ביקורתו של נדב מילר-אלמוג על "כעורים" מאת סקוט ווסטרפלד
הרעיון המרכזי העומד בבסיס העלילה של "כעורים", הספר הראשון בסדרה מאת סקוט ווסטרפלד, הוא לא פחות ממרתק. בעתיד נעלם כלשהו החיים נראים אוטופיים: בגיל 16 כל אזרח ואזרחית (למעט מקרים נדירים מאוד) עוברים ניתוח ל"ייפיוף" המעניק להם את האסתטיקה המושלמת – המראה המושלם שמבחינה אבולוציונית יגרום להם להיות נאהבים, רצויים, מרוצים ומלאי ביטחון עצמי. אך עד גיל 16, הם גדלים יחדיו, מחוץ לבית הוריהם, ונחשבים ל"כעורים". את זמנם הם מעבירים במערכת חינוך שמכינה אותם אל ייעודם כבוגרים מיופייפים ומלמדת אותם על ההיסטוריה האנושית, האלימה והכעורה. פעם, כך עולה, כאשר היו אנשים יפים יותר ויפים פחות, היופי נחשב לערך עליון, "כולם שפטו את כולם על בסיס המראה. אנשים גבוהים יותר השיגו עבודות טובות יותר, ואנשים אפילו הצביעו לכמה פוליטיקאים כם הם לא היו מכוערים כמו כל השאר…. ואנשים הרגו זה את זה בגלל שטויות כמו צבע העור" (41).
בעולם של "כעורים", בני האדם המאכלסים את הערים הם לא רק בעלי חזות מושלמת, אלא גם נהנים משגשוג רב, מנהלים אורח חיים שליו וידידותי לסביבה, והם אפילו צמחונים ולא עושים שימוש במוצרים מן החי. היי, אפילו הוברבורדים, מעין סקייטבורדים מעופפים, יש להם. מה הפלא, אם כך, שטלי, גיבור הספר, ממתינה בכיליון עיניים ליום הולדתה ה-16 ולניתוח שישנה את חייה ויהפוך אותה מנערה כעורה ליפיופית מושלמת. מה גם שפריס, חברה הטוב, כבר עבר את התהליך וממתין לה על אי-המסיבות של כל היפיופים. אך כל התכניות של טלי משתנות, כאשר היא פוגשת את שי, נערה מוזרה בת גילה, שדווקא לא כל כך רוצה לעבור את הניתוח ולא אוהבת את הרעיון שמישהו אחר יגדיר עבורה מה יפה ומה לא. כאשר שי בורחת כדי להצטרף אל "הסמוק", מושבת מורדים מסתורית, הרשויות מציבות בפני טלי בחירה אכזרית: לבגוד בחברתה ולעזור לשלטון לתפוס את המורדים, או שלא תוכל לעבור את הניתוח ותישאר כעורה ומנודה כל ימיה.
כאמור, הרעיון הבסיסי הוא מעולה ומתאים כמו כפפה לסדרת ספרים לבני הנעורים. אחרי הכול, נדירים הם הנערים והנערות שלא חשים עצמם "כעורים", ולא מייחלים ל"ניתוח קסמים", שיעניק להם את הפנים והגוף המושלמים. כמו כן, בחברה המערבית המודרנית, שאכן מציבה את המראה החיצוני כערך עליון, העולם הספקולטיבי של ווסטרפלד הוא מרתק. ההשלכות המוסריות, הפסיכולוגיות והחברתיות הנלוות למן עולם שכזה מטופלות בסך הכול היטב ובצורה מעניינת ומלאת מחשבה. ניתן להבין מדוע ספרי הסדרה יכולים לקסום לבני ובנות הנעורים.
בהתאם, משווק הספר כמשתייך למסורת "משחקי הרעב" של סוזן קולינס. כמו הסדרה שהעניקה לקולינס את תהילתה, גם "כעורים" מתעתד להפוך לסדרת סרטי קולנוע הוליוודית. אבל – וזה אבל גדול – אם לשפוט לפי הספר הראשון בסדרה של ווסטרפלד, "כעורים" רחוקה מאוד מ"משחקי הרעב". הסיבות לכך רבות. ראשית, למרות שלא ניתן לערער על המקום אותו תופס המראה החיצוני בחברה, או על השלכותיו על חייה של טלי, העולם בו היא חיה והדילמה עמה היא מתמודדת פשוט אינם נושאים את אותו מטען דרמטי המאפיין את העולם הפוסט-אפוקליפטי והדילמות הכבדות עמם צריכה להתמודד קטניס.
בנוסף, מבחינת איזון נרטיבי, "כעורים" סובל מאקספוזיציה די מתישה, שנמשכת על פני לא פחות ממאה עמודים. אף על פי שהחברה המתוארת מאוד מסקרנת ושהוברבורדים הם ודאי להיט, פשוט לא קורה שום דבר שיכול לאחוז בקוראים, עד שנכנסים לשליש השני בספר, שבו העסק תופס תאוצה ונהייה יותר מעניין.
בעיה נוספת היא מחסור משמעותי בעידון ובתחכום: אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא שהאזור בו מתגוררים הכעורים נקרא "אגליוויל", בעוד היפיופים מתגוררים ב"ניו פריטי טאון", אך יש גם דוגמאות נוספות. באותו האופן, ה"דאוס אקס מכינה" עובד בספר שעות נוספות, כאשר דברים להם זקוקים טלי וחבריה מופיעים יש-מאין ונעלמים כאשר אין בהם צורך, או כאשר הם עלולים להפריע לעלילה. אוכל, בטריות, אמצעי תחבורה, אנשים ואפילו תצורות קרקע – כולם צצים, או נעלמים, כמו לפי הזמנה.
מעבר ל"התערבות האלוהית" שמקשה על השהיית חוסר-האמונה, עלילת הספר סובלת ממספר בעיות לוגיות בסדרי גודל שונים. את חלקן ניתן להחליק, אך את חלקן פחות. כך, למשל, סביר להניח שבעולם כה מתקדם טכנולוגית, יהיה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי לקבוצה גדולה של מורדים להסתיר עיירה שלמה, בה מקימים בתים, מעבדים את האדמה, מבעירים שריפות וכיו"ב. כל זאת, במרחק לא רב מערים גדולות. אבל גם אם מניחים שהדבר אפשרי, הסיבה לכך שהממשל דורש מטלי לצאת לרגל ולבגוד בחברתה, היא שהם צריכים מישהו שימצא את "הסמוק", מושבת המורדים. למרות מיטב ניסיונותיהם, סוכני ממשל לא הצליחו למצוא כלום, והם צריכים מישהו שיסגיר את הבורחים. אולם לאחר שטלי מוצאת את המקום (לא מדובר בספויילר – כל זאת מצוין כבר על גב הכריכה), מסתבר שמורדים נוטשים הם דבר שבשגרה, וכי מורדים רבים מואסים בחיים בטבע ושבים אל הערים מהם באו, על מנת לעבור את הניתוח ולהתיפייף. אם כך, אין כל ייחוד בטלי וכל מסע החיפושים שלה מיותר, כיוון שהיו לממשל אינספור הזדמנויות להיעזר במי שכבר היו בסמוק, בחרו לעזוב, רוצים להתנתח ויודעים את הדרך לשם ובחזרה.
בשורה התחתונה, לסדרת "כעורים" יש הרבה עם מה לעבוד והרבה פוטנציאל. יחד עם זאת, אם לשפוט לפי הספר הראשון, הביצוע, בסופו של דבר, אינו מרשים. יכול להיות שבקרב נוער צעיר, שעוד לא הספיק לקרוא הרבה סדרות קודמות, היא תמצא קהל אוהד, אבל "משחקי הרעב" הבא, היא לא.
"כעורים" מאת סקוט ווסטרפלד, תרגום: אוריא שגיא, הוצאת גרף, 2014.
