ונום – ביקורת סרט

ביקורתו של איתמר פארן על הסרט ונום, בכיכובו של תום הארדי (מכיל ספוילרים)

את ונום ניתן לחלק לשלושה חלקים – חלק ראשון, וארוך, שהוא מצוין; חלק שני מופלא-שנון-מתוחכם, שהפגם היחיד שלו טמון בכך שאינו נמצא בסרט; וחלק שלישי שאורכו כחצי שעה, שהוא סתמי וצפוי.

העלילה

תום הארדי (ביין מסרט האביר האפל, שחקן שכבר יש לו הכרות טובה עם דמויות שחומרים זרים זורמים בעורקיהן) מגלם את דמותו של העיתונאי אדי ברוק – טיפס שחצן, ממוקד בעצמו, שמוכן להרוס כל חלקה טובה בחייו לשם הריגוש ותחושת הסיפוק של עוד חשיפה עיתונאית. בעוד אדי נוהג כאדי, וממשיך להרוס כל חלקה טובה בחייו, הוא גם מוצא עצמו נשא גאה של סימביוט ששמו ונום. סימביוט זה הופך את אדי שלנו לקניבל-על [ואולי גם לגיבור-על, נבל-על, ולבטח לפרוטגוניסט-על]. בניגוד לדמויות-על אחרות, שיש להן זהויות נסתרות וגלויות אך לרוב רק מערכת רצונות אחת [גם אם כזו שיש בה טירוף ופיצול אישיות], הרי שלאדי שלנו זהות אחת בדיוק [שלו עצמו], אך שני רצונות ומוחות מובחנים ומופרדים לגמרי – האחד שלו עצמו, והשני של ונום, שמסוגל להשתלט על גופו של הנשא, לכוון את פעולותיו, ולעתים לשוחח עמו באמצעות דיאלוג פנימי.

חלק 1

בחלק הראשון של הסרט, הוא מציג לקהל מנוול אנושי זדוני (מסוג שאינו מפתיע במיוחד, אך הוא ואנשיו מתפקדים היטב), מערכות יחסים מתפרקות, סיפור מהודק שיש בו הגיון פנימי ומידה של עומק, וכמה קטעי אקשן מרהיבים וסוחפים )באמת מרהיבים – יש שם חלקים שגרמו לי לחשוב שאם מישהו היה לומד אותם, והולך לעשות סרט של הענק הירוק אחרי שראה אותם, זה בטח היה שלאגר של ממש(. וכמובן – יש גם איום בעל הגיון פנימי ברור: יצורים מחוץ לעולמנו רוצים לאכול אותנו; הם בנויים לזה, הם מוכנים לזה, והם רעבים. הם שולחים כוח חלוץ כדי ללמוד את הארץ ולעשות הכנות, ובהחלט נראה שיש להם את היכולת לכך. הסימביוט שבתוך אדי הוא טורפני, אלים, ורואה באנושות אוכל. הוא גם רוצה להישאר בחיים, ולכן זקוק לנשא שלו, והיות ולא פשוט למצוא נשא מתאים, יש לו את כל הסיבות האנוכיות לשמור את אדי בחיים עד למועד "הבופה הגדול". מערכת היחסים בין אדי לסימביוט מלאת אימה ופלצות. היא מטרידה, מזעזעת – ויש בה הגיון פנימי מצוין. אישית – כמה שאדי הוא טיפוס לא משהו, בשלב הזה הייתי אמפתי אליו מאוד. ממש קשה שלא להיות אמפתי לאדם במצב האיום והנורא הזה.

חלק 3

בחלק השלישי של הסרט, אדי, וידידו הסימביוט אציל הנפש, יוצאים להציל את כדור הארץ מן הפלישה האיומה של אחיו (אחיותיו? גם וגם או לא זה ולא זה?) של ונום. הם נאבקים בחירוף נפש כנגד סימביוט איום במיוחד, תוך הקרבה עצמית ונכונות ברורה למות. אנחנו יודעים שהסימביוט הנוסף איום במיוחד כי אומרים לנו שהוא כזה! לצערי, בעיקר אומרים ורק מעט מראים, ולכן הסימביוט המרושע לא ממש מלהיב בתור האויב הגדול. ומי היה מאמין, אנחנו גם מקבלים סיום שבלוני וצפוי, גם פוגשים את סטן לי (שמראה בקמיאו שלו עין חודרת כליות ולב שמרמזת שוב על מקומו בין הצופים – ווטצ'רס – האלמותיים), וגם זוכים להרהר בקניבליזם כשיטת ענישה!

חלק 2

יתכן וקוראים חדי-עין ישימו לב שיש מידה מסוימת, קלושה מן הקלושות, של אי-התאמה בין כמה מהדברים שנכתבו על אופי הדמויות בחלקו הראשון של הסרט (בערך מאה וחמש הדקות הראשונות), לאלו שנכתבו על אופיין בחלקו השלישי (שאורכו כשלושים וחמש דקות). ההסבר לפער הזה? אין לי מושג. מדוע אין לי מושג? כי אותו חלק שני שהזכרתי בפסקה הראשונה – המופלא, השנון והמתוחכם, שהיה מסביר את המהפך ומקנה לו אמינות – לא קיים. הסרט לא טורח בהסברים, מלבד משפט אחד, מטומטם להפליא, שאמור לתת את ההסבר כיצד דילגה העלילה מן הדמויות המתוארות בחלק הראשון, והיחסים המפלצתיים-מורכבים-מפחידים ביניהן, לאופן בו הן מוצגות ומתנהגות בחלק השלישי.

לסיכום

סוני כמעט הצליחו לעשות סרט מעולה. החלק הראשון כה הרשים אותי, שהתאכזבתי עמוקות מן השבלוניות והרדידות של הסיום. האם שווה לראות את הסרט הזה? אם אתם חובבים נלהבים של סרטי קומיקס – בטח ובטח, אף שאין חובה לראותו בתלת-ממד. אם אתם סתם חובבי סרטי קומיקס, ונניח, חשוב לכם להתעדכן במה שקשור לכל מה שקורה סביב ל"מלחמת האינסוף" – אין כל חובה לראות סרט זה, ראשית, כי סופו לא חולק כבוד להתחלתו המצוינת, ושנית כי זה סרט של סוני (אף שבשיתוף מארוול), והוא אינו קשור ליקום הסינמטי של מארוול ולעלילות השזורות בו.

ונום – סוני, 2018, 140 דקות, בימוי רובן פליישר, מככבים תום הארדי (אדי/ונום), מישל וויליאמס (אן וויינג), ריז אחמד (קרלטון דרייק).