אש ורוש – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך אש ורוש, הספר החמישי של סופרת הפנטזיה הבריטית דיאנה ווין ג'ונס הרואה אור בהוצאת עוץ

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

לפולי יש זיכרונות כפולים.

יש לה זיכרונות רגילים להחריד: לימודים, בית, חברות. אבל יש לה גם זיכרונות עמומים יותר, משונים, שמתחילים כשהייתה בת עשר והתפלחה ללוויה מוזרה באחוזה שליד בית סבתה. היא פגשה שם איש זר, וביחד הם המציאו הרפתקאות – ואולי ממש יצאו להרפתקאות? מה בדיוק קרה לה אז, לפני תשע שנים? ומדוע קשה לה כל כך לזכור? יצירת מופת אפלה ומורכבת של אשפית הפנטזיה, דיאנה ווין ג'ונס. מדובר בספק ספר נוער, ספק ספר למבוגרים, המשלב עלילה ריאליסטית מסוגת "ספרות בעיה" עם אלמנטים פנטסטיים שהולכים ומתחזקים לאורכו. בדומה ל"בעקבות הזמן האבוד", הספר מתחיל ברגע של זיכרון מתעורר, ממנו צוללת הגיבורה אל ניסיון לשחזר שנים מילדותה והתבגרותה, במטרה להבין מדוע משהו לקוי בזיכרונות שלה. הספר מתרחש באנגליה בשנות השבעים והשמונים, אך הוא נטוע בפולקלור בריטי עתיק ובבלדות נושנות.

קריאה נעימה!

1

שֵׁנָה כְּבֵדָה יָרְדָה עָלַי,

ּומִסּוּסִי נָפַלְתִּי

טאם לין

פולי נאנחה והניחה את ספרה הפתוח הפוך על המיטה. בסופו של דבר נדמה לה שכן קראה אותו פעם, מזמן.

לפני שהניפה את רגליה וקמה להמשיך באריזה, הביטה אל התמונה שמעל המיטה. היא נאנחה שוב. פעם, לפני שנים, הייתה מתבוננת בתמונה הזאת וחושבת שהיא נפלאה. נדמה היה לה שממרכזה האפל בוקעות דמויות כהות – דמויות כהות חזקות, רצות – תמיד לפחות ארבע דמויות, שרצות לכבות את הלהבות שבחזית התמונה. לפעמים אפשר היה לראות את הדמויות בבירור ממש. בפעמים אחרות העשן העולה הסווה אותן. לפעמים הופיע בתמונה גם סוס. עכשיו לא.

כל זה היה איפה שהוא, אבל עכשיו, פה, ראתה שזה בסך הכול תצלום צבעוני גדול, תשעים סנטימטרים על שישים, שצולם בשעת דמדומים ושמופיעים בו כמה צרורות חציר שעולים באש בשדה חקלאי. נראה שהאש התפשטה, שכן האוויר מלא עשן, ועשן אופף גם את צמח הרוש הגבוה שבחזית, אבל לא מופיעים בתצלום אנשים. הצורות שנראו לה פעם כמו אנשים היו כעת בבירור סבכי צמחייה מאחורי האש. האדם היחיד בשדה היה ודאי הצלם. פולי הייתה מוכרחה להודות שהצלם היה מוכשר ובר־מזל כאחד. זאת הייתה תמונה טורדת מנוחה. היא נקראה אש ורוש. היא נאנחה שוב והניפה את רגליה אל הרצפה. מחיר ההתבגרות הוא שרואים דברים – את התמונה הזאת למשל – כמו שהם באמת. ותכף סבתא תיכנס ותזכיר לה שֶׁמחר בבוקר מר פֶּרְקְס ופִיוֹנָה לא יסכימו לחכות לה עד שהיא תגמור לארוז – ויהיה לסבתא מה להעיר גם בעניין הרגליים על כיסוי המיטה. ובעיקר פולי הייתה רוצה לשמוח יותר לקראת שנת לימודים חדשה באוניברסיטה.

ידה נתקלה בספר והפילה אותו. פולי, מתברר, עדיין לא קמה. סבתא ודאי הייתה מעירה שספרים נהרסים כשמניחים אותם פתוחים והפוכים. זה רק ספר כיס, סבתא. הוא נקרא זמנים נשכחים, בעריכת ל׳ פֶּרִי, והיה אסופת סיפורים על־ טבעיים. הוא משך את עינה של פולי שנתיים קודם לכן, בעיקר משום שהתמונה שעל הכריכה דמתה במקצת לאש ורוש – עשן בשעת הדמדומים, וצמח כחול כהה דמוי מטרייה על רקע העשן. ועכשיו נזכרה פולי שקראה אז את הסיפורים מההתחלה ועד הסוף, ואף אחד מהם לא היה מוצלח במיוחד. אבל – איזה דבר מוזר. היא יכלה להישבע שכאשר קנתה את הספר היה לו שֵׁם אחר. והאם לא הופיע בו גם סיפור ששמו "אש ורוש"?

פולי הרימה את הספר והשאירה את אצבעה במקום שאליו הגיעה בסיפור שקראה. הוא נקרא "חיים כפולים", ועסק באדם שחזר בזמן לתקופה מסוימת בילדותו ושינה דברים, ולכן חייו התנהלו באופן שונה לגמרי בפעם השנייה. עכשיו זכרה את הסוף. בסופו של דבר היו לָאיש שתי סדרות של זיכרונות, והסיפור לא הושלם באופן משביע רצון. פולי לא הייתה מודאגת כשאיבדה את מקומה בזמן שדפדפה בחיפוש אחר הסיפור שנקרא "אש ורוש". מוזר, הוא לא היה שם. האם חלמה אותו? היו לה חלומות רבים שנדמו מתקבלים מאוד על הדעת. ומוזר עוד יותר: מחצית הסיפורים שנדמָה לה כי היא זוכרת שקראה בספר הזה לא הופיעו בו כעת – ובכל זאת היא זכרה בבירור רב שקראה את כל הסיפורים שאכן הופיעו בו. לרגע הרגישה כמו האיש בסיפור "חיים כפולים", שיש לו שתי סדרות של זיכרונות. כנראה חלמה חלום מפורט להדהים! פולי מצאה שוב את מקומה בסיפור, בעיקר משום שהדפים נפתחו שם מאליהם, וכמעט הניחה את הספר פתוח והפוך על כיסוי המיטה הסתור, אבל נעצרה.

האם זאת אכן סבתא, שמפריע לה שמניחים ספרים בצורה כזאת? הרי סבתא לא קוראת הרבה.

"ולמה שזה ידאיג אותי כל כך?" שאלה פולי בקול רם. "ואיפה התמונה האחרת שלי – זאת שגנבתי?"

תחושת אובדן מטורפת שטפה אותה, עזה עד כדי כך שלרגע כמעט פרצה בבכי.

למה יש לה פתאום זיכרונות שנראה כי אינם תואמים את העובדות?

"נגיד שפעם הם כן היו עובדות,״ אמרה פולי לעצמה, ידה עדיין מונחת על הספר. מאז ילדותה אהבה לשחק ב"נגיד ש", וקשה להיגמל מהרגלים, אפילו בגיל תשע־עשרה. "נגיד,״ אמרה לעצמה, "נגיד שאני באמת כמו האיש בסיפור, וקרה משהו ששינה את העבר שלי.״

היא התכוונה רק לרקום חלום מרגיע בהקיץ, לקבור את הדאגה המוזרה, חסרת התכלית, שהלכה והתפשטה בה. אבל לפתע עלה מתוך החלום בהקיץ הבזק לבן של ודאות. בדיוק כפי שארבע – או יותר – הדמויות ההן היו צצות לפתע יש מאין מאחורי האש בתצלום.

פולי הציצה אליו וכמעט ציפתה לראות אותן שוב. אבל היו שם רק סבכי שיחים דמויי אדם. הבזק הוודאות נעלם אף הוא. אבל החשד הקודר המשיך לכרסם בפולי: חשד שבעבר משהו באמת היה שונה, והשינוי התחולל בגלל מעשה נורא שהיא עצמה עשתה.

אבל היה נדמה שאין שום דרך לגלות מה השתנה. עברה של פולי נראה כמו רצף חלק של דברים רגילים, שכוחים למחצה: בלימודים ובבית, שמחות ומצוקות, הנאה וחברוֹת, ומשום מה – זיכרון של אכילת לחמניות קלויות, נוטפות חמאה, לארוחת ארבע. מלבד הזיכרון המשונה הנוגע לַספר, נדמה שלשום דבר יוצא מגדר הרגיל אין שם דריסת רגל.

"אם לא קרה כלום, אין במה להיזכר,״ אמרה לעצמה וניסתה להישמע פילוסופית. "לכן ברור שאין מאיפה להתחיל.״

המחשבה הזאת החרידה אותה משום מה. היא התכווצה. ידה המונחת על הספר נעשתה לחה. היא שכחה את נעליה המלוכלכות שהסתבכו בכיסוי המיטה ואת המזוודות הפתוחות על הרצפה, ומבטה התכנס אל זיכרונותיה הרגילים להחריד: עיירה באזור קוֹטְסְווֹלְד, לונדון, מתחם קניות בְּמָקום כלשהו, סוס – "זה מגוחך. אני לא מכירה שום סוס!״ אמרה. "אין ברירה. אני צריכה לחזור לַתקופה לפני שהכול התחיל, או לא התחיל, ולהיכנס מהצד ההוא." כלומר לאיזה גיל? לגיל עשר? מה היא עשתה אז? אילו חברות היו לה?

חברוֹת. זה המפתח. מלפני תשע שנים צפה ועלתה דמותה של נינה, שהייתה פעם החברה האהובה על פולי. נינה השמנה, הטיפשונת. סבתא נהגה לכנות את נינה "בננה בשלה". ופולי הייתה קשורה אל נינה עד כדי כך, שסבתא הסכימה לארח גם את נינה בפעם הראשונה שפולי באה ללון אצלה. זה היה בתקופה שבה נשמעו הדיבורים הראשונים על גירושים בין הוריה של פולי. ובתקופה ההיא פולי אהבה לקרוא בספר עבה שנקרא גיבורים, ספר שהיה פעם של סבתא.

כשנזכרה בכך, הרימה פולי את ראשה. "הלוויה!" אמרה.