שובו של בלש הפילם נואר הקודר: ביקורתה של דפנה קירש על "ירח של שוטים" – הספר השני בסדרת תיקי דרזדן, מאת ג'ים בוצ'ר
הארי (בלקסטון קופרפילד) דרזדן הוא המכשף הבלש הראשון (והיחיד) בשיקגו. הוא רשום בדפי זהב, וגם משמש כיועץ למשטרת שיקגו בכל עניין שחשוד כעל-טבעי, אך לרוב הוא סובל ממיעוט או מחוסר מוחלט של פניות וממחסור של כסף בכיס, ויהיה מוכן לקחת כמעט כל עבודה כדי לשלם את שכר הדירה ולקנות את הארוחה הבאה.
האווירה המאפיינת את העלילה היא פילם נוארית, עם כל הקלישאות הכרוכות בכך (מעילים ארוכים, כובעים, פגישות ליליות עם נשים יפות ומסתוריות, סופות רעמים, גשם סוער וכו'). לעיתים קרובות, נדמה שהגיבורים עצמם (ובראש ובראשונה הארי) מודעים לתפקידם הסטריאוטיפי ומדלקמים את השורות שלהם בחיוך, או תוך קריצה לקהל הקוראים: "לגמתי שיכר וחשבתי מחשבות קודרות כשהדלת נפתחה שוב. לא הרמתי מבט משום שהייתי עסוק כל כך בהתנהגות קדורנית, עיסוק פנאי ידוע של מכשפים באשר הם." (ע' 12) כמו כן, ההתעסקות של הארי במעיל הארוך ודמוי הגלימה שלו, התעסקות שחוזרת לאורך כל הספר, מופרזת לחלוטין. כל השטיקים הללו חביבים כשהם מופיעים במידה, אך בשלב מסוים מתחילים לעצבן ולעייף.
אם בספר הראשון דרזדן נאלץ להתמודד עם סדרה של רציחות על-טבעיות מחרידות בעולם התחתון של שיקגו, הפעם מדובר באנשי זאב, משלושה סוגים שונים לפחות (הסופר לא הצליח לבחור, או שפשוט החליט ללכת על כל הקופה?). הארי נמצא במוקד הסערה והבלגן, כאשר כל הגורמים (המשטרה, ה-FBI, המאפיה, ומספר כנופיות של אנשי זאב) – כולם נגדו. חלק נכבד מן הספר מוקדש לניסיונו של הבלש לנסות להבין "מי נגד מי", מי האויבים האמיתיים, מי הופללו, ומי יכולים להיות בעלי הברית שלו. כרגיל, הוא מבלה יממות רבות ברצף ללא שינה, כאשר אחת לכמה שעות הוא חוטף מכות רצח, שמעמידות בסכנה הן את חייו, והן את השעיית אי האמון של הקורא – לא ברור איך במצב כל כך עלוב אפילו מכשף עדיין מסוגל לעמוד על הרגליים ולתפקד.
כל זאת לא אומר שהספר השני בסדרת "תיקי דרזדן", אינו ספר טוב. כמו הראשון בסדרה, זהו ספר פנטסיה אורבנית חביב וקליל, מודע לעצמו, שכולל מתח והומור, ואינו משאיר על הקורא רושם רב זמן קצר לאחר סיום הקריאה. אם ציפיתם להתפתחות נוספת או להעמקת ההיכרות עם הדמויות הראשיות או עם עולמן, לא תקבלו הרבה מכך. הפרטים על הרקע של הארי דרזדן, המניעים שלו, או על מערכות היחסים שלו עם הדמויות האחרות – כל אלה נשארו לוטים בערפל. נדמה שאם חלה איזושהי התקדמות או העמקה הן מגיעות בדיוק במידה מספקת לשמירה על המתח וכהכנה של הקוראים לקראת הספרים הבאים – הוא חושף את המידע טיפין טיפין ומפזר פירורים לקוראים כדי שימשיכו לעקוב. כך למשל, אחד מפירור המידע הזמינים בספר נוגע להיסטוריה המשפחתית של דרזדן – אך גם זה, הוא רק פירור מידע זעיר שלא תורם באופן ברור לעלילת הספר הנוכחי, ומעורר יותר סקרנות ושאלות מאשר עונה עליהן.
חשוב לציין: למרות הקלילות אליה התייחסתי, למרות חוסר העומק, ההומור והציניות של דרזדן המודע לעצמו, הספר גם אפל ואלים יחסית, וכולל מוות רב ותיאורים גרפיים קשים. לכן הוא לא מומלץ למי שנרתע מכאלה ולקוראים צעירים.
בשורה התחתונה, אם אתם חובבי ספרי מתח עם טוויסט על-טבעי, אווירת פילם נואר או פנטסיה מודעת לעצמה, או לחלופין, אם אתם מחפשים ספר קליל להעביר איתו את הזמן, במהלך שפעת חורף או נסיעת רכבת – הספר בשבילכם. אם אתם אוהבים את הפנטסיה שלכם קצת יותר עמוקה, יכול להיות שתעדיפו להמשיך לספר הבא ברשימה.
ותהייה קטנה לגבי התרגום: רק בשני שליש הספר הבנתי את שמו של הספר ואת משחק המילים שהוא כולל במקור – Fool Moon – ירח מלא, וגם ירח של שוטים. האם לא ניתן היה לתרגם פשוט "ירח מלא"?
