צפריר גרוסמן, מתרגם ועורך תוכן בהוצאת אופוס, מספר על הספרים שעשו או הרסו לו את 2015 בספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני, עם שפע המלצות ואזהרות
כל שנה מגיעה עם ציפיותיה שלה, וסוף השנה הוא זמן טוב לראות האם הציפיות התממשו. עבורנו, קוראי הספרים, במיוחד בתחום המד"ב והפנטזיה, כל שנה מתחילה עם הציפיות לקראת הספרים הטובים שעומדים להגיע בשנה הבאה. יש כמה ספרים, שממש כמו בוא המשיח, אף על פי שיתמהמהו, אנו מחכים להם מדי יום, כמו "רוחות החורף" של ג'ורג' מרטין ו"דלתות האבן" של פטריק רותפס, בעוד שברנדון סנדרסון מוציא כל שנה חמישה ספרים. אבל ל-2015 הייתה ציפייה גדולה במובנים רבים, וכמות לא מבוטלת של ספרי מד"ב ופנטזיה יצאו לאור. נכון, בשנים האחרונות יש מגמה אדירה לסדרות, כך שרוב הספרים היו המשכים של סדרות קודמות, אבל היו גם כמה ספרים בדידים וסופרים חדשים שניסו את דרכם, חלקם בהצלחה מרובה יותר, חלקם פחות.
אבל במקום להעמיס עשרות ספרים ולהעמיד אותם ברשימה, להלן חמשת הספרים המעניינים של 2015, כל אחד מסיבתו שלו.
הספר הטוב ביותר של השנה שלא חשבתם לקרוא: The Water Knife By Paolo BaciGalupi
אולי צריך היה לקרוא לזה, "הספר של הסופר בעל השם שלא ניתן להגותו". רק למקרה שתהיתם, מבטאים אותו באשיגאלופי. מאז שהסופר הוציא לאור את הספר The Windup girl, ב-2009, הוא נחשב לכוכב חדש בשמי המד"ב. במקום ללכת רחוק ולחפש חייזרים במקומות רחוקים, באשיגאלופי בוחן את השינויים של האקלים על החברה, במיוחד באופן הקטסטרופלי. בספר זה הוא עובר לנהר הקולורדו בארה"ב, אשר בעקבות ההתחממות הגלובלית, הפך להיות זרזיף שאפילו הבניאס בימיו הרעים היה מתבייש בו. בעקבות זאת, ארה"ב מטילה הסגר על המדינות הגובלות בנהר הקולורדו, ואנשים לא יכולים להגר ולברוח מהמדינות היבשות. העשירים, כמובן, חיים באקולוגיות סגורות עם מזרקות, בעוד שפשוטי העם נאלצים לעשות כל שניתן על מנת לשרוד. הסיפור עוקב אחר אחד מ"סכיני המים", רוצחים להשכיר של בעלי האקולוגיות, שיוצא לבדוק מדוע אחד מחבריו נעלם במדינת אריזונה הנידחת ומגלה קנוניה בנוגע לזכויות המים על נהר הקולורדו.
בעוד שאין רובי לייזר וטכנולוגיה מתקדמת שאופיינית לספרי הז'אנר, ספר זה מציג מראה לגבי האנושיות שלנו ומה אנחנו מוכנים לעשות, כגזע האנושי, על מנת לשרוד וכמה קל לנו להפוך למושחתים. במהלך הקריאה, אנחנו מתוודעים לדמויות חזקות ביותר, סכין המים – אנחל ולסקז, הרוצח בעל לב הזהב, שאינו מהסס לתקוע כדור בראש למי שעומד בדרכו, לוסי מונרו, אשר עזבה את ארצות השפע של ניו יורק, ירדה למצוא סקופים וגילתה כי החיים אינם שווים פרוטה ומריה וילארוסה, הנערה הצעירה והחכמה שבורחת מטקסס ומנסה להגיע צפונה כמה שיותר רחוק מהיובש, ומגלה שהחיים אכזריים יותר מכפי שחשבה. ספר מצמרר ומזעזע שלא ייתן לכם לישון טוב בלילה. אולי זה יעזור לכם למחזר קצת יותר.
הספר הטוב ביותר שכתוב בצורה הגרועה ביותר: Aurora By Kim Stanley Robinson
קים סטנלי רובינסון פרץ לתודעה בעולם (וגם בארצנו הקטנטונת) בעקבות סדרת "מאדים" שלו, שהראתה כיצד באמת ניתן ליישב את המאדים. בספר הזה, רובינסון קובע לעצמו יעד לא פחות שאפתני, לא כיבוש פלנטה הקרובה אלינו, אלא כזו שנמצאת במערכת השמש הקרובה אלינו. ספינת החלל, הידועה רק בשם "הספינה", יוצאת, כשעל סיפונה מאות אנשים בדרכם אל הפלנטה "אורורה". ספינת החלל היא ספינת דורות, אשר מטרתה להגיע בסופו של דבר אל הפלנטה וליישב אותה, לקבע את הגזע האנושי מחוץ למערכת השמש שבה נולד. אך לאחר מאתיים שנות מסע, המציאות בנוגע לספינת החלל ולאורורה מגיעה לשיא שיפצל את נוסעי הספינה בנוגע לרצון להישאר ולהקים היאחזות.
אם בטרילוגיית "מאדים", חזונו של רובינסון היה אופטימי לגבי האפשרות ליישב את מאדים, בספר הזה הוא עושה בדיוק את ההיפך, ונותן את המבט הפסימי ביותר שניתן לגבי יישוב הפלנטות ולגבי מקומו של האדם מחוץ לכדור הארץ. ללא ספק, הספר מרתק והוא נשאר אתך זמן רב לאחר הקריאה, אבל לרוע המזל, הוא כמעט בלתי קריא. במהלך העלילה, המחשב מתחיל לפתח אישיות ובינה מלאכותית ורוב הפרקים מסופרים מנקודת מבטו, בזמן שהוא מנסה להבין את המתרחש. כתוצאה מכך, ישנם כמעט 100 עמודים בהם הקוראים נאלצים לספוג את הגיגיו של המחשב, מבלי שמשהו מהותי יתרחש. מעבר לכך, הסיום של הספר מאכזב מאוד, על אף שהייתי מרותק לכל אורכו. לא היה ספר כה פרדוקסלי בזמן האחרון, שגרם לי לאהוב אותו מאוד ולשנוא אותו, בו זמנית. בכל מקרה, זהו הישג אדיר של כתיבת מד"ב קשה בנוגע לספינת דורות מדהימה ופיזיקה מציאותית, המלמדת מה נדרש כדי לשלוח ספינת חלל אל המרחקים הרחוקים. מי שיצליח לשרוד את החלקים המשמימים בספר, יזכה לחוויה אדירה.
ההמשך הגרוע ביותר של ספר פתיחה מדהים: The Queen of Fire By Anthony Ryan
ישנם מספר סיפורי הצלחה על אנשים שכתבו ספרים בהוצאה עצמאית, ולאחר שזכו להצלחה לא מבוטלת, רכשו אותם הוצאות גדולות. הידועים שביניהם, הם חמישים גוונים של אפור ולבד על המאדים. גם הספר, Blood Song, של אנתוני ריאן הצליח מאוד. ספר הראשון והמרתק היה מעין "המשחק של אנדר" בעולם פנטזיה שבו מסדר דתי הופך ילדים לרוצחים. אנחנו מתוודעים כיצד אגדה נולדת, כאשר אחד מאותם ילדים הופך לאגדה במהלך ימי חייו. הספר הראשון היה מבריק, מרתק ומרענן בשוק הפנטזיה הרווי, ומיותר לציין שחיכיתי להמשכים שלו. כאשר הגיע הספר השני, Tower Lord, מעט נרתעתי. מקול מרענן, הסדרה הפכה להיות מעין תואמת של סדרות קודמות, כאשר פתאום מגיע אויב גדול ועל-טבעי ומלחמות מאיימות להטביע את העולם בדם. בעוד שהמפה בתחילת הספר הראשון הייתה קטנה וצנועה, בתחילת הספר השני כבר הפכה למפה של מספר עמודים, והעלילה התחילה להזכיר ספרים רבים קודמים בז'אנר הפנטזיה המלחמתית. סיום הסדרה שיצא השנה, Queen of Fire, נעץ את המסמר האחרון בעלילה.
קשה להסביר את עלילה הספר הנוכחי מבלי להרוס את עלילות החלקים הקודמים, אבל רק אציין שכמות משמעותית של צירופי מקרים, חורים בעלילה, והפיכתן של דמויות לבלתי-מנוצחות, הורסת את חוויית הקריאה. מותן של דמויות מסוימות היה אמור לגרום לנו להזיל דמעה, אך גרם לי דווקא להריע בשמחה. אנתוני ריאן כבר הודיע שהוא מוציא טרילוגיה חדשה, אבל נראה לי שאוותר עליה, לפחות עד שאקבל את הביקורות הראשונות.
הספר ש… מה לכל הרוחות קראתי: The Southern Reach By Jeff Vandermeer
ג'ף ונדרמיר הוא סופר אהוד עליי, מכיוון שהוא לא חושש לקחת נושאים הזויים ולרקוח מהם מעשיות נהדרות. כך הוא עשה בעולם האמברגרי שלו וגרם לי להתנזר באופן תמידי מפטריות, ולהסתכל עליהן באיבה בכל פעם שהן מופיעות על פיצה. בטרילוגיה זאת של ספרים קצרים מאוד (200 עמודים בערך לכל ספר), הקוראים מתוודעים אל אזור X, הנמצא במקום כלשהו בארה"ב. אנחנו יודעים שמשהו מאוד מוזר מתרחש באזור הזה, וכי נשלחות אליו משלחות מדי פעם על מנת לחקור אותו, אבל אסור להביא לשם ציוד מודרני, ואסור לעזוב אותו. מהמפה הקטנה שנשארה, ידוע כי יש שם מגדלור ומחנות של המשלחות הקודמות, אבל מעבר לכך לא ידוע דבר.
הספרים עצמם נקראים פחות כמו ספרים ויותר כמו תסכיתים של משחקי קווסט. בספר הראשון, מציג ונדרמיר את כתבים מיומנה של ביולוגית אלמונית בהם תיארה את מהלך המחקר. ובמהלך המחקר, הולכים למקומות וחוקרים ומחפשים חפצים וזה קווסט אחד ארוך. בספר השני הקוראים לומדים על המנהל החדש שנשלח אל צוות המחקר האחראי על המשלחות ועל האופן שבו הוא צריך לא רק לגלות מה למשלחות אלא גם להתגבר על ביורוקרטיה (יאיי!). על אף שהספר השלישי מרמז שהוא יענה על השאלות, בכך שישלב את סיפורי הגיבורים משני הספרים הראשונים, הוא אינו עושה זאת והקוראים נשארים עם חצי תאוותם בידם.
אבל זהו לא ספר של עלילה, אלא של אווירה. בעוד שאת התשובות לא נקבל, האווירה שוונדרמיר יוצרת היא קסומה, מפחידה ומטרידה ביותר. לפעמים הזר הוא כל-כך זר שלא ניתן להבין אותו, וכך גם הספר הזה. הוא מציג לנו פיסה של עולם כה זר ולא מוכר, שכל ניסיון של הקוראים ושל הדמויות להבין מה קרה, ייכשל מיידית. אם אינכם מהטיפוסים שמחפשים להיכנס לעולם זר, התרחקו מהר מאוד מהספר, אבל אם אתם חובבים של המילה הכתובה ושל האווירה והפראנויה הבריאה שיצרו ב"תיקים באפלה", זה הספר בשבילכם.
הספר בעל ההייפ המטורף ביותר שממש לא הצדיק אותו: Station Eleven By Emily St. John Mendel
מתברר שבזמן האחרון, מחשבות אפוקליפטיות אינן רק מעניינם של ספרי דיסטופיה לנוער. אחרי כל משחקי הרעב והמבוכים ועוד שאר מרעין בישין, שמתרחשים דווקא בעולמם של הנערים, גם למבוגרים מותר ליהנות מאפוקליפסה אחת קטנה. כמו בספר העמדה של סטפן קינג, שפעת קטלנית אחת מצליחה לחסל את אוכלוסיית כדור הארץ ולהותיר רק מתי-מעט בחיים. העלילה חושפת את חייו של ארתור ליאנדר, שחקן שנפטר על הבמה ביום שבו המגפה פורצת, ומראה כיצד חייהם של האנשים הקשורים אליו ממשיכים לפני ואחרי המגפה בחייהם. הספר זכה להייפ מטורף ונאמר כי הזכויות נקנו להסרטה. זכייתו בפרס ארתור סי קלארק רק סייעה להגברת הפרסום, אבל מדובר בספר שהקשר בינו למדע בדיוני רחוק עד כמה שניתן. מעבר לעובדה שהמגפה חיסלה את מרבית אוכלוסיית העולם, מדובר בספר על מערכות יחסים בין דמויות ועל השילוב ביניהן. לפעמים הספר מעניין, לרוב הוא לא, ומי שמחפש איזו פינה של מד"ב או לפחות סוף מספק, לא ימצא אותם כאן.
לפי דעתי, ספר זה (כמו רבים לפניו) מנסה לתפוס טרמפ על ז'אנר כלשהו מבלי להבין אותו במלואו. זהו לא ספר מד"ב, ומזכיר יותר את הספר "הדרך" המופתי של קורמאק מקראתי. אך בין יצירת המופת ההיא ל-Station Eleven יש ת"ק פרסאות. העולם של סיינט ג'ון מנדל אינו מפחיד או מאיים. הוא מכיל את הבריונים שלו, את כתות האפוקליפסה שלו, אבל הוא אינו מאיים יותר מעולמות אפוקליפטיים אחרים. בנוסף, השימוש באפוקליפסה הוא חסר משמעות וניתן היה לקרוא על חייו של ארתור ליאנדר בדרכים אחרות. ההפתעה בסוף נראתה ממרחק קילומטרים ותעליב את הקוראים המנוסים בספרים מסוג זה.