פרק ראשון: לילות לבנים

בואו לקרוא את הפרק ראשון מתוך הספר "לילות לבנים" מאת ג'אנין פרוסט, בהוצאת "ענתות ספרים"

חיכיתי מחוץ לבית הגדול בן ארבע הקומות במנהאסֶט, שהיה בבעלותו של מר ליאם פלאנרי. זה לא היה ביקור נימוסין, מסקנה שאליה יכול היה להגיע כל מי שהיה מסתכל עליי. המעיל הארוך שלבשתי היה פתוח, כך שהאקדח והנרתיק הכרוך על כתפיי היו גלויים לעין כול — כמו גם תג האף־בי־איי שלי. המכנסיים והחולצה שלבשתי היו רפויים כדי להסתיר עשרה קילו של כלי נשק מכסף, שהיו חגורים לזרועותיי ולרגליי.

דפקתי בדלת, וזו נפתחה בידי גבר מבוגר בחליפת עסקים. "סוכנת אף־בי־איי קאתרינה ארתור," אמרתי. "באתי לפגוש את מר פלאנרי."

קאתרינה לא היה שמי האמיתי, אבל זה מה שהיה כתוב על התג המזויף שלי. השוער העניק לי חיוך מזויף.

"אני אבדוק אם מר פלאנרי נמצא. חכי פה."

כבר ידעתי שליאם פלאנרי נמצא. מה שעוד ידעתי הוא שמר פלאנרי אינו אנושי — וגם לא השוער.

טוב, גם אני לא, אם כי מבין שלושתנו הייתי היחידה עם דופק.

דקות ספורות לאחר מכן נפתחה הדלת מחדש. "מר פלאנרי הסכים לפגוש אותך."

זו היתה השגיאה הראשונה שלו, ואם זה יהיה תלוי בי, היא גם תהיה האחרונה.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשנכנסתי לביתו של ליאם פלאנרי היתה, וואו. כל הקירות היו מעוטרים בעץ מגולף ביד, הרצפה היתה עשויה שיש שנראה ממש־ממש יקר, ופריטי ריהוט עתיקים היו מפוזרים בטוב טעם בכל מקום שאליו פנתה העין. להיות מת בהחלט לא אומר שאי אפשר לחיות בסטייל.

שערות עורפי סמרו כשחשתי בעוצמה שמילאה את החדר. פלאנרי לא יכול היה לדעת שארגיש בזה, בדיוק כשם שהרגשתי את זה נודף מהשוער הגו'ל שלו. אולי אני נראית בדיוק כמו כל בנאדם ממוצע, אבל אני מחביאה כמה קלפים בשרוול. וגם הרבה סכינים כמובן.

"הסוכנת ארתור," אמר פלאנרי. "זה בטח בקשר לשני העובדים שלי, אבל המשטרה כבר תחקרה אותי בעניין."

היה לו מבטא בריטי, שעמד בסתירה לשם האירי שלו. ניגון הקול הזה שילח צמרמורות בגווי. מבטא בריטי הזכיר לי כל מיני דברים.

הסתובבתי לאחור. פלאנרי נראה אפילו טוב יותר מהתמונה שלו בתיק האף־בי־איי. עורו החיוור והשקוף כמעט נצץ על רקע צבעה החום־צהבהב של חולצתו. אני חייבת לומר דבר אחד לזכותם של ערפדים — לכולם יש עור משגע. עיניו של ליאם בהקו בגוון טורקיז צלול, ושערו הדבשי נפל על כתפיו.

כן, כן — הוא היה יפה. נראה שלא היתה לו שום בעיה לתפוס לעצמו ארוחת ערב. אבל הדבר המרשים ביותר בו היתה ההילה שלו. וזו קרנה ממנו בגלים מעקצצים ומלאי עוצמה. מאסטר, ללא צל של ספק.

"כן, זה בקשר לתומאס סטילוול ולג'רום הות'ורן. המשרד מאוד יודה לך אם תשתף פעולה."

משכתי את הזמן בנימוס כדי לנסות לאמוד כמה אנשים נמצאים בבית. אימצתי את אוזניי, אולם עד עתה לא העליתי בחכתי אף אחד מלבד פלאנרי, השוער הגו'ל ואנוכי.

"בוודאי, כל דבר כדי לסייע בשמירת החוק והסדר," הוא אמר בשעשוע מוסווה.

"ונוח לך לדבר כאן?" שאלתי, בניסיון לבחון היטב את המקום. "או שתעדיף לדבר במקום אחר, יותר בפרטיות?"

הוא ניגש אליי בנחת. "הסוכנת ארתור, אם את רוצה לשוחח איתי בפרטיות, קראי לי ליאם. ואני באמת מקווה שאת רוצה לדבר על עוד משהו מלבד ג'רום ותומאס המשעממים."

לא היתה לי שום כוונה לדבר ברגע שאשהה בפרטיות עם ליאם. מאחר שהיה מעורב במותם של עובדיו, הגיע פלאנרי לרשימת המשימות שלי, אם כי לא באתי הנה כדי לעצור אותו. האדם הממוצע אינו מאמין בערפדים ובגו'לים, כך שאין הליך חוקי להתמודדות עם הרצחניים שבהם. לא ולא, במקום זאת ישנה יחידה סודית של ביטחון המדינה, והבוס שלי, דון, שולח אותי. היו אמנם שמועות על אודותיי בעולם האל־מתים, שמועות שעשו להן כנפיים בתקופה שבה החזקתי במשרה הזאת, אבל רק ערפד אחד ידע מי אני באמת. ואותו לא ראיתי כבר ארבע שנים.

"ליאם, אתה לא מפלרטט עם סוכנת פדראלית שבאה לחקור אותך בקשר לרצח כפול, נכון?"

"קאתרינה, אדם חף מפשע לא נכנס ללחץ בכל פעם שגלגלי החוק נוהמים במרחק. אני חייב לפחות לשבח את הבולשת על ששלחה אישה יפה כמוך לדבר איתי. את גם נראית לי קצת מוכרת, אם כי אני משוכנע שהייתי זוכר לו הייתי פוגש אותך קודם."

"לא נפגשנו," אמרתי מייד. "תאמין לי שהייתי זוכרת."

לא התכוונתי להחמיא לו, אבל זה גרם לו לצחקק באופן שהיה הרבה יותר מדיי מגונה לטעמי.

"אני בטוח."

חתיכת בן־זונה שחצן. תכף נראה כמה זמן יישאר לך החיוך מדושן העונג הזה על הפרצוף.

"טוב, בוא נחזור לעניינים, ליאם. אנחנו מדברים כאן או במקום פרטי יותר?"

הוא השמיע צליל של תבוסה. "אם את מתעקשת ללכת בנתיב הזה, עדיף שנתרווח לנו בספרייה. בואי אחריי."

פסעתי בעקבותיו אל הספרייה דרך חדרים ריקים ומפוארים נוספים. הספרייה היתה מדהימה, והיו בה מאות ספרים ישנים וחדשים. היו שם אפילו מגילות קלף שנשמרו בתוך תיבת תצוגה מזכוכית. אבל היתה זו עבודת האמנות הענקית על הקיר שלכדה את תשומת לבי.

"זה נראה… פרימיטיבי."

ממבט ראשון זה נראה כמו עץ או שנהב, אבל ממבט מקרוב זה נראה כמו עצמות. עצמות אדם.

"אבוריג'יני, מלפני קרוב לשלוש מאות שנה. קיבלתי את זה ממכרים שלי באוסטרליה."

ליאם התקרב אליי, ועיני הטורקיז שלו החלו להבזיק בגוונים של אזמרגד. זיהיתי בדיוק מהן אותן נקודות ירוקות זעירות בעיניו. התשוקה המינית והתשוקה למזון נראות בדיוק אותו דבר בעיניהם של ערפדים. שתיהן גורמות לעיניים לזהור כאזמרגד ולניבים להתארך. או שליאם רעב או שהוא מחורמן, אבל לא היתה לי כל כוונה לספק אף לא אחת מהתאוות האלה.

הטלפון הנייד שלי צלצל. "הלו," עניתי.

"הסוכנת ארתור, את עדיין מתשאלת את מר פלאנרי?" שאל הסגן שלי, טייט.

"כן. זה אמור להיסגר בתוך שלושים דקות."

תרגום: אם לא אענה שוב בעוד חצי שעה, טייט והצוות שלי אמורים לפרוץ פנימה.

טייט ניתק בלי להוסיף דבר. הוא שונא שאני מטפלת בדברים לבדי — אבל זו בעיה שלו. ביתו של פלאנרי היה שקט כמו קבר, הולם ככל שזה יהיה, וכבר עבר זמן רב מאז שנלחמתי במאסטר.

"למיטב הבנתי המשטרה אמרה לך שגופותיהם של תומאס סטילוול ושל ג'רום הות'ורן נמצאו כשרוב הדם מנוקז מהן ובלי שום פצעים נראים לעין שיצדיקו את המצב הזה," אמרתי, צוללת ישר לעניינים.

ליאם משך בכתפיו. "יש לבולשת איזושהי תיאוריה?"

אוהו, היתה לנו יותר מתיאוריה. ידעתי כי לפני שהם מתו ליאם פשוט סגר את הנקבים המסגירים בצוואריהם של תומאס ושל ג'רום בעזרת טיפה מדמו שלו. והנה לנו שתי גופות מנוקזות מדם, בלי שום כרטיס ביקור ערפדי כדי לקומם את האספסוף — אלא אם כן יודעים מה בדיוק לחפש.

"אבל לך יש, נכון?" עניתי מייד בפסקנות.

"את יודעת בקשר למה יש לי תיאוריה, קאתרינה? בקשר לזה שהטעם שלך מתוק כמו המראה שלך. למען האמת, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר מהרגע שנכנסת."

לא התנגדתי כשליאם סגר את המרחק בינינו והרים את סנטרי. אחרי הכול, זה יסיח את דעתו טוב יותר מכל רעיון אחר שיעלה בדעתי.

שפתיו היו קרירות על שפתיי, והן רטטו באנרגיה, מעוררות עקצוצים נעימים בפי. הוא ידע לנשק היטב, וחש בדיוק מתי להעמיק את הנשיקה ומתי באמת לחדור עמוק. לרגע ממש הרשיתי לעצמי ליהנות מזה — אלוהים, ארבע שנות התנזרות כנראה השפיעו יותר מכפי שחשבתי! — ואז ניגשתי לעניינים.

זרועותיי נכרכו סביבו, מסתירות את העובדה ששלפתי פגיון מתוך השרוול. באותו זמן הוא החליק את ידיו על ירכיי, חש בקווי המתאר הנוקשים מתחת למכנסיי.

"מה, לעזאזל…?" מלמל ונסוג לאחור.

חייכתי. "הפתעה!" ואז תקפתי.

זו היתה יכולה להיות מכת מוות, אבל ליאם היה זריז מהמצופה. הוא גרם לי למעוד בדיוק כשנעצתי את הפגיון, כך שלהב הכסף החמיץ את לבו בסנטימטרים ספורים. במקום לנסות למצוא שוב את שיווי המשקל, הנחתי לעצמי לצנוח לקרקע, והתגלגלתי כדי להתרחק מהבעיטה שכיוון לראשי. ליאם נע כברק כדי לנסות לבעוט בי שוב, אולם אז נרתע לאחור וגופו הטלטל, כששלושה מסכיני הזריקה שלי ננעצו בחזהו. לעזאזל, שוב החמצתי את הלב שלו.

"אלוהים הטוב והמדמם!" זעק ליאם. הוא הפסיק להעמיד פנים שהוא בן־אנוש ואיפשר לעיניו להתחיל לזרוח כאזמרגדים, בזמן שניבים הזדקרו משיניו העליונות; "את בטח מלאכית המוות האדומה. ומה מביא לביתי את מלאכית החבלה של הערפדים?"

הוא נשמע מסוקרן, אך לא מפוחד, אם כי היה זהיר יותר עכשיו וחג סביבי כשזינקתי על רגליי והשלכתי הצידה את המעיל כדי לשפר את הגישה שלי לכלי הנשק.

"הדברים הרגילים," אמרתי. "רצחת בני־אנוש. אני כאן כדי ליישב את החשבון."

ליאם גלגל את עיניו. "האמיני לי, בובה, ג'רום ותומאס הרוויחו את זה ביושר. לממזרים האלה היו ידיים ארוכות. הם גנבו ממני. כל כך קשה למצוא משרתים טובים בימינו."

"תמשיך לדבר, חמודי. זה לא מעניין אותי."

סובבתי את ראשי וחפנתי סכינים נוספים. איש מאיתנו לא מצמץ בעודו ממתין לצעד שיעשה האחר. מה שליאם לא ידע הוא שהייתי מודעת לכך שהוא הזעיק עזרה. יכולתי לשמוע את הגו'ל מזדחל אט־אט לעברנו, האוויר סביבו זז בקושי. הפטפוטים של ליאם נועדו בסך הכול להרוויח זמן.

הוא הניד בראשו במין האשמה עצמית.

"המראה שלך היה צריך לעורר אצלי חשד. אומרים שלמלאכית המוות האדומה יש שיער אדום כדם, עיניים אפורות כעשן, והעור שלך… מממ, כאן השוני האמיתי. מעולם לא ראיתי עור כל כך יפה אצל בן־אנוש. אלוהים, ילדה, בכלל לא התכוונתי לנשוך אותך. טוב, לא באופן שאת חושבת."

"אתה רוצה גם לזיין אותי וגם לרצוח אותי, איזו מחמאה. באמת, ליאם, נורא מתוק מצידך."

הוא חייך. "בכל זאת חג האהבה היה בסך הכול בחודש שעבר."

ואז דחק אותי לכיוון הדלת, בעודי מאפשרת לו לעשות זאת. מתוך המכנסיים שלפתי בנחת את הסכין הארוך ביותר שלי, זה שהיה, בעצם, מין חרב קטנה, והחלפתי בינו לבין סכיני הזריקה שבידי הימנית.

כשראה זאת התרחב חיוכו של ליאם. "מרשים, אבל עוד לא ראית את הרומח שלי. הניחי לעזרים שלך ואראה לך. אם את רוצה, את יכולה אפילו להשאיר עלייך כמה מהסכינים. ככה זה רק יהיה יותר מעניין."

הוא זינק קדימה, אבל אני לא בלעתי את הפיתיון. במקום זאת יידיתי בו את חמשת הסכינים שבידי השמאלית והסתחררתי הצידה כדי להימנע מהמכה שהגו'ל מאחוריי ניסה להנחית עליי. בחבטה יחידה, ששילחה זעזועים לאורך זרועי, נעצתי את הלהב בכל כוחי בצוואר הגו'ל.

הוא יצא מהצד השני. ראשו של הגו'ל חג לרגע על צירו, ועיניו הפעורות ננעצו בשלי בטרם צנח לרצפה. יש רק דרך אחת להרוג גו'לים — זאת בדיוק.

ליאם שלף את סכיני הכסף שלי מגופו כמו היו בסך הכול קיסמי שיניים.

"כלבה מנוולת, עכשיו אני הולך להכאיב לך! מגנוס היה חבר שלי למעלה מארבעים שנה!"

זה היה האות לסוף ההתלוצצויות. ליאם התנפל עליי במהירות שלא תיאמן. לא היו לו כלי נשק, למעט גופו ושיניו, אבל אלה היו יוצאים מגדר הרגיל. ליאם הכניס לי אגרופים, ואני גמלתי לו במהלומות. במשך כמה דקות רק חבטנו זה בזו והפלנו כל שולחן ומנורה שעמדו בדרכנו. לבסוף העיף אותי לצד השני של החדר, ואני התרסקתי לצד יצירת האמנות יוצאת הדופן, שממנה התפעלתי קודם לכן. כששב ותקף אותי, העפתי אותו ממני ודחפתי אותו לאחור, אל תוך תיבת התצוגה. אחר כך תלשתי את הפסל מהקיר וזרקתי לו אותו על הראש.

ליאם התכופף וקילל, כשיצירת האמנות המורכבת נשברה לרסיסים מאחוריו.

"לכל הרוחות, אין לך שום כבוד לחפצי אמנות? היצירה הזאת היתה יותר עתיקה ממני! ואיך בשם אלוהים קיבלת עיניים כאלה?"

לא הייתי צריכה להסתכל כדי להבין על מה הוא מדבר. העיניים האפורות שלי ודאי זרחו עתה בירוק כמו אלה של ליאם. הלחימה חשפה את ההוכחה למורשת המעורבת שהותיר לי אבי, הערפד האלמוני.

"פאזל העצמות הזה היה יותר זקן ממך? אז מה, אתה בן מאתיים, מאתיים וחמישים? אז אתה די חזק. שיפדתי ערפדים בני שבע מאות, שלא הרביצו חזק כמוך. הולך להיות כיף להרוג אותך."

שאלוהים יעזור לי, אבל זאת לא היתה בדיחה. לא היה שום כיף בסתם לשפד ערפד ואז לתת לצוות שלי לנקות את השיירים.

ליאם חייך אליי. "מאתיים ועשרים, בובה. כלומר של שנים חסרות דופק. מאלה שלפניהן לא יצא לי כלום חוץ מעוני ואומללות. לונדון של אותם הימים היתה ביב שופכין. עכשיו היא נראית הרבה יותר טוב."

"חבל מאוד שלא תראה אותה שוב."

"אני בספק, בובה. את חושבת שתיהני להרוג אותי? אני יודע שאני אוהב לזיין אותך."

"בוא נראה מה יש לך," התגריתי בו.

הוא התעופף על פני החדר — מהר מכדי שאוכל לחמוק ממנו — והיכה בי באכזרית בראש. המכה גרמה לאורות להתפוצץ לי במוח, ואדם נורמלי כבר היה גומר את הקריירה בשלב הזה. אני, לעומת זאת, מעולם לא הייתי נורמלית, לכן בעודי נאבקת בבחילה שעלתה בי, הגבתי בזריזות.

הרפתי את גופי, ונתתי לפי להיפער ולעיניי להתגלגל לאחור בעודי נופלת לקרקע, כשגרוני פונה באופן מפתה כלפי מעלה. לצד ידי הרופסת היה מונח אחד מסכיני הזריקה שהוא שלף מחזהו. האם ליאם יבעט בי בעודי שרועה על הרצפה — או יבדוק כמה קשה נפגעתי?

ההימור שלי השתלם. "ככה יותר טוב," מלמל ליאם וכרע לצידי. ידיו סיירו על גופי ואז הוא נאנק בשעשוע.

"ממש צבא של איש אחד. לבחורה יש מחסן נשק שלם על הגוף."

הוא פתח את רוכסן מכנסיי בענייניות — הוא בטח הולך להפשיט אותי מהסכינים; זה יהיה הדבר הנבון לעשותו. אולם כאשר הוריד את מכנסיי והירכיים שלי נחשפו, הוא נעצר. אצבעותיו עקבו אחר קווי המתאר של הקעקוע על ירכי, זה שעשיתי לפני ארבע שנים, בדיוק אחרי שהותרתי מאחור את חיי הקודמים באוהיו לטובת אלה החדשים.

ניצלתי את ההזדמנות, סגרתי את ידי על הפגיון הסמוך ונעצתי לו את הלהב לתוך הלב. מבטו ההמום של ליאם פגש במבטי, והוא קפא.

"חשבתי שאם האלכסנדר לא הרגה אותי, שום דבר לא…"

בדיוק עמדתי לשגר את הסיבוב הסופי, הקטלני, של הסכין, כשהחלק האחרון של הפאזל התחבר. ספינה בשם האלכסנדר. הוא מלונדון, והוא מת כבר מאתיים ועשרים שנה. היתה לו יצירת אמנות אבוריג'ינית שנתן לו חבר מאוסטרליה…

"מי מהם אתה?" שאלתי, אוחזת בסכין במקומו. אם יזוז, ייקרע ליבו לגזרים. אם יישאר ללא תנועה, הוא לא יהרוג אותו. עדיין.

"מה?"

"ב־1788 הפליגו ארבעה אסירים למושבת העונשין בסאות' ויילס על ספינה בשם האלכסנדר. אחד מהם נמלט זמן קצר לאחר שהגיעו לשם. שנה מאוחר יותר חזר אותו אסיר נמלט ורצח את כולם, פרט לשלושת חבריו. אחד מהם הפך מרצונו לערפד, שניים בכפייה. אני יודעת מי אתה לא, אז תגיד לי מי אתה כן."

ליאם נראה מופתע עוד יותר מכפי שנראה כשדקרתי אותו בלב, אם זה בכלל אפשרי. "רק אנשים ספורים בעולם כולו מכירים את הסיפור הזה."

הזזתי את הלהב קלות באיום, והוא ננעץ טיפ־טיפה עמוק יותר. הוא בהחלט קלט את הרמז.

"איאן. אני איאן."

בן זונה! מעליי נמצא האיש שהפך את אהבת חיי לערפד לפני קרוב למאתיים ועשרים שנה. חתיכת אירוניה.

ליאם, או איאן, היה רוצח על פי הודאתו. העובדים שלו גנבו ממנו — או שלא; טיפשים אינם חסרים בעולם. ערפדים משחקים על פי מערכת חוקים שונה כשזה מגיע לעניין של רכוש. הם רכושניים ברמה מטורפת. אם תומאס וג'רום ידעו מה הוא ובכל זאת גנבו ממנו, היה עליהם לדעת מה יהיו ההשלכות. אבל לא זה מה שעיכב את ידי. בסופו של דבר הכול הצטמצם לאמת אחת פשוטה — אמנם עזבתי את בונז, אבל לא הייתי מסוגלת להרוג את האדם שהיה אחראי לכך שהוא נכנס לחיי.

נו, כן, תגידו שאני רגשנית.

"ליאם, או איאן, אם זה מה שאתה מעדיף, תקשיב לי היטב. אתה ואני הולכים לקום על הרגליים. אני אשלוף את הסכין הזה החוצה, ואז אתה תברח. הלב שלך נוקב, אבל אתה תבריא. הייתי חייבת חיים למישהו ואני מעניקה אותם לך."

הוא לטש בי מבט. האורות הזורחים שבעינינו התמזגו.

"קריספין." שמו האמיתי של בונז נשאר תלוי ועומד בינינו, אבל לא הגבתי. איאן פלט צחוק כאוב. "זה יכול להיות רק קריספין. הייתי צריך לדעת לפי הדרך שבה נלחמת, שלא לדבר על הקעקוע הזהה לשלו. תכסיס מלוכלך, להעמיד פנים שאת חסרת הכרה. הוא בחיים לא היה קונה את זה. הוא היה בועט בך עד שהיית מפסיקה להעמיד פנים."

"אתה צודק," הסכמתי חרש. "זה הדבר הראשון שבונז לימד אותי. תמיד לבעוט במי שנמצא על הקרקע. אני הפנמתי. אתה לא."

"נו, נו, מלאכית המוות האדומה הקטנה. אז בגללך הוא במצב רוח כזה מחורבן בשנים האחרונות."

תכף ומייד התכווץ ליבי משמחה. איאן אישר עכשיו משהו שלא הרשיתי לעצמי לתהות לגביו. בונז חי. גם אם הוא שונא אותי על שעזבתי אותו, הוא חי.

איאן ניצל את היתרון שצבר. "את וקריספין, הממ? לא דיברתי איתו כבר כמה חודשים, אבל אני יכול למצוא אותו. אני יכול לקחת אותך אליו, אם את רוצה."

המחשבה לראות שוב את בונז גרמה לפרץ של רגשות להתעורר בתוכי. על מנת לכסות עליהם צחקתי בלגלוג.

"לא בעד שום הון שבעולם. בונז מצא אותי והשתמש בי בתור פיתיון למטרות, ששילמו לו כדי לחסל אותן. הוא אפילו שכנע אותי לעשות את הקעקוע הזה. ואם כבר מדברים על הון, כשתראה אותו, אתה יכול להגיד לו שהוא עדיין חייב לי כסף. הוא מעולם לא שילם לי את חלקי במשימות, כמו שהבטיח. הסיבה היחידה שזה יום המזל שלך היא שהוא עזר פעם להציל את אמא שלי; אני חייבת לו על כך, ואתה התשלום שלי. אבל אם אי פעם אראה שוב את בונז, הוא יהיה צמוד לסכין שלי."

כל מילה הכאיבה לי, אבל המילים היו נחוצות. אני לא אתלה מטרה סביב צווארו של בונז בכך שאודה כי אני עדיין אוהבת אותו. אם איאן יחזור על דבריי, בונז יידע שאין זו האמת. הוא לא סירב לשלם לי בעד המשימות שביצעתי איתו — אני סירבתי לקחת את הכסף. והוא גם לא שכנע אותי לעשות את הקעקוע — קעקעתי את העצמות המצליבות התואמות לשלו בגלל געגועים חסרי תוחלת אחרי שעזבתי אותו.

"את ערפדית בחלקך. את חייבת להיות, עם העיניים הזוהרות האלה. תגידי לי — איך?"

כמעט שסירבתי, אבל חשבתי לעצמי, למה לא, בעצם. איאן כבר יודע את סודי. האיך הוא כבר שולי.

"איזה ערפד חדש אנס את אמא שלי, ולרוע מזלה, תאי הזרע שלו עדיין שחו. אני לא יודעת מיהו, אבל יום אחד אמצא אותו ואהרוג אותו. ועד אז אסתפק באפסים מתים כמוהו."

איפשהו בצידו השני של החדר צלצל הטלפון הנייד שלי. לא עשיתי שום תנועה לעברו כדי לענות, אבל דיברתי בחופזה.

"זה הגיבוי שלי. כשאני לא עונה, הם נכנסים בכל הכוח. יותר כוח מכפי שתוכל להתמודד איתו עכשיו. זוז לאט; קום. כשאשלוף החוצה את הסכין, אתה רץ כמו שד ולא עוצר. תקבל את החיים שלך במתנה, אבל אתה צריך לעזוב את הבית הזה ואתה לא חוזר. עשינו עסק? תחשוב לפני שאתה עונה, כי אני לא אומרת סתם."

שפתיו של איאן נמתחו בחיוך. "הו, אני מאמין לך. את מחזיקה בסכין שנעוץ לי בלב. וזה אומר שאין לך סיבות רבות לשקר."

לא מצמצתי. "אז בוא נעשה את זה."

בלי לומר מילה נוספת החל איאן להתרומם אל ברכיו. היה ברור שכל תנועה גורמת לו ייסורים, אבל הוא הידק את שפתיו ושום צליל לא בקע מהן. כששנינו נעמדנו, שלפתי בזהירות את הלהב מגבו והחזקתי לפניי את הסכין המדמם.

"שלום, איאן. תתחפף."

דרך חלון שנמצא לשמאלי הוא פרץ החוצה בכתם מטושטש של מהירות, פחות זריז מאשר קודם, אבל עדיין מרשים ביותר. בחוץ, בקדמת הבית, שמעתי את הצוות שלי ממהר אל הדלת. נותר לי עוד דבר אחד אחרון לעשות.

נעצתי את הפגיון בבטני, עמוק דיו כדי לגרום לעצמי לצנוח על ברכיי, אבל די גבוה כדי להימנע מפציעה קטלנית. כאשר הסגן שלי, טייט, נכנס לחדר בריצה, התנשפתי והתקפלתי לשתיים, כשהדם זולג ממני החוצה על השטיח העבה היפה.

"אלוהים, קאת!" הוא קרא, "שמישהו יביא את הבְּרֵמְס!"

שני הקצינים הנוספים, דייב וחואן, נענו מייד. טייט הרים אותי בידיו ולקח אותי החוצה. תוך כדי התנשמויות מרוסקות חילקתי הוראות.

"אחד נמלט, אבל אל תרדפו אחריו. הוא חזק מדיי. אין אף אחד אחר בבית, אבל תעשו סריקה זריזה ואז תיסוגו. אנחנו חייבים לעזוב, למקרה שהוא יחזור עם תגבורת. הם ישחטו אותנו."

"סריקה אחת ואז לסגת, לסגת!" הורה דייב וסגר את דלתות הטנדר שאליו נלקחתי. טייט שלף את הסכין, הצמיד תחבושות לפצע ונתן לי לבלוע כמה גלולות שאי אפשר למצוא בשום בית מרקחת רגיל.

לאחר ארבע שנים ובעזרת צוות של מדענים מבריקים הצליח הבוס שלי, דון, לסנן מרכיבים בדם האל־מתים ולהפיק תרופת פלא. בבני אדם רגילים היא תיקנה כבמטה קסם פציעות כמו עצמות שבורות ודימומים פנימיים. קראנו לה בשם בְּרֵמְס,[1] לכבודו של הסופר שהוציא לערפדים מוניטין בעולם.

"לא היית צריכה להיכנס לשם לבד," נזף בי טייט. "לעזאזל, קאת, בפעם הבאה תקשיבי לי!"

צחקקתי קלושות. "מה שתגיד. אני לא במצב רוח להתווכח."

ואז איבדתי את ההכרה.