ביקורת: הירושה (אראגון)

הירושה / כריסטופר פאוליני

מאת: טל רביץ

"הירושה" הוא הספר הרביעי בסדרת הספרים הנושאת את אותו השם, ומתארת את עלילות אראגון והדרקונית סאפירה. הוא מגיע לאחר הספרים: "אראגון", "הבן הבכור" ו"בריסינגר". במקור, סדרת "הירושה" נועדה להיות טרילוגיה, אך זמן קצר לפני שיצא הספר השלישי, הודיע הסופר שלא נותר בו מספיק מקום כדי להשלים את הסיפור, ולכן החליט לכתוב ספר רביעי (עוד על כך בהמשך).

תקציר העלילה:
בתחילת הסדרה, אנו פוגשים את אראגון – נער חווה עני, שגר בבית דודו יחד עם בן דודו. אראגון לא הכיר את הוריו ולא יודע מי אביו. כנער חווה, עתידו צפוי מראש: הוא עתיד להיות חוואי בעצמו. אלא שגורלו משתנה כאשר יום אחד, במהלך ציד, מופיעה מולו לפתע אבן כחולה. האבן מתגלה כביצה כשבוקעת ממנה הדרקונית סאפירה, ובינה לבין אראגון נוצר קשר עמוק. אראגון, סאפירה וברום (מספר הסיפורים של הכפר) יוצאים למסע בו הם פוגשים שותפים ואויבים. בהמשך, הנער והדרקונית לומדים להכיר את העולם שמחוץ לכפר, ועוברים הכשרה של רוכבי דרקונים כדי למלא את ייעודם – הפלת השליט האכזר, גאלבטוריקס.

בספר, "הירושה", אראגון כבר לא נער חווה, אלא רוכב דרקונים ולוחם. גורלה של ממלכה שלמה מוטל על כתפיהם של אראגון וסאפירה. חודשים ארוכים של אימונים וקרבות הביאו ניצחונות ותקווה, וגם אובדן קורע-לב. והקרב האמיתי עדיין לפניהם: הקרב  עם גאלבטוריקס. רק הם מסוגלים להביס אותו, ולא תהיה להם הזדמנות שנייה (ערוך מגב הכריכה של הספר).

כעיקרון, הסיפור בנוי על פורמט החניכה הטיפוסי, שבו יתום תמים, שמעולם לא חשב שצפוי לו עתיד בעל ערך, נקלע לסיטואציה יוצאת דופן ויוצא למסע למען מטרה. בדרך, הוא אוסף שותפים ורוכש אויבים ובני ברית, וכן משתנה, מתבגר ובסופו של דבר מגיע לשלב בו הוא מתמודד עם המשימה הקשה הניצבת בפניו. פאוליני נעזר במיתוסים קיימים ויצר בעזרתם עולם עשיר ומורכב, בעל תרבויות ואמונות שונות. המדינה בה מתרחשת העלילה בנויה לעומק בצורה כה מציאותית מכל בחינה שהיא, עד שאפשר לחיות שם. המסע רווי אקשן, מסתורין, מתח ומלא בהרפתקאות שונות ומשונות ובמפגשים חוצי תרבויות.

הדמויות מורכבות ואמינות. הן מגיבות למציאות שלהן על פי אופיין, ונאמנות לאישיות שלהן ולתפישת עולמן. הן עוברות תהליכים, משתנות ומתבגרות. הדבר נכון, הן לגבי אראגון וסאפירה, והן לגבי דמויות אחרות המלוות אותן. גם העיסוק של פאוליני במגדר בולט. לנשים בספר יש מקום מרכזי, ובמרבית הגזעים הן לכל הפחות שוות מעמד לגברים. למעשה – בני האדם הם הגזע היחיד שבו בולט פער המעמדות.

הבעיה היחידה שמצאתי בספר היא פערי מידע וסוגיות שנותרו לא פתורות. קשה להסביר נקודה זאת מבלי להכניס ספויילרים, לכן אומר רק כי בחלק מן המקרים, החוסר בפיסות מידע מסוימות ובסגירה הרמטית של הקצוות היה דווקא טוב וחיזק את תחושת המסתורין. אך היו גם מקרים אחרים, בהם הרגשתי שניתן היה לצפות למענה וכזה לא התקבל, או שהתקבל באופן חלקי בלבד.

לסיכום:
לדעתי, למרות ה"טרילוגיה בארבעה חלקים", ההחלטה של פאוליני להתחשב בעלילה ולכתוב ספר נוסף הייתה נכונה. חששתי שהוא יהיה מאכזב מאחר והספרים הקודמים הציבו לו רף גבוה, אבל אני שמחה לומר שחששותיי התבדו. עבורי, היווה הספר סגירה מצוינת לסדרה טובה ומעשירה, במהלכה הכרתי עולם, תרבויות ותפישות שונות. התלבטתי, פחדתי, צחקתי, בכיתי ושמחתי יחד עם הגיבורים, אותם ליוויתי עד שהגיע הזמן להיפרד.

אני ממליצה על הספר בחום. מהרגע בו התחלתי לקרוא אותו לא יכולתי להניח אותו, ובפעמים בהן נאלצתי להפסיק, הוא המשיך ללוות אותי במחשבותיי. לכן אני מציעה לכם לפנות לו סוף שבוע ואולי אפילו להיעזר בחופשת חגים.

הערה נוספת:
הספר מתחיל בתקציר של הספרים הקודמים, כך מי שקרא את הסדרה לפני שלוש שנים יכול לרענן את זכרונו ולהמשיך ישירות לירושה. אף על פי כן, אני ממליצה, מהחוויה האישית שלי, לקרוא את הספרים הקודמים, לפחות ברפרוף, כדי להיזכר בפרטים ולחוות את הסיפור ברצף – ואני מזהירה מראש שגם הם ממכרים.

הירושה

כריסטופר פאוליני

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

הוצאת כתר וכנרת זמורה-ביתן (2012)

807 עמודים