בואו לקרוא את התרגום לעברית של הריאיון של ספרן הלילה עם סופרת הפנטזיה הבריטית פרנסס הרדינג
פרנסס הרדינג היא סופרת פנטזיה בריטית עטורת פרסים (זוכת פרס גריפון הזהב לספר הפנטזיה הטוב ביותר לשנת 2017, על עץ השקרים), בעלת סגנון כתיבה ייחודי, הנוטה לכיוון האפל. אחד הדברים המייחדים אותה בספרות הפנטזיה של ימינו הוא הימנעותה מכתיבת סדרות. תחת זאת, כמעט כל אחד מספריה מציג עולם שונה, עשיר ומרתק ועלילה שונה לחלוטין. היא האנטי-סופרת נוסחתית. שלושה מספריה ראו אור בעברית בהוצאת עוץ (תודה לגילי בר-הלל סמו, שהכירה לי את הסופרת ואת ספריה): עץ השקרים, קול הצללים ושירת הקוקייה. הריאיון התקיים באנגלית ובזום.
אין לכם כוח לקרוא את כל הריאיון? מוזמנים לצפות בו בווידיאו.
קריאה נעימה!
נמצאת איתי היום סופרת הפנטזיה הבריטית, פרנסס הרדינג. הרדינג היא המחברת של מספר רבי מכר, ביניהם: שירת הקוקייה, עץ השקרים, אור מעמקים ועוד רבים אחרים – ואני חייב לומר, אחת הסופרות האהובות עליי! אז, ללא עיכובים מיותרים, בואו נתחיל. פרנסס, כבוד ועונג לארח אותך בספרייה הפנטסטית!
תודה רבה, ותודה שאתם מארחים אותי.
אז, פרנסס, מתי ידעת שאת רוצה להיות סופרת, אם אי פעם היו רגע או החלטה מכוננים כאלה?
אני לא זוכרת תקופה שבה לא רציתי להיות סופרת. כמובן, כשהייתי צעירה מאוד, רציתי גם להיות אמנית, מרגלת בינלאומית, לדעת לעוף, וללמוד את שפת החתולים. לצערי, לא הצלחתי להגשים את כל אלה. אני כן זוכרת שכשהייתי די צעירה, שמעתי על הספר הזה שנקרא The Young Visitors, שנכתב על ידי ילדה קטנה בת 9, בשם דייזי אשפורד. אני זוכרת שההורים שלי מאוד התרשמו מזה, ואני חשבתי, אבל 9 זה ממש זקן. בטח אוכל להוציא ספר לפני כן! אז בטח הייתי די צעירה. למותר לציין שלא ממש הצלחתי לעשות את זה.
האם היית מחשיבה את עצמך גיקית? האם את חלק מקהילת פאנדום כלשהי?
כן, וואו, אני גיקית! אני שחקנית תפקידים. אני משחקת משחקי תפקידים שולחניים, משתתפת בלארפים, במשחקי חופשיטה (משחקי תפקידים ללא מערכת חוקים, או חוקים עליהם מחליט.ה המנחה) וגם במשחקים בנייד. אני צופה הרבה באנימה. מרבית הדברים שאני אוהבת נוטים להיות גיקיים, ותמיד נמשכתי למדע בדיוני ולפנטזיה. אני הולכת להרבה כנסים של מדע בדיוני ופנטזיה, אז אני מכירה די הרבה אנשים בקהילה הבינלאומית. והבית שלי למעשה מלא בצעצועים, משחקים ותלבושות.
מהם חלק מהפאנדומים שלך? מהם המועדפים עלייך?
למעשה, אני די אוכלת-כול. אני דילטנטית לא קטנה. כמו כן, אני נורא נוטה להידבק בהתלהבות של אנשים אחרים. אם אני מוצאת מישהו שמתלהב ממשהו ויודע משהו שאני לא, אני בסופו של דבר עטה עליו ושואלת אותו מלא שאלות במשך עידנים. אחרי זה, אני בורחת לעולם שלי ובוחנת את זה בעצמי. אז אני סוג של גיקית סדרתית לא נאמנה.
אני בטוח ששואלים אותך את זה כל הזמן, אבל אילו סופרים או יצירות העניקו לך השראה?
אני חושדת מאוד שהרבה מהספרים שעוררו בי השראה ועיצבו אותי כסופרת הם הספרים שקראתי כשהייתי צעירה. סופרים כמו סוזן קופר ואלן גארנר נתנו לי תחושה חזקה של המיתולוגי וגרמו לי להתעניין בפולקלור. ניקולס פיסק היה המבוא שלי למדע בדיוני. הוא סופר מדע בדיוני מאוד לא מתנשא ודי אהבתי את הנגיעות האפלות בספריו. ליאון גרפילד הכניס אותי לספרות הרפתקאות היסטוריות. יש גם המון סופרים קלאסיים, כמו לואיס קרול, טולקין, אורסולה לה גווין, כפי שוודאי היית מצפה. קונאן דויל היה השער שלי לספרות בלשית, ואני די מחבבת את קתרין סטור.
יש ספר שאהבתי כשהייתי בערך בת 8 או 9, שנקרא מריאן חולמת (Marianne Dreams) שעשה לי צמרמורות מרוב פחד, ואהבתי. מבחינת הספרים והסדרות שבאמת עיצבו את הדמיון שלי כשהייתי צעירה, סדרת האפלה עולה של סוזן קופר היא סדרה שאני כמעט תמיד מזכירה בסוף. אבא שלנו הקריא אותה לי ולאחותי, לעתים קרובות ליד אח מבוערת, וזו בדיוק הדרך הטובה ביותר להקריא למישהו את הסדרה.
תוכלי לספר לנו קצת על הרגלי הכתיבה שלך?
בדרך כלל, אני כותבת ישר למחשב. למעשה, אפילו מסמכי סיעור-המוחות שאני יוצרת לעצמי נמצאים בדרך כלל בוורד. הסיבה היא שאני מקלידה הרבה יותר מהר מכפי שאני כותבת. עם זאת, אם אני רושמת הערות, לעתים קרובות אני רושמת דברים על נייר, או מכינה רשימות, או מציירת מפות. ומדי פעם, אם אני מנסה לחשוב על צורה של עלילה, אני מכסה את השולחן הגדול ביותר שלי עם הרבה פתקיות עם תוספות עליהן וקווים קטנים בין כולם. ובסופו של דבר זה נראה כמו אחד מאותם לוחות בתוכניות בלשיות, שהגיבורים מרכיבים כשהם מנסים להבין מתי יתרחש הרצח הבא. וכן, יש הרבה הזזה של הפתקיות וסינון של קללות לעברן.
במונחים של משמעת, אנשים רבים טוענים, די בצדק, שזה רעיון טוב מאוד לנסות ליצור איזשהו לוח זמנים ומבנה. ואם אפשר, לכתוב אותו מספר מילים בכל יום. אם אתה יכול לעשות את זה, זה מדהים. אני ממליצה לעשות את זה, אבל אני עצמי לא מצליחה. לוח הזמנים והתפוקה שלי משתנים מאוד. ביום אחד, אני יכולה להפיק בין 10 ל-10,000 מילה. אני גם חייבת להודות שהתפוקה שלי נוטה להתגבר משמעותית אם יש דדליין מתקרב.
מתי ואיפה את כותבת?
לעתים קרובות למדי אני כותבת על המחשב הנייד שלי על שולחן המטבח. יש לי גם את חדר העבודה שנראה כמו צוללת, אז אני יכולה לכתוב גם כאן. אבל לרוב, אני מעדיפה לכתוב למטה במטבח ליד התה. זה די שקט ואין הסחות דעת. אני עושה סיעור מוחות, לעתים קרובות, על ידי יציאה לטיול. אני מוצאת שזה עוזר לי להתיר קשרים בעלילה ולעבד דברים בראש. נראה שרק התנועה של ההליכה והיכולת לקבל סוג של גירוי חיצוני עוזרות.
קיבלתי את הרעיון המרכזי לעץ השקרים כשהייתי בטיול ארוך ליד הנהר. למעשה, אני מאמינה שהרעיון היכה בי כשחציתי גשר כלשהו.
האם את כותבת לבד או עם קבוצת כתיבה?
את הכתיבה עצמה אני עושה לבד. השתייכתי למספר קבוצות כתיבה קטנות. בדרך כלל, עם חברים שמעוניינים לדחוף קדימה את הכתיבה שלהם, או שהם כבר סופרים. אני מוצאת את זה ממש שימושי. ראשית, כאמור, לעתים קרובות אני יותר יעילה כשיש דדליין. לכן, קבוצות הכתיבה הללו מספקות מיני-דדליין רך יותר, שמשמש מצוין כמגף בישבן. אבל אלה נוטות להיות קבוצות כתיבה קטנות – לכל היותר 2-5 אנשים. אני חושבת שהייתי מוצאת קבוצה גדולה או רשמית די מאיימת.
כמו כן, בקבוצות האלה אתה לא מקבל משוב רק על הדברים שלא עובדים, אלא גם על הדברים שכן, כך שבסופו של דבר, אתה לא צריך לפקפק בעצמך בלי סוף. הן עוזרות לי גם לרסן כמה מהחולשות שלי, כמו הנטייה העזה שלי לתאר יתר על המידה.
אמרת שאף פעם לא לא-רצית להיות סופרת, אבל בכל זאת, מה לדעתך היית אם לא סופרת?
ובכן, בשלב מסוים הייתי כותבת טכנית ומעצבת גרפית בחברת תוכנה. למרות שעדיין כתבתי בזמני הפנוי וניסיתי להתפרסם. אני כן חושבת שבכל עבודה אחרת שהייתי מקבלת, הייתי ממשיכה לכתוב בזמני הפנוי ולנסות להתפרסם. אם הייתי צריכה לבחור עבודת חלומות אחרת, אני מניחה שמשהו שכרוך בהרבה נסיעות וגיוון יכול היה להיות נחמד. אני פורחת מגיוון ומיצירתיות. אבל אני חושבת שהייתי מנסה גם להיות סופרת.
תהיתי אם אוכל לקבל את דעתך לגבי עליית השימוש ב-AI.
לא כל דעותיי ניתנות להדפסה. אני חושבת שאנחנו זן מדהים, ואנחנו יוצרים דברים מדהימים. ובינה מלאכותית היא, ללא ספק, משהו מדהים שניתן להשתמש בו לדברים רבים. דברים ממש טובים, כמו עיבוד כמויות עצומות של נתונים רפואיים, עיבוד נתונים מטאורולוגיים, מעקב אחר שינויי אקלים ועוד. אבל אנחנו משתמשים בה גם לדברים אחרים שאולי היא פחות מתאימה להם, כמו אימות עובדות וכתיבת סיפורת.
אינטליגנציה מלאכותית לא בהכרח טובה בזה. קודם כול, היא די נוראית ככלי מחקר, כי היא לא יודעת לזהות מהו מקור אמין. מסתבר שכך גם הרבה אנשים. אבל לפחות אנשים יכולים ללמוד, בעוד ש-AI לא יכולה לדעת, כי היא לא באמת יכולה לדעת כלום. באשר לסיפורת, אני אחת מאלה שרואים בשימוש הסיטונאי בספרות קיימת כדי לאמן בינה מלאכותית, ללא רשות היוצרים, כגניבה ספרותית. אפשר לעשות אנלוגיות בין מה שה-AI עושה לבין מה שסופרים עושים כשהם קוראים יצירות רבות, ולאחר מכן משתמשים בזה כדי לעורר השראה ולאפשר להם ליצור את העבודות שלהם. זה לא באמת אותו דבר, כי הכתיבה תמיד תביא משהו חדש. גם אם הם עוסקים בנושאים דומים או עוסקים בנושאים שאחרים כבר כתבו עליהם, הם כמעט לא יכולים שלא להביא את האישיות שלהם, את החוויות שלהם, את המוזרויות של התקופה שלהם, את הנשמה שלהם. ובינה מלאכותית לא יכולה. אין לה שום דבר חדש להביא מעצמה. כל מה שהיא יכולה לעשות זה לגנוב חומר של אנשים אחרים, ללעוס אותו לסוג של עיסה, ואז לירוק אותו שוב. אז כפי שאתה מבין, אין לי הרבה הערכה ל-AI כשמדובר ביצירת סיפורת.
אם כבר דיברנו על קול אישי, איך פיתחת את הקול שלך, ואיך את יודעת עם התיאורים עובדים או לא?
אני חושדת שסגנון הכתיבה שלי קשור מאוד, ראשית, לעובדה שגם כשהייתי צעירה מאוד, קראתי די הרבה. לכן, ספגתי הרבה סגנונות שונים. ושנית, לעובדה שאני נרקומנית מוחלטת של מילים.
אני פשוט מאוד נהנית לשחק עם השפה ולנסות כל מיני דברים ולראות מה אני יכולה לגרום לה לעשות. למעשה, זאת גם החולשה שלי כי אני ממש נסחפת, וכאמור, אם אני לא נזהרת, אני מאבדת שליטה על התיאורים שלי. אין לי שום בעיה להמציא מטאפורות ודימויים. הם קופצים לי לראש באופן טבעי לחלוטין. מה שקשה לי זה להפסיק. יש לי בעיה עם איפוק. אז אני חושבת שעם הזמן הסגנון שלי השתנה קצת. אבל זה היה פחות עניין של טיפוח סגנון לירי ויותר ניסיון לרסן אותו קצת. כמובן לא לגמרי. האם אני תמיד יודעת אם זה עובד? לא, לא תמיד. לפעמים אתה פשוט מקבל את התחושה שמשהו נכון, אפילו תוך כדי הכתיבה. בפעמים אחרות, ובכן, זה עוד מקרה שבו קבוצות כתיבה מאוד שימושיות. הייתי לפחות בקבוצת כותבים אחת שבה אחד הדברים שהיינו עושים הוא לגרום למישהו להקריא בקול רם את היצירה החדשה שאנחנו הולכים לדון בה, אבל לא למי שכתב אותה.
זה מאוד מעניין להקשיב למישהו אחר קורא משהו שכתבת כדי לגלות איך הוא מבין אותו – איפה הוא מעד, איפה הוא אינסטינקטיבית שם דגש במשפט שלא ציפית לו.
האם קורה לך, לפעמים, שאת ממש אוהבת תיאור ואת לא רוצה להיפטר ממנו, אבל כולם אומרים לך שהוא לא עובד?
כן, הו, זה קורה כל הזמן. ממש כל הזמן. יש לי בדרך כלל מסמכים קטנים שאליהם אני יכולה להעביר את הפיסות האלו שחתכתי, כי אני לא רוצה להשמיד אותן, ובגלל שאני אוהבת אותן, אני אומרת לעצמי שאולי אשתמש בהן בספר אחר. ברור שהן פשוט לא מתאימות לספר הזה. לפחות במסמך השני הן בטוחות. הן עם כל שאר החברות שלהן שחתכתי. איכשהו, זה מרגיש פחות אכזרי.
והאם אי פעם השתמשת במשהו שהוצאת?
לפעמים. אבל חלק מהקטעים לעולם לא מגיעים לספר חדש. הם פשוט חיים את חייהם הקטנים במסמך הקטן והבטוח שבו השארתי אותם.
ברבים מספרייך יש קשר סגנוני ונרטיבי למסורת עממית ולמעשיות, יש גוונים כהים. אשמח שתרחיבי על כך.
כן, זה נכון מאוד. אני נוטה למצוא את הנושאים האלה חזקים מאוד. אני חושבת שזאת אשמתם החלקית של סוזן קופר ואלן גארנר, שנתנו לי את התפיסה הזו של הפולקלור והמיתוס. הם גרמו לי להתמכר. אבל כן, אני אוהבת סיפורי עם ישנים – במיוחד האפלים הישנים יותר, כי הכול בהם גדול מהחיים, והחלקים המפלצתיים של הנפש שלנו יוצאים לרקוד לאור הירח. כך גם כל התשוקות האסורות, הטינות המכוערות, המשאלות המעוותות והפחדים העמוקים, הקדומים והפחות מקובלים. כולם שם, יוצאים החוצה ומתגשמים בצורות מוזרות.
אני גם אוהבת את "היגיון החלום" המוזר שיש לסיפורים, את תחושת הקלילות הרגשית הזו שיש להרבה מהאירועים. אז כן, אני מוצאת אותם מעניינים מאוד כחומר לשאוב ממנו. אני גם אוהבת את העובדה שרבים מהם קשורים למקום. אז אני אף פעם לא באמת מרגישה שאני מכירה מקום עד שאני מבינה את הסיפורים שלו, וזה אומר, חלקית, את האנקדוטות ההיסטוריות הקשורות אליו. אבל זה גם אומר שזה פולקלור, אלה סיפורים מוזרים.
במיוחד בשירת הקוקייה, את משתמשת באלמנטים שונים שנשמעים פולקלוריים. מה בפולקלור נתן לך השראה לספר הזה?
לכל מי שלא קרא את הספר, מה שאני עומדת לומר הולך להכיל ספוילרים. אז אם אתם לא רוצים בהם, דלגו לשאלה הבאה.
לכל מי שעדיין כאן, שירת הקוקייה, הוא סיפור מוחלפים (Changelings). תמיד היה לי פחד לא רציונלי מכפילים. בעיקרון, אנשים, או דברים שנראים כמו אנשים, אבל אינם. הרעיון הזה היה מעורר בי חרדה נוראית. ופעם היו לי סיוטים על כך שפתאום הבנתי שמישהו קרוב אליי הוא בעצם לא הוא, כשהבחנתי בו האמיתי מעבר לפארק או משהו כזה. זה תמיד הפחיד אותי עד עמקי נשמתי.
לכן, לרעיון המוחלפים תמיד היה מקום די חזק בדמיוני. הרעיון העתיק הזה שמישהו, בדרך כלל ילד, לעתים קרובות תינוק, נגנב על ידי הפיות, הטרולים, הפיאונים – כל מה שהוא במקרה המין הלא-אנושי המקומי שחי בטבע. ומשהו נשאר במקומו של הילד, שכמעט נראה כמוהו וכמעט מתנהג כמוהו, אבל הוא לא. ולפעמים זה בעצם יצור בוגר שמעמיד פנים שהוא צעיר, תינוק. לפעמים, זו למעשה גרסה צעירה של הישויות שהושארה.
זה סוג של החלפת תינוקות. לפעמים זה בכלל דגם שעשוי שעווה או עלים, או מקלות, והוא לא נועד להחזיק מעמד. הסיפורים האלה סקרנו אותי. חשבתי שאני אוהבת את הרעיון של לכתוב סיפור מוחלפים. התחלתי לקרוא את סיפורי העם הישנים, והם היו מצמררים לחלוטין, ולא באופן שציפיתי.
את יכולה לתת דוגמה לסיפור אחד?
אה, בהחלט. אני מתכוונת, רבים מהם פועלים באותו דפוס, ולעתים קרובות זה יהיה מקרה של תינוק או ילד שמתנהג שונה מבעבר. הוא צורח ללא הרף, הוא נראה מכוער ורע מזג יותר מבעבר, והוא אוכל המון! מוחלפים לעתים קרובות מאופיינים ברעבתנות. הוא אוכל ואוכל, וההורים מותשים. ואז, מישהו מחוץ לבית (ובמפתיע, הרבה פעמים זה חייט נודד) מביט בו ואומר "זה לא התינוק שלכם, זה מוחלף". ופה זה נהיה אפל, או יותר אפל! כי ההמלצה הסטנדרטית של היועצים החביבים האלה היא שהדרך להתמודד עם המוחלפים היא אכזריות. אז הילדים המוחלפים האלה, שרבים מהם תינוקות, או לפחות נראים כמו תינוקות, מוכים במקלות, או מושארים על ערמת הקומפוסט, צועקים ובוכים. או שהם נזרקים לנחל שמשמש תחנת קמח מקומית, או מושלכים לאש. קראתי את כל זה, והתחלתי לרחם על המוחלפים, משהו שלא ציפיתי לו.
זה מה ששינה את הרעיון שלי לגבי האופן בו התכוונתי לכתוב את סיפור המוחלפים שלי. מה אם מדובר בילדה מוחלפת שלא יודעת מה היא, שיודעת שמשהו לא בסדר איתה, שהזיכרון שלה מטושטש, והיא שילוב של סוגי המוחלפים שהזכרתי קודם? היא בחיים, היא מודעת, אבל היא בובה, והיא לא בנויה להחזיק מעמד, והיא עלולה להיות בצרות צרורות אם אנשים יגלו מה היא.
בספרים שלך יש איזון מסוים בין אושר ותקווה מצד אחד, לבין תחושת המוזרות והמקאברי, מצד שני. מה לדעתך המשיכה של הקוראים לאלמנטים האפלים האלה?
ובכן, זאת אכן משיכה שאני מרגישה. תמיד אהבתי סיפורים אפלים. תמיד אהבתי סיפורי רוחות, מותחנים וכיו"ב. ולמרות שהייתי צעירה מאוד, כמו שאמרתי, אחד הספרים האהובים עליי היה מריאן חולמת (Marianne Dreams), שמצאתי מאוד מפחיד, ואהבתי לחלוטין. אני חושבת שפנטזיה אפלה, באופן מיוחד, מאפשרת לך לנדוד אל מחוזות מוזרים של התודעה, ולהיכנס למקומות האלה… זה די קתרטי ומשחרר. וכמו שאמרת, הספרים שלי נוטים להכיל אלמנטים של תקווה, ואני חושבת שזה בגלל שאני אדם די מלא תקווה.
אני חושבת שאני אופטימיסטית באופן טבעי. אז פנטזיה אפלה מספקת הזדמנות לתת צורה ושם למפלצות של המוח והחיים שלנו, ועל ידי כך להתמודד איתן. אתה יכול לקחת סיפורים על מסעות מרגשים, אך מטרידים, לתוך היער האפל של הנפש, אבל באותו הזמן, להראות שיש גם דרכים החוצה שוב, אם זה הגיוני.
בואי נסטה קצת מהנושאים האפלים. מצאתי באתר שלך משחק חידות נפלא. מי המציא אותו? ויש לך מושג כמה אנשים משחקים בו? כמה סיימו אותו?
המצאתי את המשחק עצמו, את הסיפור, החידות וכל השאר. הוא נבנה באתר על ידי מנהל האתר שלי, אז הקרדיט הזה מגיע לו. כל יצירות האמנות המקסימות שמעטרות את המשחק ונותנות טעם למיקומים השונים בעיר המעוותת (The Twisted City) נוצרו על ידי אמנית בשם אנטוניה ראסל קלארק. כפי שאפשר לראות, היא עשתה עבודה מבריקה. היה לי מאוד כיף להמציא את זה.
אני לא יודעת כמה אנשים משחקים במשחק, אבל בבירור יש כאלה, כי מדי פעם, אני מקבלת הודעות דרך טופס יצירת הקשר באתר שלי, בנוסך, "אני תקוע על החידה הזאת". אני לא יכולה לתת להם את התשובה. אני אף פעם לא עושה את זה. אני גם מודעת לכך שלפעמים מורים מפנים את התלמידים שלהם לאתר שלי, כנראה בגלל שהם קוראים את אחד בספרים שלי בכיתה. ואז אני מקבלת הרבה הודעות קטנות ששואלות על החידות או מעירות עליהן. זה די נחמד, למען האמת.
נחזור לספרייך. העלילות שלהם נוטות להתרחש בזמנים היסטוריים מאוד ספציפיים אך שונים. מה דעתך על כתיבה ורעיון הזמן?
זה נכון. שלושה מהספרים שלי מתרחשים בתקופות היסטוריות ספציפיות בעולם האמיתי, ולאחרים יש סוג של טעם היסטורי. גם אלה שמתרחשים בעולמות אלטרנטיביים. כפי שציינתי קודם, אני נהנית להשתמש בתקופות היסטוריות. כיף לי לחקור אותן. אני אוהבת הרפתקאות היסטוריות. אבל מבחינת מערכת היחסים שלי עם הזמן, אני חושבת שבמידה מסוימת, אני רואה בשינוי כמשהו גם בלתי נמנע וגם הכרחי. אני לא מסוג האנשים שכותבים סיפורים שמתחילים בסטטוס-קוו שמח, שאחר כך משתבש, אבל אחר כך מתוקן, ואנחנו חוזרים לסטטוס-קוו המאושר. מצבי הסטטוס-קוו הראשוניים שלי לא שמחים.
למעשה, קיפאון עצמו הוא אף פעם לא סימן טוב. קיפאון הוא סימן לכך שדברים השתבשו. אז בספרים שלי, שום דבר לא חוזר למה שהיה. אנשים, דברים והעולם, כולם משתנים באופן דרמטי. ואני תמיד אוהבת ליצור בסוף הספרים תחושה שהכול ימשיך להשתנות, שזה לא הסוף, לא האמירה הסופית. באופן מסוים, הסיפורים שלי עוסקים יותר בשחרור פוטנציאל מאשר בפתרון מוחלט של מצבים.
זה גורם לי לחשוב על סוף הספרים שלך קצת אחרת. קשה לי לדמיין את העלילה של כל אחד מהספרים שלך מתרחשת בזמן אחר מזה שבו הם מתרחשים.
כן, בעצם, העבר הוא תיבת אוצר ענקית, מלאה בעובדות כיפיות ומרתקות ומשונות – דיסטופיות שכנראה היו קיימות, אנשים יוצאי דופן ואירועים שלא ייאמנו. כמו כן, כתיבה בסביבה היסטורית, או היסטורית-מדומה נותנת לי קצת יותר חופש.
קודם כול, אני כותבת על גיבורים צעירים. אם אני משתמשת בסביבה עכשווית, הורות אחראית מפריעה לכל ההרפתקאות. בעוד שבעבר, סביר לחלוטין שילדים פעלו בסביבה מסוכנת. לא מן הנמנע שהם ימצאו את עצמם נזרקים להתמודד עם דברים בכוחות עצמם. הרבה יותר קל לי ככה להציב את הגיבורים שלי במצבים מסוכנים.
כלומר, אל תבין אותי לא נכון, יש הרבה סכנות בימינו. אבל אני מניחה שההיסטוריה, כמו הפנטזיה, נותנת לנו קצת מרחק. זו עדשה שימושית שדרכה אנחנו יכולים, למעשה, לדבר על דברים חשובים, אבל דרך עדשה שעושה את זה קצת יותר קל.
ואולי גם בגלל שילדים בעבר היו חופשיים יותר לחוות דברים, ולא פינקו וסגרו אותם מהעולם כמו ילדים כיום?
לחלוטין. פעם, הורים אוהבים היו בעצם מגרשים את הילדים מהבית ואומרים, "תחזרו בזמן לתה". כן, פשוט לברוח ולצאת להרפתקאות לכמה שעות ואז לחזור, באופן שפשוט לא קורה היום. המושגים של הורות אחראית השתנו מאוד. לילדים בהחלט היה יותר חופש, ולעתים קרובות יותר אחריות. אז כן, כסופרת, זה נותן לי קצת יותר מרחב תמרון.
ניכר שהספרים שלך דורשים מחקר רב, ואני בטוח שאת עושה אותו כי רואים את זה בפרטים. תוכלי לספר על התהליך שלך?
כאמור, אני מאוד נהנית מהחיפוש. זה כמו ציד אוצרות. אתה זוכה לעבור על הרבה חומר בחיפוש אחר המרתק, המצחיק, המוזר, הביזארי, המקאברי. זה כן אומר שלעתים קרובות אני עושה יותר מדי. בדרך כלל, יש מספר חודשים של מחקר לפני שאני בכלל מתחילה לכתוב, אבל אז המחקר ממשיך במקביל, ואני יכולה להיות קצת אובססיבית. אני בהחלט זוכרת שבשלב מסוים, כשכתבתי את קול הצללים, שמתרחש בשלבים המוקדמים של מלחמת האזרחים באנגליה, עשיתי הרבה מחקר, כי בפנטזיה היסטורית, כשהסיפור מתרחש בתקופה אמיתית, יש סכנה ממשית מאוד שאנשים אחרים יכירו את הרקע ההיסטורי שלי טוב ממני. לכן, לא רציתי לטעות בפרטים, אם אני יכולה להימנע מכך.
אני זוכרת שבשלב מסוים ניסיתי לברר היכן נמצאים מקומות שונים, שידעתי שהיו קיימים מחוץ לחומות של אוקספורד, כדי לדעת דרך איזה שער הגיבורה שלי תילקח. כדי שאדע, כשהיא בורחת, כמה נהרות תחצה בדרכה לאיסליפ (Islip). העברתי המון זמן בחיפוש אחר מפות ועדויות. איבדתי בערך יום לפני שעלה בדעתי: לאף אחד לא אכפת! פשוט לאף אחד לא אכפת. אני אפילו לא צריכה לציין כמה נהרות היא חוצה! אפשר ליפול בקלות אל תוך מאורות ארנב שכאלה. ולפעמים אתה פשוט סוטר לעצמך קצת ומטפס בחזרה החוצה.
אבל כן, אני נוטה לקרוא הרבה. אני גם עוסקת לפעמים במחקר מעשי וזה די כיף. התרוצצתי על הרי געש פעילים לצורך מחקר. יצאתי לקורס הכנת גבינות של יום. ירדתי לאזורים תת-קרקעיים, עשיתי רפטינג במים מסוכנים, ביקרתי בחדרים ובבניינים קבורים במקומות כמו סיאטל ואדינבורו, ובמערות ומנהרות, הכול לצורך מחקר. אני די נהנית מכל זה. זה גם אומר שאני אולי האדם היחיד שדיווח על הרי געש כהוצאה עסקית לצורכי מס.
בעולם מוצף בטרילוגיות וסדרות ספרים, למה רוב הספרים שלך בודדים?
יש לכך מספר סיבות. אחת הסיבות לכך, היא שאני דווקא די אוהבת לכתוב סיפורים עצמאיים. ולמעשה, אפילו ספר ההמשך היחיד שכתבתי הוא משהו שכתבתי בכוונה כדי שיהיה יחסית עצמאי, כדי שניתן יהיה להבין מה קורה, גם בלי לקרוא את הספר הראשון. סיבה שנייה היא שיש לי יחסי אהבה-שנאה סוערים, משהו, עם הספרים שלי: בהתחלה, אני אוהבת אותם, וככל שאני ממשיכה איתם, כך אני שונאת אותם יותר ומשתכנעת שזה היה רעיון נורא לכתוב אותם ושכולם ישנאו אותם, ושאנשים יתאספו בתור מחוץ לבית שלי ויזרקו עליי אבנים. זה עדיין לא קרה, אבל, אתה יודע שבמוקדם או במאוחר הם יגלו איפה אני גרה. זה אומר שעד שאני מסיימת ספר, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, הוא לכתוב עוד אחד בדיוק כמוהו. אני רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. והסיבה השלישית היא שאני מאוד נהנית מבניית עולמות.
אני חושבת שמצד אחד, אני יכולה לעשות שימוש חוזר בעולם שיצרתי; אבל מצד שני, אני יכולה פשוט לזרוק אותו וליהנות לבנות עולם חדש. אז זה בדרך כלל מה שאני עושה.
אבל האם לא היית רוצה לחזור לעולם של עץ השקרים, העולם של קול הצללים, או אור מעמקים? כל אחד מהם מכיל עולם שעומד בפני עצמו, שמתחנן שיחזרו אליו.
כדי שזה יקרה, אני צריכה לחשוב על סיפור נפרד שאני באמת רוצה לכתוב, שיהיה חייב להיות בעולם הזה. לעתים קרובות, כשאני כותבת ספר, אני חושפת כמה מהסודות של העולם בו. ברגע שעשיתי את זה, חלק מהמסתורין נעלם. אז אני צריכה שיהיה עוד מה לגלות, שיהיו שינויים. אז אם לא יהיה לי רעיון מסוים שימשוך אותי חזרה לאחד העולמות האלה, כנראה שאשאיר אותם כפי שהם.
האם עולה לך לפעמים רעיון שיכול להיות טוב, אבל כנראה יהיה קשה מדי לכתיבה, אז את נמנעת ממנו? או שברגע שאת רואה אתגר, את פשוט הולכת עליו?
אני מאוד האפשרות השנייה. אני תמיד מרגישה שהספרים שלי צריכים להפחיד אותי קצת, בדרך כזו או אחרת. לכן, הרבה יותר סביר שאגיד, "וואו, אני תוהה אם אוכל לגרום לזה לעבוד", ואתחיל לעבוד על זה תוך כדי מחשבה. אז אני לא בטוחה שאצליח, אבל אני כבר מחויבת.
יש סיכוי שנראה סרט על אחד או יותר מהספרים שלך? האם זה משהו שאת חושבת או חולמת עליו?
זה יהיה מקסים. יש כנראה מעט מאוד סופרים שלא ישמחו לראות את ספריהם הופכים לתוכנית טלוויזיה או לסרט. כמה מהספרים שלי נמכרו לעיבוד במהלך השנים. בינתיים, זה מעולם לא עבר את השלב הזה. הייתה נקודה אחת שמשהו קיבל אור ירוק, אבל אז זה לא התפתח לכלום. העובדה היא, שבדברים האלה גם אם זה יהיה זמין להפקה 99.999999% מהזמן, זה לא יתקדם לשום מקום.
אז אין ממש טעם לחלום על זה, או ללהק את הדמויות בספר בראש, או משהו כזה. באופן כללי, הגישה שלי היא שגם אם נמכרות הזכויות לספר, להתייחס לזה כ"אנשים מאוד נחמדים באים ונותנים לי כסף בלי סיבה". ואם חושבים על זה בצורה הזאת, זה קצת מוציא מזה את העוקץ ולא מתאכזבים.
שאלה אחרונה: האם יש לך טיפים לסופרים מתחילים?
ובכן, העצה הרגילה שלי היא להיות עקשנים. אשקר אם אומר שהמזל אינו פקטור בעסק הזה, אבל הדרך הטובה ביותר להיות בר מזל היא להמשיך לגלגל את הקוביות.
תקראו בתחומים רבים. תקראו דברים שאינם "הדברים שלכם", כי ככל שתספגו יותר קולות, כך גדל הסיכוי שתמצאו באמת את הקול שלכם.
קבלו משוב מאנשים שאתם סומכים עליהם. הקשיבו למשובים. כמעט הכול משתפר על ידי חיתוך.
ואל תפחדו לשלוח את העבודה שלכם. פשוטו כמשמעו, אין לכם מה להפסיד. אני זוכרת את תחושת האימה הזו, כשרק התחלתי לשלוח דברים שכתבתי, בגיל 16 בערך. אני חושבת שבראשי הייתי משוכנעת שאיזה עורך איפשהו יקרא את העבודה שלי, ואז הוא ילך למפקדת העורכים, יפתח ספר שחור ועב-כרס של "הסופרים שלא נפרסם לעולם, כי הם שלחו לנו את הסיפור הזה בפעם ההיא", ויכתוב בו את שמי. הספר הזה לא קיים.
אה, כן, ואחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי הייתה, התייחסו לדחיות שלכם כאל גביעים. ככל שיש לכם יותר, כך יש לכם יותר ראיות שאתם לוקחים את המלאכה שלכם ברצינות. לכל האנשים הטובים ביותר יש המון מכתבי דחייה. זה רק אומר שאתם מצטרפים למועדון גדול מאוד.
