שלום, וברוכים הבאים לחלק השני בשיחה שלנו עם סופרת הנוער והפנטסיה, סי.ג'יי דוהרטי. השיחה נערכה ב-30 לדצמבר, 2020, בזום, ונמשכה יותר משעה. זאת קריאה ארוכה מאוד. לשם נוחות הקריאה, החלטנו לפרסם את השיחה בשלושה חלקים. דיברנו על הקריירה של דוהרטי כסופרת נוער, על הספרים רבי-המכר שלה, ועל כתיבה של ספרות נוער באופן כללי. היה לנו כל כך כיף ששעה עברה כהרף עין! אל תפספסו את חלק הראשון והחלק השלישי.
אם הפנטזיה שלך הייתה מתגשמת, והיית יכולה ללמוד בפנימייה, איך את חושבת שהחוויה הייתה בשבילך?
אה, זאת שאלה טובה… אני תוהה, כי הייתי די ביישנית, ואני עדיין אדם מופנם. אני לא מרגישה בנוח בקבוצות גדולות. אין לי שום דבר נגדן, אני פשוט נוטה להיות ההיא שיושבת בפינה ומסתכלת. שם אני הכי שמחה. לא אכפת לי להיות בקבוצה, אני פשוט לא רוצה להיות במרכז שלה. אלה הרבה ילדים במקום אחד, אז אני חושבת שזה היה תלוי בילדים ובבית הספר עצמו. יש בתי ספר שבהם דיברתי, שאני בטוחה שהייתי מתאימה שם בנוחות, ויש בתי ספר אחרים, שבהם חשבתי, "תודה לאל שלא למדתי בבית הספר הזה". היו שניים כאלה. אז כן, אני חושבת שזה היה תלוי. אבל במחנה קיץ תמיד הסתדרתי, כך שאני נוטה להאמין שהרבה פעמים זה משנה אותך בדרך חיובית. המעבר לבריטניה, בתור אמריקאית, כשהייתי בשנות ה-20 לחיי, שינה אותי. זה הפך אותי לבנאדם קצת שונה. כך שאני חושבת שהייתי קצת יותר מוחצנת. אני חושבת שהייתי מסתדרת היטב.
איזה עוד מחקר הייתי צריכה לעשות בשביל "תיכון לילה" ובשביל "האש הסודית"?
ובכן, בשביל "תיכון לילה" אני חושבת שעשיתי מחקר די מצומצם. רציתי להמציא הרבה ממנו, אז רציתי שזה יהיה כמה שיותר המצאה. אבל מלבד מביקורים בבתי ספר ושיחות עם אנשים, חקרתי על חוקים, כמו כמה מורים יכולים לישון בפנימייה. ואת המידע הזה אתה יכול למצוא מביקור באתרי האינטרנט של שלל בתי ספר פרטיים, וכמה זה עולה לשלוח תלמיד לשם, מה אורך הסמסטרים… חומר כזה היה כל כך זמין, שלא הייתי צריכה לעשות שום דבר כה יוצא דופן כדי למצוא את העקרונות הבסיסיים של איך הכול עובד.
בשביל "האש הסודית" הייתי נדרשת לעשות מחקר בשביל החלק הצרפתי של הספרים, כי חצי מהעלילה מתרחשת בפריז, וחציה מתרחש בבריטניה. אבל שותפתי לכתיבה היא פריזאית, אז היא יכלה לעשות את כל החלקים הצרפתיים. כל מה שמתרחש בצרפת, ובמיוחד בפריז, היא כתבה, וכל מה שמתרחש באוקספורד אני כתבתי. הייתי באוקספורד, וטיילנו שם. בעלי ואני בילינו יומיים פשוט במין שוטטות ברחובות ובהחלטות של איפה רצינו למקם דברים, ואיזה קולג' יהיה הבסיס בשביל זה. זאת הייתה עבודה ממש קלה. השאר היה סמלים אלכימיים, כי "האש הסודית" מבוססת סביב הרעיון שניתן למצוא קסם בעולם הטבעי. אז בום, בואו נתחיל משם. זה היה כל המחקר שנשאר. השתמשנו בסמלים אלכימיים אמיתיים – כל הסמלים על הכריכה של "האש הסודית" לקוחים מכתבי יד עתיקים. והאמונות לגבי כימאים באותו זמן, קראנו עליהן, וזה היה די מרתק.
ואז יש את קרקסון (Carcassonne), המקום בו עלילת העיר הסודית מתרחשת. זאת עיר עתיקה בדרום צרפת. באמת נסעתי לשם (למען האמת, כל תירוץ לנסוע לדרום צרפת) וביליתי שבוע בנסיעה מסביב וצפייה בווילות הישנות, הכרמים הישנים, ופשוט התוודעתי למתווה הארץ, כי הרבה מהספר השני מתרחש שם, וזה היה בערך ככה, אבל כל השאר היה המצאה.
איך עבדה הדינמיקה שלך עם קרינה רוזנפלד, כשעבדתן על "האש הסודית"?
זה מצחיק, כי כשהתחלנו נהגנו להתבדח על כמה שזה יהיה קל עבור שני אנשים להגיש 80,000 מילה, כי זה יוצא 40,000 מילה לכל אחת, קלי קלות. זה לא קל, זה ממש קשה. אבל דיברתי עם הרבה סופרים שכותבים בשיתוף פעולה עם אחרים מאז, וכולם גיבשו לעצמם מבנה. אתה חייב לגבש את השיטה שלך לגבי איך תעשה את זה. בשבילנו, אני כתבתי פרק אחד ואז היא הייתה כותבת את הפרק הבא, וחוזר חלילה. אז זה מתחלף בין נקודת המבט של הנער בפריז, לנקודת המבט של טיילור בבריטניה. היא ממש שלחה לי פרק של סשה שהיא בדיוק כתבה, ואני הייתי קוראת אותו, ואז כתבתי את הפרק הבא, שהיה פרק של טיילור, ואז שלחתי לה בחזרה.
בהתחלה זה עבד די מהר, עד שהגענו לבשר של העלילה. אז באמת יצרנו ראשי פרקים לעבוד לפיהם, אבל זה היה די משוחרר, כי רצינו לעבוד בצורה מאוד משוחררת עם מבנה, ורוב הזמן לא ידענו מה השנייה הולכת לכתוב. זה היה כמעט כמו תרגיל כתיבה. בנוסף, קרינה כותבת בצרפתית ואז מתרגמת את זה לאנגלית, אז כדי לשמור על העניינים בתנועה, היא הייתה שולחת לי את הפרק בצרפתית, ואני הייתי מנסה לקרוא אותו, ואז מרימה ידיים ומתרגמת אותו מהר בגוגל טרנסלייט, כדי שאוכל לקבל רעיון כללי לגבי מה היא כתבה ולהתחיל לכתוב את הפרק שלי, בזמן שהיא תרגמה את הפרק שלה לאנגלית (היא שולטת בשתי השפות).
לעתים קרובות, ישבתי וקראתי את הפרק האחרון על הטלפון שלי, ב-01:00 בלילה, וכל פעם הייתי כזה, "אוה, בנאדם!" היא יצרה כזה סיום פרק מותח, שעכשיו אני הייתי צריכה להמשיך. ויום אחד קראתי, והיא ירתה לדמות של עצמה בפנים. איך ממשיכים אחרי משהו כזה? שום דבר כזה מרגש לא עמד לקרות לדמות שלי, כי הדמות שלה נמצאת במקום שונה מאוד בספר הראשון מהמקום בו הדמות שלי הייתה בספר השני. אבל הוא במקום מאוד עמוק ואפל, בגלל המצב שלו, שהוא, כפי שאתה יודע, שהוא פחות או יותר סובל מקללה משפחתית, שגורמת לכך שהוא לא יכול למות עד יום הולדתו ה-18, שבו הוא ימות, אם ירצה ואם לא. ובגלל שהוא בן 17, הוא ויתר על הכול, כי מה הטעם לתכנן אם אתה הולך למות ביום ההולדת ה-18 שלך. הוא כל הזמן הורג את עצמו, בניסיון לשבור את הקללה שכולאת אותו, והוא פשוט לא יכול למות. אז הסיפור שלו מאוד אפל, בזמן שהדמות שלי די מסתובבת בעליזות בחייה, בלי שהיא מודעת לזהותה או שהיא האלכימאית שעשויה להציל אותו. כך שהם בשני מקומות מאוד שונים והיינו צריכות למצוא מן איזון. היינו צריכות למצוא דרך. זה לקח הרבה יותר זמן משחשבנו. חשבנו שה ייקח מספר חודשים, וזה לקח בסוף יותר משנה כדי לכתוב ספר אחד. זה היה מהנה ושתינו אהבנו את זה, אבל שתינו גם גילינו שזה מדהים כמה שזה יותר קשה ממה שחשבנו.
את יכולה לתת מין היילייטס מהכתיבה המשותפת שלכן?
כן. למעשה, יצרנו ביחד תרשים זרימה, פשוט התכתבנו הלוך-וחזור עד שהיה לנו תקציר של אולי ארבעה דפים, עבור הספר הראשון וההתחלה של הספר השני. ידענו, פחות או יותר מה רצינו שיקרה, אבל לא בהכרח איך נגיע לשם. אז קרינה כתבה את הפרק הראשון ושלחה לי אותו, כמעט פרולוג, ואני כתבתי את הפרק הראשון מנקודת המבט של הדמות שלי באנגליה, ושלחתי אותו לה. זה קרה כמעט באופן טבעי. לא היינו בטוחות איך אנחנו הולכות לעשות את זה, אבל ברגע שעשינו את זה, אז פתאום היה הגיוני להמשיך לעשות את זה ככה, לכתוב מנקודות מבט שונות – פרק של טיילור, פרק של סאשה. אלא אם כן אחד מהם מסובך יותר מדי במשהו, ואז יכולים להיות לפעמים שני פרקים מנקודת מבט של דמות, לפני שזה משתנה בחזרה.
מאותו רגע ואילך החלטנו לעשות את זה בלי יותר מדי מעורבות אחת עם השנייה, אז אני הייתי אומרת "לכי תכתבי, אל תגידי לי מה. פשוט תעשי את הקטע שלך," כי גם שתינו כל כך עצמאיות. אנחנו סופרות מאוד עצמאיות, אז זאת הייתה דרך לאזן את העצמאות האישית שלנו, עם התלות ההדדית של הכתיבה ביחד. היא הייתה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה עם הדמות שלה ואני הייתי יכולה לעשות כל מה שאני רוצה עם הדמות שלי, ואז היינו מתאימות את עצמנו למה שהשנייה עשתה. זאת הסיבה שאני אומרת שזה כמו תרגיל כתיבה, ושאז אתה צריך להתאים את הציפיות שלך לסיפור בהתבסס על מה שהסופר האחר עשה.
כשאת אומרת, הדמות שלה – הדמות שלי, את מתכוונת שלדוגמה, הדמות שלה הייתה סשה, כי הוא צרפתי והיא צרפתיה, והדמות שלך הייתה טיילור, כי היא בריטית ואת בריטית.
כן, בדיוק. זה מה שהחלטנו שיהיה הכי קל, כי היא כבר בעולם הזה. אז השכונות בפריז, היכן שסשה גר, הן שכונות אמיתיות שקרינה הולכת בהן כל יום, ורחובות העיר שבהם טיילור צועדת הם רחובות אמיתיים כאן, בהם ביקרתי פעמים רבות. כך, שתינו הרגשנו מאוד בנוח עם היכן שהעלילה מוקמה, ורק כשסשה מגיע לאוקספורד בנקודה מסוימת, יש מן מוזרות נפלאה בסצנה, כי המקום לא מוכר לו כפי שהוא לא מוכר לקרינה, אז זה באמת היה נחמד. היא שילבה את תחושת המוזרות הזאת אל תוך הספר. וכשטיילור נוסעת לצרפת, שוב, היא בארץ זרה, והיא לא לגמרי מחוץ לעולם המוכר לה, אבל קצת. היא לא תמיד מבינה מה אנשים אומרים. היא קצת לא באיזון וזה היה מכוון, כדי לגרום לזה להרגיש יותר אמיתי.
האם קרה שלא היית מרוצה ממשהו שקרינה כתבה, או שהיא לא הייתה מרוצה ממשהו שאת כתבת?
זה קרה פעם-פעמיים שמישהי מאתנו אמרה לשנייה, כאילו "אני לא יודעת לאיפה את הולכת עם זה", או "האם זה הולך לעבוד, כי ככה וככה", אז, למשל, כשרק המצאנו את המפלצות שלנו, שרודפות אחרי הגיבורים, אני חשבתי שהמפלצות הראשונות שקרינה המציאה לא התאימו לספר. היא ממציאת המפלצות, וזה הכי גדול. היא כתבה בערך 27 ספרי פנטזיה. האישה הזאת יכולה להמציא מפלצת תוך 5 דקות. זה מדהים! חשבתי שהמפלצות היו קצת לא כמו שדמיינתי אותן. אז אמרתי לה איך דמיינתי את המפלצות, והיא אמרה, "תני לי לשחק עם זה". היא הלכה ל-20 דקות בערך, ואז חזרה ושאלה, "איך זה"? היא כתבה תיאור ואפילו ציירה סקיצה של מה שהפך להיות המפלצות שלנו. אני הייתי, כאילו, "זה זה! זה מושלם!" זה היה כמו שילוב של מה שאני ראיתי ומה שהיא ראתה. זה היה כל כך מדהים שהיא הייתה יכולה לעשות את זה מהר כל כך.
אז אם אי פעם הייתה נקודה שלאחת מאתנו היו ספקות, אתה יודע – האם אנחנו צריכות ללכת לפה עדיין, האם אנחנו כבר מוכנות לזה, האם כדאי לדחות את זה עוד כמה פרקים קדימה… דיברנו על זה וסידרנו דברים קצת מחדש. אבל לרוב פשוט זרמנו. תשע פעמים מתוך עשר, אם היא עשתה משהו שלא ציפיתי לו, חשבתי שזה מעולה. זה היה מותח. כלומר, חלק מהדברים שהיא המציאה, זה היה פשוט מרגש, לא לדעת לאיפה הדמות שלה עומדת ללכת. ואז הן היו יחד, איפה שהיא תכננה לקחת את הדמויות שלנו. זה היה משהו אחר, להרגיש את תחושת ההפתעה הזאת בספר שאתה כותב במשותף.
האם את עצמך קוראת ספרות נוער? האם את חושבת שזה הכרחי עבור מי שכותב ספרות נוער?
בשבילי, זה החוק מספר אחד של הכתיבה – קראו בז'אנר שאתם כותבים. קראו אותו באובססיביות, קראו אותו כל הזמן. מאז ומעולם קראתי ספרות נוער, מאז "דמדומים", למעשה, ולפני כן, כשהייתי יותר צעירה. אני כל הזמן קוראת ספרות נוער ישנה וחדשה, ופשוט מחפשת היכן הקולות עכשיו. יש כמה סוגים שאני לא אוהבת, וזה נכון עבור קריאה מכל סוג. אז בספרות פשע, כיוון שאני כותבת ספרי פשע למבוגרים, אני לא קוראת ספרים על רוצחים סדרתיים, ואני לא כותבת אותם. אני פשוט לא אוהבת אותם. ובספרות נוער, אני לא קוראת "ספרי נושא". כמו ספרים בסגנון ג'ון גרין, על סרטן, או על הפרעות אכילה, או כל הדברים האלה. זה לא מעניין אותי, אני אדם של מותחנים. תביא לי מותחן בכל ז'אנר ואני אקרא אותו בשמחה. וספרים רומנטיים, אני אוהבת גם את אלה. אבל חייבים להיות אלמנטים של מתח, אחרת אני משתעממת. למעשה, הקריאה שלי מאוד מצומצמת מבחינת סגנון. ניסיתי פעם לכתוב רומן, וכל כך השתעממתי לכתוב אותו, שבערך בפרק עשר פשוט שמתי בו פצצה. חשבתי שזה יהיה ממש מעניין, והסוכנת שלי אמרה שזה כבר לא ספר רומנטי. אז כן, נראה שאני לא מסוגלת לכתוב ספרים רומנטיים לחלוטין, או ספרים על בעיות. אלה לא מעניינים אותי כל כך. יש הרבה ספרי נושא עכשיו בבריטניה. הכול מאוד נוגע בדברים שלא בסדר בעולם, בעוד שאני הרבה יותר בנאדם של פנטזיה-פשע. אני אוהבת שדברים עפים ומתפוצצים.
איך את קובעת את מידת הרומנטיקה, מצד אחד, ואת האקשן מצד שני? כלומר, תכניסי יותר מדי רומנטיקה וזה ספר רומנטי. תכניסי יותר מדי אקשן וזה ספר אקשן.
זה מאתגר, נכון? אני אף פעם לא יוצאת לדרך בכוונה לכתוב רומנטיקה בספר שלי, ואז זה תמיד קורה איכשהו. נראה שיש לי נטייה רומנטית. אני תמיד נוטה לעבר לפחות 75% מותחן, ולא יותר מהסוג השני. לא יותר רומנטיקה מזה. וב-75% מותחן האלה, אני כוללת גם פיתוח דמויות וכן הלאה. אני פשוט מתייחסת לזה כחלק מהכתיבה של הכול. הדמות שלך חייבת להתפתח שם. אבל מבחינת רומנטיקה, זה חייב להיות סיפור צדדי. זה פשוט לא מספיק מעניין. וזה לא אמור להגיד שום דבר על אנשים שאוהבים ספרים יותר רומנטיים. זה פשוט שהטעם האישי שלי נוטה לכיוון של יותר ריגוש, לגרום לדפים להתחלף. רומן יכול להיות מעניין אם זה רומן חסר-אמון, אם אתה לא בטוח לגבי האדם השני, אלה יכולים להיות די מעניינים. ואז אפשר לפתח את זה עוד קצת. לדוגמה, בספרי "תיכון לילה" הראשונים, העניין עם סילבן קרטר. אבל בעיקר, בשבילי, זה בדרך כלל סיפור צדדי, אבל זאת גם דרך על לבבותיהן של הדמויות. זאת דרך להציץ עמוק יותר אל תוכן.
האם לספרות נוער יש חוקים שלפיהם את עובדת?
אני חושבת שיש חוקים. אני חושבת שהחוקים היו מאוד נוקשים כש"תיכון לילה" יצא לאור, לראשונה. ב2011-2012 ממש אמרו לי כמה קללות אני יכולה להכניס בספר—כלומר, ממש כמה. אסור היה לך בכלל להשתמש בקללות הרציניות, יכולות להיות שתיים-שלוש מהקללות הבינוניות, ויכולת להשתמש בכמה קללות שאתה רוצה מהרמות הנמוכות מאוד. יש חוקים מאוד רציניים לגבי מין, לגבי איך להציג אותו, והכול צריך להתחשב באחד הכללים הבסיסיים שאני עדיין שומעת, כמו: למין חייבות להיות השלכות. אי אפשר שיהיה מין ללא השלכות. אז למעשה, מישהי חייבת להיכנס להיריון, או שאתה צריך לחשוב על מחלות מין. אתה צריך לחשוב על דברים שלעולם לא היית מקדיש להם מחשבה אם היית כותב ספר למבוגרים. ואמצעי מניעה – חשוב מאוד! אתה חייב לפחות לחשוב על זה. ואם דמות ראשית, שאנחנו אמורים לראות אותה כדמות טובה, עושה משהו לא מתחשב, או לא נכון, או אכזרי, חייבות להיות השלכות, או שחייבת להיות תגובה. הדמויות חייבות ללמוד מזה. לפחות, כך בהחלט מוציאים לאור רואים את זה.
אז, יש קטע ב"תיכון לילה" 2, לדוגמה, שבו אלי אומרת משהו די אכזרי לזואי גלאס—אפילו לא משהו מאוד אכזרי, פשוט קצת חסר התחשבות, על גבול האכזרי—שיש לה תסמונת אספרגר. זאת הפעם הראשונה שאלי פוגשת אותה והיא סוג של מתבדחת על זה. זרקתי את זה פנימה כי כזאת היא אלי. היא עדיין לא יודעת, והתכוונתי שבשלב יותר מאוחר בספר, היא תגלה ותתקרב לזואי, והיחסים ביניהן יהפכו למה שהם הופכים. כשעורכת שלי קראה את זה, התגובה הראשונה שלה הייתה שהיא לא יכולה להגיד את זה, או שמישהו צריך להעיר לה על זה, והיא חייבת ללמוד לקח מזה. אין למידה איטית. בספרות נוער הלמידה צריכה להיות די מהירה. יש תגובה מיידית ו"אוי, אני מצטערת", וזה לא בהכרח משקף את החיים האמיתיים.
בזמן הכתיבה, תמיד רציתי, ככל שהתאפשר לי, לשקף מה ההרגשה של להיות בגיל-העשרה, ובני-עשרה לומדים באותו קצת שמבוגרים לומדים. אנחנו עושים טעויות שוב ושוב. אנחנו לומדים מהן בסופו של דבר, אבל אנחנו לא תמיד לומדים מיד. אבל בספרות נוער זה לא עובר. אז כן, יש חוקים ברורים, אבל אלה חוקים קטנטנים, כמעט חברתיים. זה היה משהו שלמדתי, ועכשיו אני עושה באוטומטיות. אבל כשאני כותבת בשביל מבוגרים, אני מתענגת על הנוראיות של דמויות. אני פשוט נותנת להן להיות נוראיות, ללא שום השלכות, ואז, בסופו של דבר, השלכות.
מתי ואיך הגעת למסקנה: זהו זה, אני סופרת?
הממ… זאת שאלה קשה, הא. אוקי, מאחר שהייתי עיתונאית ותמיד כתבתי לא-סיפורת, למדתי את חוקי הבסיס של סדר מילים וכתיבה חלקה. למדתי את זה עם כתיבה לא ספרותית. עיתונאות מציבה דגש על כתיבה מדויקת. יש לך מקום מאוד מוגבל, ואתה חייב להעביר דברים מאוד מסובכים. קרה שהייתי צריכה לתאר זירת רצח ב-175 מילה, וזה כל מה שהיה לי. זה ממש היה המקום שיכולתי לעבוד אתו, וזה היה לימוד טוב. זו גם הייתה כתיבה תחת לחץ. הדדליין בעבודה הראשונה שלי היה חצות, ולרוצחים לא אכפת מה השעה. יצא לי ללכת לזירות פשעה ב-23:30, לטוס בחזרה לעיתון עם 10 דקות נותרות. העורך שלי היה ממש עורך מעל הכתף שלי כדי לסיים בזמן שהעיתון יורד לדפוס. היו לי 15 דקות לתאר זירת ירי מסובכת, עם ציטוטים מעדי ראיה ושוטרים. זה היה כל האימון שלי.
מבחינה של כתיבה יצירתית, זה עולם שונה, כמובן. כי איך לבנות רומנים ואיך לבנות דמויות אלה דברים שאנשים בהחלט לומדים. הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה, אלא שאני ממש גרועה בללכת לבית ספר, אז למדתי על ידי קריאה של ספרים – מאות על גבי מאות על גבי מאות על גבי מאות של ספרים. ראיתי את אלה שבהם בנו את הדמויות טוב כל כך שהאמנתי להן. ואז הייתי קוראת את הספר הזה חמש פעמים כדי לנסות להבין איך בדיוק הם עשו את זה. עד שיכולתי לפרק את הספר לשיטה שבה השתמשו בשביל ליצור את האפקט, בצורה שלא שמתי לב שזה נבנה, עד שהרגשתי כה מושקעת בדמויות שבמרכז העלילה. בשבילי, זה היה האימון האולטימטיבי. זה תלוי אם אתה כמוני, אם ככה אתה לומד יותר טוב. אין לי שום דבר נגד קורסים של כתיבה. הם מצוינים, ואני מכירה סופרים מדהימים שצמחו מהם. אבל בשבילי, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לחזור לבית הספר, אני בנאדם מאוד אוטודידקט, אז כך עשיתי את זה.
בפעמיים הראשונות שכתבתי ספרים, הם היו נוראיים, ואתה יודע כשמה שכתבת לא טוב. אני תמיד ידעתי עד פרק שמונה. אף פעם לא קרה שניסיתי לכתוב ספר ולא ידעתי עד פרק שמונה אם הוא עומד לעבוד או לא. אני מגיע לפרק שמונה – זה בערך 15-16 אלף מילה, אולי, ואני יכולה להרגיש את זה. האם אתה מרגיש את הספר או לא? וכשאתה קורא אותו, האם אתה רוצה להמשיך לכתוב? כסופר, האם אתה נהנה מהכיוון שבו הסיפור הולך? אם אתה לא רוצה להמשיך לכתוב, ואם אתה לא מצליח להרגיש את הדחף לקראת הסוף , זה לא שם. זה, בדרך כלל השלב שבוא אני זורקת את הכול לפח, חושבת ומתחילה מההתחלה. זה משהו שאני עדיין עושה כיום. עשיתי את זה עם Number 10, הספר שבדיוק כתבתי, שהוא הספר השני בסדרה הזאת. כתבתי את ההתחלה שלו, ואז הייתי צריכה להפסיק כי העולם סוג של הגיע אל סופו כשווירוס הקורונה קרה. פשוט לא יכולתי לכתוב כלום במשך החודשיים הראשונים של המגפה – מרץ, אפריל. כשחזרתי לספר במאי, פשוט זרקתי את כל מה שכתבתי קודם, זה לא עבד. התחלתי שוב מנקודה אחרת, ואז הכול התחבר טוב. לפעמים, זה עניין של לדעת מתי הובסת, מתי אין לך את זה, ופשוט להניח לזה, ואז לחשוב "בחזרה לשולחן העבודה. איפה להתחיל עכשיו?"
סוף חלק 2
