שמורה אגדית / נדב מילר-אלמוג
רשומת ביקורת על הספר "פייבלהייבן", מאת ברנדון מול
"פייבלהייבן" הוא ספר הביכורים של הסופר ברנדון מול, והנו הראשון בסדרה בת חמישה ספרים. הוא עשיר בשעשוע ובקסם, אך בלבו גם נימה אפלולית ורעיונות מעוררי מחשבה. פייבלהייבן, המעניקה לספר את שמו, היא שמורה ליצורים אגדיים – מקום אליו מגיע ערב רב של יצורים קסומים כדי לחיות בבטחה (יחסית) הרחק מחברת בני האדם, שהשתלטו זה מכבר על שטחי המחייה הטבעיים שלהם. למרות שהשם מרמז זאת, אין לסיפור כל קשר לאגדות ולמעשיות.
גיבורי הספר הם קנדרה בת ה-14 ואחיה סת בן ה-11. שני האחים לא יודעים דבר על פייבלהייבן. למעשה, הם גם לא ממש מכירים את סבם וסבתם מצד אביהם. אבל כל זה משתנה כאשר הוריהם צריכים לנסוע לחו"ל בפתאומיות, והצמד נאלץ להתארח אצל קרובי משפחתם המרוחקים. כאשר הם מגיעים, החיים בחווה נראים להם סתם משונים ומלאים בחוקים שרירותיים שאת פשרם אינם מבינים, אבל כשהם מפענחים חידה שהשאיר להם סבם, הם מגלים את סודו: ביתו, החווה, האדמות והיערות סביבם, הם כולם חלק משמורת פייבלהייבן הקסומה, וסבם הוא המשגיח הנוכחי המופקד על תחזוקתה ועל שמירתה. עם גילוי הסוד, הילדים לומדים לראות את היצורים הקסומים הנסתרים, בדרך כלל, מן העין. בתחילה, נראה הדבר מרגש ומפתה, אולם עד מהרה קנדרה וסת מבינים שעם הראייה מגיעות גם אחריות כבדה וסכנות רבות, ושיש דברים שעדיף לא לראות.
למרות הבסיס האיתן והמעניין, בסך-הכול, ל"פייבלהייבן" נתוני פתיחה בעייתיים, בלשון המעטה. הוא יוצא לשוק רווי לעייפה בסדרות דומות. קונספט העולם הפנטסטי הנסתר מן העין, שמתקיים במקביל למציאות המודרנית והמוכרת נוצל בשנים האחרונות לעתים תכופות ונעשה די נדוש. ההשוואה המתבקשת ביותר היא כנראה לסדרת ספרי "ספיידרוויק" של הולי בלק וטוני דיטרליצי. אך ישנן גם סדרות אחרות המבוססות על העיקרון ופונות לאותו קהל: סדרת "ארטמיס פאול" של אואן קופלר, שמציעה טוויסט מודרני על עולם הפיות, סדרת "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות" של מייקל סקוט (שגם גיבוריה הם אח ואחות), ובמידה פחותה של דמיון, גם סדרות פנטסיה נוספות, כגון: ספרי "הארי פוטר" של ג'יי.קיי. רולינג, "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן והרשימה נמשכת. כל אחת מן הסדרות הנ"ל כמובן שונה ומובחנת, אך המשותף לכולן, מלבד עקרון "החברה הקסומה הסמויה מן העין", הוא שכולן קדמו לסדרה של מול והטביעו את חותמן. לכן, על "פייבלהייבן" מוטל להיות לא רק טובה. כדי להצליח באמת, עליה להיות גם יוצאת דופן ולמצוא לעצמה נישה משלה. אתגר לא פשוט. האם מול הצליח לעשות זאת? לפחות לגבי הספר הראשון, התשובה היא – חלקית.
קשה לצפות לאן סדרת "פייבלהייבן" תפנה, אולם על סמך הספר הראשון, נראה שמול מצליח ליצור משהו יפה ומעניין, ומתמודד בצורה מכובדת עם תנאי השוק אליו נכנס. ראשית, ניתן לציין את קנדרה וסת. לכל אחד מהם אישיות מובחנת ואמינה. אם לפשט זאת לרמה הבסיסית ביותר – סת אימפולסיבי מדי וקנדרה מחושבת וזהירה מדי. מדובר בחלוקה מאוד ברורה, ולעתים גסה מדי, אך אף פעם לא מעייפת. מרעננת העובדה ששניהם לא מושלמים, ובשום נקודה, העלילה לא גולשת למוסרנות ולתיקון, גם כאשר נדמה לכאורה שלשם היא צועדת. כל אחד מהם מוביל את העלילה ומקדם אותה בדרכו, ושניהם יודעים להיות מעצבנים ומעוררי הזדהות כאחד.
נקודה נוספת – וחשובה אף יותר – שניתן לברך את מול עליה, היא האופן בו בחר לוותר סוף כל סוף על קלישאות כגון השימוש בנבחרים ובנבואות! למרות שהם עומדים במרכזה של עלילה פנטסטית, קנדרה וסת אינם "נבחרים". אין נבואה עתיקת יומין, אין קללה שרק הם יכולים להסיר, אף אחד לא ציפה רק לבואם, אף כוכב לא מתיישר בשום קונסטלציה חד פעמית והגורל לא סימן אותם במיוחד. העולם אותו הם מגלים, וכל ההרפתקאות שהם חווים, הם תוצאה ישירה של תכונותיהם האישיות, התושייה אותה הם מפגינים ומעשיהם. זהו בהחלט חידוש מרענן, וחבל שמול לא השכיל לעשות אתו עוד. אין ספק שקוראים ותיקים ומנוסים שמאסו כבר בקלישאות הנ"ל היו מעריכים זאת.
אחד מן המבחנים החשובים ביותר למידת הצלחתו של מול למצוא זווית חדשה על התמה המוכרת, הוא האופן בו המחבר מתייחס אל היצורים הקסומים. גם כאן מול הצליח, אך רק במידת מה. בין דיירי פייבלהייבן ניתן למצוא שלל זנים של פיות, נימפות, שדונים, רוחות רפאים ועוד מגוון גדול של יצורים אחרים. חלקם "טובים" וחלקם פחות, אך המשותף לכולם הוא ריחוקם מן האנושי והחוקים המיוחדים המכוונים את צעדיהם. הם פראיים ואינם חייבים דין וחשבון לבני האדם. גם הטובים שבהם אינם פועלים לטובת האדם, אלא בהתאם לטבעם, ואפילו אלה יכולים להשתנות ולהיות מסוכנים ביותר, כאשר מישהו עובר על מערכת החוקים העתיקה והמורכבת אשר שומרת על האיזון הדק בשמורה.
מלבד המבט המעניין על יצורי הקסם, הספר מצליח מדי פעם לגעת גם בסוגיות עמוקות ומעניינות יותר של עולם הפיות והמפגש שלו עם עולם האדם. בעוד שרבים מן היצורים הקסומים חיים לנצח, לקיום האלמותי השלכות ברורות על אופיים, על צורת חשיבתם ועל התנהגותם. באופן זה, מול מצליח ליצור איזון מסוים בין הבריות הקסומות ובין בני האנוש. אין זן עליון וזן נחות, אלא דרכים שונות של קיום. אם בדרך כלל קוראים וקוראות נהנים לחלום על חיים אלמותיים וקסומים, הרי שאצל מול יכול להיות שלא ימהרו כל כך לעשות זאת. מנגד, המחבר נוגע ללא חשש גם בהיבטים המתבקשים מאופיים של החיים כבני-תמותה – הזדקנות, חולי, מוגבלות ומוות.
אף על פי שגישה זאת מרעננת ומבורכת, גם כאן נוצר הרושם שמול לא הלך עד הסוף. בסופו של דבר, למרות ההבטחות על מגוון עצום של יצורים קסומים, רק מעטים מהם מופיעים בספר, ואף פחות מהם משחקים בו תפקיד מהותי. יצורים רבים מוזכרים רק ברמיזה או במילה אחת או שתיים. זה חבל, משום שהדבר יוצר חוסר איזון מסוים, ומשום שניתן היה לצפות ליותר מכך בספר הראשון, שאמור להכיר לקוראים את השמורה הקסומה שעומדת במרכז הסדרה. מצד שני, יש בכך מידה מסוימת של הבטחה שבספרים הבאים נזכה לפגוש ולהכיר עוד מדרי המקום.
בשורה התחתונה
"פייבלהייבן" מספק חווית קריאה קלילה, זורמת ומהנה. לעתים, הוא מצליח אפילו לחדש ולהיות מקורי. הוא מושלם למי שזקוק למנה של פנטסיה כדי לברוח מעט מן המציאות. יחד עם זאת, אף על פי שיש לו צדדים חזקים וחביבים, הספר אינו מצליח להבדיל עצמו מספרים דומים ולהעניק לקוראיו משהו מספיק ייחודי כדי להותיר רושם ארוך טווח. מצד שני, לא כל ספר חייב לספק ארוחה מלאה. לכולנו מתחשק לפעמים איזה חטיף זריז. מבחינה זאת, אין ספק ש"פייבלהייבן" משאיר טעם של עוד.
"פייבלהייבן" מאת ברנדון מול, תרגום: יונתן בר. הוצאת אופוס, 2013.
פורסם במקור באתר "הפנקס".
