שירת הקוקייה – טעימת קריאה – שני פרקים ראשונים

בואו לקרוא את שני הפרקים הראשונים מתוך "שירת הקוקייה" – הספר החדש של פרנסס הרדינג, הרואה אור בהוצאת עוץ

לפני כשבוע וחצי סיפרנו לכם על שירת הקוקייה, ספרה החדש של סופרת הפנטזיה פרנסס הרדינג, ועל המכירה המוקדמת. כעת, אנחנו שמחים להביא לכם את שני הפרקים הראשונים מתוך הספר כטעימת קריאה – רק בספרייה הפנטסטית!

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

הוצאת עוץ 2019

קריאה נעימה!

* * *

פרק 1

בחתיכה אחת

ראשה כאב. צליל חרק כנגד תודעתה, צרימה חסרת נעימה כמו רשרוש של נייר. מישהו לקח צחוק, קימט אותו לכדור גדול ומרחש ודחס אותו לתוך גולגולתה. שבעה ימים, הוא צחק. שבעה ימים.

"תפסיק," היא קרקרה. והוא הפסיק. הצליל נמוג, עד שאפילו המילים שחשבה ששמעה התפוגגו מתודעתה כמו הבל פה מזגוגית.

"טְרִיס?" היה קול נוסף שנשמע רם וקרוב בהרבה משלה, קול אישה. "אוי, טְריס, מתוקה, מתוקה, הכול בסדר, אני כאן." משהו קרה. שתי ידיים חמות נסגרו סביב ידיה, כמו קן החובק אותן.

"אל תתני להם לצחוק עלי," היא לחשה. היא בלעה את רוקה, וגילתה שגרונה יבש ומתפצפץ כזרדים.

"אף אחד לא צוחק עלייך, מותק," אמרה האישה וקולה מהוסה ועדין כל כך עד שכמעט היה אנחה.

נשמעו התלחשויות מודאגות ממרחק-מה. שני קולות גבריים.

"היא הוזה? דוקטור, חשבתי שאמרת – "

"רק חלום שנקטע, אני חושב. עוד נראה מה שלום טֶרֶזָה הצעירה כשהיא תתעורר כראוי."

טרזה. אני טרזה. זה היה נכון, היא ידעה, אבל זאת היתה סתם מילה. לא נראה שהיא יודעת מה הפירוש. אני טְריס. עכשיו זה נשמע קצת יותר טבעי, כמו ספר שנפתח מעצמו בדף שקראו בו הרבה. היא הצליחה לפקוח את עיניה מעט והעוותה את פניה לנוכח הבוהק. היא הייתה במיטה, שעונה על הר של כריות. היא הרגישה כאילו היא מתפרשת על פני מרחב עצום ואבנים מחזיקות אותה כמשקולות, והופתעה לראות את עצמה פרושה בגודל רגיל מתחת לכיסוי המיטה ולשמיכות.

אישה ישבה לצדה והחזיקה בידה ברוך. שערה הכהה של האישה היה קצר ומסודר בצמוד לקרקפת, מפוסל בגלים נוקשים, בוהקים, מסולסלים. קימוח קלוש של פודרה היה פזור על לחייה ועמעם את הקמטים העייפים שבזוויות עיניה. חרוזי הזכוכית הכחולים בשרשרת שלה לכדו את האור מהחלון והטילו נצנוצים קפואים על העור החיוור שבצווארה ובשולי סנטרה.

כל סנטימטר באישה היה מוכר עד כאב ועם זאת זר, כמו מפה של בית שכבר נשכח למחצה. מילה ריחפה אליה משום-מקום, ותודעתה העמומה של טְריס הצליחה להיאחז בה.

"מא…" היא פתחה.

"זה בסדר, את עם אמא, טְריס."

אמא. אמא שלה.

"אאמ… מא…" היא לא הצליחה להשמיע יותר מקרקור. "אני… אני לא…" קולה של טְריס גווע בחוסר אונים. היא לא ידעה מה היא לא, אבל הפחיד אותה עד כמה היא לא.

"זה בסדר, צפרדעונת." אמה לחצה את ידה קלות וחייכה חיוך רך. "פשוט היית חולה שוב, זה הכול. הייתה לך קדחת, אז ברור שאת מרגישה רע וקצת מטושטשת. את זוכרת מה קרה אתמול?"

"לא." אתמול היה חור שחור, עצום, וטְריס הרגישה נקיפת בעתה. מה היא כן זוכרת?

"חזרת הביתה רטובה לגמרי. זוכרת?" המיטה חרקה כשגבר הגיע והתיישב בצדה האחר. היו לו פנים ארוכות, חזקות, עם קמטים בין הגבות כאילו הוא מתרכז מאוד בכל דבר, ושערו היה בלונדיני עייף. אבל קולו היה עדין, וטְריס ידעה שהיא זוכה למבט העדין המיוחד שלו, זה ששמור רק לה. אבא. "אנחנו חושבים שכנראה נפלת לתוך הגְרִימֶר."

המילה "גרימר" גרמה לטרזה להיאחז קור ורעד, כאילו מישהו הצמיד עור צפרדע לצווארה. "אני… אני לא זוכרת." היא רצתה להתפתל עד שתתרחק מהמחשבה.

"אל תלחצו עליה." גבר נוסף עמד למרגלות המיטה. הוא היה מבוגר יותר, טישטוש של שיער דהוי ריחף סנטימטר מעל קרקפתו הוורודה, והיו לו ציצות של גבות אפורות שהתפזרו לכל כיוון. לוורידים על כפות ידיו היה מראה תפוח ורוטט שהעיד על זיקנה. "ילדים משחקים ליד מים, כדרכם תמיד. אלוהים יודע שאני בתור ילד נפלתי לדי והותר שלוליות. עכשיו, גברתי הצעירה, הבהלת את ההורים שלך כהוגן כשנכנסת אתמול בערב עם חום גבוה ולא ידעת מי הם. אני מתאר לעצמי שעכשיו הם מוכרים לך יותר?"

טְריס היססה והנהנה בראשה הכבד. היא זיהתה את ריחם עכשיו. אפר מקטרת ופודרה.

הרופא הנהן בתבונה והקיש באצבעותיו על מרגלות המיטה. "איך קוראים למלך?" שאל בחדות.

טְריס קפצה, ולרגע הייתה מבולבלת. לאחר מכן ריחף בצייתנות לתוך ראשה זכרו של דקלום ילדותי מבית הספר. לוֹרד אחד הוא מלך, מלך אחד הוא ג'ורג', ג'ורג' אחד הוא חמישי…

"ג'ורג' החמישי," היא השיבה.

"יפה. איפה אנחנו כרגע?"

"בית האבן הישן, בבֶּנְטלִינג תחתית," השיבה טְריס בביטחון גובר. "עם ברֵכת השלדגים." היא זיהתה את ריחו של המקום – קירות לחים, וניחוחם הדועך של שלושה דורות של חתולים קשישים, חולים. "אנחנו כאן בחופשה. אנחנו… אנחנו באים לכאן כל שנה."

"בת כמה את?"

"אחת-עשרה."

"ואיפה את גרה?"

"עצי האשור, רחבת לוּתֶר, אלצ'סטר."

"ילדה טובה. ככה הרבה יותר טוב." הוא חייך חיוך חמים ורחב כאילו הוא גאה בה בכנות. "עכשיו, היית חולה מאוד, אז אני מתאר לעצמי שאת מרגישה כאילו שהמוח שלך מלא צמר גפן כרגע, נכון? טוב, אל תיבהלי – במהלך היומיים הקרובים כל השכל שלך יחזור הביתה, אני מאמין, עם הזנב בין הרגליים. את כבר מרגישה יותר טוב, נכון?"

טְריס הנהנה לאט. איש לא צחק עכשיו בתוך ראשה. עדיין היה רשרוש קלוש, לא סדיר, אבל כשהסתכלה אל החלון שמעבר לחדר ראתה בקלות את האשם. ענף נמוך היה צמוד אל השמשה, עמוס אשכולות תפוחים ירוקים, ועליו התחככו בשמשה בכל פעם שהרוח הניעה אותו.

האור שנכנס היה שבור, משתנה, מרוסק לפסיפס דרך העלווה. החדר עצמו היה ירוק כמו העלים. כיסוי מיטה ירוק, קירות ירוקים מעוטרים במעוינים קטנים בצבע השמנת, מפיות ירוקות, מרובעות ומגונדרות על שולחנות העץ השחורים. הגז לא היה דלוק, והכדורים הלבנים של מנורות הקיר היו עמומים וחשוכים.

ורק עכשיו, כשהסתכלה סביבה כראוי, היא הבינה שיש אדם חמישי בחדר, נסתר לצד הדלת. זו הייתה ילדה נוספת, צעירה יותר מטְריס, שערה כהה ומתולתל עד שכמעט נראתה כמו גרסה ממוזערת של אמא. אבל היה משהו שונה בתכלית בעיניה, שהיו קרות וקשות כמו עיני קיכלי. היא לפתה את ידית הדלת כאילו היא רוצה לשבור אותה, ולסתה הצרה התנועעה כל העת בחריקת שיניים.

אמא הציצה מעבר לכתפה בעקבות מבטה של טְריס.

"אה, תראו, הנה פֶּנִי הגיעה לראות אותך. פני המסכנה – אני לא חושבת שהיא אכלה משהו מאז שחלית, מרוב דאגה לך. היכנסי, פֶּן, בואי שבי ליד אחותך – "

"לא!" צרחה פני בפתאומיות כזאת עד שכולם קפצו. "היא עושה את עצמה! אתם לא רואים? זה זיוף! אף אחד מכם לא מבחין בהבדל?" מבטה היה נעוץ בפניה של טְריס בהבעה שהייתה יכולה לנתץ אבן.

"פֶּן." הייתה אזהרה בקולו של אביה. "היכנסי תכף ומיד ו – "

"לא!" פֶּן נראתה זועמת ונואשת, ועיניה פעורות כאילו היא עומדת לנשוך מישהו, ואז היא זינקה החוצה מבעד לדלת. רגליים מהירות נסוגו, והדהדו בריצתן.

"אל תלכי אחריה," הציע אבא בעדינות כשאמא התחילה לקום. "זה 'מתגמל' אותה בתשומת לב – זוכרת מה אמרו לנו?"

אמא נאנחה בעייפות, אבל חזרה והתיישבה בצייתנות. היא הבחינה שטְריס יושבת בכתפיים מכווצות אל האוזניים ומבטה נעוץ בדלת הפתוחה. "תתעלמי ממנה," היא אמרה בעדינות ולחצה את ידה של טְריס. "את יודעת איך היא."

באמת? אני יודעת איך היא?

זאת אחותי, פני. היא בת תשע. היא הייתה חוטפת דלקות שקדים חוזרות. שן החלב הראשונה שלה נשרה כשנשכה מישהו. פעם היה לה תוכּון והיא שכחה לנקות לו את הכלוב והוא מת.

היא משקרת. היא גונבת. היא צורחת ומשליכה חפצים. ו…

…והיא שונאת אותי. ממש שונאת אותי. אני רואה את זה בעיניים שלה. ואני לא יודעת למה.

אמא נשארה לצד מיטתה לזמן מה, ונתנה לטְריס לעזור לה לגזור את חלקי השמלות שהיא תופרת במספריים הגדולים עם ידיות הקרן מקופסת התפירה שהתעקשה להביא איתה לחופשה. המספריים שיסעו את הבד בנגיסה איטית, גרונית, כמתענגים על כל סנטימטר.

טְריס ידעה שתמיד אהבה לחבר את הדוגמה לבּד בסיכות, לגזור ואז להסתכל בחתיכות הבד המקבלות צורה בהדרגה, מסתמרות מרוב סיכות וחצויות תיפורים נפרמים. הדוגמאות לגזירה הגיעו עם ציורים של גברות בצבעי פסטל, חלקן במעילים ארוכים ובכובעי פעמון, אחרות בטורבנים ובשמלות ארוכות שצנחו ישר כמו צינורות מקושטים גדילים. כולן נשענו בעצלתיים, כאילו הן עומדות לפהק בצורה האלגנטית ביותר שאפשר. היא ידעה שהרשות לעזור לאמה עם התפירה היא פינוק. כך תמיד פינקו אותה, נזכרה, כשהייתה חולה.

אבל היום ידיה היו טיפשות ומסורבלות. המספריים הגדולים נדמו כבדים במידה בלתי אפשרית והיא לא הצליחה להחזיק בהם כמו שצריך, כך שכמעט נדמה שהם מתפתלים במרדנות בידה. אחרי הפעם השנייה שבה כמעט תפסה את מפרקי אצבעותיה בין הלהבים, אמה לקחה אותם ממנה.

"עדיין לא לגמרי חזרת לעצמך, נכון, מתוקה? למה שלא תקראי את הקומיקס שלך?" היו עותקים משומשים של "קרן שמש" ושל "הפני הזהוב" על השידה.

אבל טְריס לא הצליחה להתרכז בדפים שלפניה. היא הייתה חולה בעבר, היא ידעה. פעמים רבות מאוד. אבל היא הייתה בטוחה שמעולם לא התעוררה בערפול נוראי כזה.

מה לא בסדר עם הידיים שלי? מה לא בסדר עם המחשבות שלי? היא רצתה לזעוק. אמא שלי, תעזרי לי, בבקשה תעזרי לי, הכול מוזר ושום דבר לא בסדר, ואני מרגישה כאילו המוח שלי עשוי מחתיכות וחלקן חסרות…

אבל כשחשבה לנסות לתאר את המוזרות, מחשבותיה נרתעו מהרעיון. אם אספר להורים שלי, היא חשבה בחוסר היגיון, הם ידאגו, ואם הם ידאגו פירוש הדבר שזה רציני. אבל אם לא אספר להם, הם ימשיכו להגיד לי שוב ושוב שהכול בסדר, ואז אולי הכול באמת יהיה בסדר.

"אמא…" קולה של טְריס בקע קטן מאוד. היא בהתה בערימת חתיכות הבד שנחו עכשיו על המיטה. הן נראו פצועות, רופסות וחסרות אונים. "אני… אני בסדר, נכון? זה לא… חמור ש… שאני לא מצליחה לזכור חלקים מהחופשה שלנו, נכון?"

אמה בחנה את פניה בתשומת לב, וטְריס הופתעה כמה עיניה כחולות, כמו חרוזי הזכוכית סביב צווארה. צלולות וגם שבריריות, בדיוק כמו החרוזים. זה היה מבט עדין, נוצץ, שדי רק בשינוי קל ביותר כדי שיהפוך למבט מפוחד.

"אוי, מותק, אני בטוחה שהכול יחזור. הרופא אמר, לא?" אמה גמרה לנעוץ סיכות במכפלת, חייכה וקמה. "תשמעי, יש לי רעיון. למה שלא תציצי ביומן שלך? אולי זה יעזור לך להיזכר." מתחת למיטה, אמה של טְריס שלפה מזוודת עור דהויה קטנה שבאחת מפינותיה הופיעו האותיות "ט"ק", והניחה אותה בחיקה של טְריס.

מתנת יום הולדת. אני יודעת שאני אוהבת את המזוודה הזאת ולוקחת אותה לכל מקום. אבל אני לא זוכרת איך פועל התֶּפֶס. אבל אחרי התעסקות קצרה הוא נפתח.

בפנים היו עוד דברים שעקצו את זיכרונה ועוררו אותו לחיים; עוד פיסות של להיות טְריס. בגדים. כפפות. כפפות אחרות למקרה של ימים קרים עוד יותר. עותק של אוסף השירים "פשטידת טווסים". פודרייה כמו של אמה אבל קטנה יותר, עם מראה במכסה אבל בלי פודרה. ושם, מתחת לכל, ספר כרוך בעור כחול.

טְריס שלפה את יומנה, פתחה אותו והשמיעה קרקור קטן של הלם. מחצית מהדפים ביומן היו אמורים להיות מלאים בכתב ידה הצפוף, הקפדני. היא ידעה זאת. אבל הדפים הללו נתלשו, ובמקומם נשארו רק שוליים של נייר קרוע, עדיין מסומנים פה ושם בקצה סלסול או בקו מהמילים האבודות. אחריהם, דפים ריקים התריסו מולה. קריאתה הביאה אליה את אמה, שניגשה ופשוט בהתה כמה שניות.

"אני לא מאמינה," לחשה אמה של טְריס לבסוף. "מכל התעלולים הטיפשיים, המרושעים… בחיי, זה באמת עבר את הגבול." היא צעדה החוצה מהחדר. "פֶּן? פֶּן!" טְריס שמעה את רגליה עולות במהירות במדרגות ואז את שיקשוק הידית ורעידת הדלת במשקוף.

"מה העניין?" חקר קולו של אביה בראש המדרגות.

"זאת שוב פֶּן. הפעם היא תלשה חצי מהדפים מתוך היומן של טְריס. והדלת שלה לא נפתחת – אני חושבת שהיא הציבה מולה רהיטים."

"אם היא רוצה לכלוא את עצמה, שיהיה לה לבריאות," נשמעה תשובתו של אביה. "מתישהו היא תצטרך לצאת ולהתמודד עם תוצאות המעשים שלה. והיא יודעת את זה." כל זה נאמר בקול ברור ורם, ככל הנראה כדי שהצד הנצוּר יוכל לשמוע.

אמה של טְריס נכנסה שוב לחדר החולה. "אוי, צפרדעונת, אני כל כך מצטערת. טוב… אולי היא פשוט החביאה את הדפים, ונוכל להדביק אותם בחזרה כשנמצא אותם." היא התיישבה על המיטה לצד טְריס, נאנחה והסתכלה אל תוך המזוודה. "אוי לי – כדאי שנבדוק ששום דבר אחר לא חסר."

התברר שדברים אחרים כן חסרים. מברשת השיער של טְריס נעלמה, וכך גם תמונה שלה רוכבת על חמור על חוף הים, וממחטה שהיא רקמה עליה בגאווה את שמה.

"אני יודעת שחלקם היו ברשותך אתמול אחר הצהריים, לפני התאונה," מלמלה אמה של טְריס. "כתבת ביומן שלך. עזרתי להבריש לך את השיער. אוי, פֶּן! אני לא יודעת למה היא מציקה לך, מתוקה."

מראה היומן הקרוע מילא את טְריס באותה תחושה קרה ומתפתלת במעמקי קרביה שעורר בה אזכור הגרימר. זה הפחיד אותה, והיא לא ידעה למה, ולא רצתה לחשוב על כך. אבל זה בסדר, היא אמרה לעצמה. זאת רק פֶּן שמתנהגת בטיפשות ובאכזריות.

טְריס ניחשה שאולי היא אמורה לכעוס, אבל למען האמת היה משהו מנחם ומוכר בהוריה הכועסים בשמה. היא הרגישה כאילו היא מעורסלת בתוך קליפת ערמונים, מוגנת ברכות הפלומתית בפנים, בזמן שכל הקוצים מופנים החוצה. זיכרונותיה לחשו לה שזו דרכו הטבעית של העולם.

עכשיו, אם רק תניח לפיה לצנוח כאילו שהיא עומדת לבכות, כל הבית יסתובב סביבה כדי לנסות לפצות אותה… ובלי להתכוון לזה ממש, היא הרגישה איך פניה מתחילות להתכרכם בעצב.

"אוי, טְריס!" אמה חיבקה אותה. "מה דעתך לאכול משהו? יש מרק פטריות, מהסוג שאת אוהבת, או פשטידת בשר וכליות אם את מסוגלת לטעום קצת. ואולי ג'לי? ואגסים משומרים?" תחושת הבחילה המכווצת בבטנה התגברה למחשבה, וטְריס הבינה שהיא מורעבת.

היא הנהנה.

אמה של טְריס עלתה למעלה והקישה על דלתה של פֶּן בניסיון לפתות אותה לרדת לארוחת הצהריים. גם מחדר חוליה, טְריס שמעה את צעקות הסירוב החדות והסתומות של פֶּן.

"…לא יוצאת… לא אמיתית… כולכם טיפשים…"

אמה של טְריס ירדה כשבמצחה קמט רוגז קל.

"זה היה עקשני, אפילו יחסית לפֶּן. מעולם עוד לא ראיתי אותה מסרבת לאוכל." היא הסתכלה בטְריס וחייכה חיוך קטן ועייף. "טוב, לפחות את לא עקשנית כמותה."

התברר שטְריס הצליחה "לטעום" יותר מאשר קצת. מיד כשראתה את קערית המרק הראשונה מגיעה, ובצד המגש לחמניות גדולות עם קרום פריך, ידיה התחילו לרעוד. החדר סביבה איבד משמעות. מהרגע שהמגש היה בחיקה, היא לא הצליחה לשלוט בעצמה ובצעה את הלחמניות כשהיא מפזרת פירורים לכל עבר, ותחבה אותן לתוך פיה, שם גוש הלחם היבש התגלגל בין לשונה ושיניה הלועסות. המרק נעלם מהר ככל שהכף הייתה מסוגלת להעלות אותו מהצלחת, והיא בקושי הבחינה שהוא לוהט בפיה. הפשטידה, תפוחי האדמה והגזר הושמדו בקדחתנות, ומיד לאחריהם ג'לי, אגסים ופרוסה עבה של עוגת שקדים. רק כשהושיטה את ידה לשאר העוגה אמה תפסה במפרק ידה.

"טְריס, טְריס! מתוקה, אני כל כך שמחה שהתיאבון שלך חזר כל כך מהר, אבל את תעשי לעצמך כאב בטן!"

טְריס החזירה אליה מבט בעיניים נוצצות, משתוממות, ובהדרגה החדר סביבה התמקד מחדש. היא לא הרגישה כאב בטן. היא הרגישה שהיא מסוגלת לאכול פרוסת עוגה בגודל היפופוטם. ידיה המכוסות בפירורים עדיין רעדו, אבל היא אילצה את עצמה לנגב אותן במפית ושילבה את אצבעותיה בחיקה כדי לעצור אותן מלחטוף עוד משהו. בזמן שעשתה זאת אביה הציץ מעבר לדלת ולכד את העין של אמה.

"סֶלֶסְט." קולו היה רגוע וחרישי במכוון. "אני יכול לדבר איתך לרגע?" הוא העיף מבט אל טְריס וחייך אליה חיוך קטן, עדין.

אמא כיסתה את טְריס, הרימה את המגש ועזבה את החדר בעקבות אבא, כשהיא לוקחת איתה את החמימות, תחושת הביטחון וריח הפודרה שלה. בתוך שניות מסגירת הדלת, צביטות הפאניקה המתגנבת חזרו. משהו בנימת הקול של אביה מתח את עצביה.

אני יכול לדבר איתך לרגע? מחוץ לחדר, איפה שטְריס לא תוכל לשמוע?

טְריס בלעה את רוקה והסיטה את השמיכה, ולאחר מכן החליקה מהמיטה. רגליה היו נוקשות אבל לא חלושות כמו שציפתה, והיא התגנבה חרש ככל האפשר אל דלת חדר השינה ופתחה אותה מעט. משם הצליחה לשמוע בקושי קולות בטרקלין.

"…והמפקח הבטיח לחקור בכפר, למקרה שמישהו ראה איך היא נפלה למים." לאביה היה קול עמוק ונעים, עם שמץ צרידות שעוררה בטְריס מחשבה על פרווה גסה של בעלי חיים. "הוא קפץ כרגע כדי לדבר איתי. ככל הנראה שניים מהפועלים המקומיים עברו ליד הפארק בשעת השקיעה אתמול. הם לא ראו שום זכר לטְריס ליד הגרימר, אבל כן קלטו שני אנשים ליד שפת המים. איש נמוך במגבעת עגולה, ואיש גבוה יותר במעיל אפור. ובכביש ליד המרעה חנתה מכונית, סלסט."

"איזה מין מכונית?" אמה דיברה בנימה המהוסה של מי שכבר יודעת את התשובה.

"דיימלר שחורה גדולה."

השתררה שתיקה ממושכת.

"לא ייתכן שזה הוא." קולה של אמה היה גבוה וחטוף עכשיו, כאילו מספרי בד קצצו את מילותיה עד שהיו קצרות ומבוהלות. "אולי זה רק צירוף מקרים – יש יותר מדיימלר אחת בעולם – "

"בסביבה הזאת? בקושי יש שתי מכוניות בכל הכפר. מי יכול להרשות לעצמו דיימלר?"

"אמרת שהכול נגמר!" היו אותות אזהרה בקול של אמא, שהלך וגבה כמו שריקתו של קומקום המתקרב לרתיחה. "אמרת שאתה מנתק איתו כל קשר – "

"אמרתי שאני מנתק את הקשר איתו, והוא אמור כבר לדעת את זה אם הוא קרא את העיתון השבוע. אבל ייתכן שהוא עוד לא ניתק את הקשר איתי."

פרק 2

תפוחים רקובים

כששמעה תנועה בטרקלין, סגרה טְריס בזהירות את הדלת ומיהרה לחזור למיטתה כשמוחה מסתחרר כמו פרופלור.

הם חושבים שמישהו תקף אותי. זה מה שקרה? שוב ניסתה להחזיר את זיכרונה בכוח אל הגרימר, ושוב לא היה שם כלום, רק רעד והתכווצות בתוכה.

מיהו ה"הוא" שהזכירו הוריה, זה שאבא "ניתק איתו את הקשר"? אם "הוא" כל כך נורא, למה שלאבא יהיה איתו "קשר" בכלל?

הכול נשמע כמו משהו שיצא מאחד מסרטי הפשע שפֶּן אהבה כל כך, מהסוג שבהם אנשים טובים והגונים מסתבכים עם בריונים ומאפיונרים. אבל אבא בלי ספק לא היה מסתבך במשהו כזה! טְריס הרגישה שהחזה שלה מתכווץ מעצם המחשבה. יותר מכול, היא הייתה גאה באביה. היא אהבה איך הגבות של כולם התרוממו בהתרשמות כשהציגו להם אותו.

מר פִּירְס קְרֶסֶנְט? המהנדס האזרחי שתכנן את שלוש העלמות ואת רמת התחנה? כבוד לפגוש אותך, אדוני – עשית דברים נהדרים עבור העיר שלנו.

מכיוון שהיה לה אבא שהוא מהנדס אזרחי היא הייתה רגילה לראות תוכניות של כבישים בשולחן ארוחת הבוקר. היא ראתה את אביה פותח מכתבים ממשרד ראש העיר על בניית גשרים ועל אתרים שבהם ייבנו מבני ציבור חדשים. התוכניות של אביה שינו את פניה של אלצ'סטר.

טְריס קפצה קצת כשהדלת נפתחה, ואמה נכנסה לחדר. על לחייה הייתה קצת יותר פודרה, סימן ודאי לכך שהיא פרשה לרגע כדי להירגע ולהחזיר את הופעתה לקדמותה.

"דיברתי עכשיו עם אבא שלך," הכריזה אמה באגביות רגועה, "ואנחנו חושבים שכדאי שנקצר את החופשה ונחזור הביתה מחר בבוקר. סביבה מוכרת – זה מה שאת צריכה כדי להתאושש."

"אמא…" טְריס היססה, מפני שלא רצתה להודות שהיא צותתה, ובחרה בפשרה. "השארתם את הדלת פתוחה, והייתה רוח אז ניגשתי לסגור אותה, וכשהייתי שם אני… שמעתי את אבא אומר לך שהיה עוד מישהו ליד הגרימר אתמול בערב." טְריס תפסה בשרוול של אמה. "מי זה היה?"

ידה של אמה השתהתה לרגע, ואז המשיכה להחליק בשלווה את קמטי הכרית.

"אה, לא איש, חמודה! סתם כמה צוענים. לא משהו שצריך להדאיג אותך."

צוענים? במגבעת עגולה ובדיימלר?

אולי מעט ממצוקתה ניכר על פניה של טְריס, כי אמה התיישבה בקצה מיטתה, אחזה בשתי ידיה ופגשה במבטה סוף סוף.

"אין אף אחד שירצה לפגוע בך, צפרדעונת," היא אמרה ברצינות רבה, "ואפילו אם מישהו היה רוצה, אבא שלך ואני לעולם, לעולם, לא ניתן שיקרה לך משהו."

זה היה מרגיע אילו העיניים הכחולות כספירים לא היו נוצצות קצת יותר מדי. בכל פעם שראתה את עוצמת הרגש השביר הזה בפניה של אמה, טְריס ידעה שהיא חושבת על סבסטיאן.

גייסו אותו בפברואר 1918, זמן לא רב אחרי יום הולדתה השישי של טְריס. כשהמלחמה הסתיימה בהמשך אותה שנה, טְריס זכרה את כל החגיגות עם הדגלים והכובעים הגדולים, ואיך לא באמת הבינה איך זה ישנה הכול, פרט לעובדה שפירוש הדבר היה שסבסטיאן יחזור הביתה. ואז הגיעו הבשורות שסבסטיאן לא יחזור, ולזמן מה היא חשבה, בדרך מעורפלת, מבולבלת, שהידיעות הקודמות היו שגויות, שהמלחמה לא נגמרה.

במובן מסוים היא צדקה. המלחמה הסתיימה, אבל איכשהו היא לא הסתלקה. איכשהו היא עדיין הייתה בכל מקום. כך גם סבסטיאן. הוא הסתיים אבל הוא לא הסתלק. מותו הותיר חורבן בלתי נראה. היעדרו היה בור גדול שמשך לתוכו את כולם. אפילו פֶּן, שבקושי זכרה אותו, התהלכה בזהירות בשולי הבור הזה.

טְריס התחילה לחלות זמן לא רב אחרי שהמלחמה הסתיימה, ובמעומעם הבינה שזה קשור איכשהו לסבסטיאן. היה זה תפקידה להיות חולה. היה זה תפקידה להיות מוגנת. וברגע זה היה זה תפקידה להנהן.

היא הנהנה.

"ילדה טובה," אמרה אמה וליטפה את לחיה של טְריס.

טְריס ניסתה לחייך. השיחה ששמעה עדיין נעצה קרסים במחשבותיה.

"אמא? אני… קראתי את כל הקומיקס והספרים שלי, מאות פעמים. אני יכולה… אני יכולה לקרוא את העיתון של אבא?"

אמא ניגשה לבקש את רשותו של אבא, וחזרה עם עותק של ה"וואצ'מן" של אלצ'סטר. היא הדליקה את המנורות, וכל כדור זכוכית השמיע "ווּמפּ" קטן ומרגיע כשהתחיל לזרוח. לאחר מכן השאירה את טְריס לנפשה.

טְריס פרשה בזהירות את העיתון, והרגישה בוגדנית על ההונאה הקטנה שלה. מה היא שמעה את אביה אומר?

אמרתי שאני מנתק את הקשר איתו, והוא אמור כבר לדעת את זה אם הוא קרא את העיתון השבוע.

בעיתון, לפיכך, התפרסם משהו שממנו ה"הוא" המסתורי אמור היה לגלות שאביה כבר לא רוצה כל קשר איתו. אם כן, אולי גם היא תוכל למצוא את זה.

כבר קראו בעיתון והתעסקו בו מספיק כדי למרוח את הדיו פה ושם, וגם מוחה היגע מהחום היה קצת מרוח. מוחה החליק על כותרת אחרי כותרת, וקלט מעט כל כך עד שלעתים היא נאלצה לקרוא את הדברים כמה פעמים כדי להבין אותם. רובם היו פשוט משעממים. כתבות על האומניבוסים החדשים שייכנסו לשימוש באלצ'סטר על פי הדגם הלונדוני. תצלום של שורה ארוכה של מובטלים, וכובעי המצחייה השטוחים שלהם משוכים על פניהם המגורענות והזעופות. נשף קלפים וריקודים כדי לאסוף כסף לבית החולים המקומי. ובדף החמישי, אזכור של פירס קרסנט, אביה של טְריס.

הכתבה לא הייתה מעניינת במיוחד. היא תיארה את הפרבר החדש שאביה עבד עליו, מֶדוֹסְווִיט, קצת מחוץ לאלצ'סטר אבל נגיש באמצעות קו החשמלית החדש. היו אפילו תרשימים שהראו איך הוא ייראה, כל הבתים בשורות במורד הגבעה עד שפך הנהר אֶל. אבא של טְריס עזר לתכנן את הכבישים, את אגם השיט החדש ואת ה"טראסות" שבצלע הגבעה. בכתבה נאמר שזו "חריגה" עבור מהנדס ש"נודע יותר מכול על שום מבניו הגדולים והחדשניים". אבל בהחלט לא הוזכרה בה התנערות של פירס קרסנט מאנשי קשר מאפיונריים, וטְריס מיד חשבה שאם כן היה מוזכר דבר כזה, יש להניח שהכתבה הייתה קרובה יותר לעמוד הראשון.

אולי שמעתי אותו לא נכון. אולי דמיינתי הכול. אולי… אולי אני עוד לא בריאה.

באותו לילה שכבה טְריס ערה והסתכלה בהבהוב הקלוש של האורות שעומעמו ובעכבישים החומים כשוקולד המתגנבים לאורך התקרה. בכל פעם שעצמה עיניים הרגישה בחלומות האורבים בפתח מחילת העכבר של שולי תודעתה, מחכים ללכוד אותה בפי החתול הרך שלהם ולשאת אותה למקום שאליו אינה רוצה ללכת.

פתאום העולם היה מלא סודות, והיא הרגישה בהם כמו גושים בתוך בטנה. היא פחדה. היא הייתה מבולבלת. והיא הייתה רעבה, רעבה מכדי לישון. אחרי זמן מה, רעבה מכדי לחשוב או לדאוג מכל סיבה אחרת. כמה פעמים הושיטה יד מהוססת אל הפעמון, אבל אז נזכרה בפניה המודאגות של אמה כשהסתכלה בטְריס טורפת את ארוחת הערב שלה, פראית מרעב כמו שהייתה בארוחת הצהריים. מספיק עכשיו, צפרדעונת. מספיק עד ארוחת הבוקר, בסדר?

אבל היא גוועת ברעב! איך אפשר לישון ככה? היא שקלה להתגנב למטבח ולבזוז את המזווה. יבחינו באוכל החסר, אבל לרגע בזוי ונואש אחד היא תהתה אם תוכל להאשים את פֶּן בהיעלמותו. לא, טְריס התחננה כל כך לתוספת אוכל עד שהוריה בלי ספק יחשדו בה.

אז מה היא יכולה לעשות? היא התיישבה וכרסמה את ציפורניה, וקפצה מעט כשהעלווה המתנודדת ברוח השמיעה רחש מחוץ לחלון. בעיני רוחה ראתה את ענף העץ שמעבר לחלון, שופע עלים ועמוס תפוחים…

החלון לא נפתח כבר שנים, אבל טְריס משכה ברצועה בכוח והוא התרומם ונפתח בבת אחת והפיץ רסס דק של אבק ופתיתי צבע. אוויר קר פרץ פנימה ועלעל בעיתון שלצד מיטתה, אבל היא לא חשבה על דבר חוץ מהתפוחים הצעירים המתנודדים בין העלים, מבריקים באור הגז העמום שמאחוריה. היא חטפה אותם, תלשה אותם מגבעולם ותחבה אותם לפיה בזה אחר זה, והרגישה רעד של הקלה כששיניה פילחו אותם. הם לא היו בשלים, וטעמם היה בוסרי כל כך עד שלשונה קהתה, אבל לא היה לה אכפת. עד מהרה נותרו מולה רק ענפים עירומים, ורעבונה עדיין הרעים את תביעותיו, תהום פעורה וחשופה בלב-לבה.

חדר השינה היה בקומת הקרקע, ודבר לא היה טבעי יותר, נחוץ יותר, מאשר לטפס החוצה, להתיישב על אדן החלון ולצנוח את המרחק הקצר אל הקרקע. העשב המטולל היה חיוור כנוצות. צינתו צרבה את עור רגליה, אבל זה לא היה חשוב.

רק כמה ענפים היו נמוכים מספיק כדי שתוכל לחטוף מהם את הפירות, אבל כשאלה נוקו היא צנחה על ארבע וחיטטה בפירות שהקדימו לנשור. חלקם היו טריים, מקולקלים רק בנגיעות קלות, ואחרים כבר היו בצבע הקרמל ורכים, מלאים בנקבים של חרקים. ציפתם נלחצה בין אצבעותיה כשתפסה אותם ודחסה אותם לתוך פיה. הם היו מתוקים ומרירים ומחיתיים במידה לא טובה ולא היה לה אכפת.

רק כאשר לבסוף לא נותרו עוד תפוחים רקובים מקננים בין העשבים, קדחת הרעב התחילה להירגע, וטְריס שמה לב לרעד שלה, לברכיה השרוטות, לטעם בפיה. היא גחנה על כרעיה כשהיא מתנשמת נשימות כבדות, מחוספסות, ולא ידעה אם להקיא או לבכות כשידיה הרועדות ניגבו את הדביקות החמוצה מלחייה, מסנטרה ומלשונה. היא לא העזה להסתכל בשיירי הפירות הנושרים, שמא תראה צורות לבנות מתפתלות בתוך הציפה.

מה לא בסדר איתי? גם עכשיו, אחרי הזלילה הפראית הזאת, היא ידעה שגל נוסף של רעב משתהה אי-שם, רק ממתין להזדמנות להתנפץ עליה.

צעדיה הלא יציבים הוליכו אותה אל חומת הגן. החומה הייתה מתפוררת וישנה, והיה קל מדי לטפס ולהתיישב עליה, בברכיים רועדות תחת כתונת הלילה הדקה שלה. לפניה היה שביל החצץ הגרגירי שחלף על פני הבית, וכשעקבה אחריו בעיניה ראתה אותו מתעקל ומצטמק במורד הגבעה המנוקדת ציצות עשב עד שהגיע לכפר המרוחק, שכעת לא נראה ממנו הרבה יותר מקומץ אורות. אבל לפניהם היא ראתה את המשולש של המרעה המשותף של הכפר, באפור עמום לאור הירח, כמו ציור עיפרון. מעבר לו רעד פס קלוש של עצי ערבה חיוורים, ומאחוריהם… רצועה צרה של שחור עמוק יותר, כמו תפר פתוח.

הגרימר.

היא הרגישה שהיא מתפרקת. כל החתיכות והטלאים הקטנים של איך-להיות-טְריס שחיברה אלה לאלה כל היום שוב התפרקו, בבת אחת.

משהו קרה לי בגרימר. אני חייבת לראות אותו. אני חייבת להיזכר.

במקום ללכת בקשת הרחבה של השביל, היא חתכה בדרך הקיצור במורד הגבעה בין ציצות העשב. גבעולים נוקשים וקוצים דקרו את כפות רגליה ואת קרסוליה כשכשלה על פני המדרון המחוספס, אבל דבר לא הסיח את דעתה מהגרימר.

בכל צעד הגרימר הלך וקרב, שחור כאבדון וצר כעין עצומה למחצה. ברכיה נחלשו, אבל עכשיו המדרון כמו נשא אותה קדימה מיוזמתו. הגרימר הלך וגדל, וכשהגיעה אל כר הדשא הוא כבר לא היה סתם שסע בקרקע אלא אגם מוארך, ארוך מספיק כדי לבלוע ארבעה אוטובוסים בשלמותם. מעל מימיו השפילו הערבות את שערן הארוך והתנודדו במשבי הרוח כממררות בבכי. על פני המים הכהים הצליחה לזהות את הניצנים הלבנים של חבצלות המים, כידיים קטנות המושטות מעלה מתחת לפני המים.

מדי פעם נשמעו נקישות ורשרושים חמקניים בצמחייה. ציפורים. בלי ספק ציפורים. בוודאי לא תוקפים שאורבים לה בשיחים, שיודעים איכשהו שלא תהיה לה ברירה אלא לחזור…

צעדים נרעדים הובילו אותה על פני כר הדשא אל שפת המים, שם נעצרה והרגישה לראשונה בקור. כאן הטביעו מכשפות לפני מאות שנים. כאן נהגו מתאבדים להטביע את עצמם.

במקום אחד על הגדה הבוץ היה פצוע, ציצות עשב נעקרו ממנו, האדמה נחרשה בתלמי אצבעות. זה המקום שבו גררתי את עצמי החוצה. חייב להיות. אבל למה נפלתי פנימה?

היא קיוותה שאם תמצא כאן זיכרונות, הם יספקו לה איזו קרקע מוצקה תחת רגליה. אבל כשהזיכרון הגיע הוא לא הביא כל נחמה. רק פחד ונפילה.

טְריס נזכרה בחשכה קפואה, מים קרים שחנקו את אפה, את פיה ואת גרונה. נדמה היה לה שהיא זוכרת שהרימה מבט מבעד לעכירות חומה מתנועעת, בזמן שגפיה התנופפו לאט, וראתה שתי דמויות כהות מעליה, שקווי המתאר שלהן מתנועעים ומתנודדים עם תנועת המים. שתי הדמויות ניצבו על הגדה מעליה, האחת גבוהה מהאחרת. אבל היה עוד זיכרון שניסה לעלות אל פני השטח, משהו שקרה רגע לפני כן…

משהו קרה כאן, משהו שאסור היה לו לקרות לעולם.

שיניתי את דעתי. אני לא רוצה להיזכר.

אבל היה מאוחר מדי, היא הייתה שם והגרימר צפה בה בחריץ עינו הענקי, האפל, כאילו הוא עומד לפקוח אותה לרווחה בכל רגע ולנעוץ מבט היישר לתוכה. ואז, כשהפאניקה גאתה, תודעתה נסגרה בבת אחת כספר נטרק והאינסטינקט השתלט עליה. היא הסתובבה ורצה, נסה מהמים, חולפת על פני המרעה וטסה במעלה הגבעה אל הבית בכל המהירות והבהלה של ארנבת נמלטת.