ג'ינקס – טעימת קריאה

בואו להיות הראשונים לקבל טעימת קריאה מתוך "ג'ינקס", הספר הראשון בסדרת הספרים עטורת השבחים של סייג' בלקווד

השוו אותו להארי פוטר ולפרסי ג'קסון, אבל בינינו, ג'ינקס אינו אף אחד מהם – הוא ג'ינקס! וכך צריך להיות. אנחנו שמחים לתת לכם הזדמנות ראשונה להכיר אותו. זהו ספרה הראשון של סייג' בלקווד והוא פותח את סדרת ג'ינקס, בה יצאו עד כה שני ספרים, "Jinx" ו-"Jinx's Magic".

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

החיים באורוואלד מסוכנים. ביער האדיר הזה אורבים אנשי-זאב, טרולים ומכשפות. וגם המסוכן מכולם – המכשף הנורא, אדון העצמות. לאחר שנזנח על ידי אביו החורג, מוצא עצמו ג'ינקס כשוליה של מכשף מסתורי בשם סיימון. ג'ינקס, שמסוגל לראות רגשות של בני אדם כצורות וצבעים, נחוש לצאת למסע לגילוי כוח הקסם האישי שלו, שאבד לו בקללה שהוטלה עליו. במהלכו הוא פוגש שני צעירים אמיצים ומקוללים גם הם, ויחד השלושה עתידים להתמודד עם האימה הגדולה של האורוואלד…

לפרטים נוספים על "ג'ינקס"

ג'ינקס (Jinx)
סֵייג' בּלֶקווּד (Sage Blackwood)
מאנגלית: מאירה פירון
ידיעות אחרונות • ספרי חמד • טל־מאי
איורים על ידי לאקופו ברונו
עריכה לשונית: ניצה פלד

* * *

פרק 1

ג'ינְקס

בָּאוּרְוואלְד גדלים מהר או שלא גדלים בכלל. כשמלאו לג'ינקס שש, הוא למד לחיות בשקט ובזהירות, דחוק במקומות שאחרים פינו. אפילו שבעצם הבקתה שבה גר עם הוריו החורגים היתה שלו. הוא ירש אותה אחרי שאנשי־זאב הרגו את אביו ושדונים חטפו את אמו.

אבל ניצוץ אש מעוף חול חולף הצית את הבקתה, ותוך דקות ספורות היא נשרפה כליל. התושבים בקרחת היער העַתיק בָּנו במקומה בקתה חדשה, והיא כבר לא היתה שלו. כך האמינו בכל לבם הוריו החורגים, בֶּרְגתוֹלד וקוֹטָווילְדָה. חוץ מזה היבול באותו סתיו היה דל וכולם ידעו בוודאות שיהיה רעב בחורף.

מצבים כאלה גרמו לתושבי קרחת היער לבחון את ילדיהם המיותרים במבט קר ומחושב.

וג'ינקס היה מיותר בהחלט, במיוחד לאחר שלבֶּרְגתוֹלד ולקוֹטָווילְדָה נולדה תינוקת. הוא עבד בחריצות רבה כדי לפצות על קיומו הנפשע, והשתדל לאכול כמה שפחות. מִדֵי ערב אכל רק כף אחת ויחידה מדייסת רגלי הצפרדעים שלו, ואת השאר נתן לתינוקת. ולמרות זאת הוריו החורגים הסכימו ביניהם שגידולו מעיק ויקר.

לכן בשעת אחר צהריים מאוחרת של יום סתווי אחד הורה ברגתולד לג'ינקס ללבוש מעיל, ויחד הם יצאו מקרחת היער שבה גרו ונכנסו אל סבך האוּרְוואלְד. הם הלכו לאורך שביל מפותל בין עצים ענקיים כמו בתים. ואז ברגתולד ירד מהשביל.

ג'ינקס עצר.

"לְמה אתה מחכה?" שאג ברגתולד. "קדימה!"

"א־אסור לרדת מהשביל," אמר ג'ינקס. זה חוק שכל ילד באוּרְוואלְד ידע מהרגע שלמד ללכת.

"אנחנו יורדים ממנו עכשיו!" ברגתולד תפס את ג'ינקס בכנף מעילו, הכה בשתי אוזניו וגרר אותו מהשביל.

ג'ינקס נאבק באחיזה של אביו החורג. אסור לרדת מהשביל. השביל וקרחות היער באורוואלד נועדו — בקושי — לבני האדם. כל השאר שייך לעצים. גורלו של מי שסוטה מהשביל נחרץ.

ברגתולד הכה את ג'ינקס שוב, דחף אותו בחוזקה והצעיד אותו לתוך היער.

אזניו של ג'ינקס בערו בזמן שהלך. הוא פילס את דרכו באור הדמדומים של האורוואלד ומעת לעת ברגתולד דחף אותו שמאלה או ימינה מסביב לעץ גדול וקודר, כדי לוודא שהוא לא יצליח למצוא את השביל.

"עצור כאן!"

ג'ינקס נעמד מיד מחשש לספוג שוב מכות. הוא תהה אם ברגתולד יהרוג אותו.

"שב ואל תזוז מכאן עד שיֵרד הלילה, אחרת תצטער שבכלל נולדת."

ג'ינקס כבר הצטער שנולד. אבל הוא התיישב על האזוב, היכן שאביו החורג הורה לו לשבת. הוא הרגיש את מחאת האורוואלד עולה מן האדמה.

"יופי. שלום." ברגתולד פנה ללכת. אבל עצר והביט סביבו. הוא התחיל ללכת לצד אחד, עצר, חזר והתחיל ללכת לצד השני. ואז הוא חזר.

הוא העיף בג'ינקס מבט חטוף. "אתה זוכר, אמממ, במקרה, מאיפה באנו?"

"לא," אמר ג'ינקס.

"אה," אמר ברגתולד. הוא הנהן, כאילו הוא חושב על משהו.

הוא הלך לאיבוד, חשב ג'ינקס. שנינו הלכנו לאיבוד.

ג'ינקס אזר אומץ ואמר, "אבל נראה לי שאני יודע איפה השביל."

"אה! טוב, אז מה אתה יושב כמו גולם, תוביל אותי לשביל, ילד!"

ג'ינקס קם והתחיל ללכת. לא היה לו מושג איפה השביל. אבל לפחות ההליכה, עם ברגתולד מאחוריו, נתנה לו תחושה בטוחה יותר מאשר הישיבה לבד בין הצללים חורשי המזימות של האורוואלד, תחת מבטיהם של יצורים רעבים המסתתרים בין העצים.

הוא עקף גזע עץ רחב ומסוקס ונתקל לפתע ביצור. צעקה נמלטה מגרונו.

"תירגע, ילד, אני לא מתכוון לאכול אותך," אמר היצור.

כיוון שלא היה זה דבר של מה בכך באורוואלד, ג'ינקס נרגע. היצור היה גבר גבוה ורזה ולו שיער קלוע בצמה, עיניים צהובות וזקן מחודד. הוא לבש גלימה סגולה ארוכה, היה יחף ונשא בידו סל שבתוכו צמחי דִבקוֹן לבן שקטף.

ג'ינקס מעולם לא פגש מכשף. תמיד שמע שלמכשפים יש זקָנים לבנים ארוכים, לא זקנים חומים מחודדים. אבל הכישוף נטף מהאיש הזה, גלי כישוף חזקים כמו דופק החיים שבקע מהעצים סביבם.

"אני רק מטייל עם הבן שלי ביער, אדוני," הזדרז לומר אביו החורג, בלי לברך את האיש לשלום.

באורוואלד לא מדווחים לאנשים על עניינים פרטיים, וחוטמו של המכשף התעקם בגלל סירחונו של השקר. "השעה די מאוחרת לסטייה מהשביל," אמר.

"צריך ללמד את הילד להתמצא ביער."

חוטמו של המכשף התעקם עוד יותר. לא לומדים להתמצא ביער הזה — מתרחקים ממנו. "יש אנשים שנוטשים את הילדים שלהם ביער," אמר המכשף. "אם הם מתקשים להאכיל אותם."

"לא את הילדים שלהם!" אמר ברגתולד. "אולי ילדים חורגים, על זה באמת שמעתי."

המכשף הביט בברגתולד מבעד לעננה של אי־שביעות רצון. "מי שמתחתן עם האמא, מקבל על עצמו גם את הילדים."

"לא התחתנתי עם האמא," רטן ברגתולד. "היא מתה לפני שנים. התחתנתי עם האישה שהיתה נשואה לאיש שהיה נשוי לאמא. הילד מקולל — מי שלוקח אותו מת."

"זה דווקא נשמע כמו שיעור תמותה רגיל למדי באורוואלד." המכשף הסתכל על ג'ינקס בריכוז כזה שג'ינקס רצה להסתתר. "במקרה אני זקוק לילד. אני אקח אותו."

"תקנה אותו, אתה מתכוון," אמר ברגתולד.

"עם הקללה והכול?"

"הוא שווה יותר עם הקללה!"

"ומי שלוקח אותו מת?"

"אתה בטח יכול לנצל את זה לטובתך," אמר ברגתולד. "אתה יודע, נגד האויבים שלך."

המכשף נאנח. "בסדר גמור. אתן לך מטבע כסף אחד."

"מטבע כסף אחד? מטבע כסף עלוב עבור ילד כזה?" ברגתולד התקרב. "ילד עם קללה בעלת ערך? אתה מעליב אותי, אדוני!"

ניצוץ מסוכן ניצת בפניו של המכשף, וג'ינקס העיף באביו החורג מבט מודאג. ברגתולד פחד וכעס, כמו תמיד, אבל הפחד נבלע בתאוות הבצע.

"מטבע כסף זה הרבה מאוד בתמורה לילד מקולל," אמר המכשף.

איפשהו מאחוריהם נשמע קול פיצוח, כמו של ענף שנשבר מתחת לכף רגל גדולה מאוד. ג'ינקס הציץ בחשש לעבר האפלה המחרידה. אביו החורג היה טרוד מדי ולא שם לב.

"ילד כזה שווה לפחות שלושה מטבעות כסף!" אמר ברגתולד.

ג'ינקס הופתע, כי בדרך כלל שמע מברגתולד ומקוטווילדה שהוא שווה לקליפת השום.

"הוא גם חרוץ! במיוחד כשמרביצים לו," אמר ברגתולד. "וכמעט לא צריך להאכיל אותו."

"כן, אני רואה שלא האכלת אותו," אמר המכשף. "מטבע כסף אחד זאת ההצעה האחרונה שלי."

עוד קולות פיצוח נשמעו, ענפים נשברים ורחש עמום של רגליים על אדמת היער. ג'ינקס הביט ימינה ושמאלה, אבל לא הבחין בתזוזה. הוא חזר להסתכל על שני הגברים והצטער שאינו יכול לבטוח בהם.

"אז שני מטבעות," אמר ברגתולד.

"אחד," אמר המכשף, שנשמע פתאום אדיש לכל העניין. "כדאי לך להסכים."

"לעולם לא!"

"בוא הנה, ילד," ציווה המכשף.

ואז קרו כמה דברים בו־זמנית. ג'ינקס פסע בחשש לעֵבר המכשף. לרחש הצעדים מהיער הצטרפו נשימות כבדות וריח עז של בשר רקוב. הוא הסתובב וראה טרולים — כך שיער, הם היו ענקיים ובעלי ניבים גדולים — מגיחים מבין העצים ומסתערים עליו ועל אביו החורג. המכשף הושיט יד ותפס את ג'ינקס. ענן ירוק חיוור של רוגַע אפף את המכשף במהלך כל האירועים הבאים, ורק משום שג'ינקס ראה את הענן הזה הוא עמד דומם, אף על פי שרגליו רצו לפתוח בריצה.

אחד הטרולים תפס בשאגת ניצחון את ברגתולד במותניו והשליך אותו על כתפו. שאר הטרולים הריעו בשמחה והתחילו לרקוד. טופר של טרול חלף ליד אפו של ג'ינקס — הוא חש במשב הרוח והריח את הצחנה. ברגתולד צרח והושיט את זרועותיו אל ג'ינקס בתחינה. ג'ינקס נרתע לאחור לעֵבר המכשף. המכשף לא זז. ג'ינקס ציפה להרגיש בכל רגע את הטפרים של הטרולים ננעצים בו.

אבל הטרולים כאילו לא הבחינו בג'ינקס.

חבורת הטרולים התרחקה מקרחת היער ברקיעות רגליים רמות. ג'ינקס ראה בפעם האחרונה את אביו החורג שראשו היטלטל הפוך על גב טרול, צורח ואדום פנים. הכובע של ברגתולד נפל ארצה והתגלגל. ג'ינקס ניתַק מהמכשף ורץ להרים אותו.

ג'ינקס עמד שם, הכובע בידו, והסתכל על עקבות הטפרים שבאזוב לרגליו. אחר כך הביט אל בין העצים, היכן שנעלמו הטרולים ואביו החורג. האורוואלד בלע את ברגתולד כאילו היה איזה שפן קטן וחסר כוח. צחנת הבשר הרקוב עדיין עמדה באוויר.

ואז עלה בדעתו של ג'ינקס שמבחינת היער ברגתולד הוא באמת לא־כלום, או סתם יצור קטנטן. חסר כל חשיבות בים החיים הירוק והעצום של האורוואלד.

הרעיון הזה כאילו עלה מהעצים עצמם. טוב, אולי ברגתולד הוא לא־כלום עבורם. הם לא חטפו ממנו מכות.

איך קוראים לך, ילד?" שאל המכשף ברוֹך.

"ג'ינקס."

"שמי סַיימוֹן," אמר המכשף. "אז זה היה האבא החורג שלך, כן?"

ג'ינקס הנהן.

"הוא הביא אותך ליער כדי לנטוש אותך כאן?"

"כן. הבית שלנו היה שלי, אבל הוא נשרף. ונולדה תינוקת חדשה."

ג'ינקס לא ציפה לאהדה, הוא מעולם לא זכה לה. אבל תגובתו של סיימון הפתיעה אותו קצת — הידיעה שג'ינקס ננטש העלתה חיוך על פניו של המכשף. זוהַר כחול של סיפוק צבע את החיוך.

ג'ינקס חש הקלה כשראה שרגשותיו של המכשף נגלים לפניו כמו הרגשות של שאר האנשים. הוא למד לבחון אנשים מקרוב ולהקשיב להם היטב. והניח שכולם רואים את מה שהוא רואה ונוהגים כמותו.

"אני משער שלא תתגעגע אליו כל כך," אמר המכשף.

ג'ינקס הניד ראשו בשלילה. הוא לא יתגעגע. ברגתולד היה בעיקר ענן אדום של כעס שהוביל למכות. אבל מה עכשיו?

"אתה מגיע מאחת מקרחות היער?" שאל סיימון.

"כולם מקרחת יער, לא?" ג'ינקס הנהן.

"מה שְמה?"

"שמה?"

"אין לקרחת היער שלך שם?"

"אני לא יודע." לקרחות יער אחרות היו שמות. ג'ינקס מעולם לא שמע שלקרחת היער שלו יש שם.

"תוכל למצוא אותה?"

ג'ינקס נד בראשו.

"מצוין," אמר סיימון.

הוא הושיט יד ארוכה ורזה אל ג'ינקס, שקודם לכן לא ראה אף מכשף. עכשיו מכשף הושיט לו יד.

"תרצה להצטרף אלי?" שאל סיימון.

שלג כבר התחיל לרדת. הלילה ירד והוא שמע ביער סביבו רחשים חטופים כמו צחוק משתנק. המכשף הציל אותו מהטרולים. אבל האִם הוא גם קרא לטרולים?

"למה הטרולים לא לקחו אותי?" שאל ג'ינקס.

"הם לא ראו אותך."

"זה היה קסם?"

"כמובן. נלך?"

ג'ינקס ידע שלא ישרוד לבד בחשכת הלילה באורוואלד. אבל מכשפים — מכשפים הם מסוכנים.

"אתה אדון העצמות?" שאל. אדון העצמות היה המכשף היחיד שג'ינקס הכיר בשמו. תושבי קרחת היער פחדו מפני אדון העצמות, אף שאיש מעולם לא ראה אותו.

"לא. אני לא אדון העצמות. אני רק סיימון מָגוּס."

"אדון העצמות שותה בקַשית נשמות של בני אדם," אמר ג'ינקס. "גם אתה?"

"יש לי הרגלים רעים," אמר סיימון. "אבל זה לא אחד מהם."

"אתה אוכל אנשים?"

"בהחלט לא."

"אתה הורג אנשים?"

"לעתים רחוקות מאוד. ואף פעם לא ילדים."

המחשבות של המכשף היו ירוקות וכחולות והחליקו זו סביב זו בחשאי. אבל הן לא היו אדומות וכועסות, אז גם זה היה משהו. והאורוואלד המאיים הזדקר, נכון לבלוע את ג'ינקס באותה קלות שבלע את אביו החורג.

"החושך מתחיל לרדת. אתה בא?" סיימון הושיט שוב את ידו.

ג'ינקס קיבל החלטה ואחז ביד המושטת.