוא תקף את קלסייר לפעמים. בלילה הראשון שהם היו יחד, גמל זרק אותו מצוק.
קלסייר עדיין לא החליט אם התקיפות האלה היו מבחנים, או שהמטורף באמת ניסה לרצוח אותו.
"לא," מלמל גמל. "לא, אני מחבב אותו. הוא כמעט לא מתלונן. שלושת האחרים התלוננו כל הזמן. אבל הוא חזק. לא. לא חזק מספיק. לא. עדיין לא. הוא ילמד." שתי תלוליות נחו על החומה. שומרים מתים, דמם ניגר על האבנים. הדם נראה שחור בלילה. הערפילים נראו… מפוחדים מגמל. הם לא הסתחררו סביבו כמו סביב אלומנטיקנים אחרים.
שטויות גמורות. הוא סתם מדמיין דברים. קלסייר הזדקף והתעלם מההתקפה. זה לא יעזור לו. הוא פשוט יצטרך להיות ערני וללמוד ככל האפשר מהאיש הזה. בתקווה שלא ימות.
"אתה לא צריך להשתמש ביד שלך כדי לדחוף," גמל נהם אליו. "זה מבזבז זמן. ואתה צריך לזכור שאתה לא אמור לכבות את הפיוטר שלך. אם תבעיר אותו, לא יהיה לך קשה לטפס מעל קצה חומה."
"אני —"
"אל תיתן לי את התירוץ הישן שלך על חיסכון במתכות," גמל אמר ובחן את המצודה שלפניו. "פגשתי ילדים שגרים ברחובות. הם לא חוסכים. אם אתה תוקף אותם, הם משתמשים בכל מה שיש
להם — בכל הכוח שלהם, בכל טריק שהם מכירים — כדי לחסל אותך. הם יודעים שהם חיים קרוב לקצה. תקווה מאוד שלא תצטרך להילחם באדם כזה, ילד יפה. הם יקרעו אותך לגזרים, ילעסו אותך וישתמשו בכל מה שיישאר ממך."
"רציתי להגיד," אמר קלסייר בקול רגוע, "שאפילו לא אמרת לי מה אנחנו עומדים לעשות הלילה."
"אנחנו נכנסים לתוך המצודה הזאת," גמל אמר וצמצם את עיניו.
"למה?"
"זה משנה?"
"ודאי שזה משנה."
"יש שם משהו חשוב," אמר גמל. "משהו שאנחנו צריכים למצוא."
"טוב, עכשיו אני מבין הכול. תודה על המידע. מכיוון שאתה עונה פתאום על כל השאלות שלי, אולי תוכל להסביר לי גם מה משמעות החיים?"
"אין לי מושג," אמר גמל. "אני חושב שאנחנו חיים כדי למות."
קלסייר החניק אנחה קטנה ונשען על החומה. אמרתי את זה, הוא הבין, כי באמת ציפיתי לתשובה כזאת. בשם השליט הגדול, אני מתגעגע לדוקס ולשאר הצוות.
גמל לא הבין הומור, אפילו לא בדיחות קרש. אני צריך לחזור, חשב קלסייר. לחזור לאנשים שאכפת להם מהחיים. לחזור לחברים שלי.
אבל המחשבה העבירה בו צמרמורת. עברו רק שלושה חודשים מאז… המאורעות בבורות הת'סין. החתכים על זרועותיו הפכו עכשיו לצלקות. הוא עדיין גירד אותן.
קלסייר ידע שההומור שלו היה מאולץ, שהחיוכים שלו היו יותר מתים מאשר חיים. הוא לא ידע למה היה לו חשוב כל-כך לדחות את החזרה שלו אל לות'אדל, אבל זה מה שהוא עשה. הוא חשף פצעים, פער בעצמו חורים שעדיין לא החלימו. הוא היה חייב להתרחק מהעיר. הוא לא רצה שהם יראו אותו במצב הזה. חסר ביטחון, אדם המתכווץ בשנתו, הסובל מסיוטים חוזרים ונשנים. אדם בלי שום חזון או תוכנית.
פרט לכך, הוא בכל זאת היה צריך ללמוד את הדברים שגמל היה יכול ללמד אותו. הוא לא היה יכול לחזור אל לות'אדל עד… עד שיחזור לעצמו. או עד שהפצעים ייסגרו לפחות והזיכרונות יהיו שקטים יותר באותה גרסה מצולקת שנשארה ממנו.
"ובכן בוא נגמור עם זה," אמר קלסייר.
גמל הביט בו. המטורף הזקן לא אהב שקלסייר ניסה לתפוס פיקוד. אבל… טוב, זה מה שקלסייר עשה תמיד. מישהו היה צריך לעשות את זה.
מצודת שזלר נבנתה בסגנון האדריכלי המוזר שהיה נפוץ באזור הזה של המשלט המערבי, רחוק כל-כך מלות'אדל. במקום לבנות את המצודות כגושי בניינים וגגות מחודדים, המצודה נראתה כמעט אורגנית, היו לה ארבעה צריחים נישאים בחזית. הוא חשב שבניינים כאלה נבנו כאן על יסודות אבן ועליהם יציקות בוץ. אחרי שהיציקות התקשו, הבנאים היו מגלפים אותן לצורות ולתבניות. קלסייר חשב שהמצודה, בדומה לשאר הבתים, נראית לא בנויה לגמרי. "לאן?" הוא שאל.
"למעלה," אמר גמל. "ואז למטה." הוא זינק מהחומה וזרק מטבע לעצמו. הוא דחף את עצמו ממנו, ומשקלו דחף את המטבע מטה. כאשר המטבע נחת על הקרקע, גמל התחיל להתרומם גבוה יותר.
קלסייר זינק ודחף את עצמו מאחד המטבעות שלו. שניהם זינקו מהחומר המגולף אל המצודה המוארת. אורות זרקורים בערו מאחורי זגוגיות החלונות הצבעוניים. כאן, במשלט המערבי, לחלונות היו צורות מוזרות ולא היו שני חלונות זהים. האם האנשים האלה הבינו את משמעות המילה אסתטיקה?
קלסייר התחיל למשוך במקום לדחוף כאשר התקרב יותר אל הבניין — הוא עבר משרפת פלדה לשרפת ברזל, ואז משך את הקו הכחול שהוביל אל מסגרת הפלדה של החלון. על-ידי השימוש בכוח, הוא נמשך כלפי מעלה, כאילו זה היה עוגן. זה לא היה דבר פשוט. הקרקע עדיין משכה אותו מטה, והוא גם הזדקק למספיק תנופה כדי לעשות את זה, ולכן כאשר הוא משך, הוא היה צריך להיזהר שלא להתרסק על דברים מסביב.
באמצעות משיכה הוא צבר משקל רב יותר. הוא היה צריך את זה, מכיוון שמצודת שזלר הייתה גבוהה כמו המצודות בלות'אדל. שני האלומנטיקנים זינקו אל חזית המצודה ונאחזו בגימורי האבן של הקירות. קלסייר נחת על אדני האבן וסובב את זרועותיו לרגע, ואז אחז בפסל שהוצב שם מסיבה לא מובנת. הוא היה מכוסה בשברי זכוכיות צבעוניות.
גמל טס, חולף על פניו מימינו. הערפילאי האחר נע בחן רב. הוא זרק הצידה מטבע ופגע בקיר. אז גמל דחף את עצמו מהמטבע האחר והסיט את עצמו בדיוק לכיוון הנכון. הוא הסתובב, גלימת הערפילאים מסתחררת בערפילים, ואז הוא משך את עצמו אל חלון צבעוני אחר. הוא נתפס ונתלה עליו כמו חרק, אצבעותיו אוחזות בחלקי מתכת ואבן.
אורות הזרקור החזקים האירו מבעד לחלון שהתנפץ בנתז של אורות וצבעים שכיסו את גמל, כאילו הוא עצמו היה עטוף באבני חן נוצצות. הוא נשא עיניים בחיוך על שפתיו. באור הזה, כשגלימת הערפילאים מתנופפת סביבו והערפילים מרקדים סביבו, קלסייר חשב שגמל נראה כמו מלך. רחוק מהמטורף שהיה באמת. משהו אצילי הרבה יותר.
גמל זינק מתוך הערפילים ומשך את עצמו מעלה. קלסייר ראה אותו נעלם, והופתע לגלות שהוא מקנא בו. אני אלמד, הוא אמר לעצמו. ואהיה טוב כמוהו.
מההתחלה הוא נמשך למתכות האבץ והפליז, האלומנטיקה שהקנתה לו את היכולת לשחק ברגשות של בני האדם. זה נראה לו הדבר הקרוב ביותר למה שהוא עשה לפני שקיבל את הכוחות. אבל הוא היה אדם חדש עכשיו, אדם שנולד מחדש בבורות. הוא לא היה יכול להישאר מי שהיה פעם. היה עליו להפוך למשהו אחר.
קלסייר זרק את עצמו למעלה ומשך את עצמו עד לגג הבניין. גמל המשיך לעוף מעל הגג, טס לעבר הקיצוני בארבעת הצריחים שעיטרו את חזית הבניין. קלסייר שמט את כל שקיק המטבעות שלו — ככל שאתה דוחף כמות גדולה יותר של מתכות, כך אתה יכול להגיע גבוה יותר — והבעיר את הפלדה. הוא דחף בכל כוחו וירה את עצמו כמו חץ מקשת.
ערפילים התערבלו סביבו. האורות הצבעוניים של חלונות הזכוכית נעלמו מתחתיו. הצריחים הפכו להיות דקים יותר ויותר במהלך מעופו. הוא דחף את עצמו מאחד מתומכי הבדיל של צריח כדי להטות את עצמו מעט לימין.
בדחיפה אחרונה של כוח הוא עבר את הצריח, שבקצהו היה עיגול מעוטר בגודל ראש אדם. קלסייר נחת עליו והבעיר את הפיוטר, ששיפר את יכולותיו הגופניות. המתכת לא רק תחזק אותו, היא גם תהפוך אותו לזריז יותר. הוא היה מסוגל לעמוד על כף רגל אחת, על כדור קטן בגובה של עשרות מטרים מהקרקע. אחרי שעשה זאת, הוא השפיל את מבטו והביט בכף רגלו.
"יותר ביטחון בתנועות שלך," אמר גמל. האיש האחר נעצר ממש לפני קצה הצריח, ונצמד אליו מתחת לקלסייר. "זה טוב."
אז, בתנועה מהירה, זינק גמל למעלה ופגע ברגלו של קלסייר. קלסייר זעק, איבד שליטה ונפל אל הערפילים. גמל דחף את עצמו כנגד הבקבוקונים המלאים בפתיתי מתכות שקלסייר — כמו רוב האלומנטיקנים — חגר על חגורתו. ההדיפה דחפה את קלסייר הרחק מהבניין אל הערפילים.
הוא צנח מטה ולרגע אחד לא היה מסוגל לחשוב כלל. היה משהו קמאי ומפחיד בנפילה הזאת. גמל דיבר עוד ועוד על כך שהוא חייב לשלוט בזה, הוא חייב ללמוד לא לפחד מגבהים ולהתבלבל כשהוא נופל.
השיעורים האלה פרחו ממוחו של קלסייר. הוא נפל. כהרף עין. צונח בסחרור מבעד לערפילים הרוחשים. בעוד כמה שניות הוא יתרסק על הקרקע.
בייאושו הוא דחף את אותם בקבוקוני מתכות, בתקווה שהצביעו לכיוון הנכון. הם נתלשו מחגורתו, נפלו מטה והתנפצו לרסיסים על משהו. הקרקע.
לא הייתה בהם הרבה מתכת. היא הספיקה רק כדי להאט את קלסייר. הוא פגע בקרקע כמה רגעים אחרי שהתחיל לדחוף, ולרגע המכה היממה אותו. אור חזק הבזיק לנגד עיניו.
הוא שכב פרקדן בזמן שמשהו כבד נחת על הקרקע לידו. גמל. האיש האחר נחר בבוז. "טיפש."
קלסייר נאנח וקם על ידיו וברכיו. הוא היה חי. ולמרבה התדהמה, הוא לא שבר אפילו איבר אחד — אבל המותן והירך שלו כאבו מאוד. יהיו לו חבורות איומות. הפיוטר השאיר אותו בחיים. אדם אחר לא היה עובר בשלום את הנפילה הזאת, אפילו עם הדחיפה בסוף.
קלסייר קם על רגליים רועדות והביט בגמל בזעם, אבל לא התלונן. ככל הנראה זאת אכן הדרך הטובה ביותר ללמוד. ככל הנראה זאת הדרך המהירה ביותר. אם קלסייר היה צריך לבחור בדרך הלימוד, הוא היה בוחר בדרך הזאת — להיזרק היישר לתוך המים העמוקים ולמצוא דרך לשחות. זה עדיין לא מנע ממנו לשנוא את גמל.
"חשבתי שאנחנו הולכים למעלה," אמר קלסייר.
"ואז למטה."
"ועכשיו שוב למעלה?" קלסייר שאל באנחה.
"לא. עכשיו אנחנו יורדים עוד קצת." גמל הלך בשטחי האחוזה, עבר על פני שיח מעוצב שהפך לצללית אפלה ועטופה בערפילים. קלסייר מיהר ללכת אחריו, נזהר מכל התקפה נוספת.
"זה במרתף," מלמל גמל. "מכל המקומות, זה דווקא במרתף. למה במרתף?"
"מה נמצא במרתף?" שאל קלסייר.
"המטרה שלנו," אמר גמל. "נאלצנו לעלות למעלה, כדי שאוכל למצוא כניסה לשם. אני חושב שיש לשם כניסה מהגן."
"רגע, מה שאמרת נשמע הגיוני," אמר קלסייר. "נראה לי שחטפת מכה בראש."
גמל הביט בו ואז הכניס את ידו לשקיקו והוציא משם חופן מטבעות. קלסייר הכין את המתכות שלו, מוכן להילחם בו שוב. אבל גמל סובב את ידו הצידה וירה אותם על שני שומרים שרצו על השביל כדי לראות מי הולך בלילה בשבילי הגן.
האנשים נפלו ואחד מהם צעק. לא נראה שלגמל אכפת שמישהו יגלה אותם. הוא המשיך ללכת בשלווה.
קלסייר היסס לרגע והביט באנשים הגוססים. הם עבדו עבור האויב שלהם. הוא ניסה להרגיש כלפיהם משהו, אבל לא הצליח. החלק הזה נקרע ממנו בתוך בורות הת'סין, אף שחלק אחר בתוכו הוטרד מאוד מכך שהוא לא הרגיש אפילו חמלה כלפיהם.
הוא מיהר אחרי גמל, שמצא את מה שנראה כמו הצריף של שומר הגן. אבל כשפתח את הדלת, לא היו שם כלים, רק גרם מדרגות שהוביל מטה.
"הברזל שלך בוער?" שאל גמל. קלסייר הנהן.
"חפש תנועות," אמר גמל והוציא חופן מטבעות מהשקיקים שלו. קלסייר הרים את ידו לכיוון השומרים הפגועים ומשך אליו את המטבעות שגמל ירה לעברם. הוא ראה שגמל דחף אותם קלות כדי שלא יטוסו לעברו בכל המהירות. קלסייר עדיין לא ידע לעשות את זה טוב ונאלץ להתכופף כדי שהמטבעות יעברו מעל ראשו ויפגעו בחומת הגן. הוא אסף אותם וראה שסבלנותו של גמל עומדת לפקוע ושהוא מביט בו בכעס.
"אין לי תחמושת," קלסייר הסביר. "השארתי את השקיק שלי על גג הבניין."
"טעויות כאלה יביאו למותך."
קלסייר לא השיב. זאת באמת הייתה טעות. מובן שהוא תכנן לקחת את שקיק המטבעות — הוא התכוון לעשות את זה אם גמל לא היה זורק אותו מהצריח.
האור היה עמום וכמעט אפל לגמרי כאשר הם ירדו במדרגות. גמל לא הוציא לפיד או עששית אלא הורה לקלסייר ללכת ראשון. האם זה היה מבחן נוסף?
קלסייר שרף את הפלדה ולכן היה יכול לראות מקורות של מתכת לפי הקווים הכחולים שלהם. הוא עצר במקום ואז שמט חופן מטבעות על הרצפה והניח להם להתגלגל במורד המדרגות. בנפילתם הם אפשרו לו לראות היכן נמצאות המדרגות והיכן הן נגמרות.
הוא לא באמת "ראה" את הקווים הכחולים, ובכל זאת נאלץ להיזהר בהליכתו. אבל המטבעות עזרו לו מאוד והוא ראה את ידית הדלת כשהתקרב אליה. הוא שמע את גמל נוהם מאחוריו וחשב שאולי, לראשונה, הוא מתרשם לטובה ממשהו שעשה. "טריק נחמד עם המטבעות," מלמל האיש.
קלסייר חייך והתקרב אל הדלת בתחתית המדרגות. הוא חיפש אותה, אחז בה ופתח אותה בזהירות.
אור הגיע מהצד האחר. קלסייר התכופף — למרות מה שגמל חשב, הוא חדר לא פעם לבתים בזמן מעשי השוד הליליים שלו. הוא לא היה טירון. הוא פשוט למד בשלב מוקדם שכדי שבן תערובת כמוהו יצליח להחזיק מעמד, הוא חייב ללמוד לדבר או לחמוק. האפשרות של מלחמה לא הייתה קיימת עבורו.
למרות כל זאת, הוא לא היה יכול להשתמש באף אחת משלוש הפעולות האלה — לחימה, דיבור או חמיקה — באותו הלילה. הלילה שבו הוא נלקח, הלילה שבו היא הייתה היחידה שיכלה לבגוד בו. אבל למה הם לקחו גם אותה? היא לא הייתה —
תפסיק, הוא אמר לעצמו ונכנס בהליכה איטית אל החדר. החדר היה גדוש בשולחנות ארוכים שעליהם סוגים שונים של מכשירי עיצוב מתכות. לא היה מדובר בכלי נפחים גדולים, אלא במבערים קטנים ובכלים עדינים השייכים למומחה מתכות. עששיות דלקו על הקירות וכבשן גדול ואדום בער בפינה. קלסייר חש אוויר נקי זורם ממקום כלשהו, אבל הקצה האחר של החדר הסתיים בכמה מסדרונות.
החדר נראה ריק. גמל נכנס פנימה וקלסייר לקח את המטבעות שלו. כמה מהם היו מוכתמים בדם השומרים. עדיין בגב כפוף, הוא עבר על פני שולחן שעליו כלי כתיבה וספרים קטנים וכרוכים בכריכות עור. הוא הביט בגמל, שנכנס לחדר בלי להסתתר כלל. גמל הניח את ידיו על המותניים והביט סביב. "אם כן איפה הוא?"
"מי?" אמר קלסייר.
גמל התחיל למלמל שוב ועבר בחדר, לקח כמה מכשירים מהשולחנות וניפץ אותם על הרצפה. קלסייר התהלך בחדר, והחליט להציץ במסדרונות הצדדיים כדי לראות אם מישהו מתקרב. הוא בדק את המסדרון הראשון וגילה שהוא נפתח לחדר צר וארוך. הוא לא היה ריק.
קלסייר קפא במקום, ואז נעמד לאט. בחדר היו שישה אנשים לפחות, גברים ונשים, כבולים לקירות בשלשלאות. לא היו תאים, אבל נראה שמישהו הכה את המסכנים האלה עד לסף מוות. הם היו לבושים בסחבות ודם זלג על גופם.
קלסייר התעשת ואז התקרב אל האישה הראשונה בשורה. הוא הסיר את המחסום מפיה. הרצפה הייתה רטובה, ככל הנראה מישהו שפך על האסירים דליי מים כדי שהמעבדה לא תסריח. משב רוח מהקצה המרוחק של החדר הוביל אל פתח אוורור.
האישה התכווצה ברגע שנגע בה ועיניה נפקחו באימה. "בבקשה, בבקשה לא…" היא לחשה.
"אני לא אפגע בך," אמר קלסייר. קהות החושים שלו התחילה… להשתנות. "בבקשה. מי את? מה קורה פה?"
האישה רק הביטה בו. היא עיוותה את פניה כאשר קלסייר הושיט את ידו לפתוח את כבליה ואז היסס.
הוא שמע קול עמום. הוא הביט הצידה וראה עוד אישה, מבוגרת יותר. עורה היה חבול מהלקאות תכופות. אבל עיניה לא היו רדופות כמו אלה של האישה הצעירה. קלסייר התקרב אליה והסיר את המחסום מפיה.
"בבקשה," אמרה האישה. "שחרר אותנו. או הרוג אותנו."
"מה קורה במקום הזה?" לחש קלסייר ושחרר את הכבלים מכפות ידיה.
"הוא מחפש בני תערובת," היא אמרה. "כדי לבדוק עליהם את המתכות החדשות שלו."
"מתכות חדשות?"
"אני לא יודעת," האישה אמרה, דמעות זולגות על לחייה. "אני רק סקאא, כולנו סקאא. אני לא יודעת למה הוא בוחר בנו. הוא מדבר על דברים. מתכות, מתכות לא מוכרות. אני חושבת שהוא לא שפוי לגמרי. הדברים שהוא עושה… הוא אומר שהם צריכים להוציא מאיתנו את הכישרון האלומנטי שלנו. אני לא אצילה. אני לא יכולה…"
"שקט," קלסייר אמר ושחרר אותה. משהו בער בתוך הפקעת האדירה של קהות החושים שלו. משהו שהרגיש כמו הכעס שהוא היה מסוגל לחוש, אבל שונה. זה היה רגש חזק יותר. הוא עורר בו רצון לבכות, אבל זה עדיין היה רגש חם.
אחרי שהאישה השתחררה היא הביטה בכפות ידיה שהשתפשפו מהכבלים עד זוב דם. קלסייר פנה אל האסירים האחרים. עכשיו רובם היו ערים. הוא לא ראה תקווה בעיניהם. הם הביטו בו בייאוש.
כן, הוא היה מסוגל להרגיש את זה.
איך אנחנו מסוגלים להמשיך לחיות בעולם כזה? הוא חשב כשניגש לעזור לאסיר נוסף. איך אפשר לחיות בעולם שדברים כאלה מתרחשים בו? הטרגדיה האיומה ביותר הייתה שהוא ידע שהסבל הזה נמצא בכל מקום. סקאא שכנו בכל מקום והיה אפשר להיפטר מהם. איש לא היה מסוגל להגן עליהם. לאיש לא היה אכפת.
גם לו לא היה אכפת. רוב חייו עברו עליו בהתעלמות מהאכזריות הזאת. הוא העמיד פנים שהוא נלחם בשיטה. אבל האמת הייתה שהוא עשה את זה כדי להתעשר. כל התוכניות שלו, רוב מעשי השוד האלה, כל החזון הגדול שלו. הכול היה קשור אליו. רק אליו.
הוא שחרר אסירה נוספת, אישה צעירה שחורת שיער. היא נראתה כמו מארה. אחרי ששחרר אותה, היא פשוט נפלה על הרצפה והתכווצה על הקרקע. קלסייר עמד מעליה וחש ייאוש נורא עוטף אותו.
איש מהם לא נלחם, הוא חשב. איש לא חושב שהם מסוגלים להילחם. אבל הם טועים. אנחנו יכולים להילחם. אני יכול להילחם.
גמל נכנס אל החדר. הוא הביט בסקאא ונראה שלא הבחין בהם. הוא עדיין מלמל לעצמו. הוא פסע כמה צעדים לתוך החדר ואז נשמע קול מהמעבדה.
"מה קורה כאן?"
קלסייר זיהה את הקול. הוא לא שמע אף פעם את האיש הזה מדבר בעבר, אבל הוא הכיר את היהירות בנימת הקול, שנשמע בטוח בכך שהכול מותר לו. את הבוז שנטף ממנו. הוא קם על רגליו, עבר על פני גמל וחזר אל המעבדה.
אדם בחליפה נאה עמד במעבדה, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת עד לצווארו. שערו היה קצר, על-פי האופנה האחרונה, ונראה שהחליפה שלו נשלחה מלות'אדל — אין ספק שנתפרה לפי הצעקה האחרונה.
הוא הביט בקלסייר, מבטו מלא בוז. וקלסייר גילה שחיוך עלה על פניו. זה היה חיוך אמיתי, החיוך הראשון שעלה על פניו מאז הבורות. מאז הבגידה.
האציל נחר, הרים את ידו וזרק מטבע לעבר קלסייר. לאחר התלבטות קלה, קלסייר דחף אותו היישר אל לורד שזלר. שניהם נזרקו לאחור ועיניו של שזלר נפערו בתדהמה.
קלסייר התרסק לאחור והוטח בקיר. שזלר היה ערפילאי. זה לא משנה. סוג חדש של כוח גאה בתוך קלסייר מבעד לחיוך. הרגש הזה בער באותה עוצמה כמו המתכות. זאת הייתה מתכת נפלאה ולא מוכרת.
הוא היה מסוגל להחזיר מלחמה. הוא יילחם בחזרה.
האציל משך בחגורתו והפיל אותה — ואת שאר המתכות שלו — על הרצפה. הוא שלף מקל קרב וזינק קדימה, נע במהירות אדירה. קלסייר הבעיר פיוטר ואז פלדה, ודחף את המכשיר מאחד השולחנות לכיוונו של שזלר.
האיש נהם, הרים את ידו ודחף את המכשיר. גם הפעם שתי הדחיפות — אחת מקלסייר והשנייה מאויבו — פגעו זו בזו ושניהם נזרקו לאחור. שזלר פגע באחד השולחנות והציוד שעליו רעד. זכוכיות התנפצו כאשר המכשירים התרסקו על הרצפה.
"יש לך מושג כמה זה שווה?" נהם שזלר, הוריד את זרועו והתקדם לעברו.
"כנראה המחיר של נשמתך," לחש קלסייר.
שזלר התקרב אליו ותקף עם המקל. קלסייר נסוג לאחור. הוא חש את כיסו רועד ודחף את המטבעות מחוץ למעיל שלו כמה רגעים לפני ששזלר דחף אותם. עוד כמה רגעים והם היו מפלחים את בטנו של קלסייר — הם עדיין חוררו את כיסו וטסו לאחור אל קיר החדר.
כפתורי מעילו התחילו לרעוד, אפילו שהיה בהם רק עלה מתכת. הוא פשט את המעיל והעלים מעצמו את שאריות המתכת האחרונות. גמל היה צריך להזהיר אותי מזה! העלה היה רק חתיכת מתכת קטנה וכמעט בלתי מורגשת, אבל הוא בכל זאת הרגיש כמו טיפש. האיש המבוגר צדק. קלסייר לא חשב כמו אלומנטיקן. הוא התמקד יותר מדי בהופעה ולא מספיק במה שעלול להרוג אותו.
קלסייר המשיך להתרחק, מביט ביריבו, נחוש בדעתו לא לטעות שוב. הוא השתתף בעבר בתגרות רחוב, אבל לא ברבות. הוא ניסה לחמוק מהן — דוקסון הוא שידע להילחם. לראשונה הוא התחרט על כך שלא היה לו ניסיון רב בתחום הזה.
הוא התקרב אל אחד השולחנות וחיכה שגמל יגיע מהצד השני של היריב. האיש לא נכנס לחדר. הוא כנראה לא התכוון לעשות זאת.
כל המטרה של הערב הייתה למצוא את שזלר, קלסייר הבין. כדי שאוכל להילחם בערפילאי אחר. היה בזה משהו חשוב… פתאום זה היה הגיוני.
קלסייר נהם והופתע לשמוע את הקול בוקע מגרונו. הכעס הבוער בתוכו רצה לנקום, אבל הוא רצה משהו נוסף. משהו גדול יותר. לא רק לנקום באנשים שפגעו בו, אלא לנקום באצולה כולה.
באותו הרגע שזלר — שהתקדם ביהירות, מודאג יותר מהציוד שלו מאשר מחייהם של הסקאא — הפך להיות המוקד של אותו הרגש.
קלסייר תקף.
לא היו לו כלי נשק. גמל דיבר על סכיני זכוכית, אבל לא סיפק אותם לקלסייר. אז הוא לקח רסיס זכוכית שבורה מהרצפה, והתעלם מכך שחתכה את אצבעותיו. הפיוטר עזר לו להתעלם מהכאב כאשר זינק לעבר שזלר, מכוון אל צווארו.
הוא כנראה לא ינצח בקרב הזה. שזלר היה אלומנטיקן מנוסה ממנו בהרבה — אבל היה ברור שהוא לא רגיל להילחם באדם חזק כמוהו. הוא הצליף בקלסייר במקל הקרב. אבל באמצעות כוח הפיוטר, הצליח קלסייר להתעלם גם מהמהלומה הזאת ודקר את צווארו של האיש ברסיס הזכוכית — שלוש פעמים.
כעבור כמה שניות זה נגמר. קלסייר צעד לאחור והתחיל להרגיש את הכאבים. שזלר כנראה שבר כמה מעצמותיו עם מקל הקרב. אחרי הכול, גם אויבו שרף פיוטר. אבל האציל שכב לרגליו וסביבו שלולית דם. פיוטר היה יכול להציל אותך מדברים רבים, אבל לא מגרון משוסף.
האיש נחנק מהדם שלו. "לא," הוא לחש. "אני לא יכול… לא אני… אני לא יכול למות…"
"כל אחד יכול למות," קלסייר לחש וזרק את רסיס הזכוכית המגואל בדם על הרצפה. "כל אחד."
ומחשבה, נבט ראשון של תוכנית, התחילה להתגבש במוחו.
"זה היה מהר מדי," אמר גמל.
קלסייר נשא את מבטו, דם זולג מקצות אצבעותיו. שזלר חרחר פעם אחת אחרונה והשתתק.
"אתה צריך ללמוד דחיפות ומשיכות," אמר גמל. "לרקוד באוויר, להילחם כמו ערפילאי אמיתי."
"הוא היה ערפילאי."
"הוא היה מלומד," אמר גמל והתקדם אל הגופה. הוא בעט בה. "בחרתי בכוונה במישהו חלש לפעם הראשונה. זה לא יהיה פשוט כל-כך בפעם הבאה."
קלסייר חזר אל החדר המלא בסקאא. הוא שחרר אותם זה אחר זה. הוא לא היה יכול לעזור להם יותר מכך, אבל הוא הבטיח להם שיוביל אותם למקום מבטחים הרחק מהמצודה הזאת. אולי הוא יוכל ליצור קשר עם המחתרת המקומית. בתקופת שהותו בעיר הוא הצליח ליצור כמה קשרים עם אנשים חשובים.
אחרי ששחרר את כולם, הוא הסתובב וראה אותם מקובצים יחד, מביטים בו. נראה שמעט מניצוץ החיים חזר לעיניהם, וכמה מהם הציצו לתוך החדר שבו נחה גופתו של שזלר. גמל דפדף באחת המחברות.
"מי אתה?" שאלה האישה המבוגרת שדיברה איתו קודם לכן.
קלסייר נד בראשו, עדיין מביט בגמל. "אני אדם שהתגבר על חוויות שהיו אמורות להרוג אותו."
"הצלקות האלה…"
קלסייר הביט בזרועותיו המסומנות באלפי הצלקות הקטנות שנותרו על גופו בעקבות הזמן שעבר עליו בבורות. זרועותיו נחשפו אחרי שפשט את המעיל.
"קדימה," הוא אמר לאנשים, נאבק ברצון לכסות את זרועותיו. "ניקח אתכם למקום מבטחים. גמל, מה בשם השליט הגדול אתה עושה?"
האיש המבוגר נהם והמשיך לדפדף במחברת. קלסייר נכנס אל החדר והביט בה.
תיאוריות והנחות על קיום המתכת האחת-עשרה, זו הייתה הכותרת. הערות אישיות. אנטיליוס שזלר.
גמל משך בכתפיו וזרק את המחברת על השולחן. אחר כך הוא בחר בזהירות מזלג מבין הכלים שהיו פזורים על הרצפה. הוא חייך וצחקק לעצמו. "זה מזלג טוב." הוא הכניס אותו לכיסו.
קלסייר הרים את המחברת. כעבור כמה רגעים הוא ליווה את הסקאא הפצועים הרחק מהמצודה, שבה הסתובבו חיילים וניסו להבין מה קורה.
ברגע שיצאו שוב לרחובות, פנה קלסייר בחזרה אל הבניין הזוהר, שהיה מואר באורות בוהקים ובחלונות יפים. הוא האזין בתוך הערפילים המסתחררים לצעקות השומרים שנעשו יותר ויותר מבוהלות ככל שחלף הזמן.
קהות החושים נעלמה. הוא מצא משהו חדש שיחליף אותה. המיקוד שלו חזר. הניצוץ שלו חזר. הוא חשב בהיקף קטן מדי.
במוחו החלה לנבוט תוכנית שברגע הראשון הוא אפילו לא רצה לחשוב עליה בגלל החוצפה וקנה המידה שלה. נקמה. והרבה יותר מכך.
הוא פנה אל הלילה ואל הערפילים הממתינים ויצא למצוא מישהו שיוכל להכין לו גלימת ערפילאים.
