חוק ומסג – ברנדון סנדרסון – פרק ראשון לקריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "חוק ומסג", הספר הראשון בסדרת "הערפילאים – העידן השני", מאת ברנדון סנדרסון

 

פתח דבר

וָוקְס התקדם בהליכה שפופה לצד הגדר השבורה, גורר את מגפיו על הקרקע היבשה. ליד ראשו הוא החזיק את אקדח הסטריון 36, שהקנה הארוך הכסוף שלו היה מכוסה באבק אדמדם. האקדח לא היה מהודר למראה, אף שהתוף, המכיל שישה קליעים, היה מורכב בקפידה רבה במסגרת סגסוגת הפלדה שלו, לפיכך אפילו חלק אחד בו לא נקש. המתכת שעטפה את ידית האחיזה לא נצצה וגם לא היו בה חומרים אקזוטיים. אבל היא התאימה לידו כאילו האקדח נועד להיות בה.

הגדר הנמוכה הייתה רעועה, העץ היה מאפיר וישן והקרשים היו מחוזקים ברצועות חבל מתפוררות. היה לה ריח עתיק. אפילו התולעים ויתרו על הגדר הזאת כבר מזמן.

ווקס הציץ מעל לקרשים הסדוקים ובחן את העיירה הריקה. לנגד עיניו ריחפו קווים כחולים שנבעו מכוח האלומנטיקה שלו, בוקעים מתוך חזהו אל מקורות מתכת קרובים. שרֵפת מתכת העניקה לו את הכוח הזה. היא אפשרה לו לראות מקורות מתכת וגם לדחוף אותם כרצונו. הוא הפעיל את משקלו נגד משקל המקור. אם המקור היה כבד ממנו, הוא נדחף לאחור. אם ווקס היה כבד יותר מהמקור, הוא היה מסוגל לדחוף אותו.

אבל במקרה הזה, הוא לא דחף. הוא רק הביט בקווים כדי לראות אם אחת המתכות זזה. כולן היו דוממות. מסמרים שהחזיקו את המבנים, תרמילי קליעים ריקים הפזורים באבק או פרסות סוסים שנערמו בנפחייה קרובה — כולם היו דוממים כמו משאבת היד הישנה הנעוצה בקרקע לימינו.

ליתר זהירות, גם הוא נותר דומם במקומו. הפלדה המשיכה לבעור בנועם בבטנו, ולכן — כפעולת מנע בלבד — הוא דחף כלפי חוץ מכל עבריו. הוא התמחה בתרגיל הזה לפני כמה שנים. הוא לא דחף שום חפץ מתכתי מסוים, אלא יצר סביב עצמו מעין בועת הגנה. כל מתכת שתושלך לעברו במהירות, תוסט מעט ממסלולה.

המגן לא היה חסין לגמרי. הוא בכל זאת ייפגע. אבל היריות יוסטו, הן לא יפגעו בדיוק במקום שנועדו לפגוע. התרגיל הזה הציל את חייו כבר כמה פעמים. הוא עדיין לא היה בטוח איך בדיוק הוא עשה את זה. אלומנטיקה הייתה עבורו טבע שני. בדרך כלשהי הוא אפילו הצליח לסנן מהדחיפה את המתכות שהוא עצמו נשא עליו, ולא דחף את האקדח שלו החוצה מתוך ידו.

הוא הוסיף להתקדם לצד הגדר, כשהוא עדיין מביט בקווי המתכת כדי לוודא שאיש אינו מנסה להתגנב לעברו. פעם, לפני 20 שנה, פֵלטְרֵל הייתה עיירה משגשגת. ואז שבט קולוסים התיישב לא רחוק משם. זה לא הצליח כל-כך.

כיום העיירה המתה נראתה ריקה לחלוטין, אף שהוא ידע שזה לא כך באמת. ווקס הגיע לכאן במהלך מצוד אחר פסיכופת. והוא לא היה היחיד.

הוא אחז בקצה הגדר וזינק מעליה, ורגליו פוררו את רגבי האדמה האדומה. הוא רץ בגב שפוף לכיוון הכבשן של הנפחייה הישנה. בגדיו היו מאובקים לגמרי, אבל תפורים היטב: חליפה נאה, עניבה כסופה על צווארו, חפתים מנצנצים על שרוולי חולצתו הלבנה המשובחת. הוא טיפח לעצמו מראה בולט בשטח, כאילו תכנן להשתתף בנשף מכובד באֶלֵנְדְל במקום להתרוצץ בעיירת רפאים בארצות הספר במצוד אחר רוצח. החלק האחרון בחליפה שלו היה כובע הבאולר שחבש לראשו והגן עליו מפני קרני השמש.

רעש. מישהו דרך על קרש מעבר לרחוב והשמיע קול חריקה. הוא היה חרישי כל-כך עד שווקס כמעט החמיץ אותו. הוא הגיב מייד, והבעיר בחוזקה את הפלדה שבערה בתוך בטנו. הוא דחף קבוצה של מסמרים בקיר לצידו בדיוק כאשר קול יריית אקדח פילח את האוויר.

הדחיפה הפתאומית הרעידה את הקיר, והמסמרים החלודים הישנים נחרדו במקומם. הדחיפה שלו זרקה אותו הצידה והוא התגלגל על הקרקע. קו כחול הופיע לרגע קט — הקליע שפגע בקרקע בדיוק במקום שבו הוא עצמו היה עד לפני כמה רגעים. הוא שב והתרומם אחרי הגלגול כאשר נשמעה ירייה שנייה. היא הייתה קרובה אליו, אבל היא הוסטה קלות ממסלולה כאשר התקרבה.

הקליע הוסט על-ידי בועת הפלדה וחלף ליד אוזנו. עוד סנטימטר אחד ימינה והוא היה מקבל את הקליע היישר במצחו — אפילו בבועת הפלדה שלו. הוא הרגיע את נשימתו, הרים את הסטריון וכיוון אותו אל מרפסת בית המלון הישן מעבר לרחוב, משם הגיעה הירייה. צלף היה יכול להסתתר מאחורי שלט בית המלון שתלוי על המרפסת.

ווקס ירה, ואז דחף את הקליע ודחק אותו קדימה במהירות רבה יותר כדי שיהיה בכוחו לחדור מחסומים. הוא לא השתמש בכדורים הרגילים המצופים בנחושת או בעופרת. הוא היה זקוק לחומר חזק יותר.

הקליע גדל-הקוטר המצופה בפלדה פגע במרפסת, והכוח הנוסף שווקס העניק לו אִפשר לו לחדור מבעד לשלט העץ ולפגוע באיש שהסתתר מאחוריו. הקו הכחול שהוביל אל הרובה של האיש רעד בזמן שהוא נפל. ווקס נעמד לאיטו וניער את האבק מבגדיו. באותו הרגע, פילח את האוויר קול ירייה נוספת.

הוא סינן קללה ודחף את עצמו שוב כנגד המסמרים, אף שבליבו ידע שאיחר את המועד. כשאתה שומע את הירייה, דחיפות לא יוכלו עוד להועיל לך.

הפעם הוא נזרק ארצה. הכוח היה צריך ללכת למקום כלשהו, ואם המסמרים לא מסוגלים לזוז, הוא זה שיזוז. הוא נאנק כשנפל והרים את אקדחו, והאבק דבק לזיעה שעל ידו. הוא חיפש במהירות את מי שירה בו. הוא החטיא. אולי בועת הפלדה —

גופה צנחה מגג הנפחייה ונחבטה בקרקע בעננת אבק אדום. ווקס מצמץ ואז הרים את האקדח והסתתר שוב מאחורי הגדר, מחפש מחסה. וכל אותו הזמן הוא חיפש את הקווים האלומנטיים הכחולים. הם יוכלו להזהיר אותו אם מישהו מתקרב, אבל רק אם האיש נשא מתכת על גופו.

אפילו קו כחול אחד לא הוביל אל הגופה שנפלה ליד הבניין. אבל זוג נוסף של קווים רועדים הצביע על דבר כלשהו שנע בירכתי הנפחייה. ווקס הרים את האקדח שלו וכיוון אותו לפנים כאשר דמות יצאה מצד המבנה ורצה לעברו.

האישה לבשה מעיל ארוך לבן ששוליו אדומים. שערה השחור היה קלוע בצמה והיא לבשה מכנסיים וחגורה רחבה ונעלה מגפיים עבים לרגליה. פניה היו מרובעות. פנים חזקות, שפתיה התעקלו קלות ימינה בחיוך קל.

ווקס נשם לרווחה והוריד את האקדח. “לסי״.

“שוב הפלת את עצמך על הרצפה?״ היא שאלה כאשר הגיעה אליו ונעמדה לצידו מאחורי הגדר. “יש לך אבק על הפנים יותר מאשר למיילז יש פרצופים זועפים. אולי הגיע הזמן לפרוש, איש זקן״.

“לסי, אני מבוגר ממך בשלושה חודשים״.

“אלה שלושה חודשים ארוכים״. היא הציצה מעבר לגדר. “ראית עוד מישהו?״

“הפלתי אדם שהיה במרפסת״, אמר ווקס. “לא יכולתי לראות אם זה היה טאן השוחט או לא״.

“זה לא״, היא אמרה. “הוא לא היה מנסה לירות בך ממרחק״.

ווקס הנהן. טאן אהב לעשות דברים באופן אישי. מקרוב מאוד. הפסיכופת שנא להשתמש באקדח ורק לעיתים נדירות ירה באדם בלי שיוכל לראות את הפחד הניבט מעיניו.

לסי בחנה את העיירה השקטה ואז הפנתה אליו את מבטה, מוכנה לזוז. עיניה נורו מטה לרגע. אל כיס החולצה.

ווקס עקב אחר מבטה. מכיסו בצבץ מכתב, שהתקבל קודם לכן באותו היום. הוא נשלח מהעיר הגדולה אלנדל והיה ממוען ללורד ווקסיליום לדריאן. שם שווקס לא השתמש בו כבר שנים רבות. שם שלא התאים לו כל-כך.

הוא תחב את המכתב עמוק יותר בתוך הכיס. לסי חשבה שלמכתב הייתה משמעות רבה יותר מכפי שהייתה לו באמת. לא היה דבר בעיר שהוא התגעגע אליו, ובית לדריאן יסתדר טוב מאוד בלעדיו. באמת היה עליו לשרוף את המכתב.

ווקס החווה בראשו על האיש המת ליד הקיר כדי להסיח את דעתה מהמכתב. “את עשית את זה?״

“הייתה לו קשת״, היא אמרה. “ראשי חץ מאבן. כמעט חיסל אותך מלמעלה״.

“תודה״.

היא משכה בכתפיה ועיניה נצצו בשביעות רצון. סביב העיניים האלה היו עכשיו קמטים ופניה נצרבו בשמש החזקה של ארצות הספר. בעבר, ווקס והיא עוד ספרו את הפעמים שכל אחד מהם הציל את האחר. הם הפסיקו לעקוב אחרי זה לפני שנים רבות.

“חפי עליי. אני יוצא״, אמר ווקס בשקט.

“בשעה כזאת יוצאים?״ היא שאלה. “עם הבגדים האלה? אתה מכוסה לגמרי באבק״.

ווקס הרים גבה.

“מצטערת״, היא אמרה בחיוך מעוקם. “בזמן האחרון אני משחקת יותר מדי קלפים עם וויין״.

הוא נחר, רץ בקומה שפופה אל הגופה המתה והפך אותה. לבחור היו פנים מרושעות ועל לחייו היו זיפים בני כמה ימים. הקליע ננעץ במותן ימין שלו והוא דימם למוות. נדמה לי שאני מכיר אותו, חשב ווקס לעצמו כשבחן את כיסיו של האיש והוציא משם בקבוקון זכוכית בצורת טיפה, אדום כמו דם.

הוא מיהר בחזרה אל הגדר.

“נו?״ שאלה לסי.

“זה מישהו מהצוות של דונאל״, אמר ווקס והראה לה את טיפת הזכוכית.

“ממזרים״, אמרה לסי. “הם לא יכולים פשוט לעזוב אותנו, נכון?״

“את ירית בבן שלו, לסי״.

“ואתה ירית באחיו״.

“אבל במקרה שלי זאת הייתה הגנה עצמית״.

“גם במקרה שלי״, היא אמרה. “הנער הזה היה מעצבן. על כל פנים, הוא שרד את הירייה״.

“אחת מאצבעות הרגליים שלו נקטעה״.

“לא באמת צריכים עשר״, היא אמרה. “יש לי בת דודה שיש לה רק ארבע. היא בסדר גמור״. היא הרימה את האקדח שלה ובחנה את העיירה הריקה. “ברור שהיא נראית די מגוחך וכל זה. אני יוצאת״.

“גם את?״

היא רק חייכה אליו ויצאה מהמחסה, רצה בדרכה אל הנפחייה.

בשם הרמוניה, חשב לעצמו ווקס בחיוך, אני אוהב את האישה הזאת.

הוא חיפש אקדוחנים נוספים, אבל לסי הגיעה אל הבניין בלי שנורו יריות נוספות. ווקס הנהן אליה, ואז שעט לאורך הרחוב לעבר המלון. הוא חמק פנימה, בחן את הפינות כדי לוודא שאין שם אויבים. חדר המסבאה היה ריק, ולכן הוא תפס מחסה ליד דלת הכניסה וסימן בידו ללסי. היא רצה אל הבניין הסמוך בצד הרחוב ובדקה אותו.

הצוות של דונאל. כן, ווקס ירה באחיו — האיש בדיוק שדד קרון רכבת. לפי הבנתו, דונאל לא חיבב במיוחד את אחיו. לא, הדבר היחיד שהכעיס את דונאל היה שהוא הפסיד כסף, וזאת ככל הנראה הסיבה שהוא כאן. הוא קבע פרס על ראשו של טאן השוחט מפני שהוא גנב ממנו משלוח של סגסוגעת. דונאל ככל הנראה לא ציפה שווקס יבוא לתפוס את טאן בדיוק באותו היום, אבל לאנשים שלו הייתה פקודת קבע לירות בווקס או בלסי, אם יזדמן להם.

ווקס כמעט התפתה לעזוב את העיירה המתה ולתת לדונאל ולטאן להילחם זה בזה, אבל המחשבה גרמה לעינו לפרכס. הוא הבטיח שהוא יעצור את טאן. וזהו זה.

לסי סימנה לו ממקומה בתוך הבניין ואז הצביעה אל הקצה האחורי. היא עמדה ללכת לאותו כיוון ולהזדחל מאחור אל שורת הבניינים הבאה. ווקס הנהן ואז החווה בקצרה. הוא ינסה להיפגש עם וויין ובארל, שהלכו לבדוק את הקצה השני של העיירה.

לסי נעלמה. ווקס פסע במלון לעבר דלת צדדית. הוא עבר על פני קנים ישנים ומטונפים שנעשו על-ידי בני אדם ועכברושים. העיירה אספה טיפוסים מפוקפקים כפי שכלב אוסף פרעושים. הוא אפילו עבר ליד מקום שנראה שאיזה נווד הבעיר בו מדורה על משטח מתכת שמסביבו מעגל אבנים. מפתיע שהמטומטם לא שרף את כל הבניין.

ווקס פתח בדממה את הדלת הצדדית ויצא לסמטה שבין בית המלון לחנות שלצידו. אם היה שם מישהו, הוא ללא ספק שמע את היריות ויגיע לבדוק מה קרה. מוטב להישאר חבוי.

ווקס התקרב אל הצד האחורי של החנות, צועד בשקט על האדמה האדומה. באזור הזה, היה צד הגבעה מכוסה בעשבים שוטים פרט לכניסה למרתף ישן. ווקס הקיף אותו ואז נעצר והביט בדלת העץ הקבועה בקרקע.

אולי…

הוא כרע על ברכיו ליד הפתח והציץ מטה. פעם היה שם סולם, אבל הוא נרקב כבר מזמן — רק שרידיו נותרו בערֵמה של גזרי עץ על הקרקעית. לאוויר היה ריח טחוב ולח… וקצת עשן. מישהו הבעיר לפיד למטה.

ווקס שמט קליע אל תוך החור ואז זינק פנימה והאקדח שלוף בידו. בעודו נופל, הוא מילא את מתכת המוח שלו העשויה מברזל והפחית את משקלו. הוא היה דו-כוח — אדם המסוגל להשתמש גם בתכמות וגם באלומנטיקה. הכוח האלומנטי שלו היה דחיפת פלדה והכוח התכמתי שלו נקרא חליפין, והיה בכוחו להעלות או להפחית את משקלו. זה היה שילוב כוחות יוצא מגדר הרגיל.

הוא דחף את הקליע מתחתיו והאט את נפילתו ולכן נחת בשקט. הוא החזיר לעצמו את משקלו הרגיל — או, יותר נכון, המשקל שהוא היה רגיל אליו. על-פי-רוב הוא התהלך בשלושה-רבעים מהמשקל שלו, כשהוא גורם לעצמו להיות קליל יותר ומעצים את מהירות התגובה שלו.

הוא הזדחל באפלה. הדרך שעבר בחיפושיו אחרי טאן השוחט הייתה ארוכה וקשה. בסופו של דבר, העובדה שפלטרל התרוקנה לפתע פתאום משודדים, מנוודים ומחסרי המזל סיפקה לו רמז עבה. ווקס הלך בשקט, מפלס לו דרך בתוך המרתף. ריח העשן היה חזק יותר כאן, ואף שהאור היה חלש הוא הצליח להבחין במדורה ליד קיר האבן. וגם בסולם שהיה ניתן להעביר לכניסה ולטפס עליו.

התגלית גרמה לו להסס. היא העידה שמי שמסתתר בתוך המרתף — אולי זה היה טאן, אבל אולי גם מישהו אחר לגמרי — עדיין נמצא כאן. אלא אם כן יש דרך יציאה נוספת. ווקס התקדם מעט, ממצמץ באפלה.

היה אור לפניו.

ווקס טען בשקט את אקדחו ואז הוציא בקבוקון קטן מתוך מעיל הערפילים שלו וחלץ את הפקק בשיניו. הוא רוקן את הוויסקי ואת המתכת בלגימה אחת והיא חידשה את מאגרי המתכת בגופו. הוא הבעיר את הפלדה. כן… הייתה מתכת לפניו, בהמשך המנהרה. מה גודל המרתף הזה? הוא הניח שהוא יהיה קטן, אבל קורות העץ התומכות הראו שמדובר במקום גדול ועמוק הרבה יותר מכפי שחשב. המקום נראה כמו מסדרון במכרה.

הוא התקדם בשקט, כשהוא מתמקד בקווי המתכת. מישהו יצטרך לכוון את האקדח שלו אם הוא יראה אותו, ואז המתכת תזוז ותאפשר לו לדחוף את כלי הנשק מחוץ לידיו של היורה. דבר לא זז. הוא המשיך הלאה, ולאפו הגיע ריח האדמה הטחובה והרטובה, הפטריות ותפוחי האדמה שהעלו ירוקת. הוא התקרב אל האור הרועד, אבל לא שמע דבר. קווי המתכת לא זזו.

לבסוף, הוא היה קרוב מספיק להבחין בעששית תלויה על וו מקורת עץ ליד הקיר. משהו אחר היה תלוי במרכז המנהרה. גופה? תלויה? ווקס סינן קללה ומיהר אליה, נזהר ממלכודות. זאת אכן הייתה גופה, אבל היא בלבלה אותו. ממבט ראשון נראה שהיא נמצאת כאן כמה שנים. לא היו עיניים בגולגולת והעור היה מתוח על העצם. היא לא הסריחה ולא הייתה נפוחה.

הוא חשב שזיהה במי מדובר. גיאורמין, בעל הכרכרה שהביא את הדואר אל וות׳רינג מהכפרים הרחוקים יותר באזור. אלה היו המדים שלו, וגם השיער נראה דומה. הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של טאן, וההיעלמות שלו היא ששלחה את ווקס למצוד אחריו. זה היה רק לפני חודשיים.

הוא חנט אותו, חשב ווקס. עיבד וייבש אותו כמו בורסקאי. הוא חש בחילה — מדי פעם הוא ישב לשתות עם גיאורמין, ואף שהאיש רימה בקלפים, הוא היה בחור די נחמד.

גם התלייה לא הייתה רגילה. חוטי ברזל הרימו את זרועותיו של גיאורמין כך שהן היו פרושות לצדדים, ראשו נטוי, פיו פעור לרווחה. ווקס הסב את פניו מהמראה המזוויע, ועינו פרכסה.

זהירות, הוא אמר לעצמו. אל תיתן לו להכעיס אותך. הישאר ממוקד. הוא יחזור ויוריד את גיאורמין משם. ברגע זה, אסור לו להרעיש. עכשיו לפחות הוא ידע שהוא בכיוון הנכון. זו הייתה ללא ספק המאורה של טאן השוחט.

הוא הבחין בנקודת אור נוספת במרחק. עד כמה באמת ארוכה המנהרה הזאת? הוא התקרב לבריכת האור ומצא גופה נוספת, שהייתה תלויה על צידה על אחד הקירות. אנארל, גאולוגית נודדת שנעלמה זמן קצר אחרי גיאורמין. בחורה מסכנה. היא יובשה באותו האופן, וגופה הוצמד במסמרים אל הקיר בצורה מסוימת ביותר, כאילו היא כרעה על ברכיה ובחנה ערֵמת אבנים.

בריכת אור נוספת משכה אותו קדימה. היה ברור שזה לא היה מרתף — זאת ככל הנראה הייתה מנהרת מבריחים בתקופה שפלטרל הייתה עיירה משגשגת. קורות העץ העתיקות העידו שטאן לא בנה את המקום.

ווקס חלף על פני שש גופות נוספות, כל אחת מהן מוארת בעששית, כל אחת מהן מסודרת בתנוחה מיוחדת. אחת מהן ישבה על כיסא, אחרת נקשרה כאילו היא עפה, כמה מהן היו צמודות לקיר. המאוחרות היו טריות יותר, האחרונה נהרגה זה עתה. ווקס לא זיהה את האיש הרזה שהיה תלוי כשידו צמודה לראשו בהצדעה.

חלודה והרס, חשב לעצמו ווקס. זאת לא המאורה של טאן השוחט… זאת הגלריה שלו.

בבטן מתהפכת, התקדם ווקס אל בריכת האור הבאה. היא הייתה שונה. האור היה חזק יותר. כאשר התקרב, הוא הבין שהוא רואה אור שמש בוקע מריבוע החתוך בתקרה. המנהרה הובילה אל המקום הזה, ככל הנראה דלת סתרים שנרקבה או נשברה ונפלה. הקרקע הלכה ונעשתה תלולה עד שהגיעה אל החור.

ווקס הזדחל במעלה המדרון, ואז הציץ בזהירות. הוא הגיע אל בניין, אף שלא היה לו גג. קירות הלבנים היו שלמים ברובם והיו ארבעה מזבחות מלפנים, ממש לשמאלו. כנסייה ישנה של השורד. היא נראתה ריקה.

ווקס זחל מתוך החור, הסטריון שלו צמוד לראשו, מעילו מלוכלך מהאדמה הטחובה. האוויר הנקי והיבש היה שיפור ניכר.

“כל החיים הם הצגה״, אמר קול, מהדהד בכנסייה ההרוסה.

ווקס התכופף מייד הצידה והתגלגל אל אחד המזבחות.

“אבל אנחנו לא השחקנים״, המשיך הקול. “אנחנו הבובות״.

“טאן״, אמר ווקס. “צא החוצה״.

“אני ראיתי את האל, שומר החוק״, לחש טאן. היכן הוא? “ראיתי את המוות עצמו, את המסמרים הנעוצים בעיניו. ראיתי את השורד, המשול לחיים עצמם״.

ווקס בחן את הכנסייה הקטנה. היא הייתה מלאה בספסלים שבורים ובפסלים מנותצים. הוא הקיף את המזבח, במחשבה שהקול מגיע מצידו האחר של החדר.

“אנשים אחרים תוהים לעצמם״, אמר קולו של טאן, “אבל אני יודע. אני יודע שאני בובה. כולנו בובות. התערוכה שלי מצאה חן בעיניך? עבדתי קשה בשביל להקים אותה״.

ווקס המשיך להתקדם לאורך הקיר הימני של הבניין, כשמגפיו מותירים שביל באבק. הוא נשם לאט, ואגל זיעה זלג לאיטו על רקתו הימנית. עינו פרכסה. בעיני רוחו הוא ראה את הגופות על הקירות.

“אנשים רבים אינם זוכים להזדמנות ליצור אומנות אמיתית״, אמר טאן. “והתערוכות הטובות ביותר הן אלה שלא ניתן לשחזר. יוצרים אותן במשך חודשים, שנים. מציבים כל דבר במקום המתאים. אבל בסוף היום, הריקבון מתחיל להשתלט. לא יכולתי לחנוט אותם. לא היו לי זמן או משאבים לזה. יכולתי רק לשמר אותם די זמן כדי להכין את התערוכה היחידה הזאת. מחר היא כבר תיהרס. התערוכה הזאת נוצרה רק עבורך. רק לך. אני מאמין… שכולנו רק בובות… אתה מבין…״

הקול שלו אכן הגיע מצידו האחר של החדר, קרוב להריסות שחסמו את שדה הראייה של ווקס.

“מישהו אחר מזיז אותנו״, אמר טאן.

ווקס רכן לצד ההריסות והרים את הסטריון שלו.

טאן עמד שם והחזיק את לסי מלפניו, פיה פעור, עיניה רחבות. ווקס קפא במקום, אקדחו מונף. לסי דיממה מרגלה ומזרועה. היא נורתה ופניה היו חיוורות. היא איבדה דם. ככה טאן הצליח להתגבר עליה.

ווקס התכווץ. הוא לא הרגיש פחד. הוא לא היה יכול להרשות את זה לעצמו. פחד היה עלול לגרום לו לרעוד, ורעידות היו גורמות לו להחטיא. הוא היה מסוגל לראות את פניו של טאן מאחורי לסי, האיש הניח חוט חנק סביב צווארה.

טאן היה רזה ובעל אצבעות דקות. פעם הוא היה קברן. שערו השחור המידלדל היה מוחלק לאחור בשמן. הוא לבש חליפה יפה שכעת נצצה מדם.

“מישהו אחר מזיז אותנו, שומר חוק״, אמר טאן בשקט.

לסי הביטה בעיניו של ווקס. שניהם ידעו מה עליהם לעשות במצב הזה. בפעם האחרונה הוא זה שנלכד. אנשים תמיד ניסו להשתמש בהם זה נגד זה. לדעתה של לסי, זה לא היה חיסרון. היא הייתה מסבירה לו שאם טאן לא היה יודע שהם זוג, הוא היה הורג אותה מייד. במקום זה הוא חטף אותה. זה נתן להם הזדמנות להיחלץ מהמצב.

ווקס הביט בין הכוונות של הסטריון. הוא לחץ על ההדק עד שהיה מאוזן בין נקודת הלחיצה לנקודת הירי ולסי מצמצה. אחת. שתיים. שלוש.

ווקס ירה.

באותו הרגע, זרק טאן את לסי ימינה.

הירייה פילחה את האוויר והדהדה כנגד הלבנים. ראשה של לסי נזרק לאחור כאשר הקליע של ווקס פגע בדיוק מעל עינה הימנית. דם ניתז על קיר הלבנים שלצידה. היא התמוטטה.

ווקס עמד שם, קפוא במקום, מבועת. לא… זה לא צריך להיות… זה בלתי אפשרי…

“ההצגות הטובות ביותר״, אמר טאן, חייך והביט בדמותה השרועה של לסי, “הן אלה שניתן להעלות על הבמה רק פעם אחת״.

ווקס ירה בראשו.

 

פרק 1

חמישה חודשים לאחר מכן, עבר ווקס בחדרים מעוטרים שבהם התרחשה מסיבה שוקקת חיים, הוא חלף על פני אנשים בחליפות כהות ובמעילי כנפות ועל פני נשים בשמלות צבעוניות ומותניים צרים שקפלים רבים בחצאיותיהן הארוכות. הם קראו לו “לורד ווקסיליום״ או “לורד לדריאן״ כאשר פנו אליו בדברים.

הוא הנהן לכל אחד ואחד מהם, אבל נרתע כשניסו למשוך אותו לשיחותיהם. הוא התקדם במכוון לאחד החדרים מאחורי האולם הגדול שאורות חשמל — הצעקה האחרונה בעיר — נצצו והפיצו בו אור חזק ויציב יתר על המידה, שגירש את עלטת הערב. מחוץ לחלונות הוא ראה את הערפילים מלטפים את הזגוגיות.

בניגוד למקובל, פתח ווקס את דלתות הזכוכית הגדולות ויצא אל המרפסת הרחבה של בית האחוזה. שם הוא הרגיש, סוף כל סוף, שהוא מסוגל לנשום שוב.

הוא עצם את עיניו, נשם ונשף לאט, מרגיש את הרטיבות הקלה של הערפילים נחה על עור פניו. הבניינים כל-כך… חונקים בעיר הזאת, הוא חשב לעצמו. ייתכן שפשוט שכחתי את זה, או שלא הבחנתי בכך כשהייתי צעיר יותר?

הוא פקח את עיניו, הניח את ידיו על מעקה המרפסת והשקיף על אלנדל. זאת הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם, מטרופולין ענק שתכנן הרמוניה עצמו. במקום הזה עברו על ווקס שנות נעוריו. במקום הזה הוא לא ביקר כמעט 20 שנה.

אף שעברו חמישה חודשים מאז מותה של לסי, הוא עדיין שמע את יריית האקדח, עדיין ראה את הדם ניתז על הלבנים. הוא עזב את ארצות הספר וחזר אל העיר, משום שקיבל זימון בהול למלא את חובו למשפחתו לאחר מות דודו.

הוא היה במרחק חמישה חודשים ועולם אחר לגמרי, ובכל זאת עוד שמע את יריית האקדח. חדה, נקייה, כאילו השמיים עצמם מתנפצים.

מאחוריו הוא שמע את הצחוק המתנגן בוקע מתוך החדר החם. אחוזת קט הייתה מקום מרהיב שכולו עצים יקרים, שטיחים רכים ונברשות מנצנצות. איש לא הצטרף אליו במרפסת.

ממקום זה הייתה לו נקודת תצפית מושלמת על שדרת האורות בטיילת דמו. שורה כפולה של מנורות חשמל בוהקות באור לבן ונוצץ. הן נצצו כמו בועות לאורך השדרה הרחבה, שנחסמה בצד אחד על-ידי התעלה הרחבה יותר שהאור השתקף על מימיה הדוממים. קטר רכבת לילה צפר בברכה בדרכו לעבר מרכז העיר, מעשיר את הערפילים בעשן כהה יותר.

ווקס המשיך לבחון את טיילת דמו לאורכה, הוא ראה בבירור את בניין יתד הברזל ואת צריח טקיאל, ניצבים זה מול זה משני צידי התעלה. שניהם עדיין היו בבנייה, אבל שלדות הברזל שלהם כבר התנשאו גבוה אל השמיים. עד לגובה אדיר שהמוח לא היה מסוגל לתפוס.

האדריכלים המשיכו לעדכן מה יהיה הגובה הסופי שאליו יגיע כל אחד מהבניינים, בניסיון להתנשא לגובה הרב ביותר. השמועות במסיבה הזאת, שהיו אמינות למדי, טענו כי שני הבניינים יתנשאו לגובה של יותר מ-50 קומות. איש לא ידע מי מהם יהיה הגבוה ביותר, אף שכמה אנשים כבר התחילו להתערב על כך.

ווקס נשם לתוכו את הערפילים. בארצות הספר, אחוזת קט — שהתנשאה לגובה שלוש קומות — יכלה להיות הבניין הגבוה ביותר בסביבה. כאן, הבניין נראה מגומד. העולם השתנה בשנים שבהן נעדר מהעיר. העיר צמחה, המציאה אורות שלא הזדקקו לאש כדי להאיר את הבניינים שאיימו להתנשא גבוה יותר מהערפילים עצמם. בעודו מביט מטה אל השדרה הרחבה שבקצה השמינית החמישית, הרגיש פתאום ווקס זקן מאוד.

“לורד ווקסיליום?״ שאל קול מאחוריו.

הוא הסתובב וראה אישה מבוגרת ממנו. ליידי אבינג קט הציצה אליו מבעד לדלת. שערה האפור היה קלוע בצמה הדורה והיא ענדה לצווארה אבני אודם. “בשם הרמוניה, אישי הטוב. אתה תתקרר אם תישאר כאן בחוץ! היכנס, יש כמה אנשים שרוצים לפגוש אותך״.

“אכנס מייד, גברתי הליידי״, אמר ווקס. “אני רק נושם קצת אוויר צח״.

ליידי קט הזעיפה פנים, אבל פנתה והלכה. היא לא הצליחה לגבש את דעתה עליו. איש מהם לא הצליח. היו שראו בו נצר מסתורי למשפחת לדריאן, ששמו נקשר לכמה סיפורים מוזרים על הממלכות שמעבר להרים. האחרים חשבו שהוא פשוט פרא אדם חסר תרבות. הוא חשב שיש אמת בשני התיאורים.

הוא הוצג לראווה כל הלילה. אחרי הכול, הוא צריך למצוא לעצמו אישה, וכמעט כולם ידעו זאת. בית לדריאן היה מרושש בשל הניהול הכושל של דודו, והדרך הטובה ביותר להשיג הון היא להינשא. לרוע המזל, הצליח דודו גם להעליב שלושה רבעים מאצולת העיר לפחות.

ווקס נשען על מעקה המרפסת, ואקדחי הסטריון שהיו חגורים מתחת לזרועותיו ננעצו במותניו. בשל הקנים הארוכים שלהם, הם לא נועדו להיחגר מתחת לזרועות. הם הפריעו לו כל הלילה.

עליו לחזור למסיבה, לפטפט עם האנשים ולנסות לשקם את המוניטין הפגוע של בית לדריאן. אבל המחשבה על החדר הסואן הזה, כה חם, כה צפוף, כה מחניק, הקשתה עליו לנשום…

בלי לתת לעצמו זמן להרהר בנושא, הוא זינק מעל מעקה המרפסת והתחיל ליפול שלוש קומות אל הקרקע. הוא שרף פלדה, ואז זרק תרמיל ריק לא רחוק מאחוריו ודחף את עצמו כנגדו. המשקל של התרמיל נעץ אותו בקרקע מהר יותר מקצב נפילתו של ווקס. כמו תמיד, הודות לקסם התכמות שלו הוא היה קל יותר ממשקלו האמיתי. הוא כמעט לא ידע מהי ההרגשה ליפול ארצה במשקלו המלא.

כאשר הקליע נחת על הקרקע, הוא דחף כנגדו ושלח את עצמו קדימה מעל לגן החומה. הוא הניח את ידו על חומת האבן וזינק מעל לחומה, ואז הפחית את משקלו לחלקיק ממשקלו הרגיל כאשר נפל בצד השני. הוא נחת ברכות.

אה, טוב, הוא חשב, שפוף ומביט מבעד לערפילים. חצר הכרכרות. כלי הרכב שבני האצולה הגיעו איתם למסיבה היו מסודרים כאן בשורות, והרַכָּבִים עצמם עמדו ושוחחו בכמה חדרים נעימים שהפיצו אורות כתומים אל הערפילים. כאן לא היו אורות חשמל, רק מדורות טובות המפיצות חום.

הוא הלך בין הכרכרות עד שמצא את הכרכרה שלו ופתח את ארגז המסעות הקשור אל צידה האחורי.

הוא הסיר את מעיל הג׳נטלמנים המכובד. במקומו הוא לבש את מעיל הערפילים שלו, מלבוש ארוך ועוטף שנראה כמו מעיל ארוך בעל צווארון עבה ושרוולים חפותים. הוא החליק רובה ציד לתוך הכיס הפנימי שלו ואז חגר את חגורת האקדחים שלו והעביר את הסטריונים אל הנרתיקים שסביב מותניו.

אה, הוא חשב. הרבה יותר טוב. הוא באמת צריך להפסיק ולהסתובב עם הסטריונים ולהשיג כלֵי נשק מתאימים יותר לנשיאה חשאית. לרוע המזל, הוא לא מצא כלי נשק שהיו טובים יותר מאלה שראנט ייצרה. אבל האם היא לא עברה להתגורר בעיר? אולי הוא צריך לחפש אותה ולבקש ממנה להכין לו כלי נשק. וזה, כמובן, בתנאי שהיא לא תירה בו ברגע שתראה אותו.

כעבור כמה רגעים, הוא רץ בעיר, מעיל הערפילים מתנופף קלות על גבו. הוא השאיר אותו פתוח מלפנים, כשהוא חושף את חולצתו השחורה ואת מכנסי הג׳נטלמן שלו. מעיל הערפילים הגיע עד לקרסוליו והתפצל בדיוק מעל למותניו. האניצים התנשאו מאחוריו ברחש נעים.

הוא זרק תרמיל ריק ושלח את עצמו גבוה לאוויר, נוחת על גג הבניין שניצב מול האחוזה. הוא הביט לאחור אליה, חלונותיה זוהרים באפלת הלילה. אילו שמועות יתרוצצו לאחר ההיעלמות שלו מהמרפסת?

טוב, הם כבר ידעו שהוא דו-כוח — זה היה מתועד ברשומות העיר. ההיעלמות שלו לא תעזור לתקן את המוניטין הפגוע של משפחתו. אבל ברגע זה לא היה אכפת לו מכך. הוא בילה בפגישה חברתית כלשהי כמעט בכל ערב מאז חזרתו אל העיר, וכבר שבועות לא היה ליל ערפילים כזה.

הוא היה זקוק לערפילים. כזה הוא היה.

ווקס רץ על הגג וזינק ממנו כשהוא מתקדם לעבר טיילת דמו. בדיוק לפני שפגע בקרקע, הוא זרק תרמיל ריק ודחף אותו כדי להאט את נחיתתו. הוא נחת בחלקה של שיחי נוי שתפסו את אניצי מעילו והשמיעו קול רחש.

לעזאזל. איש לא שתל שיחי נוי בארצות הספר. הוא השתחרר מהשיחים, מעווה את פניו למשמע הרעש. כמה שבועות בעיר, והוא כבר התחיל להחליד?

הוא נד בראשו ודחף את עצמו שוב לאוויר, מרחף מעל לשדרה הרחבה ומעל לתעלה המקבילה. הוא עיקל את מסלול המעוף שלו לפיכך הוא נחת על אחת ממנורות החשמל החדשות. דבר אחד היה נחמד מאוד בעיר המודרנית. הייתה בה הרבה מתכת.

הוא חייך ואז הבעיר את הפלדה ודחף את עצמו מראש מנורת הרחוב, כשהוא שולח את עצמו לאוויר בקשת רחבה. הערפילים חלפו על פניו, מתערבלים ברוח. זה היה מרגש. אדם אף פעם לא מרגיש חופשי באמת עד שהוא מסיר מעליו את שלשלאות הכבידה וטס אל השמיים.

כאשר הגיע לנקודה הגבוהה במעופו, הוא דחף כנגד מנורת רחוב אחרת ושלח את עצמו הלאה לאורך השדרה. השורה הארוכה של עמודי המתכת הייתה כמו מסילת הרכבת האישית שלו. הוא זינק קדימה, התנהגותו משכה את תשומת ליבם של האנשים שנהגו בכרכרות החולפות במקום, אלה שנמשכו בידי סוסים וגם אלה שהתקדמו בלי סוסים.

הוא חייך. קלעים כמותו היו די נדירים, אבל אלנדל הייתה עיר גדולה ואוכלוסייתה עצומה. הוא לא יהיה האדם הראשון שהאנשים האלה יראו מזנק באמצעות מתכות ברחבי העיר. קלעים, על-פי-רוב, שימשו כשליחים מהירים באלנדל.

גודלה של העיר עדיין הדהים אותו. מיליוני אנשים חיו כאן, אולי אפילו חמישה מיליון. איש אף פעם לא ספר את כל האנשים בכל אזוריה — הם נקראו שמיניות, וכפי שהיה ניתן לנחש, היה מדובר בשמונה אזורים.

מיליונים. הוא לא היה מסוגל לדמיין את זה, אף שהוא עצמו גדל כאן. לפני שהוא עזב אל וות׳רינג הוא כבר חשב שהעיר נעשתה גדולה מדי, אבל אז חיו בעיר לא יותר מ-10,000 איש.

הוא נחת על מנורה בדיוק מול בניין יתד הברזל. הוא מתח את צווארו והביט מבעד לערפילים במבנה הענקי. הקצה שלו, שבנייתו עדיין לא הסתיימה, היה אבוד באפלה. האם הוא מסוגל לטפס על מבנה כה גבוה? הוא לא היה מסוגל למשוך מתכות, רק לדחוף — הוא לא היה איזה ערפילאי מיתולוגי מאחד הסיפורים, כמו השורד או הלוחמת האלוהית. כוח אלומנטי אחד, כוח תכמותי אחד, זה כל מה שבן אדם מקבל. למעשה, עצם זה שיש לך כוח אחד היה נדיר — להיות דו-כוח כמו ווקס היה יוצא דופן לחלוטין.

וויין טען שהוא זכר את כל שמות השילובים השונים של אנשים בעלי דו-כוח. וויין גם טען, כמובן, שהוא גנב פעם סוס שהיה מסוגל לנפוח לפי תווי נגינה, לכן היית צריך לקבל את דבריו של וויין במידה נאותה של ספק. ווקס באמת לא טרח לזכור את כל ההגדרות והשמות של הדו-כוחיים. הוא עצמו נקרא מוחץ, שילוב של קלע וחולף. הוא כמעט אף פעם לא חשב על עצמו ככה.

הוא התחיל למלא את מתכות המוח שלו — צמידי הברזל שענד סביב זרועותיו — כשהוא מרוקן מעצמו עוד משקל, גורם לעצמו להיות קל עוד יותר. המשקל יישמר לשימוש עתידי. לאחר מכן, כשהוא מתעלם מהחלק במוחו שזעק שמדובר בסכנה, הוא הבעיר את הפלדה שלו ודחף.

הוא נורה מעלה. הרוח הפכה לשאגה באוזניו והמנורה הייתה עוגן טוב — הרבה מתכת, מקובעת היטב לקרקע — ויכלה לדחוף אותו לגובה רב. הוא הטה מעט את הזווית שלו, והקומות של הבניין החולף במהרה היו לפניו. הוא נחת בגובה 20 קומות בערך, בדיוק כאשר הדחיפה של המנורה הגיעה לקצה כוחה.

הבנייה באזור הזה כבר הסתיימה, והמעטה החיצוני היה עשוי מחומר דמוי אבן. קרמיקה, כך קראו לזה. הוא היה נפוץ בבניינים גבוהים, שקומותיהם התחתונות באמת היו עשויות מאבן, אבל בקומות הגבוהות העדיפו להשתמש בחומר קל יותר.

הוא אחז באחת התומכות החיצוניות. הוא לא היה קל עד כדי כך שהרוח הייתה נושאת אותו משם — לא כשיש לו מתכות מוח על זרועותיו וכלי נשק סביבו. אבל היה לו קל יותר לייצב את גופו הקל.

ערפילים התערבלו מתחתיו. נדמה שהם משתעשעים. הוא הביט מעלה והחליט על השלב הבא. הפלדה שלו חשפה קווים כחולים אל מקורות מתכת קרובים, רבים מהם בתשתית המבנה. אם הוא ידחוף אחד מהם, הוא יושלך הרחק מהבניין.

שם, הוא חשב כשהבחין באדן אבן גדול יחסית במרחק מטר וחצי מעליו. הוא טיפס על הבניין, אצבעותיו הנתונות בכפפות מחזיקות היטב את המשטח המקושט. קלע לומד מהר מאוד לא לפחד מגבהים. הוא הרים את עצמו על האדן ואז שמט תרמיל ריק ומעך אותו ברגלו.

הוא הביט מעלה ובחן את הנתיב שלו. הוא הוציא בקבוקון מחגורתו, חלץ את הפקק וגמע מהנוזל ומרסיסי הפלדה שבתוכו. הוא שרק מבין שיניו כאשר הוויסקי בער בגרונו. חומר טוב, מהמזקקה של סטאגין. לעזאזל, אני אתגעגע לזה כשהמלאי שלי ייגמר, הוא חשב כשהכניס את הבקבוקון לכיסו.

רוב האלומנטיקנים לא הכניסו וויסקי לבקבוקוני המתכת שלהם. רוב האלומנטיקנים הפסידו הזדמנות מצוינת. הוא חייך בתוך תוכו כאשר מאגרי הפלדה הפנימיים שלו התחדשו. אז הוא הבעיר את המתכת ושלח את עצמו מעלה.

הוא טס מעלה בשמי הלילה. לרוע המזל, יתד הברזל נבנתה כך שכל קומה עליונה קטנה יותר מזאת שמתחתיה. ומשמעות הדבר שאף-על-פי שהוא דחף את עצמו היישר למעלה, בעוד זמן קצר הוא יטוס בחשכה הפתוחה כשהערפילים מסביבו וקירות הבניין במרחק כמה מטרים ממנו.

ווקס הכניס את ידו למעיל והוציא את רובה הציד קצוץ הקנה מכיס השרוול הארוך. הוא הסתובב וכיוון אותו מטה — הצמיד אותו אל גופו וירה.

הוא היה קל די הצורך שהרתע ישליך אותו לעבר הבניין. קול הפיצוץ של הירייה הדהד מתחתיו, אבל התרמילים היו מלאים בכדוריות קטנות שלא יפגעו באיש כאשר יתפזרו מגובה כזה.

הוא הוטח בקיר המגדל חמש קומות מהמקום שבו היה קודם לכן ונאחז בבליטה שהזדקרה מהבניין. היו כאן באמת עיטורים מרשימים. הם חשבו שמישהו יראה אותם יום אחד? הוא נד בראשו. אדריכלים היו אנשים מוזרים. לא מעשיים בכלל, לא כמו יצרני אקדחים. ווקס עלה על אדן נוסף וזינק מעלה שוב.

הזינוק הבא הביא אותו אל סבכת פלדה בקומות הגבוהות והעשויות למחצה. הוא חלף על פני הקורות ואז טיפס על פיגומים — משקלו הקל הועיל לו בטיפוס — והוא הגיע אל הפיגום הגבוה ביותר שבצבץ מפסגת הבניין.

הגובה היה מסחרר. אפילו שהערפילים הסתירו את הנוף, הוא ראה את שורות האורות המאירים את הרחוב מתחתיו. אורות אחרים נצצו בעוצמה חלשה יותר לאורך העיר, כמו נרות צפים בלווייתו של מלח. רק חוסר האורות אפשר לו לזהות את הפארקים בעיר ואת המפרץ הרחק ממערב לו.

בעבר העיר הזאת הייתה ביתו. זה היה לפני שעברו עליו 20 שנה באבק, במקום שהחוק היה בו לעיתים רק זיכרון רחוק והאנשים חשבו שנסיעה בעגלה היא מותרות. מה הייתה לסי חושבת על אחת הכרכרות חסרות הסוסים האלה, בעלות הגלגלים הדקים, שהיו מיועדות לנסיעה ברחובות המרוצפים של העיר? כלי רכב שפעלו על דלק וחומר סיכה, לא על פרסות וחציר?

הוא הסתובב במקומו. היה קשה להבחין במקומות באפלה ובערפילים, אבל שיחקה לטובתו העובדה שנעוריו עברו עליו באזור הזה של העיר. הדברים השתנו, אבל לא עד כדי כך. הוא בחן את המיקום, בדק את מאגרי הפלדה שלו ואז השליך את עצמו אל האפלה.

הוא נורה מטה בקשת רחבה מעל העיר, טס חצי דקה מכוח הדחיפה מאותם פיגומים ענקיים. גורד השחקים הפך לצללית מאחוריו ואז נעלם. בסופו של דבר הסתיימה התנופה שלו והוא נפל בחזרה אל הערפילים. הוא נתן לעצמו ליפול בשקט. כאשר התקרבו האורות — והוא ראה שאיש לא נמצא מתחתיו — הוא כיוון את רובה הציד שלו ארצה ולחץ על ההדק.

ההדף זרק אותו מעלה לרגע, והאט את נחיתתו. הוא דחף את התרמיל שעל הקרקע כדי להאט את עצמו עוד יותר. הוא נחת בקלות בכריעה שקטה. לרוע המזל הוא הרס כמה אבני מרצפת טובות בגלל הירייה הזאת.

בשם הרמוניה! הוא חשב. הוא באמת יצטרך להתרגל למקום הזה. אני כמו סוס מגושם שהולך בסמטאות שוק צר, הוא חשב כשהכניס את רובה הציד בחזרה למעילו. אני צריך להיות מעודן יותר. בארצות הספר הוא נחשב לג׳נטלמן מנומס. כאן, אם לא ישגיח על התנהגותו, הוא יביא על עצמו תדמית של פרא אדם, תדמית שכבר עכשיו הייתה כמעט מבוססת בקרב בני האצולה. זה —

רעש יריות.

ווקס הגיב מייד. הוא דחף את עצמו הצידה באמצעות שער ברזל ואז התכופף והתגלגל. הוא קם על רגליו, הושיט את ידו הימנית אל הסטריון ואילו השמאלית כבר אחזה ברובה הציד בתוך המעיל.

הוא הביט אל הלילה. האם היריות שלו כבר עוררו את תשומת ליבם של השוטרים המקומיים? האקדחים ירו שוב, והוא הזעיף פנים. לא. הרעש רחוק מדי. משהו קורה.

האמת היא שזה ריגש אותו. הוא זינק לאוויר ואחר כך במורד הרחוב, כשהוא דוחף את עצמו מאותו השער כדי לעלות מעלה. הוא נחת על בניין. האזור היה מלא בבתי דירות בני שלוש או ארבע קומות שביניהם סמטאות צרות. איך אנשים יכולים לחיות בלי מרחב ביניהם? הוא היה משתגע.

הוא עבר כמה בניינים — היה נוח שהגגות היו שטוחים — ועצר להאזין. ליבו פעם בהתרגשות, והוא הבין שהוא קיווה שמשהו כזה יקרה. לכן הוא נטש את המסיבה, כדי לחפש את גורד השחקים ולטפס עליו, לרוץ בערפילים. בזמן שהיה בוות׳רינג, העיירה התחילה להתפתח והוא סייר לעיתים קרובות בשעות הלילה, מחפש צרות.

הוא נגע באקדח הסטריון כאשר נשמעה ירייה נוספת, הפעם קרובה יותר. הוא אמד את המרחק ואז זרק תרמיל ריק ודחף את עצמו לאוויר. הוא החזיר את המשקל שלו לשלושה-רבעים מהמשקל הרגיל והשאיר אותו שם. אתה צריך קצת משקל כדי להילחם כראוי.

הערפילים התערבלו והסתחררו, משחקים איתו. אינך יכול לדעת באיזה לילה יגיעו הערפילים. הם לא פעלו לפני תבניות מזג האוויר הרגילות. הלילה היה יכול להיות לח וקריר ובכל זאת הערפילים לא יגיעו. לילה אחר היה יכול להיות יבש כמו עלים צהובים, ובכל זאת הערפילים היו מכסים את העולם.

הלילה, הם היו דלילים, ולכן הראות עדיין הייתה טובה. עוד קול ירייה ניפץ את הדממה. שם, חשב לעצמו ווקס. הפלדה בערה בנועם בתוכו כאשר זינק מעל רחוב נוסף במערבולת של אניצי מעיל ערפילים, מסחרר את הערפילים עצמם ומפליג על הרוחות.

הוא נחת נחיתה רכה ואז הרים את האקדח לפניו ורץ בשפיפה לאורך הגג. הוא הגיע אל קצהו והביט מטה. בדיוק מתחתיו, מישהו הסתתר מאחורי ערֵמת ארגזים ליד פתח הסמטה. בלילה האפל והערפילי, לא הצליח ווקס להבחין בפרטים רבים, אבל האיש היה חמוש ברובה שהיה מונח על אחד הארגזים. הקנה היה מכוון אל קבוצת אנשים שעמדה בקצה האחר של הרחוב, אנשים שחבשו לראשיהם את הכובעים המוכרים של שוטרי העיר.

ווקס דחף כוח הרחק ממנו לכל הכיוונים ויצר את בועת הפלדה שלו. תפס על דלת רעד בהשפעת האלומנטיקה שלו. הוא הביט מטה, באיש שירה בשוטרים. יהיה טוב לעשות סוף-סוף משהו טוב בעיר הזאת, במקום פשוט לעמוד ולשוחח עם אנשים מנופחים מדי בבגדים מפוארים.

הוא זרק תרמיל ריק והאלומנטיקה שלו דחפה אותו מטה אל הגג מתחתיו. הוא דחף אותו יותר בחוזקה והעיף את עצמו מעלה אל הערפילים. ווקס הפחית את משקלו במידה ניכרת ועיגן את עצמו על תפס חלון כאשר נפל, הוא ייצב את עצמו עד שנחת בדיוק במרכז הסמטה.

באמצעות כוח הפלדה, הוא ראה פסים מצביעים על ארבע דמויות שונות לפניו. כאשר נחת — האנשים קיללו והסתובבו אליו — הוא הרים את הסטריון וכיוון אל הראשון מבין בריוני הרחוב. לאיש היה זקן מדובלל ועיניים שחורות כמו הלילה עצמו.

ווקס שמע אישה מתייפחת.

הוא קפא במקום. ידו הייתה יציבה, אבל הוא קפא במקום. הזיכרונות, כה אטומים וחתומים במוחו, ניפצו את הסדקים והציפו את מוחו. לסי, מיתר החנק סביב צווארה. ירייה יחידה. דם על קירות הלבנים האדומות.

הבריון הניף את אקדחו לעבר ווקס וירה. בועת הפלדה הסיטה את הקליע בקושי רב, הוא ננעץ בבד מעילו של ווקס והחמיץ מעט את צלעותיו.

הוא ניסה לירות, אבל היבבות האלה…

הו, בשם הרמוניה, הוא חשב, מזועזע מעצמו. הוא כיוון את האקדח מטה וירה אל הקרקע, ואז דחף את עצמו על הקליע וזרק את עצמו לאחור, אל פתח הסמטה.

קליעים פילחו את הערפילים סביבו. אף שבועת הפלדה הקיפה אותו, אחד מהקליעים האלה היה צריך לפגוע בו. רק מזלו הטוב הציל את חייו כאשר נחת על גג נוסף, התגלגל ונעצר, המעקה הרחב הגן עליו מאש הקליעים.

ווקס התנשם עמוקות, ידו על האקדח. אידיוט שכמוך, הוא חשב לעצמו. טיפש. הוא מעולם לא קפא באמצע קרב, אפילו כשהיה טירון. מעולם. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ניסה לירות במישהו מאז האסון בכנסייה ההרוסה.

הוא רצה לעזוב את המקום בבושה, אבל הוא חרק שיניים והזדחל קדימה אל קצה הגג. האנשים עדיין היו שם. הוא ראה אותם היטב עכשיו, מתאספים ומתכוונים להימלט. הם כנראה לא רצו להתעסק עם אלומנטיקן.

הוא כיוון את אקדחו אל מי שנראה כמנהיגם. אבל לפני שווקס הספיק לירות, נפגע האיש מאש השוטרים. אחרי כמה רגעים, התמלאה הסמטה באנשים הלבושים במדי משטרה. ווקס הצמיד את הסטריון לראשו ונשם עמוק.

יכולתי לירות הפעם, הוא אמר לעצמו. רק קפאתי ברגע ההוא. זה לא יקרה שוב. הוא שב ואמר את זה לעצמו בשעה שהשוטרים הוציאו את חברי הכנופיה מתוך הסמטה.

לא הייתה ביניהם אישה. היבבות שהוא שמע הגיעו מאחד מחברי הכנופיה שנורה לפני שווקס הגיע. האיש עדיין נאנק מכאב כאשר לקחו אותו משם.

השוטרים לא ראו את ווקס. הוא הסתובב ונעלם לתוך הלילה.

 

כעבור זמן-מה, הגיע ווקס אל אחוזת לדריאן. מקום מגוריו בעיר, אחוזת משפחתו. הוא לא הרגיש שהוא שייך לשם, אבל, על כל פנים, שם הוא התגורר.

לבית המפואר לא היו שטחי קרקע נרחבים, אף שהוא היה בן ארבע קומות, מרפסות ופטיו נאה מאחור. ווקס הפיל מטבע, זינק מעל הגדר הקדמית, ונחת על גג בית המשמר. הכרכרה שלי חזרה, הוא הבחין. זה לא הפתיע אותו. הם התרגלו אליו. הוא לא היה בטוח אם לשמוח או להתבייש בזה.

הוא דחף את עצמו מהשערים — שרעשו מכובד משקלו — ונחת במרפסת בקומה הרביעית. קלעים היו צריכים ללמוד להיות מדויקים, בניגוד לאלומנטיקנים המתבססים על משיכות ברזל — שהיו ידועים גם בשם מושכים. הם היו צריכים רק למצוא מטרה ולמשוך את עצמם אליה, אבל על-פי-רוב הם גררו את עצמם לאורך הבניין, ובו-בזמן הרעישו מאוד. קלעים היו צריכים להיות עדינים, זהירים, מדויקים.

החלון לא היה נעול, הוא השאיר אותו כך. הוא לא רצה להתעסק עם אנשים לעת עתה. העימות הנורא שלו עם הפושעים הטריד את מנוחתו. הוא חמק אל החדר החשוך ואז ניגש לאט אל הדלת והאזין מאחוריה. לא היו קולות במסדרון. הוא פתח את הדלת בדממה ויצא החוצה.

המסדרון היה חשוך והוא לא היה מבדיל, שמסוגל להעצים את חושיו. הוא גישש את דרכו ומדד כל צעד, נזהר שלא להיתקל בקצה השטיח או באחד הפסלים.

חדריו שכנו בקצה האחר של המסדרון. הוא הושיט את ידו עטוית הכפפה ונגע בידית הפליז. מצוין. הוא דחף בעדינות את הדלת, נכנס לתוך חדר השינה. עכשיו הוא רק צריך —

דלת נפתחה בצידו האחר של החדר ואור צהוב ובוהק חדר דרכה פנימה. ווקס קפא במקום, אף שידיו נשלחו בזריזות לתוך מעילו, אל אחד מאקדחי הסטריון.

אדם מבוגר עמד בפתח כשהוא מחזיק בידו מערכת פמוטים גדולה. הוא לבש חליפה שחורה נקייה ועטה כפפות לבנות. הוא הרים גבה אל ווקס. “הלורד הנעלה לדריאן״, הוא אמר, “אני רואה שחזרת אלינו״.

“אמ…״ אמר ווקס, מסיר לאט את היד ממעילו.

“האמבט שלך מוכן, אדוני הלורד״.

“לא ביקשתי להתרחץ״.

“כן, אבל בהתחשב ב… שעשועים שעברו עליך, חשבתי שהלילה תרצה להתרחץ״. המשרת רחרח באוויר. “אבק שרֵפה?״

“אה, כן״.

“אני מקווה שאדוני הלורד לא ירה במישהו חשוב״.

לא, חשב ווקס. לא הייתי מסוגל.

טִיוֹם עמד שם, גו זקוף, פנים זעופות. הוא לא אמר את המילים שבוודאי עברו במוחו: שהיעלמותו של ווקס מהמסיבה עוררה שערורייה קטנה, שעכשיו יהיה קשה עוד יותר למצוא לו כלה ראויה. הוא לא אמר שהוא מאוכזב ממנו. הוא לא אמר את הדברים הללו מפני שאחרי הכול, הוא היה המשרת ואילו ווקס היה האדון.

כמו כן, הוא היה מסוגל להגיד את כל זה רק במבטו.

“האם תרצה שאשלח מכתב התנצלות לליידי קט, אדוני הלורד? אני סבור שהיא תצפה לו, בהתחשב בכך שכבר שלחת מכתב כזה ללורד סטנטון״.

“כן, תשלח לה״, אמר ווקס. הוא הוריד את אצבעותיו אל חגורתו וחש את בקבוקוני המתכת שנחו שם, את האקדח על כל אחת מירכיו, את משקלו של רובה הציד שנח בתוך מעילו. מה אני עושה? אני מתנהג כמו טיפש.

הוא הרגיש פתאום ילדותי מאוד. הוא עזב מסיבה כדי ללכת לסייר ברחובות, כדי למצוא לעצמו צרות? מה הייתה הבעיה שלו?

הוא הרגיש כאילו הוא מנסה ללכוד דבר נעלם. חלק מהאיש שהוא היה לפני לסי. הוא ידע, עמוק בליבו, שאולי תהיה לו בעיה ללחוץ על ההדק והוא רצה להוכיח שזה לא נכון.

והוא נכשל במבחן.

“אדוני הלורד״, אמר טיום והתקרב אליו. “האם יורשה לי לדבר… בכנות?״

“אתה רשאי״.

“בעיר יש הרבה מאוד שוטרים״, אמר טיום. “והם מיומנים בעבודתם. אבל לבית שלנו יש רק לורד נעלה אחד. אלפי אנשים סומכים עליך, אדוני״. טיום הנהן בראשו בכבוד, ואז הסתובב בחדר כדי להדליק את הנרות.

דבריו של המשרת היו נכונים. בית לדריאן היה אחד מהחזקים ביותר בעיר, לפחות במובנים ההיסטוריים של המילה. ווקס ייצג בממשל העיר את האנשים שביתו העסיק. נכון, היה להם גם נציג נבחר של הגילדה שלהם, אבל הם סמכו בעיקר על ווקס.

הבית שלהם היה כמעט מרושש — אף שהיו לו נכסים ופועלים, לא היו לו הון נזיל ולא קשרים בגלל הטיפשות של דודו. אם ווקס לא יעשה משהו כדי לשנות את המצב, הם יאבדו עבודות, יסבלו מעוני ויתמוטטו בזמן שבתים אחרים ישתלטו על הנכסים שלהם בגלל חובות לא משולמים.

ווקס העביר את אצבעותיו על אקדחי הסטריון. השוטרים טיפלו בבריונים האלה מספיק טוב, הוא הודה בפני עצמו. הם לא היו זקוקים לי. העיר לא זקוקה לי, לא כמו וות׳רינג.

הוא ניסה להיצמד לאיש שהיה פעם. הוא כבר לא היה האיש הזה. הוא לא היה יכול להיות. אבל אנשים כן היו זקוקים לו לדברים אחרים.

“טיום״, אמר ווקס.

המשרת הביט אליו מעל הנרות. באחוזה עדיין לא היו אורות חשמל, אף שבקרוב יבואו פועלים להתקין אותם. דודו שילם על זה לפני מותו, ועל ההוצאה הזאת לא היה ביכולתו של ווקס לוותר.

“כן, אדוני הלורד?״ שאל טיום.

ווקס היסס, ואז שלף לאט את רובה הציד ממקומו בתוך המעיל והניח אותו בתוך הארגז שליד מיטתו, סמוך לרובה ציד דומה שהיה מונח בו. הוא פשט את מעיל הערפילים שלו וכרך את הבד העבה סביב זרועו. הוא החזיק את המעיל בהדרת קודש למשך שניות ארוכות ואז הניח גם אותו בתוך הארגז. אקדחי הסטריון הונחו לאחר מכן. הם לא היו האקדחים היחידים שלו, אבל הם ייצגו את חייו בארצות הספר.

הוא סגר את מכסה הארגז על חייו הישנים. “קח את זה, טיום״, אמר. “תמצא מקום להניח את זה״.

“כן, אדוני הלורד״, אמר טיום. “אכין אותו בשבילך, למקרה שתצטרך אותו שוב״.

“לא אצטרך אותו״, אמר ווקס. הוא העניק לעצמו לילה אחרון בערפילים. טיפוס מרתק על בניין, ערב של בילוי בחשכה. הוא בחר להתמקד בזה, לא בכישלון שלו מול הבריונים אלא בהישגים שלו הלילה.

ריקוד אחד אחרון.

“קח את זה, טיום״, אמר ווקס ופנה הרחק מהארגז. “שמור עליו במקום בטוח, אבל הרחק אותו ממני. שיהיה במקום רחוק״.

“כן, אדוני הלורד״, אמר המשרת בשקט. בקולו נשמעה הסכמה.

וזה, חשב לעצמו ווקס, הוא הסוף. הוא ניגש אל חדר הרחצה. ווקס שומר החוק נעלם.

הגיע הזמן להיות לורד ווקסיליום לדריאן, הלורד הנעלה ה-16 של בית לדריאן, המתגורר בשמינית הרביעית של העיר אלנדל.