מאמרה של נבט טחנאי – ההתבגרות על אחריותכם בלבד: ילדות, האנטיכריסטוס והאל-ביתי ב"בשורות טובות"
חברתי הטובה ביותר מהילדות סיימה לא מזמן את "בשורות טובות" – הספר והסדרה – בהמלצתי והתלהבה עד הגג. בהמלצה שלה על הספר בפייסבוק, היא כתבה שהוא החזיר אותה למשחקים שהיינו משחקות בילדותנו – משחקי דמיון והעמדת פנים, תוך כדי גניבה ספרותית חסרת בושה מן הסדרות והסרטים שאהבנו לצפות בהם.
פוסט הפייסבוק שלה החזיר אותי לאחד הנושאים המרתקים בספר: סיפורם של הילדים ותפקיד הילדות בכתיבה של ניל גיימן. ילדות כלומר במובן של childhood, לא ילדות בגיל של פפר, בעיקר כי יש רק שתיים כאלו בספר.
"בשורות טובות" נועד ברובו להיות ספר משעשע, קליל, חמוד ומצחיק. יחד עם זאת, ניל גיימן השתתף בכתיבתו, מה שאומר שיהיו בו לפחות כמה סצנות מעוררות אימה, טורדות מנוחה ופשוט מפחידות.
לא שלפראצ'ט חסרים יסודות של ספרות אימה עם האלפים וחדי הקרן שלו, אבל אני חושבת שהחתימה של גיימן מורגשת כאן מאוד. הסיבה לכך היא שהסצנות המפחידות ביותר בספר, בעיניי לפחות, הן הסצנות בהשתתפותן של דמויות הילדים.
הילדות היא נושא שרודף (במובן המילולי של המילה) את הכתיבה של ניל גיימן; היצירות שלו שקראתי שעוסקות בילדות ובילדים מתנדנדות על הגבול בין מרגש לקריפי ממש. אני חושבת למשל על יצירות כמו הסיפור הקצר פרי עטו "שלג, זכוכית, תפוחים" – העיבוד המצלק של "שלגייה" בקובץ הסיפורים שלו עשן ומראות, על קורליין, על אוקיינוס בקצה המשעול, על ספר בית הקברות ומן הסתם גם על בשורות טובות.
בכל היצירות הללו יש בילדים ובמתרחש סביבם משהו שהוא מחד נאיבי וקסום, כמו שאנחנו רגילים לחשוב על הילדות, ומצד שני יש בהם גם משהו מצמרר, משהו מסתורי שאורב בצללים של חדר הילדים.
כדי להגדיר את המשהו הזה אני אקרא רגע לדיון את זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה (הכניסו בדיחה לא בוגרת על מלאכים, שדים ויחסי מין אנאליים כאן).
האל-ביתי
פרויד כנראה דפק את המוח להרבה מטופלים שלו, ובעיקר למטופלות, אבל התיאוריה שלו יכולה להיות שימושית למדי כשאנחנו מדברים על ספרות; למשל מונח ה"אל-ביתי" שלו, או ה-Uncanny, משמש חוקרי ספרות כבר עשורים רבים כדי לדבר על דברים שקשה להגדיר אותם כי הם נמצאים בשולי התודעה. המונח הזה מתאר את התחושה של למצוא לפתע משהו זר בלב ליבו של משהו שאנחנו מכירים היטב. למשל סיטואציה שבה אנחנו רואים ברחוב בנאדם שנראה מוכר, אבל מתקשים לזהות אותו, ואז אנחנו מבינים אחרי רגעים ארוכים שזו בסך הכול ההשתקפות שלנו בחלון ראווה. תחושת דה ז'ה וו, למשל, היא התגלמות של האל-ביתי – המקום והמצב מוכרים לנו, למרות שלא היינו בהם מעולם.
באל-ביתי, על פי התיאוריה של פרויד, יש משהו שמערער את הביטחון שלנו בדברים. שמאתגר את ההיגיון ומאלץ אותנו להתמודד עם דברים שאנחנו לא יכולים לתפוס בחשיבה הלוגית. האל-ביתי הוא מה שממחיש לנו שהדברים הם כפי שאנחנו מכירים, רק מכיוון שהתרגלנו לראות אותם בצורה מסוימת. טכניקת ההזרה בספרות, למשל, נשענת לא מעט על אפקט האל-ביתי, סיטואציות מוכרות הופכות לפתע לזרות בעיניים שלנו כשמשנים באמצעים ספרותיים את נקודת המבט עליהן.
בספרות, שלל של דברים מודחקים הם בעלי פוטנציאל גבוה להיות אל-ביתיים: דחפים, יצרים, זיכרונות מטרידים וכל מה שעלול להימצא בשולי התודעה, קרוב מכדי שנחוש אתו בנוח, אבל תמיד מעבר להשגתנו. בנרטיבים שונים, בין אם מדובר בספרות, סדרות טלוויזיה או סרטים, אותם דברים שנדחקו אל שולי התודעה יכולים למצוא ביטוי בדרכים שונות, כשאחת הבולטות בהן הם חפצים שהונפשו. ביטוי זה של האל-ביתי הופך את חדר הילדים, עם שלל הבובות הדוממות והתמימות לכאורה המאכלסות אותו, לקרקע פורייה בה יכול לערוב ולצמוח משהו זר בלב ליבו של המוכר והביתי.
ניל גיימן מומחה בהפיכת חדר הילדים, בעיקר ילדים על סף גיל ההתבגרות, למקום שהוא בעת ובעונה אחת מעין מפלט אחרון של תמימות ומרבץ צללים של אימה, שהגיבור הילד עדיין לא יודע לקרוא לה בשם. אבל אנחנו, כקוראים בוגרים, יודעים גם יודעים – ועדיין חשים/נזכרים באימה והבלבול שרבצו בשולי התודעה שלנו במעבר הזה מילדות לבגרות.
מתחת לצחוק ולהומור, "בשורות טובות" עוסק למעשה באי הוודאות כחוויה שקיימת בבסיס הקיום האנושי ובאי היכולת שלנו לתפוש את התכנית האלוהית. בהתחשב בכך, הימצאותו של האל-ביתי בספר לא באמת מפתיעה אף אחד. ואכן, דמויות הילדים ב"בשורות טובות", ובעיקר הדמות של אדם יאנג, מדגישות את העיסוק באל-ביתי הפרוידיאני. בהתאם לתמת ההתבגרות, נאמר לנו במפורש מאוד שהילדים נמצאים על סף גיל ההתבגרות, ועל סף גילוי המיניות שלהם:
"כעת משמלאו להם אחת עשרה החלה להציק להם מן תחושה עמומה שכאשר הם שמים את הידיים על פפר הקטנה מתחיל דמם לזרום ולהתלהט באופן שהם עדיין לא מרגישים איתו לגמרי בנוח".
"הם הגיעו לנקודה שבה רכבת ההרים של חייהם כמעט סיימה להעפיל אל הפסגה הגבוהה הראשונה, ראשית גיל ההתבגרות, ולכן יכלו להביט אל הירידה התלולה שלפניהם, הטומנת בחובה מסתורין, אימה, ומיני פיתולים וקימורים".
המחקר הספרותי קושר בין האל-ביתי הפרוידיאני לבין ההתבגרות המינית; הרגע של גילוי המיניות הוא רגע אל-ביתי קלאסי בספרות. בזמן זה הדחפים מתעוררים, אבל הילדים או הנערים עדיין לא יודעים להגדיר אותם או לקרוא להם בשם, עדיין לא תופשים את מלוא המשמעות של ההרגשה שהם חווים. ההרגשה של ההתבגרות המינית, כפי שהיא מתוארת פעמים רבות בספרות, היא של כניסה לעולם חדש וזר לחלוטין בתוך העולם הבטוח והמוכר שהם הכירו כילדים, מה שמאפיין בדיוק את האל-ביתי. התיאורים של "ההם" שמופיעים כאן, מציבים אותם בעמדה פגיעה במיוחד לאל-ביתיות הספרותית של התבגרות מינית.
משחקי ילדים
ואם כבר מדברים על מיניות ומגדר, צריך להזכיר את המשחקים של "ההם". המשחקים של אדם וחבורתו הם ילדותיים ותמימים, אבל יש משהו מצמרר באפלוליות של הנושאים שבבסיסם – כל המשחק בציד-המכשפות, למשל, והניסיון לענות את אחותה הקטנה של פפר על כיסא ההטבעה.
הספר משחק עם הפער בין הידע שלנו על העולם, כמבוגרים, לבין התמימות של הילדים, שלא באמת מבינים את הקונטקסט של ציד המכשפות וכמה אכזרי הוא היה. אנחנו עדים למשהו מוכר וחביב – חבורת ילדים משחקים, ובלב ליבו של משחק הילדות התמים אנחנו נתקלים פתאום באל-ביתי. הנ"ל מתבטא בדחפים המיניים החצי-מודעים שמתוארים בסצנה הזו, ובהתייחסויות הקלילות לאכזריות הרצחנית של ציד המכשפות.
שוברים את הכלים
הפער בין המוכר והלא מוכר, שבתוכו שוכן האל-ביתי הפרוידיאני, חוזר כאשר אדם מתקרב למלוא כוחותיו בתור האנטיכרייסט. למרות שהמגזינים של אנתימה מספקים לו מידע מאוד חלקי ומאוד לא אמין על העולם, הוא מוצא את האמת היחידה בתוך בליל המידע על תקשור, חייזרים, ותורת הנסתר (תחום שהוא כשלעצמו נוגע מאוד בגבולות האל-ביתי, מתעסק עם דברים שמעבר לתפיסה הלוגית ומקיים את עצמו על היכולת לערער את הביטחון של בני האדם במציאות שסביבם). במסגרת זו אדם מגלה שהסתירו ממנו דברים.
בתור ילד, המבוגרים ציירו עבור אדם תמונת עולם מסוימת, וזה עתה הוא נחשף לאמיתות אחרות, שונות משלו, שהוא צריך לנווט בתוכן. הגילוי הזה זה מטלטל את עולמו, ואדם חווה זאת כמעין בגידה. מבחינתו העולם שהכיר עד כה הופך לזר וחשוד. הוא מאבד את הביטחון שהיה לו בדברים שהכיר, וזו, פחות או יותר, סצנת ההתבגרות שלו – הרגע שבו הוא הופך מילד לנער.
הסצינות שבהן הוא מגלה את זה ומגיע למלוא כוחותיו לנגד עיניהם של פפר, וונסלידייל ובריאן הן הסצנות המפחידות באמת ביצירה, היחידות שבהן הקוראים באמת אמורים לחוש אימה:
"כשאתה ילד אתה קורא על פיראטים וקאובויים ואסטרונאוטים וכאלה ועד שאתה חושב שהעולם מלא בדברים מדהימים, אומרים לך שהוא בעצם מלא בלווייתנים מתים ובעצים כרותים ובפסולת גרעינית שמצטברת מיליון שנה… זה בכלל לא שווה לגדול אם אתם שואלים אותי…. אלה לא היו הוויכוחים המעגליים הרגילים שלהם. מעיניו של אדם נשקף משהו… לא הזיק הפראי שהיה שם פחות או יותר כל הזמן, אלא מעין ריקות אפורה שהייתה נוראה בהרבה."
תיאור הריקנות בעיניו של אדם מצמרר ממש. הוא מוצא את עצמו בטריטוריה שבין העולם שהוא מכיר לבין העולם שאליו הוא מתחיל להיחשף. הכול נראה לו מוכר ובה בעת גם זר, וזה מה שגורם לכוחות שלו בתור האנטיכרייסט להתפרץ ולזמן את פרשי האפוקליפסה: מלחמה, רעב, זיהום ומוות, ולהביא את העולם אל סף התהום.
בין מציאות לדמיון
כשאדם מתחיל להשתמש בכוחותיו בתור האנטיכרייסט, האל-ביתי מתחיל להתבטא בערבוב בין הדמיון והמציאות. דרך הדמות של אדם, "בשורות טובות" מראה לנו בעצם מה זה אומר "להפוך את הדמיון למציאות" במובן הכי מילולי של המילה:
"הם חלקו זה עם זה מחשבה שאף אחד מהם לא היה מסוגל לבטא אפילו בימים כתיקונם. בגדול, המחשבה אמרה שפעם היו קאובויים וגנגסטרים אמיתיים וזה היה אדיר. ותמיד יהיו קאובואים וגנגסטרים בכאילו, וגם זה אדיר. אבל קאובויים וגנגסטרים בכאילו שהם אמיתיים, שהם גם בחיים וגם לא בחיים ואפשר להחזיר אותם לקופסה כשנמאס מהם – זה לא נשמע אדיר בכלל. כל הקטע בלהיות גנגסטרים וקאובואים וחייזרים ופיראטים זה שאפשר להפסיק כשרוצים וללכת הביתה."
"ההם" בעצם מבועתים מהמחשבה על האפשרות שהמשחקים שלהם יהפכו להיות יותר מדי אמיתיים.
על פניו נראה שאנחנו, כבני אדם, שואפים להגשים את מה שבדמיון שלנו – תראו את כל התפתחות המציאות הרבודה, חדרי הבריחה, סרטי תלת הממד שהולכים ומשתכללים וכו'. אנחנו מחפשים להפוך את החוויה הדמיונית לכמה שיותר "אמיתית" ו"אותנטית", להרגיש את הסכנה כמה שיותר קרוב בלי להסתכן באמת, להעלות את סף הריגוש שלנו כל הזמן. אנחנו עובדים על אינטליגנציה מלאכותית שמפתחת שפה משלה, על ייצור רובוטים מקריפים ברמות שיכולים לשוחח זה עם זה – היש יותר אל-ביתי מזה?
אבל החוויה של "ההם" מול אדם ממחישה לנו בעצם גם כמה זה מפחיד ואל-ביתי. הם מפחדים מהרגע שבו אדם ימחיש עבורם חיילים שהם גם חיים וגם לא חיים. זוכרים את האל-ביתיות מחפצים מונפשים ומבובות שהן בו זמנית גם אנושיות וגם לא אנושיות? זה מה שחווים פפר, וונסלידייל ובריאן מול ההצעה של אדם להקים עבורם אנשים.
על פני השטח, "ההם" נהנים להעמיד פנים, לדמיין זמנים מסעירים יותר ובטוחים פחות – אבל הם לא רוצים לחיות את הזמנים האלה באמת. הרגע הזה שבו אדם מציע להם להשתמש בכוחותיו כדי לטשטש את הגבולות בין המציאות והדמיון – זה הרגע שבו "ההם" חווים את האל-ביתי.
זה אומר להקים לחיים את הסיוטים שלנו. זה אומר לקחת את תפיסת העולם הבוסרית והלא מגובשת של ילד בן אחת-עשרה, עם שברי רעיונות יצירתיים ולכפות אותה על המציאות. וזה לא כיף בכלל. להיפך, זה מבעית. לכאורה, אדם מסוגל להעניק לחבריו בדיוק את מה שהם רוצים; וזה כנראה רגע ההתבגרות של "ההם", הרגע שבו מפציעה בהם ההבנה שיש פער בין מה שהם חושבים שהם רוצים לבין מה שהם רוצים באמת. היכולת שלו להנפיש מעין "חיילי צעצוע" חיים לחלוטין היא קריפית על פי כל כללי הטקס של האל-ביתי הפרוידיאני, וזו אחת הסיבות שבגללן אדם, בתור האנטיכרייסט, מפחיד כל כך. פה הספר בעצם עוזב את הפארודיה על The Omen ומייצר אמירה חזקה ומשמעותית משלו על עולם שלם של פחדים שקשורים למעבר מילדות לבגרות.
לא הכרת את הסרט The Omen? זה יום המזל שלך! שווה לחפש בקבוצת הפייסבוק בשורות טובות: הקבוצה הישראלית הנחמדה והמדויקת את ההשטאג #אורית_חופרת ולאתר את הפוסט על הקשר בין "בשורות טובות" ל-The Omen. זה הסיור הלימודי הכי מרתק שהיה לי, באחריות.
דוהרים אל סוף העולם
הדבר האחרון שאני רוצה לציין פה בהקשר של האל-ביתי וההתבגרות אלה פרשי האפוקליפסה.
יש משהו מן האל-ביתי בלקחת את הבעיות הגדולות ביותר של העולם (רעב, מלחמה, זיהום ומוות), לתת להם גוף גשמי אנושי שלא מעורר חשד, ולשלוח אותם לשוטט כדמויות בעולם. הספר חושף אותם בפני הקוראים במלוא תפארתם המפלצתית, ואז מחזיר אותם בחזרה למקום שאליו הם שייכים, הלבבות של בני האדם.
עצם העובדה שהמפלצות האלה שוכנות בקרבנו כחברה אנושית היא לב ליבו של האל-ביתי. פראצ'ט וגיימן מראים פה איך המציאות הלא מוכרת לנו שמתרחשת במקום לא מאוד רחוק פיזית אבל נמצא במרחק אלפי שנות אור מבחינת התודעה שלנו, קיימת ואורבת לנו כל הזמן, בפינות המוצללות של הנפש שלנו כאינדיווידואלים אבל גם כחברה – כי לך תדע איזה גהינום מסתיר בתוכו הזולת.
אבל בסופו של דבר אלה הילדים שמרכיבים ביצירתיות וכושר ההמצאה שלהם את המאזניים, הכתר והחרב, שהופכים את הדברים המבעיתים האלה שאף פעם לא רחוקים מאיתנו למשחק – ממש כמו ש"ההם" עשו בתחילת הספר כשהם שיחקו בציד מכשפות ובאינקוויזיציה הספרדית – הם אלה שמצליחים להתגבר על הפרשים, והכוח בו הם משתמשים הוא כוח הדמיון.
אני חושבת שמה שעולה מהסצנה החזקה כל כך של הניצחון על פרשי האפוקליפסה, בעזרת כלים מאולתרים ודמיון, הוא שלהתבגר לא בהכרח אומר לוותר על כל מה שקשור לילדות באופן גורף. באופן שקצת מזכיר את אוקיינוס בקצה המשעול, הוויתור בתור מבוגר על היכולת לדמיין, להתלהב ולשחק, על הפתיחות והסקרנות של ילדים שחוקרים את העולם, גובה מבני האדם מחיר יקר מדי.
וזו, לדעתי, התשובה של "בשורות טובות" לעיסוק באל-ביתי. במידה רבה, זה ספר על הפחדים של גיל ההתבגרות וההתגברות על הפחדים האלה. זה מתבטא לא רק בסיפור של הילדים; זה מתבטא בצורך של ניוט לאזור אומץ מול הלא נודע, בנכונות של אנתמה להשליך את הספר שהנחה את משפחתה במשך דורות על דורות לגבי העתיד. זה מתבטא גם באופן שבו דמיונו של קרואולי מציל אותו מציפורני הגהינום ממש ברגע האחרון, ובאופן שבו אזירפאל מעיז לצאת נגד מה שלימדו אותו ולהפסיק להיות המלאך הקטן והטוב של גבריאל.
נכון, הלא נודע, הבלתי נתפש והנשגב הוא מפחיד, אבל אפשר להישיר אליו מבט. וספרות טובה כמו "בשורות טובות" אכן עושה זאת.
כל הציטוטים הם מהתרגום של תומר בן אהרון בעריכת חמוטל לוין. הוצאת הכורסא, דצמבר 2019
