לכבוד יציאת ספרה "מסתבכים בצרות", ראיינו את סופרת הפנטזיה עטורת הפרסים והשבחים, קלי לינק

היי ותודה שהסכמת להתראיין עבור הספרייה הפנטסטית.

נראה שתמיד יש דרישה לסיפורים ולאלו שמספרים אותם. למה, לדעתך, אנחנו כל כך מוקסמים מסיפורים? האם את חושבת על השפעת הסיפורים שלך על קוראייך, או על ההשפעה שהיית רוצה שתהיה להם?

אולי הדרך הקלה ביותר לענות על השאלה הזאת היא לגשת אליה הפוך. אני חושבת שאנחנו אוהבים נרטיבים כתובים (רומנים, אוספי סיפורים) כי סיפורים הם סוג של תקשורת שכולנו מעורבים בה כל הזמן, רק בצורה פחות רשמית. אנחנו מספרים אחד לשני סיפורים כל הזמן – רכילות, סיפורים משפחתיים, סיפורים על דייטים גרועים, סיפורים על דברים משונים שקרו לנו, סיפורים על ידוענים וכך הלאה. כשאני מנסה לפענח איך לכתוב סיפור קצר, אני (לפחות בנקודה הזאת בקריירה שלי) מתעניינת בדרך שבה הדרישות הפורמליות והמבנים של סיפורים קצרים כתובים מתחברים עם סוגים יותר אורליים של סיפור סיפורים.

מבחינת השפעה, זה מאוד נעים לשמוע שמשהו שכתבתי גרם הנאה לקוראים, או הטריד אותם, או גרם להם לראות את העולם אחרת, אפילו לזמן קצר. חוץ מזה, מה שקוראים לוקחים מפיסת סיפורת תלוי לחלוטין בהם.

למה ריאליזם מאגי? האם אחד הצדדים מושך אותך יותר – ריאליזם או פנטזיה?

אני לא חושבת על הסיפורים שאני כותבת כריאליסטיים, למרות שאני כן חייבת להתחייב לרמה של ריאליזם פסיכולוגי שדרוש עבור סיפור/ז'אנר מסוים. אבל אני כותבת כי אני אוהבת את הז'אנרים – פנטזיה, אימה ומדע בדיוני. ריאליזם הוא כלי שנועד לגרום לז'אנרים האלה לעבוד.

מי מחליט כמה סיפורים ואיזה סיפורים ייכללו באוסף?

שני האוספים הראשונים שלי היו, שניהם, פחות או יותר, בהוצאה עצמית (בעלי ואני מנהלים את Small Beer Press). בשני האוספים הבאים שלי, הגשתי אותם כשהרגשתי שיש לי מספיק מהם בשביל אוסף, והעורכים שלי ואני עבדנו על סדר הסיפורים.

האם תוכלי לתת לנו מספר אנקדוטות על המקורות של כמה מן הסיפורים באוסף?

רבים מהם נכתבו עבור עורך ספציפי, או אפילו עבור נושא מסוים. קומץ מהם נכתב במקור עבור בני הנעורים. אתן לקוראים לנחש, אם הם רוצים, אילו מהסיפורים נכתבו עבור מבוגרים ואילו עבור צעירים. הסיפור האחרון, "מוסר ההשכל", הוא משהו שכתבתי אחרי שילדתי את ביתי בשבוע ה-24. רציתי לנסות לכתוב משהו שיתפוס את הדרך שבה ההתנסות הזאת (הן לפני שילדתי והן אחרי הלידה) הרגישה. כמה מהסיפורים האחרים ממוקמים בפלורידה או בצפון קרוליינה, מקומות שבהם התגוררתי כילדה. רציתי להביע משהו מהדרך שבה הנופים האלה הרגישו לי קסומים.

את לא כותבת בוואקום. כמה מחברות הכתיבה שלך הן סופרות מפורסמות ברחבי העולם, תוכלי לספר לנו על החוויה של כתיבה עם חברות כמו קסנדרה קלייר והולי בלאק?

כרגע אני בקוסטה ריקה עם קסי, הולי, שרה ריס ברנן ומורין ג'ונסון. מוקדם יותר החודש, היו פה בין השאר לי ברדוגו ואלי קרטר וסינדי פון. כולנו אוכלות יחד ארוחת בוקר ואז עובדות עד ארוחת הצהריים. אז אנחנו הולכות לשחות וחוזרות לעבוד. אז שחייה ואז ארוחת ערב ואז עוד כתיבה. בזמן ארוחת הערב אנחנו משוחחות על הוצאה לאור ועל הכתיבה שלנו, ועוזרות אחת לשנייה להתמודד עם בעיות נרטיביות או עם סצנות ספציפיות. ככה בערך זה עובד גם כשהולי, קסי ואני בבית. אנחנו נפגשות ב-13:00 בימי חול, אוכלות צהריים, ואז עובדות ומדברות עד שהולי ואני צריכות ללכת הביתה לארוחת הערב. בתחילת הקריירה שלי, חשבתי שסופרים אמורים לעבוד בבדידות ושלעבוד בקבוצה יהרוס כל דחף להמשיך ועבוד בכיוון מעניין. אבל זה לא נכון בשבילי. אני אוהבת לעבוד בחלל משותף, ואני אוהבת שאני יכולה לדבר עם סופרות על העבודה שלהן ושלי. זה סוג נפלא של קרקע פורייה.

האם הקשר ביניכן משפיעה על הכתיבה האחת של השנייה, ובמיוחד על הכתיבה שלך?

כן! הן קוראות נפלאות והן מוציאות אותי מפינות לא טובות כשאני לא מצליחה למצוא דרך לעשות את זה. וההתלהבות שלי מהכתיבה שלהן מאפשרת לי לחזור לכתיבה שלי עם קצת יותר התלהבות. באופן בלתי נמנע, השיחות על הדרך שבה הן חושבות על סיפורי ערפדים, או על מעשיות גורמת לי לחשוב על גישות משלי לנושאים האלה.

המוטיבים של גיבורי-על ושל הצלת העולם מופיעים שוב ושוב ב"מסתבכים בצרות". מה משך אותך במוטיבים האלה? האם את אוהבת גיבורי-על וקומיקס?

אני אוהבת קומיקס מאוד, אבל לא בהכרח קומיקס של גיבורי-על (לינדה ברי, קרולין נואק, הסטריפ החדש של ננסי, אוגלף, סדרת המנגה Twin Spica). אני לא מתמודדת טוב עם הרבה סיפורי גיבורי-על של ממש. ובכל זאת, גיבורי-על הם למעשה, לפחות בנקודת זמן זו, המקבילה של מעשיות. סוגי הדפוסים והסיפורים שלהם כל כך מוכרים לקוראים שהם בסיס מאוד גמיש וכמעט כל וריאציה על המוטיב הזה יכולה ליצור תוצאות מעניינות. גיבורי-על הם חלק כל כך נפוץ מאוצר המילים התרבותי, כיום, שכשמשתמשים בהם בסיפורים, הם פותחים חלון למוזרות, לפליאה ולאל-ביתי, ואני מאוד מעריכה את זה. כמה קר זה נשמע מצדי! אבל בכל זאת, אני כן אוהבת את הדרכים שבהן סופרים ויוצרים אחרים משתמשים בסיפורים של גיבורי-על – "הפנתר השחור", לדוגמה, או "ספיידרמן: ממד העכביש". אהבתי גם את העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "לגיון".

גיבורי-העל שלך נראים מאוד אנושיים. למי לדעתך הם פונים כשהם מרגישים צורך במישהו גדול מהם שינחם אותם, יגרום להם להרגיש בטוחים?

אני משערת שזה אותו הדבר כמו עבור אנשים, שהכול תלוי בגיבור-העל המסוים. מה שמעניין אותי בגיבורי-על, זה שהם למעשה בני אדם שלטעויות שלהם יש השלכות יותר גדולות מלאלו שלי.

הסיפורים באוסף מרגישים כאילו הם פשוט זורמים. נראה כאילו האירועים מכתיבים את העלילה במקום הפוך. הקוראים כמעט צריכים להחליט על מה הסיפור בעצמם. האם זה אפקט מכוון, ואם כן, למה?

איזה כיף לשמוע! כשאני כותבת, אני מאוד מודעת למבנה, למה שצריך לקרות ועל הקצב שצריך להיות. אני מתחילה תמיד מהסוף. אבל אני עובדת קשה מאוד כדי לגרום לכך שהסיפור ירגיש כאילו שהוא מתרחש ומתגלגל בטבעיות, ולא משהו שנשלט בצורה מלאכותית (למרות שזה בדיוק מה שזה, כמובן). אני לא יודעת אם הקוראים מחליטים מה העלילה, אבל אני מקווה שהם יכולים להחליט עבור עצמם מה חשוב בסיפור ומהן השאלות שהכי מעניינות אותם מאלו שהסיפור עשוי להעלות.

רבים מהסיפורים שלך מאופיינים בתחושה של מוזרות, ניכור, אפילו אל-ביתיות. האם את חושבת שהתחושה הזאת משקפת את רוח הזמן, או שזה פשוט עניין של העדפה אישית?

נראה לי הכי הגיוני שהעדפה אישית היא משהו שנוצר מתוך רוח התקופה, ומתוך הסיטואציות, הפריווילגיות והצדדים הפגיעים של האדם. סביר להניח שכל תקופה מרגישה משונה לאנשים שצריכים לחיות בה (הן במישור האישי והן במישור הפוליטי). אבל אולי באמת יש לנו כיום יותר גישה קבועה לסוגים של מוזרות, אימה ופליאה שמתרחשים לאנשים אחרים מלבד עצמנו.

"מסתבכים בצרות" יצא לא מזמן לחנויות ולקהל בישראל. האם יש מסר שתרצי להעביר להם?

אני מאוד אסירת תודה למתרגמת ולמו"ל שלי. אחת החוויות הכי נפלאות שחוויתי בחיי הכתיבה שלי הייתה ההזדמנות לנסוע לבקר ב"מרכז באנף לאמנויות וליצירתיות" (קנדה), שם הייתה לי הזדמנות לשבת ולדבר עם דבי איילון, אבל גם פשוט לשבת ולהקשיב לה ולמתרגמים/ות אחרים מדברים על שפה, פרשנות וסוג השינויים הנפלאים שמתרחשים בהכרח בזמן העבודה שהם עושים. אני לא צופה שאי פעם אהנה מהיבט כלשהו של היותי סופרת יותר משאהבתי את השבוע ההוא.

תודה רבה על הזמן שהקדשת לנו, וכמובן – על הסיפורים!